לטענת התובעת על הנתבעת לפצותה על הנזקים שנגרמו למבנה כתוצאה מהשריפה ולהשיב את המושכר למצבו כפי שקיבלה אותו, שכן פעילות הנתבעת במושכר היא הגורם שהביא להצתת המושכר. מקרי הצתה דומים שאירעו ברחבי הארץ היו צריכים לגרום לנתבעת לצפות כי גורמים זרים ינסו להתנכל לרכושה והיה עליה לנקוט באמצעים סבירים למניעת ההצתה, אמצעים כגון הצבת שמירה במקום. בנוסף היה על הנתבעת להזהיר את התובעת מפני סכנת התנכלות לרכושה בשל הצבת מתקני הנתבעת במושכר. הנתבעת לא עשתה כן ובכך מנעה מהתובעת את האפשרות להיערך לסכנה או לשקול שוב את ההתקשרות עם התובעת. תיקון הנזקים במבנה מוערכים ע"י השמאי יוסף ליברמן בסך של 34,939 ₪. בנוסף לטענת התובעת הנתבעת חדלה מתשלום דמי השכירות, הארנונה והוצאות החשמל החל מחודש אוגוסט 2006 ואילך וזאת למרות שהמשיכה להחזיק במושכר ולאחסן בו ציוד שבבעלותה וכן לצרוך חשמל. 5. התובעת מתייחסת לטענת הנתבעת לפיה ביטלה לכאורה את ההסכם בהודעת ביטול וטוענת כי מעולם לא קיבלה הודעה על ביטול ההסכם זאת ועוד, הנתבעת לא פינתה את הציוד שלה מהמושכר עד ליום 23.9.08. הנתבעת לא המציאה ראיות כי הקימה אתר תקשורת חדש כלשהו בצפון הארץ או בדרומה בתקופה שבין השנים 2006 ל - 2008. הציוד במושכר התיישן ולא היה בעל ערך לאחר ביטול ההסכם הנטען ע"י הנתבעת. היא לא יכלה לעשות בו שימוש באתרים אחרים ולכן לא מיהרה לפנותו מן המושכר ולא יצאה מגדרה כדי לקבלו בחזרה מהתובעת. למעשה ערכו של הציוד פחת בעשרות אחוזים משנה לשנה. התביעה שכנגד אותה הגישה הנתבעת הינה חסרת הגיון והוגשה בחוסר תום לב בניסיון להוות משקל נגד לתביעה העיקרית. לטענת התובעת לא היה לה כל עניין בהחזקת רכושה של הנתבעת שכן כל עוד אוחסן ציוד התקשורת של הנתבע בדירה במבנה, נמנע מהתובעת לעשות שימוש בדירה כולה שכן אף אחד לא העז לגור בדירה כולה בשל הקרבה לציוד התקשורת. לתובעת היה עניין רב בפינוי המושכר ע"י הנתבעת אולם היא סברה כי במקביל חלה על הנתבעת החובה להסדיר חובותיה. למרות טענותיה של התבעת היא לא עשתה ניסיונות אמיתיים להגיע להסכמות עם התובעת, הסכמות הכוללות תשלום החובות ופינוי הציוד מהמושכר. זאת ועוד, מרגע שהודיעו לנתבעת כי היא יכולה לפרק ולפנות את הציוד שבבעלותה עברו שנתיים עד שבוצע הפירוק בפועל. לטענת התובעת במועד בו פינתה לבסוף הנתבעת את המושכר נחתם בין הצדדים מסמך ובו צוין כי הנתבעת משאירה במושכר לוח חשמל וכן מזגן שהתקינה בו וכנגד זאת מוותרת התובעת על השבת המצב לקדמותו. לטענתה היה ברור לצדדים כי ההתייחסות הינה אך ורק לחדר התקשורת, שהציוד ממנו פונה, ואין הכוונה לשאר חלקי המושכר, אשר ניזוקו בשרפה. אין במסמך זה התייחסות לתביעה עצמה, לא בנוגע לנזקי השריפה ולא בנוגע לחוב השכירות. לו הייתה הכוונה במסמך