בשנת 1987 נחתם הסכם בין ממשלת ישראל לבין רשות הדואר, תאגיד סטטוטורי שהוקם על פי חוק רשות הדואר, תשמ"ו-1986 (להלן: "חוק רשות הדואר"). בהסכם זה הובהר, כי בהתאם לחוק רשות הדואר, מועברות לרשות הדואר זכויות המדינה במספר נכסים, וזאת לצורך מתן שירותי דואר. בין היתר הועברו לרשות הדואר נכסי מקרקעין ובפרט, הנכס נושא תובענה זו. שנים לאחר מכן הוחלט על ביצועה של רפורמה מקיפה ברשות הדואר. במסגרת הוראות פרק ד' בחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), התשס"ד-2004, שונה שמו של חוק רשות הדואר ל"חוק הדואר, תשמ"ו-1986" (להלן: "חוק הדואר"), וכן תוקנו הוראות שונות בחוק (להלן: "תיקון מס' 8"). במסגרת זו הוחלט על הקמתה של הנתבעת 2, חברת דואר ישראל, שהיא חברה ממשלתית. בהמשך לכך, נחקק בשנת 2006 צו המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) (מועד תחילתו של פרק ד' לחוק), התשס"ו-2006. בהתאם לצו זה, החל מיום 1.3.2006 באה חברת דואר ישראל בנעליה של רשות הדואר, אשר באותו מועד חדלה להתקיים. ביום 30.7.2008 הוגשה התביעה דנן אשר בה התבקש בית המשפט להורות על סילוק ידן של הנתבעות מהנכס, בטענה, כי בעקבות תיקון מס' 8 בטל הסכם השכירות. בהחלטתו מיום 5.7.2009 הורה בית המשפט (כב' השופט נחום שטרנליכט) למחוק את התביעה כנגד הנתבעות 1 ו-3 על הסף (להלן: "ההחלטה בדבר הסילוק על הסף"). התביעה כנגד הנתבעת 4 נמחקה בהסכמת הצדדים ביום 18.4.2012, לאחר שהובהר, כי לא הוצב בנכס כל מכשיר מטעמה, כך שאין בסיס לטענה, כי היא מחזיקה בו. לפיכך, עניינה של החלטה זו בתביעה כנגד הנתבעת 2 בלבד. לא אדרש לטענות בסיכומים כנגד הנתבעות שנמחקו. יש לציין, כי במקביל להליך שהתנהל לפני, ביום 28.11.2010, הוגשה תובענה של חברת דואר ישראל נגד התובע להפחתת דמי השכירות המשולמים בגין הנכס ולביצוע שיפוצים במושכר, המתבררת לפני בית הדין לשכירות בפתח תקווה (תיק שכירות 55804-11-10, להלן: "ההליך המקביל"). עוד יצוין, כי עיקר התיקונים המבוקשים נגעו לטענת חברת דואר ישראל, כי מערכת החשמל בנכס אינה תקינה ומסוכנת לציבור, וכן לדרישתה להתקנת מערכת מיזוג אוויר מיני מרכזית משום שהמערכת הישנה יצאה מכלל שימוש. ב. טענות הצדדים טענות התובע לשיטת התובע, משמעות הקמתה של חברת דואר ישראל והעברת זכויותיה של רשות הדואר אליה היא, כי הסכם השכירות בטל ויש להורות על פינוי הנכס. לטענתו, העברת זכויותיה של רשות הדואר לחברת דואר ישראל מהווה נטישה של הנכס, ובמעשה זה איבדה רשות הדואר את זכויותיה לפי חוק הגנת הדייר. התובע טען, כי מטרת השכירות היתה למתן שירותי דואר במתכונתם בעת חתימת ההסכם, ואין עוד הצדקה לשכירות כאשר מתקיימת בנכס פעילות עסקית ענפה. בהקשר זה נטען, כי חברת דואר ישראל מכרה פוליסות ביטוח לרכב ולנסיעות בסניפים, כמו גם מוצרים אחרים שונים, באופן המהווה השכרת משנה ועשיית רווח בלתי הוגן על חשבונו של התובע. עוד טען התובע, כי חברת דואר ישראל לא שילמה דמי שכירות במועד. לטענת התובע, גם טעמים אלה מצדיקים את פינויה של הנתבעת 2 מהנכס. לחילופין, התבקש בית המשפט לקבוע מהם דמי השכירות הראויים בגין המושכר וליתן צו פיצול סעדים. התובע