תביעה הנגדית שהוגשה, כנגד התביעה המקורית שהוכרעה בנפרד בפסק הדין הקודם למניעת ספק אציין, כי כינויי הצדדים יהיו כפי מעמדם בתביעה שכנגד, גם ביחס לנתונים הנוגעים למעמדם בתביעה המקורית וזאת, לצורך שמירת האחידות. בפסק-הדין הקודם נדונה תביעה למתן סעד הצהרתי, בדבר ביטול הסכמי המכר שנכרתו בין הצדדים, בקשר עם מכירת הזכויות בבניין ברחוב הלבנון 11 בקרית שמונה (להלן: "הבניין") . אציין בקצרה, כי בפסק-הדין הקודם נקבע כי הסכמי המכר שנעשו ביחס להעברת הזכויות בבניין לא בוטלו, כטענת הנתבעים שכנגד, וכי על התובעים שכנגד להשלים את התמורה על פיהם. פועל יוצא של קביעה זו הינו, כי על הנתבעים שכנגד לשתף פעולה עם התובעים שכנגד, לצורך רישום הזכויות בבניין בלשכת רישום המקרקעין. זאת, על פי חלקם בהסכמי המכר כמפורט בסעיף 37 לכתב התביעה שכנגד, שאם לא כן הופך פסק הדין הקודם לחסר משמעות כלשהיא, מצב שאין הדעת סובלתו. אני דוחה אפוא, בשתי ידיים, את טענות הנתבעים שכנגד בעניין זה, להיווצרותו כביכול של מחסום דיוני כלפי התובעים שכנגד שבשלו מנועים הם מלטעון למתן פסק דין בעתירה הנ"ל. מכל מקום, יש לקרוא את פסק-הדין כאן כחלק בלתי נפרד מפסק-הדין הקודם, על-מנת שלא לחזור על דברים שכבר נאמרו ולשמור על מסגרת הדיון שהותוותה בהחלטות קודמות שניתנו בתיק. העובדות העומדות במחלוקת : חלק זה של הסכסוך בו נתבקשתי להכריע, מתמקד בסוגיית ההוצאות שלטענת התובעים שכנגד, שולמו מכיסם ואותן הם מבקשים לקזז מחיובי יתרת התמורה, בגין רכישת זכויותיהם בבניין. עוד אציין בהקשר זה, כי שני הצדדים הסכימו להשלמת קביעה עובדתית קונקרטית בעניין התשלום בסך של 120,000 ₪ שבוצע, לטענת הנתבעים שכנגד, לידי התובעים שכנגד. דיון והכרעה: תשלום 120,000 ₪: בסוגיה זו אומר בפשטות, כי מצאתי את טענת הנתבעים שכנגד, ככזו שהוכחה ברמת הסבירות הנדרשת במשפט אזרחי ואסביר את דברי בנקודה זו. בעניין זה טענו הנתבעים שכנגד, כי יש להסתמך על רישום המופיע בכרטסת הממוינת של תאגיד בשם ה"ממרח" (להלן: "הממרח"), המצוי בשליטת התובעים שכנגד, כסוג של הודאה שאין להרהר אחריה (מוצגים 74 ו- 75 לתיק המוצגים). התובעים שכנגד טוענים לעומת זאת, כי אין לקבל את הטענה כמוכחת שכן, אין היא נתמכת בכל ראיה חיצונית ישירה, למעט אותו רישום במוצגים 74 ו- 75. סבורני, לאחר ששקלתי את הדברים ועיינתי בסיכומי ובראיות הצדדים, כי התובעים שכנגד מנועים מלטעון כנגד ההודאה המשתמעת ממוצגים 74 ו- 75 שכן, עצם תביעתם מבוססת על העדר כל אבחנה בין הוצאות שנעשו מכיסם האישי לבין כאלה שנעשו מחשבונו של הממרח. אלא שבה בעת, נוצרת מכוח קביעה זו, מניעות המשליכה על הדיון העתידי בטענות הנתבעים שכנגד, החוסמת אותם מלהעלות טענת סף כנגד קבלות, בגין הוצאות הנושאות את זיהויו של הממרח כמבצע התשלום. הגיונה של מסקנה זו אינו טעון הבהרה שכן, לא אוכל להסכים כי הנתבעים שכנגד ייהנו משני העולמות; מצד אחד, ייהנו מהתיעוד המצוי במסמכי הממרח ומנגד ייהנו מאי התמודדות עם הוצאות הרשומות על שם