וויתור על זכויות התובעת, היה הדבר נכתב במפורש. העלאת טענת הוויתור בשלב זה מהווה הרחבת חזית אסורה ע"י הנתבעת וכן ניסיון לייחס למסמך שנחתם משמעויות שאין בו. 6. התובעת ממשיכה וטוענת כי הנתבעת היא זו שיזמה את הפנייה לתובעת כדי להתקין במבנה שברשותה מתקן תקשורת. הנתבעת הקימה את המתקן מס' חודשים בטרם פנתה לקבלת אישור מהוועדה המקומית להקמתו. בכך למעשה הימרה הנתבעת על כספה היא. התובעת לא התחייבה כי הנתבעת תקבל היתר בניה והייתה זאת בחירתה של הנתבעת שלא להציב את ציוד התקשורת שלה על התורן של חברות סלולאריות אחרות אשר הציבו תורן על גג הבניין ולנסות ולקבל היתר על בניית מתקן נפרד. זאת ועוד, התובעת דוחה את ניסיונותיה של הנתבעת לרמוז כי התובעת תרמה להצתת מתקן התקשורת. לתובעת אין כל עניין בהצתת רכושה היא, מקור הכנסתה היחיד ומקום המגורים של חלק ממשפחתה. התובעת נמנעה מהגשת תלונה במשטרה בגין הצתה מכוון שחששה שאותם גורמים שהציתו את המושכר יתנכלו לה ולבני משפחתה. התובעת אינה שומרת של אתר התקשורת, היא לא התחייבה בהסכם בין הצדדים לשמש כשומרת ואין לה כלים לשמש ככזו. יש לדחות כל ניסיון של הנתבעת לטעון כאמור וכן אין לתת משקל לדו"ח החוקר של הנתבעת המבוסס על אוסף שמועות לא מבוססת. טענות הנתבעת 7. לטענת הנתבעת ההסכם בין הצדדים שכלל סעיף מפורש המתיר לנתבעת לבטלו (בין היתר במידה ולא יינתן רישיון להצבת האנטנות במקום) בוטל כדין על ידה בהודעה מראש של 60 יום, וזאת לאחר שהועדה המקומית סירבה לבקשה להיתר בניה. האנטנות שכבר הוצבו במקום הוצתו 5 ימים בלבד לאחר החלטת הועדה. לטענת הנתבעת התובעת הפרה התחייבויותיה כלפיה, וגרמה לה נזק כספי רב, בין היתר בכך שהחזיקה בידה כספים וסירבה להשיבם בניגוד לחובתה לעשות כן בהתאם לסעיף 20 להסכם. בנוסף התובעת מנעה מהנתבעת ומנציגיה להיכנס לשטח המושכר ולהוציא משם את ציוד התקשורת הדיגיטאלי היקר - בניגוד להוראות סעיף 5 להסכם. התובעת גם לא מילאה אחר סעיף 15.2 להסכם ולא השגיחה על הציוד, ולא מנעה מאנשים שאינם עובדי הנתבעת להיכנס למושכר, ולחבל במתקן. עוד לטענתה, דין התביעה להידחות לנוכח העובדה שהיא הודתה בחקירתה שאינה יודעת בגין מה הוגשה התביעה וכן כלל לא ידעה שהיא התובעת. מאחר ובחקירתה של התובעת התברר כי היא חתמה על תצהירה מבלי לדעת עת מה היא חותמת אין לו למעשה כל ערך. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי במשך כל תקופת השכירות שולמו מלוא דמי השכירות כולל המיסים בהתאם להסכם ולתוספות, ואף שולמו דמי שכירות מראש עד ליום 31.7.06, כמו מלוא התשלומים בגין צריכת החשמל. 