התובעת מבקשת לממש את העיקול שהטיל בעלה המנוח בשנת 1991 ולהורות על פירוק השיתוף בבית המגורים שרשום על הנתבעים, בדרך על מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון. 14. התובעת טוענת לעדיפות של זכותה מכוח העיקול אשר נרשם במרשם המקרקעין בשנת 1991, קודם למועד הגירושין של הנתבעים וממילא קודם לפסק הדין של בית הדין הרבני מיום 3.4.2000.לטענתה, העברת הזכויות בחלקו של הנתבע בבית המגורים לנתבעת על פי הסכם הגירושין - איננה תקפה, משום שבמועד זה כבר היה רשום עיקול על זכויות הנתבע בנכס המונע מהנתבע את מכירתו או שעבודו לצד שלישי כלשהו. 15. עוד טוענת התובעת כי , בעלה המנוח פעל בכל דרך אפשרית במסגרת הליכי ההוצאה לפועל לשם גביית חובו מהנתבע, ובין היתר בוצעו עיקולים בבנקים, עיקולים ברכוש מיטלטלין ועיקול מקרקעין נשוא הדיון. אולם כל צעדי הגבייה בהם נקט התובע במשך כ- 20 שנה לצורך מימוש פסק הדין - העלו חרס בידיו. בהקשר זה מציינת התובעת כי לאחר מינויו של ב"כ הזוכה, מספר פעמים, ככונס נכסים, ביקש הנתבע באמצעות בא-כוחו להגיע להסדר עם התובע על מנת לנסות להימנע ממכירת הנכס, אולם כל ניסיונות הפשרה לא צלחו והנתבע סירב לשלם את חובו לתובע. 16. לדברי התובעת, הסכמת הנתבעים כפי שהוצגה בפני בית הדין הרבני הינה פיקטיבית ונועדה לאפשר הברחת נכסים. לראיה מפנה התובעת להודאת הנתבע בחקירתו בשנת 2005 כי הוא מתגורר בבית המגורים עם הנתבעת. 17. התובעת מוסיפה וטוענת כי מדובר בהסכם למראית עין, בהעדר ראיה על תמורה שקיבל הנתבע מהנתבעת כנגד העברת הרכוש שרשום על שמו לבעלותה, ובמיוחד כאשר מדובר בהעברת חלקו של הנתבע עליו רובץ עיקול משנת 1991. בהקשר מציינת התובעת, כי לא הוכחה גירסת הנתבעת בדבר חובותיו של הנתבע כלפיה, בגין מזונות לילדים או בגין כל חיוב אחר מכוח הסכם הגירושין. טענות הנתבעת 18. הנתבעת טוענת כי זכויותיה בנכס מכוח הסכמת הצדדים מהווה זכות מעיין קניינית גם בטרם רישומה, ולכן היא גוברת על זכותה של התובעת מכוח העיקול. על יסוד גישה זו היא טוענת כי במועד רישום העיקול היתה זכותו של הנתבע כפופה להתחייבותו כלפי הנתבעת, אף שלא נרשמה, ולכן העיקול לא היה יכול "לתפוס" יותר ממה שיש לנתבע. 19. הנתבעת מסבירה בסיכומיה כי חרף הרישום הפורמאלי שלה ושל הנתבע כבעלים משותפים של הנכס במרשם המקרקעין, היא הבעלים הבלעדי של הנכס בשלמותו מכוח הסכמה ו/או קיזוז ומכוח החלטת בית הדין הרבני האזורי בנתניה שהורה על העברת הנכס לבעלותה. 