אישור תוכנית ביוב

טענת הקבלן, הייתה כי תוכנית הביוב היא תוכנית שעומדת בסטנדרט כפול: היא גם אושרה בידי גורמי התכנון, וגם עומדת בתקן הישראלי המחייב. היה עליו לתמוך טענה זו בראיות קבילות. בהעדר תמיכה, טענתו נותרה טענה בעלמא. בקשר לטענת הקבלן ולפיה המומחה מטעם בית המשפט נתפס לכלל טעות - עדות מומחה מטעם בית המשפט היא ראיה ככל ראיה אחרת. ראו: א. גורן: סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה עשירית, עמ' 241. אבל, כידוע, ככלל, ככל שחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט לא נמצאה מופרכת, או לא נסתרה, בתי המשפט נוטים להסתמך על חוות דעת של מומחה שהתמנה על ידם. במקרה דנא, המומחה נחקר על חוות דעתו. תוצאות הבדיקה של מכון התקנים הוצגה לו, ובכל זאת הוא לא שינה מדעתו. איני רואה סיבה טובה לקבוע - כפי שהקבלן מבקש - שחוות דעתו של המומחה שגויה. 9. קבלת חוות דעתו של המומחה מובילה לתוצאות הכספיות הבאות: אחת - עלות כל התיקונים 46,833 ₪ כולל מע"מ. שתיים - עלות מגורים חלופיים במשך 8 ימים - על פי הערכתי מדובר בעלות כוללת של 800 ₪ ליום. סה"כ 6,400 ₪. שלוש - עלות פיקוח הנדסי - 5,310 ₪. בעניין זה מתבקשות גם שלוש הערות: ראשית, חוות דעתו של המומחה נושאת את התאריך 13.10.2009. לפיכך, יש צורך בהתאמתה. נראה לי, שדי בעדכונה על ידי זקיפה של הפרשי הצמדה ללא ריבית. שנית, כיוון שהערה 4 ברשימת ההערות של המומחה, מובילה לתוספת כספית לא מוגדרת, אפשרית, אך לא הכרחית, נמנעתי מאימוצה. שלוש - כיוון שהמומחה כמעט לא נחקר לגבי הצד הכמותי של חוות דעתו (כמה עולה התיקון) - הנחתי שהנתונים שסיפק אינם שנויים במחלוקת. 10. טענת הפיצוי בגין האיחור במסירה: א. כזכור, זוהר טענו, שעל פי החוזה בינם לבין הקבלן, מסירת החזקה בדירה שרכשו, הייתה אמורה להיות ביום 01.10.2006: בפועל, הדירה נמסרה להם רק ב- 22.03.2207. מכיוון שההסכם קבע פיצוי בסך 400 דולר עבור כל חודש של איחור במסירה, התובעים עשו את המכפלה המתבקשת ומצאו, כי הם זכאים לפיצוי בסך 1,800 דולר ושערו של סכום זה ביום המסירה היה 7,560 ₪. ב. כנגד טענה זו, הקבלן העלה ק"ן טענות, שבמרכזן הטענה, שהאיחור במסירת החזקה נבע מכך, שבמועד שנקבע למסירת החזקה, עדיין התובעים חבו כספים וזאת הסיבה לדחיה של מועד המסירה. הקבלן גם טען, שבכלל לתובעים נותר חוב שיש לקזז מכל פיצוי שיגיע לתובעים אם יגיע. ג. יוצא איפוא, שלצורך הכרעה בטענת הפיצוי המגיע - בגין האיחור הנטען - מזה, ובטענת הקיזוז - מזה, יש להתחקות אחר הוראות החוזה ותנאי התשלום שנקבעו. הסכם הרכישה בין הצדדים נחתם ביום 14.08.2006. לוח התשלומים מצוי רק בעמ' 27 להסכם. נקבעו בו ההוראות הבאות: אחת - מחיר הדירה נקבע על סך של 600,000 ₪. שתיים - לוח התשלומים נקבע כך ש: 5,000 ₪ שולמו במועד החתימה. 