8. כאמור ביום 7.11.05 החליטה הועדה המקומית לדחות הבקשה להיתר להקמת המתקן. נימוקה של הועדה היה כי מכוון שעל גג המבנה הוקם זה מכבר אתר לתקשורת סלולארית של חב' סלקום אין להתיר בקשה למתקן תקשורת נוסף על הבניין. כמו כן רשמה הועדה לפניה את חששות הציבור מריבוי האנטנות המוגשות על אותו בניין בישוב. לאור סירוב הועדה המקומית ליתן היתר, הנתבעת הודיעה בכתב ביום 7.12.05 על הפסקת השכירות בהודעה מראש של 60 יום, כך שהביטול נכנס לתוקפו ביום 7.2.06. לטענת הנתבעת בהתאם לסעיף 19 להסכם זכותה לעשות כן, והיה על התובעת להשיב לה את דמי השכירות ששולמו מראש כקבוע בסעיף 20 להסכם. ביום כניסת הודעת הביטול לתוקף, ביום 7.2.06, שלחה הנתבעת לטענתה מכתב נוסף לב"כ התובעת בו חזרה הנתבעת על הודעת ביטול ההסכם ודרשה לקבל חזרה דמי שכירות ששילמה מראש, ואת הציוד. התובעת טענה כי לא קיבלה את המכתב הראשון המודיע על ביטול ההסכם, אולם הודתה כי קיבלה את המכתב השני, שגם בו הודע, כאמור, לנתבעת שכנגד דבר סיום ההסכם. לפיכך, הרי שלכל הפחות, ההסכם בוטל כדין בחלוף 60 יום לאחר קבלת ההודעה השנייה (במכתב מיום 7.2.06); ולכן, לכל המאוחר ההסכם פקע ב-7.4.06. 9. נטען עוד כי בהתאם לסעיף 20 להסכם במועד סיום ההסכם, היה על התובעת להשיב את כספי השכירות ששולמו לה מראש וביתר בסך 28,807 ₪ כולל מע"מ. בפועל, התובעת לא השיבה את דמי השכירות. זאת ועוד, התובעת גם סירבה במשך כשנתיים וחצי ובניגוד לסעיפים 5 ו - 16 להסכם, לאפשר לנציגי הנתבעת להיכנס לפרק ולקחת את מתקן הקשר וזאת למרות שאין חולק שזהו רכוש בלעדי של הנתבעת. התובעת התנתה את השבת הציוד בתשלום של 150,000 ₪. למעשה למעלה משנה ניהלו הצדדים מו"מ על השבת הציוד וכל אותה עת התובעת המשיכה בסירובה להשיב את הציוד. רק ביום 24.9.08 כשנתיים וחצי לאחר סיום ההסכם, אפשרה התובעת לבסוף לנתבעת לפנות מהמושכר את הציוד. גם לאחר שנתיים וחצי של סירוב נדרשו חודשיים לביצוע הסיכום בפועל, שכן הנתבעת התקשתה לתאם מועד לפינוי עם בעלה לשעבר של התובעת אשר התעקש שכתנאי לפינוי הציוד, הוא דורש שבנוסף לנוכחות עוה"ד של הצדדים והשמאים יהיו גם נציגים ספציפיים מהנתבעת. לבסוף מועד הפינוי נקבע ליום 23/9/08, וכן נקבע מועד נוסף במידה ויידרש ליום 24/9/08. לטענת הנתבעת בעת הפינוי, ביום 23/9/08, נכח בעלה לשעבר של התובעת ודרש שישאירו ציוד בשווי מאות שקלים. כדי להימנע מעימות ולסיים העניין, הסכימו נציגי הנתבעת להשאיר חלק מהציוד. באותו היום הסתיים פירוק הציוד ותואם עם בעלה לשעבר של התובעת כי נציגי הנתבעת יגיעו שוב כדי לקחת את הציוד שפורק והושאר במקום. למרות ההסכמה הנ"ל שב בעלה לשעבר של התובעת והעמיד דרישות כספיות חדשות. ביום 24/9/08 בבוקר נשלח מכתב "דחוף" מב"כ התובעת, בו נאמר כי נציגי הנתבעת טרם הגיעו ולכן דורש בעלה לשעבר של התובעת 1,500 ₪. ב"כ הנתבעת השיב כי סוכם מראש שיתכן והפינוי יבוצע גם ב-24/9/08, ולכן כל דרישה לתשלום