20. על פי גירסת הנתבעת, היא והנתבע התגרשו בפועל רק בשנת 1992 אך הם חייו חיי פירוד פיזית ורכושית שנים קודם לכן, בשל האלימות שנקט כלפיה הנתבע וכנגד ילדיהם. לתמיכת גירסתה מציינת הנתבעת כי מאז נישואיהם לא הם ניהלו חשבון בנק משותף, והנתבעת היא זו שעמדה לבדה בעוול התשלומים לצורך פירעון המשכנתא שרבצה על הנכס עד לסילוקה. כמו כן הבהירה הנתבעת כי רישום הזכויות בחלקו של הנתבע על שמה לא בוצע בעת ההעברה בפועל, לאור סירובו של הבנק הממשכן לאפשר את העברת הזכויות עד לפירעון המלא של המשכנתא. אולם גם לאחר סילוקה לא התפנתה הנתבעת לטפל ברישום הזכויות על שמה בשל מחלת הסרטן בה לקתה. 21. לטענת הנתבעת, עדיפות זכותה בחלקו של הנתבע בנכס, על פני התובע המעקל, מוצדקת גם מההיבט של מאזן הנזקים, בשל האינטרס של הנתבעת בנכס עצמו המשמש כדירת מגוריה בעוד שלתובעת אין אינטרס ספציפי בנכס. לגישתה, בשקילת מאזן הנזקים יש להתחשב בנזק שייגרם לנתבעת בשל אובדן קניינה, נוכח גילה ומצבה הרפואי, ההשקעה בבית, והעדר קשר בינה לבין החוב הפסוק, אל מול הנזק שייגרם לנתבעת לאור אופיו של החוב שהינו חוב ישן, בסכום נמוך יחסית שנוצר עקב השכרת קלטות וידאו לפני למעלה מ- 22 שנים, ובהעדר הוכחה מצד התובעת בדבר ניסיונות גבייה אחרים שננקטו ביחס לחוב. בעניין טענה זו מדגישה הנתבעת, כי היא אינה חבה דבר לתובע ומעולם לא היתה צד להליכים המשפטיים שנוהלו בין בעלה לשעבר לבין התובע. החוב המקורי נשוא פסק הדין נוצר ככל הנראה לפני למעלה מ- 20 שנה, ומסתכם בסך 20,000 ₪, ולגירסתה חוב זה נפרע לתובע זה מכבר. כתימוכין לטענה זו מפנה הנתבעת לתדפיס לשכת ההוצאה לפועל משנת 1994 המתעד את התשלומים שביצע הנתבע על חשבון החוב על סך 1,000 ₪ מדי חודש. בהמשך לטענה זו גורסת הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה את סכום החוב נשוא העיקול הנטען על ידה. 22. בנוסף טוענת הנתבעת כי היא מימנה את חלקו של הנתבע במשכנתא שרבצה על בית המגורים ואת החזקתו במשך 22 שנים שחלפו מאז שהוטל העיקול, ומהותית יש לה "זכויות שביושר" על הנכס בשלמותו. 23. עוד טוענת הנתבעת כי התובעת לא צירפה אסמכתא כלשהי לביסוס גירסתה בדבר פתיחת תיק ההוצאה לפועל בשנת 1991, או בדבר רישום העיקול במרשם המקרקעין באותה השנה. התובעת לא תמכה טענתה בדבר הקשר שבין העיקול המופיע במסמכי רישום המקרקעין לתיק ההוצאה לפועל הנ"ל. כמו כן נטען כי הגשת המוצגים ת/1 ו- ת/2, שהינם מסמכים מהותיים עליהם מבוססת התביעה, רק בשלב ההוכחות, כאשר המסמכים היו בהישג ידה של התובעת, מהווים פגיעה משמעותית בזכות הטיעון. 24. הנתבעת מלינה בסיכומיה על השיהוי בגביית החוב של הנתבע במשך למעלה מ- 21 שנה מאז הוטל העיקול, אשר לטענתה, הסב לה נזקים משמעותיים, בכך שהמשיכה לשלם את תשלומי המשכנתא בגין הבית. יתרה מזו, לגישתה, לו ידעה על קיומו של החוב של התובע היתה פועלת לגביית חוב מזונות הקטינים שלא שילם הנתבע לילדיהם, ובין היתר בהטלת עיקול חלקו של הנתבע בבית. 25. הנתבעת טוענת כי במשך עשרות שנים היא זו ששילמה את תשלומי המשכנתא לבדה על הנכס, ואין בבית מיטלטלין כלשהם