לבית המשפט הוגשה תביעת נזקי רכוש לרכב בגין תאונת דרכים בחולון בין רכב מסוג מאזדה לנטיס GLX 323 לבין רכב מסחרי מסוג יונדאי טענות הצדדים: התובע באמצעותו ובאמצעות העדה מטעמו טוען כי עובר לתאונה הוא פנה מרחוב יריחו לרחוב גבעת התחמושת בחולון שם נסע עם המזדה בתור השמאלי מתוך שני נתיבים שנותבו על ידי המשטרה לאותו כיוון. במקום נוצר פקק בשל מרוץ בעיר שהביא לחסימת מספר נתיבים ראשיים. כתוצאה מכך, המשטרה שנכחה במקום, ניתבה את הרכבים לשני תורים שנסעו לאיטם ברחוב גבעת התחמושת. לעמדת התובע, מהכיוון הנגדי נסעו רכבים בתור אחד. בחלוף כ-4 עד 5 מטרים תוך כדי נסיעה איטית בשל מצב התנועה הרגישו לפתע התובע ורעייתו שישבה לצדו במזדה, כי רכבם נפגע בצד ימין של הרכב עקב כך שהמסחרית אשר נסעה בנתיב ימין מתוך שני הנתיבים שנותבו על ידי המשטרה, כאמור, סטתה לנתיבם בכח והתנגשה בהם. לשיטת התובע, הנתבע 1 השתלב עימו בשני תורי המכוניות שיצרה המשטרה כדרך חלופית לפקק התנועה אלא שבשלב כלשהו לאחר מכן, היות והנתיב השמאלי שבו נסעה המזדה זרם יותר מזה הימני, אצה לנתבע 1 הדרך והוא ביקש להשתלב בכח לנתיב זה וכך קרתה התאונה. התובע טוען עוד כי לאחר התאונה הוא ביקש להחליף פרטים עם הנתבע 1 אך זה גידף אותו והמשיך לנסוע מהמקום תוך שהוא מסרב למסור לו פרטים. כל זה היה במרחק של 100 מ' מהכיכר שם עמד שוטר והדריך את התנועה. מס' רכבו של הנתבע נמסר ע"י התובע למשטרה סמוך מאוד לקרות האירוע ולטענתו רק לאחר כמחצית השנה התקבלו בידיו פרטי הנתבעים שנדרשו לו לצורך תביעה זו. הנתבע 1 טען להגנתו במסגרת עדותו בפני בית המשפט כי היה זה רכבו של התובע אשר סטה ממסלולו ופגע בו בעוד הוא שרוי במצב של עמידה. לטענתו אזור התאונה שבו נסעו הרכבים מונה שני נתיבים דו סטריים, היינו נתיב אחד לכל כיוון ולא שני נתיבים -ימני ושמאלי לאותו כיוון ומסלול אחד נגדי לכיוון השני. רכב התובע פנה אל עבר המסלול הנגדי- זה השמאלי של רחוב גבעת התחמושת, זאת במקום למסלול הימני הנוסע בכיוון שיירת המכוניות ובדרך זו ביקש לעקוף את תור המכוניות מימין ושבו נסעה המסחרית שהזדחל לאיטו. משהבחין התובע כי בצד הדרך עומדים שוטרים הוא נבהל ועל כן ביקש להשתלב במסלול הימני שבו נסעה המסחרית תוך כדי הצמדות מסיבית לצדה השמאלי ופגיעת אגב בצידה השמאלי , תוך כדי גרימת נזק לדלת ודופן שמאל של המסחרית. לטענתו, התובע המשיך בנסיעתו וכעבור כעשר דקות הוא חזר לנתבע 1 וביקש ממנו את פרטיו. לדבריו, התובע ביקש ממנו להודות באחריותו לתאונה וביקש לשכנעו לעשות כן באומרו: " מה אכפת לך אתה לא תשלם את הכסף מכיסך הפרטי, זה רכב של חברה". הנתבע 1 אף מסר בעדותו בביהמ"ש שהתובע הוציא פתק צהוב וביקש ממנו לרשום הודאה באחריותו לתאונה אך זה סירב לכך. הנתבעים מבקשים להסתמך על הכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה בת"א שניתנה ביום 24.10.09 בתיק ת"ד 