מעקב נוירולוגי עקב תאונה עקב כאבי ראש והפרעות זיכרון

טענה כי כתוצאה מהתאונה נחבלה בראשה, הייתה במעקב נוירולוגי, סבלה מכאבי ראש בלתי פוסקים, הפרעות בזכרון, קשיי שינה, ועוד. כן טענה כי כתוצאה מהתאונה סבלה ממצב נפשי פוסט-טראומטי, חרדות, עצבנות יתר, ועוד. במישור האורתופדי, טופלה, לטענתה עקב כאבים והגבלות בתנועות עמ"ש צווארי, גב עליון ותחתון, ברכיים, וכף יד ימין. כן סבלה לטענתה מבעיות שמיעה ומצפצופים באוזניים והייתה במעקב רופא א.א.ג. 5. לבקשת התובעת, מונו על ידי בית המשפט שלושה מומחים רפואיים, אשר נתנו חוות דעת וקביעותיהם בתמצית הן כדלקמן: חוות דעת ד"ר אמיר גורי - מומחה בתחום א.א.ג: ד"ר גורי קבע בחוות דעתו כי לתובעת לא נותרה נכות רפואית כלשהי בתחום א.א.ג, לא בגין תלונותיה על ליקוי שמיעה ולא בגין תלונותיה על טנטון תמידי. המומחה מציין בין היתר כי במקרה הנדון היתה עדות לחבלת ראש קלה, ו"ככל הנראה" גם חבלה עקיפה לצוואר במנגנון צליפת שוט. כן מציין כי התובעת לא איבדה הכרתה ולא הקיאה עקב התאונה. חוות דעת ד"ר בלה גרוס - מומחית בתחום הנוירולוגי: ד"ר גרוס קבעה לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור 5% מותאמת לסעיף 34 (א-ב) למבחני הנכות, מצב שבין סימנים קלים לאובייקטיבים המגבילים באופן קל את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה. כפי שד"ר גרוס מציינת, מהתיעוד הרפואי ניתן ללמד "שכנראה" הייתה פגיעה בראש "אך לא היו סימנים לזעזוע מוח". ד"ר גרוס מציינת כי תלונות התובעת על הפרעות קוגנטיביות היו גם לפני התאונה. בבדיקתה מצאה רק "הפרעות מינימליות קוגנטיביות שיתכן והן התקדמות טבעית של הפרעות קוגנטיביות שהחלו לפני התאונה והתאונה מעט האיצה את התפתחותם או שהם חלק מהתסמונת פוסט טראומטית אשר עליה יתדיין (כך במקור - ס"י) המומחה בתחום הפסיכיאטרי (הכוונה לפרופ' מוניץ -שמונה אף הוא על ידי בית המשפט). יש לציין ששנה טרם התאונה, בינואר 2006 (עמ' 22 בגיליון הרפואי המודפס), היו דיווח על אותן הסמפטומים. אולם לאחר התאונה, התלונות החמירו ותדירותן גברה." (ההדגשות שלי - ס"י) חוות דעת פרופ' חנן מוניץ - מומחה בתחום הנפשי: פרופ' מוניץ קבע כי לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% בהתאם לסעיף 34(ב) למבחני הנכות. בטרם נסבור כי מדובר בנכות חופפת, או ליתר דיוק נכות ש"בולעת" את הנכות שקבעה ד"ר גרוס, שאף היא ניתנה לפי סעיף 34(א)(ב) מותאם, הוסיף פרופ' מוניץ והבהיר, כי נכות זו הינה בנוסף לנכות בשיעור 5% שנקבעו על ידי ד"ר גרוס על רקע הירידה הנוירוקוגנטיבית. גם פרופ' מוניץ מציין בחוות דעתו תלונות התובעת מן העבר (משנת 2003), כפי שעולה מהתיעוד הרפואי, על דכאון, מצבי חרדה, והפרעה קוגנטיבית, אלא שלדעתו התמונה הקלינית שלאחר התאונה מאופיינת בחוויות חוזרות של התאונה, התנהגות הימנעותית, סף גירוי נמוך ונסיגה חברתית, שהינה תמונה טיפוסית לתסמונת פוסט-טראומטית אשר גרמה להפרעה תפקודית אצל התובעת. 