ששייכים לנתבע. כמו כן טוענת הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה גירסתה בדבר היות הסכם הגירושין חוזה למראית עין. 26. לאור כל האמור מבקשת הנתבעת לדחות את התובענה. לחלופין טוענת הנתבעת כי בעניינה חל סעיף 33 לחוק הגנת הדייר המאפשר לה להמשיך ולהתגורר בנכס כדיירת מוגנת ולמכור את הבית כנכס תפוס. דיון 27. הנתבעת מפנה לפסד הדין בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (להלן: הלכת אהרונוב), שם נקבע כי בתחרות שבין בת הזוג שרכשה את הנכס מכח הסכם, לבין נושה שהטיל עיקול מאוחר, זכותה של בת הזוג עדיפה. בית המשפט העליון בעניין אהרונוב הכיר בזכותו של רוכש נכס שזכותו טרם נרשמה כבעלת מעמד מעין קניינית, שכונתה גם "זכות שביושר תוצרת ישראל", וקבע כי בתחרות בינו לבין מעקל מכוח זכות אובליגטורית, תינתן עדיפות לרוכש הנכס. אולם, ענייננו שונה מעניין אהרונוב, שכן במועד שבו הוטל העיקול בני הזוג הנתבעים טרם התגרשו, והסכם הגירושין לא נחתם וממילא שלא אושר על ידי בית הדין הרבני. 28. מתצהירה של הנתבעת עולה, כי היא והנתבע התגרשו בשנת 1992 אך שנים קודם לכן הם חייו בנפרד כפרודים פיזית ורכושית תוך שהם מנהלים הליכים משפטיים ביניהם. הנתבעת מציינת היא "הבעלים היחידי של הנכס מכוח הסכמה, קיזוז, ומכוח החלטת בית הדין הרבני האזורי בנתניה אשר הורה על העברת לבעלותי הבלעדית לאחר גירושי מדוד". 29. להלן אדון בכל אחת מדרכי העברת הזכויות הנטענות על ידי הנתבעת. הסכמה 30. הנתבעת לא הוכיחה בדרך כלשהיא הסכמה להעברת הזכויות קודם לרישום העיקול. עצם החיים בנפרד ואף הפירוד הפיזי והרכושי - כפי שמכנה זאת הנתבעת - אינה יכולים להקנות לנתבעת "זכות שביושר" בחלקו של הנתבע בנכס. שלא הוצגה בפני כל ראיה שיש בה כדי להעיד על הסכם שנכרת בין הצדדים אשר נועד להסדיר את ההפרדה הרכושית בין הנתבעת לנתבע או את העברת הזכויות לפני מועד הגרושין. אדרבא, בסמוך לגירושין ביום י"ז בסיוון תשנ"ג (6.6.1993) חתמו הנתבע והנתבעת על הסכם גרושין בו נקבע כי הנתבעת תתגורר בדירה עד הגיע אחרון הילדים לגיל 18, והנתבע ישלם את תשלומי המשכנתא. עוד נקבע בהסכם כי עם הגיע אחרון הילדים לגיל בגרות "ידון עניין הדירה מחדש". לטעמי מהסכם זה עולה במפורש כי ביום חתימתו, לא סברו הצדדים לו, כי לנתבעת מלוא הזכויות בנכס, והותירו שאלה זו לדיון בעתיד. רק בחלוף 7 שנים ממועד חתימת הסכם זה, ובמלאות 19 שנים לביתם הקטנה , פנו הנתבעים לבית הדין הרבני וביקשו כי הדירה תועבר על שם הנתבעת. בית הדין הרבני פסק בתאריך 3.4.2000,כי בית המגורים יועבר בשלמותו על שם הנתבעת "החל מהיום". גם הסכמה זו, כפי שהובאה בפני בית הדין הרבני מלמדת כי זו התגבשה במועד 3/4/00 ולא קודם לכך. קיזוז 31. הנתבעת טוענת כי היא זו ששילמה את תשלומי ההלוואה