11704/07 בעניינו של הנתבע 1 ועל פיה הוא זוכה מחמת הספק בגין העבירות שיוחסו לו עקב בתאונה ובעיקרן גרימת נזק גוף לאחר ופנייה שלא בבטחה לנתיב אחר וזאת לאחר שבית המשפט קבע כי בהתבסס על החומר הראייתי שעמד לפניו, אין הוא יכול לקבוע פוזיטיבית מי מכלי הרכב המעורבים בתאונה היה זה אשר סטה אל עבר הרכב השני. הנתבע טוען בנוסף כי התובע בדק את רכבו חודשים רבים לאחר התאונה, דבר המלמד לכל הפחות על ניתוק הקשר הסיבתי שבין הנזקים ו/או האחריות לתאונה כנטען כלפיו. החומר הראייתי: בפני בית המשפט עמדו בין היתר הראיות הבאות הדרושות להכרעה: כתב תביעה על נספחיו לרבות חוות דעת שמאי התובע על תמונות צבע של הנזקים ברכב. כתבי הגנה מטעם הנתבעים לרבות תמונות נזקי רכב הנתבעים ומיקום זירת האירוע התאונתי. הכרעת דין בעניינו של הנתבע 1. הודעות הנהגים בכתב (הנתבע 1 צירף תצהיר בחתימתו) אודות גרסתם לאירוע התאונתי. פרוטוקולי הדיונים בתיק. דיון ומסקנות: ניכר כי שתי שאלות מרכזיות עומדות לפתחו של בית משפט זה והמה: מי משני נהגי הרכבים סטה לעברו של הרכב השני ולמעשה אחראי במישרין לתאונה. ככל שיקבע כי הנתבע 1 היה זה שסטה מנתיבו לנתיב התובע, האם הכרעת הדין בעניינו של הנתבע 1 אשר זיכתה אותו מחמת הספק ביחס לעבירות שיוחסו לו בעקבות התאונה, עומדת לתובע לרועץ בהליך זה בו הוא מבקש לפסוק לו את נזקיו בגין התאונה. סיכומי הצדדים. שאלת מי משני הרכבים סטה לעברו של השני? שאלה זו שאלה שבעובדה היא ועל בית המשפט להכריע בה בהסתמך על חומר הראיות המונח שבפניו מטעמם של בעלי הדין והתרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים. עם זאת כיום הנטייה המנחה בפסיקה מצפה מבית המשפט להגיע לכלל הכרעה ממצה לאחר קביעת ממצאים עובדתיים ביחס לאירוע שביסוד המחלוקת שבין הצדדים ,היינו ובהשאלה לענייננו, להסיק לאחר זיקוק כל הראיות בתיק כיצד אירעה התאונה ומהי למעשה התשתית העובדתית להיווצרותה ולגזור מתוך כך את אחריותו של מי מהצדדים להתרחשותה. רק במקרים בהם קיים "ספק שקול" , היינו כאשר ביהמ"ש מגיע למסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני רעותה, יטה בית המשפט לקבוע כי בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל על כתפיו לא עמד בחובתו לשכנע את בית המשפט בגרסתו. מאחר שברגיל ובשגרה ובמרבית "תיק הפח" נטל ההוכחה והשכנוע מוטל על התובע, אלא וככל שקיימת עילה לסבור אחרת, יטה בית המשפט בעת מקרה שכזה לדחות את התביעה לנוכח הספק השקול שנותר במאזן ההסתברויות בהליך האזרחי (לעניין זה ראו: רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ ( 5.5.13). מהכלל אל הפרט: האם ניתן מתוך חומר הראיות שבעניינו, להסיק את שאירע בתאונה בהסתברות אלמנטרית בהליך האזרחי לפחות ולקבוע כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את גרסתו לתאונה? לחילופין, האם מזיקוק החומר