6. הנתבעת טענה כי לא היה מקום לקביעת נכות נפשית כלשהי כפי שעשה פרופ' מוניץ, וכי הנכות היחידה שנותרה אצל התובעת היא זו שנקבעה על ידי ד"ר גרוס. בעניין זה מדגישה הנתבעת, כי התובעת עצמה לא התלוננה על בעיות כלשהן בתחום הנפשי, וכי "השינוי" התחולל רק משהתחלף ב"כ המייצג אותה. הראיה תשובתה לשאלה שהופנתה אליה במסגרת שאלון בדבר כאבים ומגבלות מהן סובלת כיום כתוצאה מהתאונה ועליה השיבה, כי היא סובלת מכאבים והגבלות ברגל, בגב, בראש, מטנטון וירידה בשמעיה, אך לא ציינה כל תלונה בתחום הנפשי (ר' נ/3). עוד טוען ב"כ הנתבעת בסיכומיו, כי יש לסטות מקביעת פרופ' מוניץ אשר השיב בשלילה לשאלה באם היה מקום לשנות קביעתו אילו ידע כי התובעת חזרה לעבודתה הקודמת ללא ירידה בהיקף עבודתה. בענין זה מפנה ב"כ הנתבעת לסתירה בין תשובה זו לתשובה שנתן פרופ' מוניץ בתיק אחר בו מונה כמומחה מטעם בית המשפט, שם השיב כי אכן אם התובעת (אותה תובעת בתיק האחר) חזרה לעבודה, יש מקום להורדת שיעור הנכות, וכי חזרה לעבודה מלמדת על תפקוד טוב יותר (ר' סעיף ד לסיכומי הנתבעת). משכך, מציע ב"כ הנתבעת להעמיד את הנכות שקבע פרופ' מוניץ על שיעור של 5%, משהוכח כי התובעת חזרה לאותה עבודה בה עסקה ערב התאונה, ואף הגדילה הכנסותיה, וכן לקבוע כי נכות זו חופפת לנכות שקבעה ד"ר גרוס בחוות דעתה. 7. כבר אומר, וכפי שאכן הוכח בפניי, התובעת אכן חזרה לאחר תקופת היעדרות קצרה, אם בכלל, לאותו עיסוק עצמאי ב"תחנת פיס", בו עסקה ערב התאונה, וכי אכן תשובת פרופ' מוניץ בשלילה לשאלת ב"כ הנתבעת אם אין בכך כדי להפחית את שיעור הנכות, אינה מניחה את הדעת, אינה משכנעת, סותרת את עמדתו הרפואית שהובעה בהזדמנות אחרת, ואינה עומדת במבחן ההיגיון. כן אומר, כי במידת מה, אכן יש חפיפה בין תחומי הנכויות שנקבעו על ידי פרופ' מוניץ וד"ר גרוס. שניהם יישמו אותו סעיף נכות, ונראה אף כי שניהם, ביתר שאת ד"ר גרוס, מצאו כי התובעת סבלה מפגיעה קלה יחסית כתוצאה מהתאונה, וכי עברה הרפואי והרקע הנפשי עוד מלפני התאונה אך הוחמרו במידת מה עקב התאונה. מבלי לקבוע "מסמרות" באשר לשיעור הנכות הרפואית, וככל שלדבר השלכה, בעיקר לצורך קביעת הפיצויי בגין הפסד כושר השתכרות התובעת לעתיד, ונוכח העובדה שהתובעת חזרה לאותו עיסוק מלפני התאונה, ואף הגדילה את הכנסותיה, והתמידה בעבודתה, חישוב הפסדי השכר לעתיד יהיה גלובלי, תוך לקיחת הדברים שהובאו לעיל בחשבון. כפי שיובהר בהמשך גם חישוב הפסדי השכר לעבר יהיה על דרך האומדנא. עבודת התובעת והשתכרותה לפני התאונה: 8. משנת 1998 עד סוף חודש מאי 2006 עבדה התובעת כשכירה בחברת "יונילוור" בתור עובדת ייצור ומשווקת מוצרי מזון. התובעת פוטרה מעבודתה בחודש 5/06, במסגרת התארגנות מחודשת על המעסיק, ובחודש 12/06 התחילה לעבוד כזכיינית עצמאית של מפעל הפיס במכירת כרטיסי הגרלה שונים. כפי שיובהר בהמשך כנראה שהתובעת החלה עבודתה ב"תחנת פייס" בחודש 11/06 ולא בחודש 12/06. 