300,000 ₪ ישולמו עד ליום 22.08.2006. 220,000 ₪ ישולמו עד ליום 10.09.2006. 75,000 ₪ ישולמו בשיק בנקאי עד ליום 02.10.2006. שלוש - "לכל התשלומים על פי חוזה זה, ונספח זה, יתווספו הפרשי הצמדה..." (סעיף 3(ב)). ארבע - על אף האמור לעיל, "תשלומים שיבוצעו עד ליום 02.10.2006 לא ישאו הפרשי הצמדה" (סעיף 3 (ב) (4)). על פי נספח להסכם מיום 14.08.2006 הוסכם ש: "הרוכשים (זוהר - י.ט) יהיו זכאים לקבל מאת החברה (הקבלן - י.ט) מוצרי חשמל בשווי של 15,000 ₪, או לחלופין, תנתן לרוכשים (הנחה) של 15,000 ₪ ממחיר הדירה. שמע מיניה, שככל שהקבלן לא נתן לתובעים מוצרי חשמל - מחיר הדירה הופחת בהסכמה ונקבע על סך של 585,000 ₪ (נספח י' לתביעה). הקבלן טען (בסעיף 17 לתצהיר מטעמו), שזכות זו הייתה מותנית בעמידתם של הרוכשים בתנאי התשלום האמורים לעיל במלואם ובמועדם. כיון שהתובעים לא עמדו בתנאי התשלום, הרי שלא התממשה זכותם לקבל הנחה, ולכן עודם חייבים "רק מהקרן" (כך לשונו) עוד 15,000 ₪. כיוון שהקבלן לא הפנה אל ההוראה המתנה את ההנחה בפרעון מוקפד של התשלומים - חיפשתי הוראה כזו. לא מצאתיה. אין זה מיותר לציין, שהפלוגתא בענין ההנחה ממחיר הדירה, בסך 15,000 ₪, כלל לא נכללה בסיכומיו של הקבלן. 11. התשלומים: א. זוהר העידו ששילמו את התשלום השני, בסך 300,000 ₪ ביום 08.09.2006 כלומר באיחור של 17 ימים מהמועד שנקבע. נוכח איחור זה, הקבלן טען, שההסכם אמנם פטר את התובעים מתשלום הפרשי הצמדה, אבל לא פטר אותם מחיוב בריבית. ב. באופן מוזר, קיים פיצול לא מובן, במיקום ההוראות העוסקות בלוח התשלומים מזה - ובמיקום הסעדים המוקנים לקבלן, כאשר הרוכש אינו עומד בתשלומים שהוסכמו - מזה. לוח התשלומים מצוי בנספח ג' להסכם. נכללות בו רק הוראות שעניינן תוספת של הפרשי הצמדה למדד. אין בלוח התשלומים הוראות שעניינן תוספת ריבית. הוראות בדבר ריבית פיגורים מצויות רק בהסכם עצמו. שם, בסעיף 26, נקבע ש:"כל תשלום המגיע לחברה .... ולא שולם במועדו, ישא - לפי בחירת החברה - ריבית פיגורים או הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן, וריבית או הפרשי הצמדה לדולר - מחושבים בגין התקופה החלה מהמועד הקבוע לתשלומו ועד למועד פרעונו המלא בפועל". "ריבית פיגורים" הוגדרה שם כ:"ריבית בשיעור המקסימלי שיהא נהוג בבנק המזרחי המאוחד בע"מ, באותה עת, בגין משיכת יתר חריגות". נוכח ההוראה שהובאה לעיל בדבר אי החלת הפרשי הצמדה לגבי תשלומים שבוצעו קודם ל- 02.10.2006, וגם נוכח העובדה שממילא לא פורסם