הראייתי ניתן ללמוד מי מהרכבים סטה לעברו של השני? אני סבור שיש לענות על שאלה זו ב שלילה, שכן ובכך מקדים אני את המאוחר לאחר ששמעתי את עדי הצדדים במסגרת הדיון בפניי והתרשמתי מעדותם, עיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שהוצגו בפניי במעמד הדיון, ובכלל זה תמונת נזקי הרכבים המעורבים, לא ניתן לקבוע באופן פוזיטיבי, מי משני הרכבים היה זה שסטה לעברו של השני וגרם בדרך זו לתאונה. שמהנטל בעניין זה מוטל על התובע דינה של תביעתו זו להידחות. אף שקבעתי כך אני רואה חובה להסביר כי ממצאי הראיות שבתיק למדוני כי קיימים בקיעים בגרסתו של התובע לאירוע דווקא אשר בכוחם לחזק ( אך כאמור לא לקבוע ברמת הסתברות מתאימה) את עמדתם של הנתבעים לדרך שבה התרחשה התאונה ואסביר: יסוד ראשון טמון בטיב וסוגי הנזקים שהתגלו ברכבים המעורבים לאחר התאונה. כאמור סברתי כי לא ניתן לקבוע פוזיטיבית כיצד התרחשה התאונה עם זאת רואה אני לנכון לתהות אחר פרמטרים הקשורים במיקום הנזקים ברכבים הקשורים לבחינת גרסאות הצדדים לעניין זה. כך, במזדה גם על פי חוות דעת השמאי מטעם התובע, המראה הימנית נשברה, נותרו סמני שפשוף ושריטות, חלקן עמוקות, לאורך הדופן הימני באזור שתי הדלתות מימין כאשר דופן הרכב מקדימה נותר חף מפגיעות פח. במסחרית נותרו שריטות עמוקות וחדות במרכז דלת שמאל של הנהג ושריטה ארוכה ודומה באופייה בדופן צד שמאל קדמי של הרכב. מיקומם של השריטות מתחתית הדלת הינו שווה ומעיד על היווצרותם תוך כדי מפגש הרכבים בנסיעה. עפ"י זירת הנזקים ניתן לקבוע כי לא ניתן לצייר גרסה אחת קוהרנטית לדרך שבה קרתה התאונה שכן הללו יכולים לשרת במידת מה את שני הצדדים. יחד עם זאת מאזנם של הנזקים וכן טיבם נוטה לטעמי לעמדת הנתבע 1 דווקא שכן טיבם של השריטות בדלת שמאל של המסחרית הינו כזה המעיד על חיכוך מאחור לקדימה ולא להיפך. בעיון מדוקדק בפגוש הקדמי של המסחרית אף ניתן להבחין במרווח מה שנוצר בחיבור של הפגוש, דבר אשר יכול להצביע על משיכת הטמבון החוצה בשל החיכוך שנוצר מנסיעת רכב התובע קדימה. זאת ועוד, משנזקי פח התובע רוכזו באזור הדלתות ולא באזור הפגוש הקדמי מימין, הדבר יכול להתיישב עם עמדת הנתבעים ביחס לסטיית רכב התובע ימינה בכדי להשתלב בנתיב המסחרית, כאשר בשלב הזה סוטה המזדה עם חלקה הקדמי למסלול נסיעת המסחרית מבלי שנפגשה בה. בשלב הבא המשיכה המזדה את סטייתה ימינה אלא שיכול ועשתה כן תוך כדי חיכוך עם המסחרית. בהקשר לכך אציין כי עדותה של רעיית התובע כי ראתה שפנס המזדה יצא ממקומו (שם, בעמ' 10 שורה 22 לפרוטוקול הדיון) אינה מתיישבת עם העובדה שנזק זה לא נתבע ואינו מאוזכר בחוות דעת שמאי התובע ואך ברי כי אילו הפנס תוקן בכדי להשמישו או החולף בסמוך למועד שלאחר התאונה על מנת שהתובע יוכל להמשיך לעשות שימוש במזדה, כי תצורף קבלת תיקון או החלפה על מנת שתיתבע אלא שכך לא נעשה בענייננו. יסוד שני טמון בעדותם