המובטחת במשכנתא לאורך השנים (סעיפים 7 ו10 לתצהירה), ובכך רכשה את זכויותיו בנכס. הנתבעת לא צירפה אסמכתאות לתשלומים ששולמו על ידה קודם לרישום העיקול ולהיקפם של תשלומים אלו ולא ניתן לקבוע כי הנתבעת רכשה בדרך זו את חלקו של הנתבע. פסק הדין של בית הדין הרבני 32. כאמור ביום 3.4.00 התיצבו הצדדים בפני בית הדין הרבני וביקשו כי הדירה תועבר על שם הנתבעת. בית הדין הרבני קבע כי על פי בקשת הצדדים יועברו הזכויות על שם הנתבעת. פסיקה זו מלמדת כי העברת הזכויות הינה ממועד הדיון , מועד המאוחר לרישום העיקול. תצהיר הנתבע 33. הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית ובסעיף 10 לו העיד כי "בינתיים אני וזוגתי (הנתבעת ) התגרשנו והסכמתי כי בית המגורים יועבר על שמה באופן בלעדי". הנתבע לא נחקר בחקירה נגדית, אך ניתן ללמוד מהצהרתו זו כי הסכמתו להעברת הזכויות ניתנה לאחר מועד הגרושין ולא לאחריו. התחרות בין זכות המעקל לזכות התובעת 34. העולה מן המקובץ הוא, שהנתבע העביר את זכויותיו לתובעת לאחר הגירושין. העיקול על זכויותיו נרשם ביום 14.7.91, קודם לגירושין. בנסיבות אלו לא קמה לנתבעת עדיפות על פני העיקול שכן העיקול קודם לזכויות הנתבעת והעברת הזכויות כפופה לעיקול שהוטל. הלכת אהרונוב מעניקה עדיפות לבעל הזכות החוזית על פני המעקל על יסוד היותה קודמת בזמן. בענייננו זכויות הנתבעת מאוחרות לעיקול ועל כן אין להן עדיפות. העיקול הוא אמצעי דיוני הנועד להבטיח את ביצוע החיוב הכספי. העיקול אינו מקנה זכות מהותית בנכס אלא הוא נועד להזהיר כי זכותו של בעל הנכס כפופה לעיקול (ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד נ. גדי אברהם והאסמכתאות הנזכרות שם). לא ניתן לקבל את עמדת הנתבעת כאילו תמיד תהיה עדיפות לעסקה החוזית על פני העיקול שלו זכות דיונית, ללא קשר למימד הזמן. רישום העיקול נועד להכפיף את זכויות החייב לזכויות הנושה ועל כן צד ג' מאוחר אינו יכול לגבור על אותו נושה. לאור האמור יש לדחות את טענת הנתבעת כאילו זכויותיה מכוח ההסכם או מכוח פסק הדין גוברות על זכויות הנושה. 35. למעלה מן הצורך אוסיף כי אין מקום להעניק לנתבעת עדיפות גם בשל העובדה שהיא ידעה על העיקול עוד קודם לפסק הדין של בית הדין הרבני; כפי שעולה מתדפיס תיק ההוצאה לפועל, ביום 10.3.1992 הוגשה בקשה מטעם הנתבע להחזרת המיטלטלין שעוקלו מבית המגורים ומעסק. במועד זה, אין מחלוקת כי הנתבעת התגוררה בבית המגורים שהיה רשום על שם הנתבע על פי הנתונים בהוצאה לפועל, ולכן סביר להניח כי ידעה על עיקול המיטלטלין שהוצאו מביתה. עוד עולה מהנתונים המפורטים בדו"ח זה כי המעקל שביצע את עיקול המטילטלין השאיר את דו"ח המעוקלים על שולחן האוכל בבית המגורים, שכללו טלויזיה, מזגן, מערכת סטריאו, מיקרוגל, מקרר ומיבש כניסה. נוכח מסמכים