כספי מהווה הוצאת כספים שלא כדין. כשהגיעו עם משאית כדי לפנות הציוד שנותר, כפי שסוכם מראש, סירב בעלה לשעבר של התובעת לאפשר את פינוי הציוד ודרש לקבל תשלום נוסף. נציגי הנתבעת המתינו מחוץ לבית, כאשר בעלה לשעבר של התובעת המשיך למנוע מהם לפנות את הציוד, והתנה את הפינוי בתשלום, בניגוד להסכמות. ב"כ הנתבעת נאלץ לשלוח מיידית מכתב נוסף, בו הבהיר כי אם ימשיך בעלה לשעבר של התובעת למנוע הפינוי, הוא יידרש לפצות בגין כל נזק. רק לאחר קבלת המכתב הנ"ל אפשר בעלה לשעבר של התובעת לנציגי התובעת שכנגד לפנות ביום 24.9.08 את הציוד. 10. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי בהתאם להסכם הייתה על התובעת חובה להשגיח על המושכר, ולא להתיר כניסת אנשים למושכר. בין שאר אמצעי ההגנה על המבנה, הכניסה לגג הייתה חסומה בדלת פלדה נעולה, ורק מי שברשותו מפתח היה מורשה על ידי התובעת להיכנס אל הגג. התובעת החזיקה במפתחות לגג. ימים אחדים לאחר ההצתה הוא ביקרו במקום נציגי הנתבעת. כאשר פגשו את בעלה לשעבר של התובעת ראו שידו חבושה. בתשובה לשאלתם, הוא טען ש"ניסה לכבות את השריפה" ושכתוצאה מכך נפצע בידו. מתוך אלפי אתרים שהקימה הנתבעת בארץ, רק למספר בודד נגרם נזק, וגם במקרים אלה מדובר היה באתרים שמוקמו באזורים פתוחים ומבודדים, ולא באתרים שמוקמו באזורים מאוכלסים כגון האתר נשוא התביעה. הנתבעת טענה כי התובעת הפרה בבירור את חובתה על פי ההסכם לשמור על המושכר ולמנוע חבלה במתקן, לרבות באנטנות של הנתבעת. לתובעת היה ידוע החשש שתושבי הכפר יתנכלו בגין האנטנות, אך משיקוליה בחרה בכל זאת להתקשר בהסכם. התובעת בחרה להתקשר ולהתחייב לשמור על האתר ומעולם לא ביקשה לסיים ההתקשרות בשל חשש מפעילות עוינת, אלא להיפך, לקחה האחריות לשמירת הציוד. למעלה מכך, החשש שהתובעת או מי מטעמה היה שותף לחבלה אינו מופרך, לא ניתן כל הסבר מדוע בעלה לשעבר סרב להגיש תלונה במשטרה בגין ההצתה, וסרב לקבלת טיפול משטרתי או טיפול של מכבי האש. הנתבעת סבורה כי הנסיבות מלמדות שמשפחת התובעת אפשרה (אם לא ביצעה) את ההצתה, שארעה סמוך מיד לאחר החלטת הועדה המקומית. התובעת לא ציינה במכוון כי רק האנטנות של הנתבעת הוצתו, ואילו האנטנות של חברות הסלולר האחרות לא ניזוקו כלל. אילו המניע להצתה היה חשש מקרינה של תושבי הישוב, אזי ברור שהיו מוצתות האנטנות של כל החברות שעל הגג. לאחר ההצתה, התברר שהמצית דאג לחתוך את הכבלים של האנטנות השייכות לנתבעת, כך שרק האנטנות שלה נשרפו עד היסוד, אבל לא נגרם נזק לבניין ולאנטנות האחרות. העובדות מוכיחות שלמי שהצית הייתה מטרה ספציפית: להצית דווקא את האנטנות של הנתבעת, ולא לפגוע באחרות וגם להימנע מגרימת נזקים לנכס. הסיבה האמיתית לכך שהוצתו רק האנטנות של הנתבעת, מעבר לאי קבלת ההיתר, היא