של הנהגים לצד ראיות חיצוניות נוספות הקשורות בתאונה. גם כאן זיקוק העדויות שמלפניי אינו יכול להעיד כיצד באמת קרתה התאונה ומה קדם לה. עם זאת אף כאן אני סבור שלנוכח סתירות שהתגלו בעדות התובע ורעייתו ובאלמנטים מסוימים הקשורים בעדותם לא ניתן לתמוך בשתי ידיים את גרסתם לאירוע. כך הוא הדבר הקשור ב"אירוע הבריחה" שיוחס לנתבע 1 לאחר התאונה. כזכור, עמדת התובע עפ"י עדותו ועדות רעייתו לעניין זה הינה שלאחר התאונה הנתבע 1 סירב לעצור את רכבו בצד הדרך בכדי להחליף פרטים, התובע לעומת זה עצר את רכבו, ניגש לעברו של הנתבע 1 בהליכה מהירה, זה סירב לכך, סגר את חלונו ואף גידף אותו והמשיך בנסיעתו ללא מסירת פרטים (עמ' 13 שורות 15-17 ועמ' 15 שורה 22 לפרוטוקול הדיון). עובר לכך, פנה לתובע עד ראייה בשם קיהל נפתלי שראה את הדברים ומסר את פרטיו לתובע. התובע נאלץ לסור למשטרה באותו יום בכדי להגיש תלונה למשטרה ולאחר כמחצית השנה קיבל את פרטי הרכב שפגע בו. הוא פנה למעסיקתו של הנתבע 1 שהרכב נרשם על שמה ובחלוף 8 חודשים לאחר שנדחה על ידה פנה לשמאי בכדי שיאמוד את נזקיו (שם, בעמ' 16 שורות 15-17 , עמ' 15 שורה 22 , עמ' 16 שורות 7-10 לפרוטוקול הדיון). הנתבע 1 לעומתו טען להגנתו תשתית עובדתית אחרת. לשיטתו, לאחר שנפגע על ידי התובע, זה נעלם מהמקום (מאחר וחשש מהתנהלות נסיעתו לנוכח שוטרים שהיו במקום) ונכנס לסמטה שגרמה לנתבע 1 לא לראות אותו. לאחר 10 דקות או רבע שעה ניגש התובע לנתבע 1 וביקש ממנו פרטים תוך שהוא מניח את דעתו לעניין זה באומרו כי ממילא הנזק ישולם על ידי חברת הביטוח ואף ביקשו לשם כך לחתום לו על הודאה בתאונה על גבי פתק צהוב. הנתבע 1 אף טען כי התובע העלים מעיניו את רכבו שפגע בו והכחיש נמרצות את טענת התובע כי סגר את חלון רכבו מפניו. עוד נטען כעניין שבעובדה כי הוכח באמצעות הכרעת הדין הפלילי כי על גבי רכב הנתבעים התנוסס שמה של מעסיקת הנתבע 1 בשם "לחם חן" ועל כן לא היתה לנתבע 1 כל סיבה שלא למסור את פרטיו לתובע. האירועים המאוחרים לתאונה הינם בבחינת הרחבת חזית שכן אלו לא נטענו כחלק מעובדות התביעה ואך חזקה היא כי בשל משקל במארג עובדות האירוע ראוי היה לציינם "ברחל בתך הקטנה". שנית, התובע לא הביא למתן עדות את העד הניטרלי היחידי, מר נפתלי קיהל, שיכל לשפוך אור על האירוע ולתמוך את גרסת התובע לתאונה. אי הבאתו של עד זה עת עמדות הצדדים קוטביות המה, פועלת לרעתו של התובע. הדברים מתחזקים עוד יותר לנוכח עיון בתיק המלמד כי ביום 6.4.11 הגיש ב"כ התובע בקשה לביטול פס"ד שניתן כנגדו מחמת העדר התייצבותו בדיון. במסגרת תצהיר ב"כ התובע שנתמך בבקשת הביטול מצוין כי בדיון שבמסגרתו ניתן פס"ד, נכח מר קיהל אשר לא הועד על ידי התביעה הפלילית בהליך הפלילי כנגד הנתבע 1 ועל כן קיימת לכאורה חשיבות מבחינתו של התובע להעידו במסגרת ההליך כאן. עיון בפרוטוקול הדיון במסגרתו ניתן פס"ד האמור אינו