מדד בין 22.08.2006 ל- 08.09.2006 - אין מקום לחייב את התובעים בחיוב הצמדה כלשהו נוכח האיחור בביצוע התשלום השני. בעניין ריבית הפיגורים, לבית המשפט אין ידיעה שיפוטית, ואפילו לא ידיעה כללית, לגבי שיעור ריבית בגין משיכת יתר חריגה, שהייתה נהוגה בבנק המזרחי בתקופה הרלוונטית. נתון זה לא הוכח. משכך - אף שעקרונית הקבלן זכאי לפיצוי עבור תקופת הפיגור (17 ימים) - אין בידי לפסוק לו פיצוי זה. ג. הדברים ביחס לתשלום השלישי בסך 220,000 ₪ מעט שונים. תשלום זה היה אמור להשתלם על ידי זוהר עד ל- 10.09.06. זוהר הודה כי שילם תשלום זה רק ב- 25.01.2007. (עמ' 20, שורות 2-3). מדובר באיחור של 137 ימים, שאין להקל בו ראש. אין בידי לקבל את "הסברו" של זוהר, כאילו הקבלן הסכים מראש לאיחור כזה, וכאילו האיחור היה מתואם ומוסכם. כיוון שהתשלום נעשה אחרי 02.10.2006. ממילא יש לזקוף על התשלום הפרשי הצמדה מיום 10.09.2006 ועד לתשלום בפועל ביום 25.01.07. בבדיקה שערכתי, מתברר שבאותה תקופה המדד דווקא ירד ובחישוב דווקני, התובעים היו אמורים לשלם רק 216,217 ₪ במקום 220,000 ₪. תוצאה שאינה ראויה, שהרי אין זה ראוי "שחוטא" יצא נשכר. בהעדר הוראה ספציפית ברורה לגבי חיוב בריבית - איני רואה מקום לחייב את זוהר בחיוב כלשהו הנובע מן האיחור. במקרה זה, אכן מדובר בתוצאה שאינה צודקת כלפי הקבלן. 12. בהנחה, שלא נסתרה, שאכן, זוהר שילם ב- 16.03.2007 את הסכום של 60,000 ₪, הרי שגם לשיטת הקבלן, כפי שהייתה באותו מועד, לא נותרה עוד יתרת חוב (קרן) לחובתם של זוהר ת/1, שזהו "מצב חשבון דייר" מיום 16.3.07, ימים ספורים קודם למסירת הדירה, קובע, שיתרת החוב עומדת על כ - 75,000 ₪. אם נזכור שקיימת הנחה של 15,000 ₪, ואם נקבל את טענת זוהר (שלא נסתרה), שביום 16.3.2007, הוא שילם 60,000 ₪ והתשלום הזה טרם נקלט במערכת - יוצא שבתאריך 16.3.2007 - לא הייתה בין הצדדים מחלוקת לגבי יתרת התמורה שזוהר חבו לקבלן. סביר גם להניח, שאילו נותרה יתרת חוב, הקבלן לא היה מוסר את הדירה לזוהר בלי שאלו יפרעו את היתרה. 13. בקשר לטענת הקבלן שהאיחור במסירה נבע מאיחור בתשלומים, כל שהקבלן היה צריך להראות הוא, שבזמן אמת שלח לזוהר מכתב, שממנו עולה שהדירה הייתה מוכנה למסירה, וכל מה שזוהר היו צריכים לעשות הוא, לשלם את היתרה ולקבלה. מכתב כזה לא הוצג. קשה גם להעלות על הדעת, שהקבלן החזיק בדירה "סתם כך" בלי לדחוק ברוכש שיבוא לשלם עבורה ויקבל חזקה. ראו: סעיף 6 (א) להסכם, שבו הקבלן קיבל על עצמו להודיע לרוכש את המועד למסירת החזקה בדירה. מכאן מסקנה, שאמנם אינה הכרחית, אבל, היא פועלת במאזן ההסתברויות לטובת התובעים - שהתשלום הדחוי נבע