הלין על התיקונים אשר ביקשה חברת דואר ישראל לבצע בנכס, ובית המשפט התבקש להורות לנתבעת לא לבצע בנכס כל שיפוצים או שינויים. טענות הנתבעת הנתבעת 2 טענה, כי אין כל בסיס לטענת הנטישה שהועלתה על ידי התובע, שכן טענה זו נדחתה זה מכבר על הסף בהחלטה בדבר הסילוק על הסף. בכל הנוגע למטרת השכירות, הבהירה הנתבעת 2, כי עיון בהסכם השכירות מלמד שאין כל סייג, תנאי או הגבלה המוטלת על חברת דואר ישראל בנוגע לשימוש המותר בנכס. לטענתה, במסגרת ניהול ההליך הוכח, כי טענת התובע, כי חברת הדואר מוכרת ביטוח נסיעות וביטוח רכב במושכר על ידי גורם שלישי, חסרת כל בסיס. הנתבעת 2 הדגישה, כי אין כל בסיס לטענות בדבר איחור בתשלום דמי השכירות. מעבר לכך נטען, כי ממילא אין בכוחן של עובדות אלה, גם לו היה בהן ממש, להקים עילה לפינויה של הנתבעת 2, וטענות התובע בהקשר זה מהוות גם הרחבת חזית אסורה. בכל הנוגע לדרישה לקביעת דמי שכירות ראויים, לטענת הנתבעת 2, מצוי העניין בבירור לפני בית הדין לשכירות. הנתבעת הוסיפה, כי המחלוקת בין הצדדים בנוגע לשיפוץ המושכר כבר הוכרעה בהליך המקביל ועל כן יש לדחות את התביעה בעניין זה. ג. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להידחות. להלן נימוקי: לתובע לא קמה כל עילת פינוי בעקבות הקמתה של חברת דואר ישראל כעולה מהוראות החוק שצוינו לעיל, רשות הדואר חדלה מלהתקיים וכיום היא אינה גוף משפטי. בהמשך לכך, נקבע בחוק הדואר בסעיף 115א(ב) (שהוא חלק מסימן ב'1 לחוק שכותרתו "העברת נכסים, זכויות, חובות התחייבויות ותביעות מהרשות למדינה ומהמדינה או מבנק הדואר לחברה"), כי: "כל הנכסים, החובות וההתחייבויות שהיו ערב יום התחילה של הרשות יהיו החל ביום התחילה של המדינה". לצד זאת הובהר בסעיף 115ד(א), כי: "שר האוצר, בהתייעצות עם השר ובאישור הועדה, יקבע בצו, על אף האמור בכל דין או הסכם, כי לגבי ההסכמים, ההתקשרויות והעסקאות האמורים בו, תבוא החברה במקום המדינה, וזאת לגבי הזכויות, החובות וההתחייבויות שהיו קיימות או מוטלות, לפי הענין, על הרשות לפני יום התחילה ושהועברו למדינה לפי הוראות סעיף 115א". בהתאם לאמור בסעיף זה, הוצא ביום 1.3.2006 גם צו הדואר (העברת זכויות, חובות, התחייבויות ותביעות מהמדינה לחברה ומבנק הדואר לחברה), התשס"ו-2006, שבו נקבע, כי "על אף האמור בכל דין או הסכם, החברה תבוא במקום המדינה לגבי ההסכמים, ההתקשרויות והעסקאות האמורים בהסכם להעברת נכסים, וזאת לגבי הזכויות, החובות וההתחייבויות שהיו קיימות או מוטלות, לפי הענין, על הרשות לפני יום התחילה, ושהועברו למדינה לפי הוראות סעיף 115א לחוק, והכל בהתאם לתנאים המפורטים בהסכם להעברת נכסים" (סעיף 2(א). כפי שהובהר בדיון שהתקיים בישיבת ועדת הכלכלה של הכנסת ביום 1.3.2006, על ידי עו"ד אלדר דוכן מהלשכה המשפטית של משרד האוצר: "הצו מדבר על כל דבר, אבל גם על זכויות וחובות. למשל, אם רשות הדואר הייתה קשורה בהסכם עם ספק או לקוח שלה, מי שבא בנעלי הרשות לעניין ההסכם זאת החברה. לא צריך לחתום על הסכם חדש, אלא הצו הזה אומר שבכל ההסכמים במקום שכתוב "הרשות", תהיה המשמעות "החברה"". ואכן, בהתאם לצו זה, החל משנת 2006 אמונה חברת דואר ישראל