מציין דבר הימצאותו של עד זה באולם בית המשפט וממילא, וכאן העיקר לטעמי, התובע מבין ויודע גם על פי גרסתו כי עד זה חיוני כלפיו (לרבות העובדה שהוא לא העיד בהליך הפלילי ועל כן לטענתו זוכה הנתבע 1 מחמת הספק ) ובכל זאת הוא נמנע מבלי שנתן לכך הסבר, מזימונו למתן עדות בפני. כלל ידוע הוא שאי העדת עד מהותי ורלוונטי " אשר יש בעדותו כדי להביא לגילוי האמת יוצרת הנחה כי דבריו עלולים לתרום לערעור גרסתו של הצד שהיה אמור להזמינו ולא עשה כן....ובמצב הדברים הקיים אי העדתו ... אינה "סתם" פועלת לרעתם של המערערים אלא מבטאת כשלון מצידם להשמטת הבסיס מתחת לגירסת המשיב " (ע"א 293/90 גרינהולץ נ. מרמלשטיין). זאת ועוד צד הנמנע מלהציג ראיה מעורר את החשש כי אין הוא מביא את הראיה הזו כדי שלא תשמש נגדו, (השופט י. קדמי, דיני ראיות, (חלק שלישי), תשנ"ט, עמ' 1391). בשולי הדברים אציין כי גם ביחס להימצאותו של העד בזירה מלכתחילה קיימות דעות סותרות בין התובע לרעייתו שכן מחד התובע העיד בעדותו הראשית כי עד זה פנה תחילה לרעייתו לאחר התאונה (שם, בעמ' 13 שורה 20 לפרוטוקול הדיון). מאידך, במסגרת עדותה הראשית רעיית התובע זו סיפרה כי הבחינה בהימצאותו של עד זה לראשונה על יסוד פנייתו של זה אל בעלה דווקא: "ואז הבנתי שהיה עד ראיה שבא ודיבר עם בעלי.."( שם, בעמ' 10 שורה 22 לפרוטוקול הדיון) ובהמשך עדותה:" הוא היה הולך רגל שניגש לבעלי" (עמ' 12 שורה 18 לפרוטוקול הדיון). שלישית, אני מצטרף לעמדת בית המשפט לתעבורה, הגם שאיני כפוף להכרעתו הסופית בהליך כאן, על פיה לנתבע 1 לא היתה סיבה שלא למסור את פרטיו לתובע מאחר ו: " "על רכבו מצוין כי הוא שייך למאפיית לחם חן...". (כמצוטט מהכרעת הדין) ועל כן פרטי הנתבעים ניתנים היו לגילוי מהיר ממילא על ידי התובע. ממצא זה של כיתוב שהתנוסס על המסחרית הינו ממצא עובדתי שנקבע על ידי ערכאה אחרת בהתבסס על החומר הראייתי שמלפניו. התובע לא ביקש להתמודד עם ממצא זה בהליך כאן ואף התגלה כי הוא ורעייתו חלוקים ביניהם ביחס לשאלה מה נכתב על גבי המסחרית שכן מחד טען התובע בעדותו כי לא הבחין שעל גבי המסחרית מתנוסס שמה של מעסיקת הנתבע 1 (שם, בעמ' 15 שורות 24 לפרוטוקול הדיון) בעוד שרעייתו טענה פוזיטיבית כי ראתה שעל גבי המסחרית לא מתנוסס דבר (שם, בעמ' 12 שורה 32 לפרוטוקול הדיון). בהקשר לכך אציין כי לא ברור לי הכיצד רעיית התובע יכולה להעיד כי ראתה שהמסחרית חסרת כיתוב לוגו המעסיקה על גבה עת לעמדתה היא לא הבחינה בה אך ברגע התאונה ולאחר שזו קרתה, היה זה בעלה שניגש למסחרית בעוד שהיא נותרה ברכב (כעדותה לעניין זה בעמ' 12 שורה 16 המלמדת כי העד ובעלה רדפו אחר המסחרית). זאת ועוד וכאן העיקר לדעתי, התנהלות זו של הנתבע 1 באי מסירת פרטים, הגם שראויה היא לביקורת בפני עצמה, לצד העובדה שהוכחה כי על גבי המסחרית מתנוסס שמה של מעסיקתו מחזקת את עמדת הנתבעים כי מטרתו העיקרית