מכך, שהדירה לא הייתה מוכנה למסירה, ושאין קשר בין אי העמידה של זוהר בתשלומים, לבין הפיגור במסירה. במקרה דנא, כיון שהפיגור במסירה עלה על 90 יום (ראו סעיף 9 להסכם), ממילא החיוב החל על הקבלן הוא, "לפצות את זוהר בסכום של 400 דולר לחודש עד לאכלוס הדירה". (ראו: נספח להסכם סעיף 10 שנכתב בכתב יד). מכאן שהקבלן אכן איחר במסירת הדירה ב- 4 חודשים ועוד 22 ימים. הפיצוי עבור תקופה זו הוא אכן 1,883 דולר כערכם ב- 21.03.07. על ערך ההמרה יש להוסיף מהמועד הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל. 14. בקשר לעגמת הנפש הנטענת, עמדתי היא שבנסיבות הענין, מדובר בסכום הנוטה כלפי מעלה באופן ניכר. נראה לי שפיצוי בסך 6,000 ₪ הוא סכום פיצוי בהחלט הולם. 15. הוצאות משפט: א. הלכה היא, שבעל דין שזכה בדינו - זכאי לקבל הוצאות משפט ריאליות. ראו פסק דינו המנחה של הרשם (כתוארו אז) י. מרזל, בתיקים מאוחדים בג"צ 891/05 וע"א 2617/00 ובמיוחד בפיסקה 19. ראו גם: ע"א 541/63 נתן רכס והחברה הלאומית לביטוח נ. הרצברג וגם ע"א 208/66 בנק הפועלים בע"מ נ' עזבון מוחמד קלי פד"י כ (4) 169, 170 ועוד שורה ארוכה של פסקי דין המוזכרים בפסק דינו של כב' הרשם מרזל, בפיסקה 21. ב. ההליך המשפטי משול בעיני לכביש אגרה: כל הרוצה - ייתי ויסע למרחק הרצוי לו. אין דומה, מי שלמשל, נוסע מניו יורק לניו ג'רזי, למי שנוסע מניו יורק לקליפורניה. באותו אופן, אין דומה למי שמשתמש בהליך השיפוטי על פי מידת הצורך, למי שמותח את ההליך המשפטי מעבר לצורך. כידוע, בתי המשפט מעודדים סיום סכסוכים על פי הסכמי פשרה סבירים. לפשרה יש ערך גם כשלעצמה. הפשרה מניחה בתוכה, כעניין אינהרנטי, הכרעה שאינה מדויקת. זהו מין מיצוע שבין עמדות הצדדים. היא גוררת עימה כעניין כמעט מובנה, אי שביעות רצון מסוימת מהתוצאה של מי מהצדדים ולפעמים אפילו של שניהם. לפעמים פירושה של הפשרה הוא, שבעל דין יוצא ואפילו מחצית מתאוותו לא הושגה. השגת הפשרה היא ענין וולונטרי. ברצות הצדדים - הם מתפשרים, אבל די בכך, שאחד מהם אינו חפץ בפשרה - כדי להביא לדחייתה. עם זאת, על בעלי דין לדעת, שמימוש זכותם להתעקש על עמדתם, בין שהיא "עקרונית" ובין שהיא נובעת ממשהו אחר - עלולה להביא בסופו של יום, אם עמדתם לא התקבלה - למחיר הנובע מהצורך להשתמש ב"דרך" עד סופה, או בהליך המשפטי עד תומו. כך בכלל, וכך גם בעניין דנא. בהתחשב בכך, שהנתבעת האריכה את ההליך שלא לצורך - אני קובע, שהיא תישא בהוצאות התובעים (לרבות הוצאות אגרה) בסכום כולל של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ. בקביעה זו לקחתי בחשבון גם את העובדה שלא נפסקה לטובת הקבלן ריבית פיגורים. ביוב