על מתן שירותי הדואר במדינת ישראל, כחליפתה של רשות הדואר אשר נשאה בתפקיד זה טרם כניסתו לתוקף של תיקון מס' 8. אין חולק, כי מטרת הקמתה של חברת דואר ישראל היתה, כי זו תבוא בנעליה של רשות הדואר. בהתאם לתכלית זו דחה בית המשפט בהחלטה בעניין הסילוק על הסף את טענות התובע, כי העברת הזכויות לחברת דואר ישראל מקימה לו זכות לפינוי, ובלשונו: "אין מחלוקת בין הצדדים, כי גם המושכר נכלל בהסכם להעברת נכסים הנזכר בסעיפי החוק הנ"ל ובסעיף 2 לצו. לפיכך, ובהתאם לחיקוקים האמורים לעיל, באה הנתבעת 2 בנעליה של הנתבעת 1 בכל הנוגע למושכר. לא מצאתי בסיכומי התובע כל טענה של ממש, שיש בה כדי לדחות את טענות הנתבעת 2, הנוגעות לה ולנתבעת 1. הוראות החוק בענין זה הן ברורות. נאמר במפורש, כי הוראות אלו תחולנה "על אף האמור בכל דין או הסכם". ממילא ברור, שהוראות אלו גוברות הן על הוראות הסכם השכירות והן על הוראות החוק הנוגעות לשכירות מוגנת. בצו נקבע, כי הנתבעת 2 תבוא במקומה של הנתבעת 1 בכל הנוגע לזכויות בנכסים. זכויות הנתבעת 1 במושכר הינן בכלל אותן זכויות, שהעברתן הוסדרה בהוראות הצו. ממילא באה הנתבעת 2 במקומה של הנתבעת 1 בכל הנוגע לזכויות הנוגעות למושכר. העברת זכויות הנתבעת 1 במושכר לידי הנתבעת 2 איננה מקימה עילת פינוי כלשהי, וזאת בהתאם להוראות החיקוקים האמורות לעיל, שמכוחן ובהתאם להם העבירה הנתבעת 1 את זכויותיה במושכר לנתבעת 2. העברת זכויות הנתבעת 1 במושכר לנתבעת 2 איננה מהווה הפרה של הסכם השכירות, וממילא אין כל מקום לביטול ההתקשרות בין הצדדים לא לשינוי תנאיה. לפיכך דין התביעה, ככל שהיא נוגעת לטענה בדבר העברת הזכויות במושכר מהנתבעת 1 לנתבעת 2, להימחק על הסף, וזאת בשל העדר עילת תביעה" [ההדגשה הוספה]. מעבר לכך שמדובר בהחלטה אשר התובע לא ערער עליה, בכל הכבוד, גם לגופו של עניין, מקובלת עלי עמדה זו. אין כל בסיס לפרשנות המוצעת על ידי התובע שלפיה העברת הזכויות מרשות הדואר לחברת דואר ישראל מהווה "נטישה" של הנכס באופן היכול להקים עילת פינוי, טענה זו עומדת בסתירה חזיתית להוראות החוק הנזכרות לעיל. יצוין, כי התובע טען בהקשר זה, כי קיימת כוונה להנפיק 30% ממניותיה של חברת דואר ישראל, מהלך אשר עשוי להוביל לכך שחברת דואר ישראל תאפשר לגורמים אחרים לשכור או להשתמש במושכר. לטענת התובע, גם עובדה זו עשויה להצדיק את פינויה של הנתבעת 2 מהנכס. טענה זו כלל לא הוכחה וחברת דואר ישראל הבהירה, כי אין בה ממש. יתירה מזאת; גם אם היה ממש בטענה זו, היא אינה מקימה כל עילת תביעה, שכן גם לשיטת התובע מדובר בתביעה מוקדמת ותיאורטית, המבוססת על השערות לגבי אירועים אשר טרם התרחשו. דין הדרישה לפינוי הנכס, ככל שהיא מבוססת על הטענה בדבר העברת הזכויות בין רשות ובין חברת דואר ישראל, להידחות. השימוש שעושה חברת דואר ישראל בנכס אינו מקים לתובע עילת תביעה טענה נוספת שהועלתה על ידי התובע היתה, כאמור, כי השימוש הנוכחי שעושה חברת דואר ישראל בנכס אינו תואם את ההסכמות בהסכם השכירות וגם עובדה זו מקימה עילת פינוי. עיון בהסכם השכירות מלמד, כי טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם לשונו של ההסכם. בין היתר נקבע בהסכם, כי "המשכיר מתחייב להעביר לשוכר, והשוכר מתחייב לשכר מהמשכיר את המושכר, לצרכיו" (סעיף 1 להסכם השכירות). בנסיבות אלה סבורני, כי אין ממש בטענת התובע, כי השימוש הנוכחי שעושה חברת דואר ישראל בנכס מנוגד לרוח ההסכם, שכן הסכם השכירות אינו מגביל כלל את השימוש בנכס. ולו מטעם זה, דין טענות התובע להידחות. גם לגוף הדברים, אין טענות התובע מקובלות עלי. ניסיונו של התובע לטעון, כי פעילותה הנוכחית של חברת דואר ישראל אינה עולה בקנה אחד עם "רוחו של ההסכם" מנוגד לשכל הישר. חברת דואר ישראל רשאית להשתמש בנכס למכלול צרכיה השוטפים ולהעניק בו את השירותים הניתנים על ידה בסניפיה האחרים, שירותים שאותם היא רשאית ליתן על פי הדין. הענקת שירותים אלה אינה מהווה "השכרת משנה" ואינה סותרת את תכלית פעילותה העיקרית של חברת דואר ישראל שהיא מתן שירותי דואר לתושבי המדינה. בנסיבות דנן, כאשר מדובר בחוזה שכירות לטווח ארוך, אין כל היגיון בטענה, כי על חברת דואר ישראל להמשיך ולהעניק בסניפיה רק את אותם שירותים שהוענקו בהם לפני כחמישים שנה. יש להוסיף בהקשר זה, כי התובע עצמו היה וודאי מודע לאורך השנים, כי חברת דואר ישראל מעניקה בסניפיה שירותים שונים כגון העברת בעלות ברכב או תשלום חשבונות, ולא הלין על כך מעולם. למעשה, עיקר טענותיו של התובע בהקשר זה התבססו על ההנחה, כי במתן שירותים אלה העבירה חברת דואר ישראל את זכויותיה במושכר לצד שלישי, הנתבעת 4. אלא שכעולה מחומר הראיות, אין מחלוקת, כי חברת הדואר איננה מוכרת פוליסות ביטוח בסניף הדואר באמצעות צד שלישי (ראו תצהירה של מנהלת סניף הדואר בנכס הגב' ורדה קטה, סעיפים 3 - 5 ). הפנית לקוחות אל חברת ביטוח כחלק מהפעילות השוטפת בסניף בוודאי שאינה מקים לתובע עילת פינוי. לפיכך, ומבלי להידרש לשאלה, האם מכירה כזו באמצעות צד שלישי, ללא קבלת אישור הבעלים, עשויה להקים זכות מידית לפינוי, משהוכח, כי זכויותיה של הנתבעת 2 בנכס כלל לא הועברו, ממילא יש לדחות כל טענה לעילת פינוי בגין טעם זה. התובע טען, כי חברת דואר ישראל איחרה מספר פעמים בתשלום דמי השכירות ועל כן יש הצדקה לפנותה מהנכס. אני דוחה גם טענה זו. הנתבעת הוכיחה, כי מדובר באירוע זניח שאירע לפני כארבע שנים במהלך תקופת שכירות של קרוב לחמישים שנים, ונדמה, כי התובע מבקש להיתלות בו בדיעבד בניסיון לכפות על חברת דואר ישראל חוזה שכירות חדש. יש לשים לב, כי לאור פסיקתו של בית המשפט העליון, ספק רב אם איחור בתום לב של מספר ימים יכול להיחשב בנסיבות המקרה דנן כהפרה יסודית המקנה זכות ביטול של ההסכם, זאת כאשר אין כל תניה בעניין זה בהסכם השכירות (ראו בהקשר זה ע"א 4912/90 איתן נ' בראונשטיין (ניתן ביום 15.11.1992) וכן ע"א 91/75 פרץ נ' ביטון, פ''ד ל(1) 367). גם בהתבסס על טענות אלה אין מקום להורות על פינויו של הנכס. פסיקת דמי שכירות ראויים ושיפוץ הנכס כאמור, כסעד חלופי ביקש התובע, כי יפסקו לו דמי שכירות ראויים וכי בית המשפט יורה לנתבעת 2 לא לבצע את התיקונים המבוקשים על ידה בנכס. במסגרת ההליך המקביל, ביום 21.2.2011, הגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה, כי בית המשפט ימנה מומחה לעניין דמי השכירות, אשר יתייחס בחוות