של התובע לא היתה לקבל את פרטיו של הנתבע 1 , שכן אז במקרה של סירוב יכול היה לדלות אותם מהכיתוב על גבי המסחרית, כי אם להחתימו על מסמך בו מודה הוא באחריותו לתאונה ובדרך זו להשית את נזקיו על כתפי מבטחת המסחרית, מקום בו התובע לא ביטח את רכבו בביטוח מקיף. כך משהנתבע 1 , לפי גרסתו, סירב להודות במעמד האירוע על התאונה הוא ראה עצמו חופשי ממסירת פרטים ועזב את המקום. רביעית, לגופה של תאונה. הוכח בפניי כי הן התובע והן רעייתו אינם יכולים להעיד פוזיטיבית כי ראו את הנתבע 1 לפני התאונה (עמ' 11 שורה 20-21 לפרוטוקול הדיון) ואף סוטה עם רכבו לעבר רכבם אלא אך הרגישו אותה ( שם, בעמ' 10 שורה 12 לעדות הגב' בארי ועמ' 13 שורות 12-13 לעדות התובע). חמישית, התובע ורעייתו גם לא העידו באופן קוהרנטי ביחס לנתונים מהותיים הקשורים בשלבים שקדמו לתאונה ובראשם על המרחק שחלפו עד לרגע הפגיעה. בעניין זה העיד התובע כי חלפו המה מרחק של בין 60 ל-70 מטרים מאז הפניה שמאלה שבהמשכה קרתה התאונה ( עמ' 13 שורה 12 לפרוטוקול הדיון) בעוד שרעייתו הצביעה על בין 4 עד 5 מטרים (שם, בעמ' 10 שורה 17 ועמ' 11 שורה 3). רעיית התובע הצביעה על מרחק של כ- 800 מטרים בין שני השוטרים שניתבו את התנועה עד לכיכר שהיתה בקצה הרחוב (עמ' 11 שורות 10-11 לפרוטוקול הדיון) בעוד שהתובע הצביע על מרחק של כ-100 מטרים ביחס לכך (עמ' 13 שורה 28 לפרוטוקול הדיון). רעיית התובע אף העידה כי לאחר התאונה הנתבע 1 התרחק עם המסחרית עד לכיכר ופנה ימינה ובעלה רדף אחריו ברגל ואז דפק לו על דלת הנהג שיעצור (עמ' 12 שורות 22-26 לפרוטוקול הדיון). עדה זו העידה כאמור על תאונה שהתרחשה מטרים בודדים, בכביש פקוק לאחר הפניה שמאלה. עדותה על מרדף רגלי של בעלה מרחק של כ- 800 מטרים עד לכיכר אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים שכן עסקינן במרחק רב ועל כן באם סיבת המרדף היא מחמת זה שהתנועה זרמה לאחר מכן כטענתה (עמ' 12 שורות 27-28 לפרוטוקול הדיון) הכיצד זה לא הצליחה המסחרית לנוס מהמקום מבלי שהתובע יעצרה ? ובאם התנועה זרמה לאיטה, מדוע נזקק התובע לגמוע 800 מטרים עד אשר עצר אותה?. האמור אם כך מחזק את גרסת הנתבעת 1 (בעמ' 16 שורות 27-29 לפרוטוקול הדיון) לפיה היה זה התובע אשר פגע ברכבו ונס מהמקום תוך שהוא "מעלים" את רכבו לסמטה צדית ופגש בו בין 10 ל-15 דקות מאוחר יותר בכיוון נסיעת המסחרית ולאחר שזו התקדמה לאיטה קדימה. רק כך ניתן היה לכוון מפגש גאוגרפי נכון שמתיישב עם הגיונם של דברים בין הצדדים. שישית, גדר מחלוקת נוספת נוגעת לשאלת מספרם של נתיבי התנועה בעת מפגש הרכבים. כזכור, התובע טען ועל כך חזרה רעייתו בעדותה כי יום התאונה לא היה יום שגרתי. ביום זה, נערכה המשטרה לסגירת נתיבים מרכזיים בעיר וכתוצאה מכך הרחיבה תוך כדי ניתובם של רכבים את מסלולי הנסיעה לשני מסלולים לכיוון הנסיעה שבו נסעו הצדדים בעוד שבכיוון הנגדי