9. כבר למדים אנו, כי עבודת התובעת ערב התאונה, בתור זכיינית עצמאית של מפעל הפיס, היא הקובעת לצורך בחינת נזקיה ובעיקר הפסדי השכר, הואיל ואין כל קשר בין עבודתה הקודמת במפעל "יונילוור" ממנה פוטרה עוד בחודש 05/06, כ-8 חודשים לפני התאונה, לבין נזקיה הנטענים לאחר התאונה. 10. בהתחשב בכך, כי מדובר בעסק עצמאי שהיה עוד בתחילת דרכו, אוסיף, כי אין לקחת בחשבון את ההכנסה ערב התאונה, שהייתה מטבע הדברים נמוכה במיוחד כבסיס לחישוב הספדי השכר של התובעת, אלא יש לקחת בחשבון את פוטנציאל ההכנסה, וכן רמת השתכרותה של התובעת במומה. מטעם התובעת הוגשו שומות מס לשנים 2007 עד 2011. הפסד שכר לעבר: 11. התובעת עתרה לפיצוי בגין הפסדי שכר מלאים לעבר לתקופה של 7.5 חודשים בסמוך לאחר התאונה, לפי שכר חודשי של 9,877 ₪ נכון ליום הגשת סיכומיה; וכן פיצוי בגין הפסדי שכר חלקיים ליתרת התקופה לעבר, תקופה של כ-4.5 שנים מחושבים לפי נכות תפקודית בשיעור 15%, על בסיס שכר חודשי של 10,500 ₪, ובסה"כ -.125,643 ש"ח. הנתבעת מציעה פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר, בערך מטרד יש לומר, 1,000 ₪, מאחר וכפי שמסרה התובעת לפרופ' מוניץ, היא חזרה לעבודתה יומיים בלבד לאחר התאונה. 12. אינני מקבל דרך החישוב של התובעת, לא באשר לבסיס השכר הקובע, ולא באשר לתקופת אי-הכושר המלאה, או להפסדי השכר החלקיים. תקופת אי הכושר הנטענת, והפסדי השכר בעטיה, לא הוכחו על ידי התובעת. התובעת טענה בסיכומיה (בסעיף 10.ב.) כי בסיס השכר לחודש 12/06 כשכירה עומד, כשהוא משוערך, על סך 9,877 ₪ לחודש, ולא כך הוא. כאמור, התובעת סיימה עבודתה כשכירה יותר מחצי שנה לפני התאונה, והחלה בקריירה עצמאית עוד לפני התאונה. התובעת צירפה לתצהיר עבודת הראשית (ת/1) שומות מס לשנים 2006 עד 2009, צירפה לסיכומיה, ברשות בית המשפט, שומת מס לשנת 2010, והגישה מאוחר יותר שומת מס לשנת 2011 (ר' החלטתי מ-24/9/09). כפי שהתובעת העידה בסעיף 12 לתצהיר עדותה הראשית, וכפי שעולה משומות המס, הכנסותיה מעבודתה העצמאית הסתכמו בשנת 2006 בסך 7,084 ₪ כהכנסה חייב מס, בעוד המחזור העסקי הסתכם בסך 7,178 ₪; בשנת 2007 הכנסתה החייבת עמדה על 44,599 ₪ בעוד המחזר העסקי עמד על סך 147,949 ₪; בשנת 2008 הכנסתה החייבת הסתכמה ב-90,805 ₪ והמחזור העסקי עמד על 160,032 ₪; בשנת 2009 הכנסתה החייבת מס עמדה על 120,190 ₪ (מהאישור שצורף לא ניתן ללמוד על גובה המחזור); בשנת 2010 עמדה ההכנסה החייבת על סך 129,600 ₪ והמחזור העסקי עמד על סך 163,366 ₪; בשנת 2011 ההכנסה החייבת עמדה על סך 73,141 ₪, והמחזור העסקי עמד על סך 112,917 ₪. השוואה בין הנתונים הנ"ל מעלה ספק באשר למהימנות הנתונים לגבי הכנסת התובעת החייבת מס ערב התאונה, בהשוואה להכנסתה החייבת מס בסמוך לאחר התאונה. בשנת 2006 הכנסתה החייבת מס הייתה כמעט בגובה המחזור העיסקי, והדבר תמוה; בשנת 2007 הכנסתה החייבת מס היוותה כ-30% בלבד מן המחזור העסיק, והדבר תמוה בהשוואה לשנים העוקבות, כשבשנת 2008 הכנסתה החייבת מס היוותה כ-56% מהמחזור העסקי; בשנת 2010 הכנסתה החייבת היוותה כ-80% מהמחזור העסקי; ובשנת 2011 הכנסתה החייבת היוותה כ-64% מהמחזור העסיק. יתרה מזאת, אם התובע החלה עבודתה העצמאית בחודש 11/06 ולא בחודש 12/06, נרי שהכנסתה החודשית הממוצעת ערב התאונה עמדה על כ-3,500 ₪, ולא כפי שטענה. 