הממרח תוך שהם אוחזים בחבל בשני קצותיו. בקביעה זו אין כדי לפגוע בזכותם לטעון, לעצם מהימנות המסמכים או משקלם הראייתי, אלא רק לעצם הדחיה על הסף. אשר על כן, בהסתמך על מוצגים 74-75, כנגדם מנועים התובעים שכנגד מלטעון, אני קובעת כי הוכח, בנוסף למה שנקבע בפסק הדין הקודם, תשלום בסך 120,000 ₪ מצד הנתבעים שכנגד. אסכם אפוא ואומר כי יש להכיר, לצורך ההתחשבנות שבין הצדדים, בתשלום סך של 120,000 ₪ שבוצע על ידי הנתבעים שכנגד, לידי התובעים שכנגד. קיזוז ההוצאות ומכאן לסוגיית ההוצאות, שהיא הסוגיה העיקרית שבה השקיעו הצדדים את מיטב מרצם בחלק זה של הבירור. מדברי הנתבעים שכנגד משתמעת הודאה עקרונית, בחבותם לשאת בחלקם היחסי בהוצאות שהוצאו על ידי התובעים שכנגד זאת בהתאם להוראות הסכם הניהול. אלא שלשיטתם היה על התובעים שכנגד לקבל אישור לכל הוצאה העולה על 1,000 ₪ מראש ובכתב. טענה זו אין בידי לקבל, הן משום שהיא מנוגדת ללשון ס' 6 להסכם שבין הצדדים (מוצג 10) והן משום שאין היא עולה בקנה אחד עם הסכמת הצדדים, כפי שהיא נלמדת מתוך התנהגותם. התובעים שכנגד נשאו ונתנו עם הנתבעים בעניין השבת ההוצאות ומעולם לא נשמעה מפי הנתבעים שכנגד הטענה כי היה עליהם לקבל את אישורם להוצאות שנעשו בכתב ומראש. אני דוחה אפוא את טענת הנתבעים שכנגד כי התובעים שכנגד חסומים מלטעון להוצאות שהוצאו שלגביהן לא נתקבל אישור מראש בכתב. לנוכח מסקנתי זו, יהא עלי להתייחס לאיכות ומשקל הראיות שהוצגו מטעם התובעים שכנגד בעניין ההוצאות ששולמו על ידם בגין תחזוקת הבניין. הכרעה זו תעשה כאמור לאור קביעתי דלעיל לפיה לא היה על התובעים שכנגד לקבל אישור בכתב לכל הוצאה העולה על 1,000 ₪ שמשמעותה הינה כי האחרונים פעלו על בסיס של אמון לגבי ההוצאות הנדרשות לתחזוקת הבניין. בכך גלומה ההתחייבות נגדית, מכללא, לניהול רישום מסודר ואמין. זאת, הן לגבי עצם הצורך בביצוע הוצאה מסוימת, הן לזיקה שבינה לבין הניהול השוטף של הבניין והן לעצם הוכחת ביצוע התשלום בפועל על-פי כללי החשבונאות המקובלים. ככל שמדובר בהוצאה כספית גבוהה יותר, כך יש להקפיד יותר בתיעוד הרלבנטי לביצועה. לצערי, עלי לקבוע כי התובעים שכנגד לא פעלו בדרך זו. האופן שבו ניהלו אלה את חשבון ההוצאות, הינו כאוטי ודרך הוכחתו אינה מקובלת. כך, מפנים התובעים שכנגד להוצאות שנעשו במזומן, ללא תיעוד, להוצאות שאינן מגובות בחשבוניות מסודרות ושאינן ערוכות כלל לפי כללי החשבונאות התקינה. לצורך ההמחשה אציין כי חלק מן המוצגים אינם אלא צילומים מטושטשים בלתי קריאים (מוצגים 12, 30 ,17 41), חלקם האחר הינם מסמכים שהזיקה בין הרשום בהם לבין הבניין או תחזוקתו מעורפלת (מוצגים 17, 25, 29, 33, 122) אחרים אינם אלא צילומים אקראיים של כרטסות ממוינות ורשימות חלקיות (38א', 38ב', 57, 58, 59א', 59ב', 184, 105) וכלולים בהם אף צילומי שיקים בגובה של אלפי שקלים, בגין ציורי קיר על המבנה שחיוניותם לאחזקתו השוטפת לא הוכחה (מוצגים 135, 145, 164). רישומן של חלק מן ההוצאות על שם הממרח, מדגישה אף