נותר נתיב אחד. הנתבע 1 טען כי בעת האירוע נתיבי הנסיעה בכביש לא שונו והמה נותרו נתיב אחד לכל כיוון אלא שהתאונה קרתה בעת שהתובע נסע במסלול הנגדי בכדי לעקוף את תור התנועה שבו נסע. על התרחשות חריגה ביום התאונה בנוגע להכפלת נתיבי הנסיעה בכיוון נסיעתו ניתן ללמוד מעדותם של הצדדים גם יחד. הנתבע 1 העיד (עמ' 17 שורות 4-5 לפרוטוקול הדיון) על הימצאותם של שוטרים במקום האירוע וכך גם רעייתו על הימצאותו של שוטר באזור הכיכר שניתב את התנועה (שם, בעמ' 11 שורה 9 ). התובע העיד על שוטרים שעמדו ברחוב שבו טרם השתלב לרחוב שבו אירעה התאונה, ובמקביל גם ברחוב אחר (שם, בעמ' 14, שורות 7 ו-17-18 ) וכן על שוטר שכיוון את התנועה לשני טורים (עמ' 15 , שורות 2-3 לפרוטוקול הדיון). עדותם של שני הצדדים לעניין זה נראתה לי אמינה ולא היתה ראייה חיצונית במסגרת הראיות שבפניי שיכלה להטות את מאזן ההסתברויות לעניין זה. דווקא משום כך נחוצה היתה עדותו של העד שלדעת התובע ראה את הדברים אך זה כאמור לא הובא לעדות. סוף דבר, די לי באמור בכדי לקבוע כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את תביעתו שכן ממצרף וממארג הראיות שהובאו בפני מטעמם של שני הצדדים, לא ניתן לצקת גרסה אחת שתספר את שאירע ביום התאונה. מאידך הראיתי כי הראיות שהובאו על ידי התובע חסרות היו המה פרט מהותי (העדרו של עד חיוני) לצד בקיעים שהתגלו בהן ביחס לעדותו ועדות רעייתו שלא התיישבו עם גרסתם במקור לאירוע. עדותו של הנתבע 1 לא נסתרה בפרטים מהותיים הקשורים בתאונה אך אין פירושו של דבר כי בכך יש להעיד אודות הדרך שבה היא קרתה לעמדתו אלא אך לחזקה לעומת גרסת התובעים לעניין זה. אציין, אין פירושו של דבר כי אני סבור שעדות התובע ורעייתו אינה אמינה עליי אלא שהוכח כי אין בה די ובמהותה היא אינה יכולה לשכון לבטח. במצב דברים שכזה משאין עדויות חיצוניות שתתמוכנה בגרסת התובע לאירוע ומשלא הוכח הכיצד התרחשה התאונה לא נותר לי אלא לקבוע כי דינה של התביעה להידחות וכך אני קובע. התביעה איפוא נדחית והתובע ישא בהוצאות משפט ע"ס 4,000 ₪ לטובת הנתבעים אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן ישאו הפרישי ריבית והצמדה כחוק. אציין כי בעת פסיקת ההוצאות לטובת הנתבעים הבאתי בחשבון את הספק השקול שהיווה הסיבה בגינה נדחתה התביעה, לצד עובדת פתיחתו של התיק בשנת 2008 (מאז התקיימו בו מספר דיונים מקדמיים החורג ממכסת הדיונים לסוג זה של תיקים וכן דיון הוכחות יחסית ארוך ביום 3.6.13) וכן את מספר הבקשות היחסית רב שהוגשו ונדונו במסגרתו וזאת ללא קשר לזהות מגישן. כמו כן, במסגרת דיון ההוכחות מיום 3.6.13 הטלתי הוצאות משפט ע"ס 1,000 ₪ שיושתו בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי. על כן במסגרת פסיקתי היום את הוצאות המשפט הבאתי גם נתון זה בחשבון ועל כן הוצאות אלו כלולות בסכום ההוצאות הכולל. רכבתאונת דרכים