אלו, שתוכנם לא נסתרה בראיה כלשהי על ידי הנתבעת, מאשש את ידיעתה בדבר ההליכים שנוהלו כנגד הנתבע בהוצאה לפועל לשם גביית חובו של התובע, או לכל הפחות היה עליה לדעת על קיומם של הליכים אלו בשנת 1992. וכבר נפסק כי אם לרוכש הזכות היה חשד באשר לזכותו של המוכר ובמודע נמנע מלברר הדבר, זהו מצב של עצימת עיניים והוא שקול כנגד ידיעה והוא שולל תום-לב אלא אם נקט אמצעים שקונה סביר היה נוקט (ע"א 92/78 שטרית נ' קאר טורס (ישראל) בע"מ חברה להשכרת רכב). 36. בעניין זה יש להפנות גם לפסק הדין בע"א 8127/06, רינה ברוקס נ. דרורת (י. מצקל) בית מסחר לרפואות בסיטונות בע"מ, שם נקבע כי זכויותיו של רוכש צד ג' המודע לעיקול כפופות לזכויותיו של המעקל, זאת הן מכח היקש לדיני העסקאות הנוגדות לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין, הן מכח עקרון תום הלב: "כאמור בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כממצא עובדתי כי המערערת ידעה או לכל הפחות היה עליה לדעת על קיומו של צו העיקול הזמני שהוצא. ... כיוון שכך הרי שרכישת זכויות הבעלות של ברוקס על ידי המערערת נעשתה שלא בתום לב, במשמעותו ובנפקותו המשפטית, וזכויותיה של המערערת בחלקו של ברוקס בדירה כפופות לעיקול שהוטל לטובת המשיבה בחלק זה." גם כאן, הנתבעת ידעה ולכל הפחות היה עליה לדעת על קיומו של העיקול. 37. נוכח קביעתי כי זכויות הנתבעת בחלקו של הנתבע כפופות לזכויות המעקל, אין עוד צורך לדון בטענת התובעת כי הסכמת הצדדים להעברת הזכויות היא הסכם למראית עין שנועד להבריח נכסים. שיהוי 38. אינני מקבלת את טענת הנתבעת הנוגעות לשיהוי בהגשת התביעה. אכן, פרק הזמן שחלף בין הטלת העיקול בשנת 1991 לבין מועד הגשת התובענה לבית המשפט בשנת 2008 עולה על 17 שנים. אך התובעת סיפקה הסבר משכנע לחלוף תקופה זו, המבוסס על הניסיונות להסדרת החוב מול הנתבע, ועל ההליכים שננקטו במסגרת כינוס הנכסים לצורך מכירת הבית. תשלומי המשכנתא 39. הנתבעת טוענת כי במשך השנים היא זו שפרעה את תשלומי ההלוואה המובטחת במשכנתא במקום הנתבע ובכך השביחה את חלקו של הנושה, והביאה להתעשרותו. יחד עם זאת התובעת לא תמכה טענה זו באסמכתאות או בתחשיב וטענה זו בהעדר הוכחה אינה יכולה להביא לדחיית התביעה. פתוחה בפני הנתבעת הדרך להוכיח טענה זו בהליך נפרד. החוב בתיק ההוצאה לפועל 40. התובעת טוענת כי החוב המקורי עמד על 20,000 ₪, וחוב זה נפרע לתובע זה מכבר. גם טענה זו יש לדחות; בפסק הדין (ת/1) חוייב הנתבע בתשלום הסך של 21,050 $ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה. מנתוני החוב בתיק ההוצאה לפועל כפי שבאו בפני לא נראה כי הנתבע פרע את מלוא החוב במסגרת התיק. הנתבע שילם סך של 1,000 ₪ מיום 22.9.1992 ועד ליום 2.8.1994, וממועד זה ועד ליום 31.10.2008 שילם הנתבע סכומים