13. ובאשר לתקופת אי הכושר שלאחר התאונה, התובעת העידה כי נאלצה להעדר מעבודתה תקופה ממושכת של כ-7.5 חודשים (סעיף 8 לתצהירה). התובעת צירפה לתצהירה תעודות מחלה לתקופה מ-25/1/07 עד 31/10/07 ברציפות, למעט בתקופה מ-1/9/07 עד 30/9/07 שניתנו לה על ידי רופאת המשפחה ד"ר קוטר מוניקה (צורפו לתצהירה כנספחים י(1) עד י(7). עולה הרושם כי התובעת מפריזה בתלונותיה ובטענותיה בדבר הפסדי שכר לעבר ולעתיד. כאמור, בתשובותיה לשאלון שהופנה אליה, השיבה כי היא סובלת מכאבים והגבלות ברגל, בגב, בראש, וכן סובלת מטנטון וירידה בשמיעה (ר' תשובות 11 ו-33 לתצהיר התשובות נ/3). התובעת לא ציינה תלונה כלשהיא בתחום הנפשי, ולא ציינה תלונות של מצבי חרדה, דכאון, הפרעות בזכרון, נדודי שינה וכיו"ב. 14. כן נראה כי תעודות המחלה שהוענקו לתובעת על ידי רופאת המשפחה ניתנו ביד רחבה למדי. התובעת בעצמה מסרה לפרופ' מוניץ, כפי שצויין בחוות דעתו תחת הכותרת "מהלך לאחר התאונה", כי יומיים בלבד לאחר התאונה חזרה לעבודתה בתחנת מכירת הפיס. גם בתשובת הייעוץ הפסיכיאטרי מ-5/7/07 של ד"ר קריס ויקטוריה, נספח ז(2) לתצהיר התובעת, צויין תחת הכותרת "תלונות" כי התובעת הובהלה מיד לאחר התאונה למיון כללי, עברה בירור אורגני שלא גילה פתולוגיה. צויין עוד, וזה העיקר, כי התובעת ממשיכה לנהוג, וכי חזרה מיד לעבודתה לאחר התאונה. התובעת הופנתה לרופאת המשפחה להתייעצות עם רופאים מומחים: הפניה מ- 31/1/07 לייעוץ נוירולוגי - נספח ה(1) לתצהירה; הפניה מ 31/1/07 להתייעצות עם אורטופד - נספח ה(ג) לתצהירה; הפניה מ-31/1/07 לטיפול פיזיוטרפי - נספח ה(ד) לתצהירה, והפנייה לייעוץ פסיכיאטרי - נספח ז(1) לתצהירה. תשובת הייעוץ הנוירולוגי - ד"ר ליידרמן אירנה מיום 11/2/07 (נספח ו(1) לתצהירה) ללא ממצאים, אם כי עם המלצה לייעוץ פסיכיאטרי, ביצוע T.C מוח ובדיקת 12B. בדיקת ה-T.C ללא ממצא פתולוגי (ר' נספח ו(4) לתצהיר התובעת. התובעת הייתה בייעוץ נוירולוגי מספר פעמים נוספות אצל ד"ר ליידרמן עם תלונות על כאבי ראש, סחרחורות, מצב רוח ירוד והפרעות זכרון, אך ללא ממצאים נוירולוגיים. ב-2/6/08 הייתה בהתייעצות אצל ד"ר מיכאל זלינגר - מומחה נוירולוג, אשר לא ציין ממצאים נוירולוגיים משמעותיים (ר' נספח ו (9) לתצהיר התובעת). בממצאי הייעוץ הפסיכיאטרי מ-5/7/07 ציינה ד"ר קריס כי התובעת ערנית, רגועה יחסית, ללא פרודוקציה פסיכוטית, ללא עדות למרכיב דכאוני או סיכון אובדני, קוגנטיבית שמורה, בוחן מציאות ושיפוט - תקינים. הומלץ על המשך מעקב וטיפול פסיכיאטרי אמבולטורי. התובעת הייתה גם במעקב פסיכיאטרי אצל ד"ר פאהום אשר איבחן אצלה סימנים של P.T.S.D (ר' מכתב רפואי של ד"ר פאהום מ-6/9/08 נספח ז(7) לתצהיר התובעת). בהמשך הופנתה על ידי ד"ר פאהום לבדיקה נוירוקוגנטיבית (ר' נספח ז(9) לתצהיר התובעת). 