היא את הבעייתיות הכלולה בהוכחת העלות האמיתית של ההוצאות שנגרמו לכיסם של התובעים שכנגד ואולי אף רומזים לדיווחים לא אמינים לשלטונות המס. דרך זו של ניהול עלולה היתה להיות בעוכריהם של התובעים שכנגד עצמם ולהכשילם בדיווח כוזב מתוך הקושי האובייקטיבי שבזיהוי ההוצאות האמיתיות שנדרשו לניהולו השוטף וההכרחי של הבניין במרחק של שנים. הראיה המובהקת ביותר לחוסר האמינות שבניהול החשבונות מצדם של התובעים שכנגד, באה לידי ביטוי בסתירה שבין חישוב ההוצאות בכתב הטענות (סעיף 32), לבין החישוב המוצג בתצהיר העדות הראשית שניתן על-ידי אדרי בסעיף 9, המסכם את טבלת ההוצאות. גם אם נקבל את טענת התובעים שכנגד לטעות שנפלה בדרך חישוב חלקם היחסי, עדיין, חישוב חלק השלם אינו נהיר עד תום. ככלל, לא עמדו התובעים שכנגד ברף ההוכחה הנדרש לשם הוכחת הוצאות התחזוקה והניהול של הבניין על-פי המבחנים המקובלים, ביחס לחלק ניכר מן ההוצאות הנטענות. יחד עם זאת, האמנתי לתובעים שכנגד כי ביצעו שורה של הוצאות מכיסם. דליתי אם כן, מתוך רשימת ההוצאות ומאות המסמכים שהונחו על שולחני, את חלק ההוצאות שנראה לי סביר ביחס לתחזוקת הבניין, לתקופה הרלבנטית. ניתן, לדעתי להעריך על בסיס הקיים ועל פי מיטב האומדנא, הוצאה כספית בסכום של 66,000 ₪, הכוללת רכישה של ריהוט, מזגנים, עבודות חשמל, תחזוקת המקררים, עבודות ניקיון, צריכת חשמל, גננות ושיפוץ. מתוך זה, חלקם של הנתבעים שכנגד הינו שני שליש. סוף דבר: התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה. הנתבעים שכנגד יישאו כלפי התובעים שכנגד בתשלום הסך של 44,000 ₪. כמו כן, הנני לקבל את טענת הנתבעים שכנגד, בעניין תשלום הסך של 120,000 ₪, לידי התובעים שכנגד. על באי-כוח הצדדים לשתף פעולה לצורך רישום זכויות התובעים שכנגד בבניין, על פי ההסכם . היה והצדדים לא יגיעו לכדי הסכמה בעניין זה, יהא עלי להורות על מינויו של כונס נכסים שיוסמך לשם כך. עם שימוע חלקו המשלים של פסק-הדין החלקי, שניתן ביום 22.04.13, יש להשלים התייחסות לתחשיב שלפיו יבוצעו הקיזוזים בהתחשבנות בין הצדדים. בעניין זה טענו הצדדים היום בפני. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים בעניין, החלטתי למנות רואה חשבון לצורך עריכת האפשרויות התחשיביות הקיימות ביחס ליישום פסק-הדין. כל צד יגיש לרואה החשבון את התחשיב מטעמו. רואה החשבון ייפגש עם כל אחד מן הצדדים בנפרד או ביחד, לפי מיטב הבנתו ונוחותו. רואה החשבון יערוך את התחשיב לפי כל אחת ואחת מן האפשריות שיציגו לו הצדדים ולאחר שאלה יהיו בפני עם התוצאות המספריות, תיקבע דרך החישוב הסופית וחיוב ההוצאות. רואה החשבון שימונה, הוא רואה החשבון משה רייכנברג מרחוב התשעים ושלושה 13, פתח-תקוה. טלפון: 050-6509741. המינוי כפוף להסכמתו. רואה החשבון רייכנברג ינקוב בשכר המבוקש וזה יופקד, בחלקים שווים על-ידי הצדדים מראש קודם לתחילת העבודה. עותק פסק-הדין בעניין המינוי יישלח מיידית לרואה החשבון רייכנברג, על-ידי עו"ד ניתאי דובינסקי. תביעה שכנגד