שונים להקטנת קרן החוב. כך, שביום 6.9.2010 עמד חובו של הנתבע בתיק ההוצאה לפועל על סך של 591,084 ₪. פירוק השיתוף בנכס 41. לטענת הנתבעת אין מקום להורות על פירוק השיתוף בנכס בשל קיומו של חוב של הנתבע כלפיה בגין אי תשלום דמי מזונות לילדיהם המשותפים. כמו כן טוענת הנתבעת כי מכירת בית המגורים תיפגע בה קשות לאחר שתיוותר ללא קורת גג. הנתבעת לא הוכיחה בראיות מתאימות וכנדרש את טענתה לקיומם של חובות כלשהם של הנתבע כלפיה. כך גם לא הוכח קיומה של אלטרנטיבה סבירה אחרת לפירעון החוב הפסוק שלשם גבייתו הוטל העיקול, ובכלל זאת לא הוצגה בפני ראיה אודות נכסים אחרים שבבעלות הנתבע מהם יכול היה התובע להיפרע את חובו. מתדפיס תיק ההוצאה לפועל עולה כי הזוכה נקט בהליכים רבים הכוללים הטלת עיקולים על חשבונות הבנק של הנתבע, עיקולי מיטלטלין, תפיסתם והחזרתם להחזקת הנתבע, עיקול על רכב שהיה רשום על שם הנתבע, בקשות למינויי כונסי נכסים, חקירות יכולת (כפי שניתן להיווכח מת/2 ומאסופת המסמכים שצורפה לסיכומי התשובה של התובעת). כמו כן אציין כי מהחלטת רשמת ההוצאה לפועל מיום 15.6.2006 עולה כי הנתבע הצהיר בפניה כי אין לו דירה ונכסים אחרים והוא מתגורר אצל חברים לסירוגין, ועל סמך הצהרה זו ניתן אף לקבל חיזוק נוסף להעדר נכסים אחרים מהם יכול היה התובע להיפרע את חובו. 42. ברע"א 8233/08 מרגלית כובשי נ' אייל שוורץ נקבע כי סעיף 40א לחוק המקרקעין אינו חל על מקרים שבהם פירוק השיתוף בדירת מגורים של בני זוג נדרש על ידי גורם שאינו אחד מבני הזוג. המשמעות האופרטיבית של קביעה זו, היא שסעיף 33 לחוק הגנת הדייר ממשיך לחול על החייב ובת זוגו, מקום בו צד שלישי - שאינו אחד מבני הזוג - תובע את פירוק השיתוף. בכך, איפוא, מוענקת לבת הזוג של החייב הגנה רחבה ולא ניתן לפנותה מן הדירה ולמוכרה כפנויה. 43. על כן פרוק השיתוף יעשה בדרך של מכירת הדירה כתפוסה על ידי הנתבעת, וזו תמשיך להתגורר בדירה כדיירת מוגנת. 44. במהלך דיוני קד"מ הצעתי כי הנתבעת תרכוש את חלקו של הנתבע , ובהמשך מונה השמאי אדלשטין להערכת הדירה כתפוסה. בחוות דעתו קבע השמאי אדלשטיין כי שווי הזכויות של כל צד עומד על 250,000 ₪. הנתבעת לא הסכימה לרכוש את זכויות הנתבע במחיר זה. 45. אשר על כן, ובהעדר הסכמה מצד הנתבעת לרכישת חלקו של הנתבע בשווי שהוצע על ידי השמאי בחוות הדעת, יש לקבל את התביעה ולהורות כי פירוק השיתוף בנכס יבוצע בדרך של מכירת דירה למרבה במחיר, כאשר הדירה תמכר כתפוסה והנתבעת תמשיך להתגורר בה כדיירת מוגנת. מחצית מכספי תמורת המכר יועברו לנתבעת. 46. מאחר וב"כ התובעת מונה ככונס נכסים על הנכס במסגרת תיק ההוצל"פ, תתבצע המכירה במסגרת תיק ההוצאה לפועל ועל פי הוראות רשמ/ת ההוצאה לפועל. 47. הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ.עיקול