דעתו לדמי השכירות הראויים בהתחשב בכך שמדובר במושכר בשכירות מוגנת, ואשר יתייחס לחוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים (ראו נספח ז' לתצהירי הנתבעת 2). כפי שהובהר בדיון שהתקיים לפני ביום 30.4.2012, חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט בהליך המקביל העמידה את דמי השכירות הראויים על סך של 13,500. ניסיונות להביא את הצדדים לפשרה על בסיס קביעה זו לא צלחו. סעיף 140 לחוק הגנת הדייר קובע: "בית דין לשכירות יהיה מוסמך לדון בכל ענין הנובע מהוראות פרקים ב' עד ה', של חלק ב', יהיה שוויו אשר יהיה". פרק ג' של חלק ב' לחוק זה עוסק בדמי שכירות של בתי עסק המוגנים בדיירות מוגנת. בעניינים מסוימים מתווספת סמכותו של בית הדין אל סמכותם הכללית של בתי-המשפט, אולם עוד בע"א 495/66 רפאל מני עו"ד נגד בן ציון כהן, עו"ד, פ"ד כא(1) 113, הבהיר בית המשפט העליון, כי "ברי ואין ספק בכך שמקום שעילת התביעה לא נולדה אלא בחוק הגנת הדייר, סמכותו של בית-הדין היא לפי טבעה ייחודית. כך, לדוגמה, הסמכות לקביעת דמי השכירות..." (פסקה 2). מעבר לכך שקביעת דמי שכירות ראויים הוא עניין המצוי בסמכותו הייחודית של בית הדין (ראו בעניין זה גם בר"ע 1649/05 שנק נ' רוזנקרץ (ניתן ביום 12.12.2006) וההפניות המופיעות שם), הרי שכאמור, בנסיבות המקרה שלפני, הסכים התובע, כי סוגיה זו תוכרע במסגרת ההליך המקביל. כאשר מונה כבר מומחה מטעם בית המשפט לבחינת הסוגיה בהליך המקביל, אין מקום לדון בטענות התובע בעניין זה. המומחית לא הופיעה לפני ולא נחקרה על ידי הצדדים. לפיכך, לא ניתן להעניק לתובע את הסעד המבוקש על ידו בהקשר זה. גם אין מקום ליתן צו פיצול סעדים בעניין זה כאשר העניין כבר נידון בפני הערכאה המוסמכת. לבסוף, באשר לטענות התובע בנוגע לתיקונים אשר ביקשה חברת דואר ישראל לבצע במושכר, בהחלטתו מיום 21.2.2011 נתן כאמור בית הדין תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, שלפיה, בין היתר: "התובעת [חברת דואר ישראל] תהא רשאית לבצע תיקון של כל מערכת החשמל על מנת להביאה למצב תקין ובטיחותי, על פי חוות דעת היועץ מטעמה, וזאת כל עוד לא תעתיק את מיקומו של ארון החשמל... למען הסר ספק מוסכם על הצדדים, כי התובעת תהא רשאית לתקן/לשפץ את מערכת החשמל וכן להתקין במקום מערכת מיזוג אוויר מיני מרכזית" (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון בהליך המקביל). גם בעניין זה, אין מקום לדון בטענותיו של התובע, שהרי הסוגיה כבר הוכרעה על ידי בית הדין לשכירות. בהקשר זה ראוי להעיר, כי בהסכם השכירות הובהר: "השוכר רשאי לעשות שינויים במושכר ולהוסיף עליו אחרי שהודיע על כך במכתב רשום למשכיר, בתנאי שלא יעשר השוכר שינויים... הנוגעים בקירות החיצוניים, ביסודות ובחלקים מובטחים של המושכר בלא הסכמתו המוקדמת של המשכיר" (סעיף 7 להסכם השכירות), כך שגם לגוף הדברים, ספק אם יש ממש בטענות התובע בהקשר זה, בהתחשב בכך שמהראיות שהוצגו, עלה, כי מדובר בתיקונים הכרחיים. סוף דבר התביעה נדחית. בנסיבות העניין, ישלם התובע לנתבעת 2 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000. חוזהדואר ישראל / רשות הדוארדואר