15. כאמור, עולה הרושם כי התובעת הפריזה בתלונות, אך גם רופאת המשפחה אישרה לה תקופות מחלה ביד רחבה, כאשר כל אישור מחלה ניתן לתקופה של חודש ימים רצופים, וכל זאת כאמור, כאשר הוברר כי התובעת חזרה לנהוג כרגיל וחזרה לעבודתה בתחנת הפיס רק יומיים לאחר התאונה. 16. התובעת העידה בחקירתה הנגדית כי הכנסתה ברוטו "כיום" (התובעת מסרה עדות ב-6/2/12) מגיעה ל- 8,000 ₪ עד 9,000 ₪ לחודש, בשנת 2007 הכנסתה היתה נמוכה יחסית ובשנת 2008 חל שיפור קל. בתשובותיה לשאלון מסרה התובעת כי הכנסתה החודשית הממוצעת לפני התאונה עמדה על סך 13,000 ₪, והדבר עומד בסתירה לעדותה הנ"ל, ולממצאים העולים משומת המס לשנת 2006. 17. לאור המקובץ לעיל, יהא זה נכון לפסוק לתובעת פיצויי על דרך האומדנה בגין הפסדי שכר לעבר. אני מעמיד את הפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר, על כך האומדנה, על סך 25,000 ₪. הפסד כושר השתכרות לעתיד: 18. התובעת בת 57.5 כיום. אינני מקבל טענת הנתבעת כי גיל הפרישה שלה ושעל פיו יש לחשב הפסדי שכרה לעתיד, הוא גיל 62. גיל הפרישה לצורך חישוב הפסדי כושר השתכרות לעתיד, הוא 67 לגבר ולאישה. נזקקתי לשאלה זו בעבר - ולמען הקיצור מפנה לפסק דין שנתתי בת"א (שלום נצרת) 31919-11-09 עזבון המנוחה קריסטין ערטול ז"ל נ' מחמוד חטיב ב-(17.11.11) סעיף 5 לפסק הדין. מכל מקום, ובשל אותם טעמים שהובאו לעיל, לרבות התייחסותי לנכויות שנקבעו לתובעת על ידי המומחים מטעם בית המשפט, ובהתחשב בכך שהתובעת חזרה לעבודתה הקודמת בהיקף מלא, ואף שיפרה את הכנסתה, וממשיכה לעסוק באותה עבודה בהתמדה (עד שעה 20:00, כפי שהעידה), מאז התאונה ועד היום (תקופה של כ-6.5 שנים), הנני מעמיד את הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד על סכום גלובלי של 55,000 ₪. כאב וסבל: 19. ב"כ התובעת העמיד את הפיצוי בגין ראש נזק לפי חישוב שעשה, על סך 23,914 ₪, ואילו ב"כ הנתבעת העמיד את הפיצוי על סך 22,684 ₪, פער של 1,230 ₪, שאינו מצדיק התעסקות והכרעה. על כן, הנני מעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על סך 23,300 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעות: 20. בהתחשב במעקב והטיפולים הרפואיים, כעולה מהתיעוד הרפואי שצורך לתצהיר התובעת, וכן הקבלות שצורפו בגין הוצאות ייעוץ פסיכיאטרי לד"ר פאהום, הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 5,000 ₪. 21. מעבר לסכומים הנ"ל, לא הוכחו ראשי נזק נוספים, גם לא הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים. לסיכום: 22. הנני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת פיצוי בסך של -.108,300 ₪. לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.34% (כולל מע"מ), ועוד הוצאות משפט בסך -.3,000 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו לתובעת, באמצעות בא כוחה, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. נוירולוגיה