שהחברות האחרות נענו לתכתיבי בעלה לשעבר של התובעת, העלו את דמי השכירות, ושילמו את מה שדרש. כל הנסיבות דלעיל, בנוסף לכך שמדובר בנכס גדול המוקף גדרות שהכניסה היחידה אליו דרך שער חשמלי מברזל ודלת כניסה נוספת ונעולה, הנראה ככלא, מובילות למסקנה כי ידם של התובעת או מי מטעמה הייתה במעל. 11. עוד לטענתה, התובעת היא זו שחיה במקום, מכירה מקרוב את התושבים והיא זו שהשכירה את הנכס לחברות סלולאריות אחרות. התובעת בחרה משיקוליה, להתקשר בהסכם ואף התחייבה בסעיף 15.2 להסכם לשמור על המתקן, לרבות על האנטנות, ולא להרשות למי שאינו עובד הנתבעת להיכנס למושכר או לחבל במתקן ובציוד. לכן ברור שהתובעת יכולה לבוא בטענות רק כלפי עצמה, ככל שנגרם לה הנזק הנטען. לאור על האמור הנתבעת טענה כי על התובעת להשיב לה את דמי השכירות ששולמו מראש בסכום של 28,807 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק , פיצוי בגין שווי עלות ציוד התקשורת הדיגיטאלי בסכום של 110,000$ כשיעורו במועד ההצתה, בתוספת הצמדה וריבית כחוק נכון להגשת התביעה. כפי שהוכח, מדובר היה בציוד תקשורת דיגיטאלי יקר ערך, אשר טבעו להתחדש ולהתעדכן, ואשר היה נחוץ באופן מיידי, וכל יום בעיכוב קבלתו, הסב נזקים כספיים עצומים. במשך למעלה משנתיים ממועד סיום ההסכם, לא השיבה הנתבעת שכנגד לתובעת שכנגד את ציוד התקשורת היקר אשר נותר במושכר, עד אשר לא היה שמיש עוד במועד "שחרורו". פיצוי בגין שווי עלות הקמת אתר התקשורת האלחוטי ועבודות הבינוי אשר ירדו לטמיון נוכח בסך של 144,954 ₪ למועד ההצתה, בתוספת הצמדה וריבית כחוק. בנוסף נטען כי יש לדחות את תביעתה של התובעת על כל מרכביה. באשר לעתירה לסילוק יד היא אינה רלוונטית שכן הנתבעת כבר מזמן אינה מחזיקה בנכס. באשר לעתירה לדמי שכירות - הנתבעת שילמה תשלומי שכירות ביתר של כחצי שנה. באשר לעתירה לנזקי שריפה הוכח שהנתבעת לא אחראית לנזקי השריפה, ההפך הוא הנכון. זאת ועוד, אין חולק כי במעמד הפינוי נחתם מסמך ויתור. טענותיה של התובעת בע"פ כאילו ההסכמה במסמך זה נוגעת לחדר התקשורת בלבד מופרכת. במסמך האמור, ויתרה הנתבעת שכנגד מפורשות על חובת התובעת שכנגד להשיב את המצב לקדמותו, ללא כל סייג או הגבלה לחדר זה או אחר. זאת בנוסף לעדותם הלא אמינה בלשון המעטה של התובע ובעלה לשעבר, יש בהן כדי לאיין את התביעה כולה. דיון ומסקנות: 12. ביום 5.4.11 הוסכם בין הצדדים על רשימת מוסכמות ופלוגתאות. הרשימה סומנה בסימון צד/1. בדיון ביקשו ב"כ הצדדים למחוק את סעיף 10 מהרשימה צד/1. כאמור בתביעה זו שלפני כל אחד מהצדדים תולה את האחריות בהפרת ההסכם ובנזקים שונים שנגרמו לו על הצד האחר. שקלתי את בראיות וטענות הצדדים וחזרתי ועיינתי במסמכים ובתצהירים והעדויות, והגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה והתביעה שכנגד להידחות. להלן אבהיר מסקנותי אלה. לטעמי הדרך לפסוק במחלוקת שבין הצדדים היא לשוב להסכם שנחתם בין הצדדים ובמיוחד להסכמות שגובשו במכתבו של בעלה לשעבר של התובעת ביום 23.9.08 (נ/1) אשר לשם נוחות הדיון יכונה להלן: "מסמך הוויתור". כידוע, תכליתו של מוסד החוזה היא לאפשר לפרטים שונים לכרוך את רצונם יחד ולהוציאו אל הפועל, באמצעות מתן תוקף משפטי להתחייבויות שנטלו על עצמם. מטרת העל בפירוש חוזה היא איתור אומד דעתם של המתקשרים בו, עם זאת, נקודת המוצא לפרשנותו של כל חוזה היא לשונו (ראה: דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 1681 , 1684 (2006)). המלה הכתובה, מקום שמשמעותה ברורה וכוונתה המסתברת עולה בקנה אחד עם נושא ההתקשרות, עודנה, כמדומה, המקור האמין ביותר לאומד דעתם של המתקשרים (ראה: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט2), 265, עמ' 285). לשון החוזה היא זו שתוחמת את גבולות הפרשנות. על כן יחל מסענו בחוזה הכתוב. במקום בו לשון החוזה ברורה, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו. הנה כי כן, לשונו של החוזה הינה כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ומשכך, היא מהווה ראייה - לעיתים הראייה המרכזית - בדבר כוונתם המשותפת (ראה: ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, תק-על 2010(1), 9412 , 9419 (2010)). 13. הכלל הוא אם כן, שלא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו. מכאן שעל בית המשפט לבחון הלוך ושוב את לשון החוזה ואת נסיבותיו החיצוניות, ובכפוף לחזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה, לאתר את אומד דעתם של הצדדים (ראה: דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 1681 , 1687 (2006)). מאחר ובית המשפט אינו מכונן חוזים אלא מפרש את האמור בהם, כל עוד לשון החוזה בהירה וברורה הרי שהיא משקפת את אומד דעת הצדדים ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו. בענייננו הלשון בה נקטו בהסכם ובתוספות שנחתמו ובמיוחד במסמך הויתור, ברורה (ראה: ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, תק-על 2010(1), 9412 , 9419 (2010)). למרות שיש מקום לגמישות בתהליך פרשנותו של חוזה, הרי שהגמישות צריכה להימצא בגבולות החוזה ולא מחוצה להם. כאשר מפרשים חוזה יש לפנות ללשון החוזה ולתכליתו, כשהלשון קובעת את גבולות התכלית. אומר כבר עתה כי אינני מקבל את טענת התובעת ובעלה לשעבר כי מאחר ואינם מבינים עברית ואינם יודעים קרוא וכתוב לא ידעו על מה בדיוק חתמו. התובעת התקשרה מלבד עם הנתבעת, עם מספר חברות תקשורת. ברור מתחלופת המכתבים בין הצדדים לאור השנים כי היה לתובעת לווי משפטי. במידה והתובעת לא בדקה את ההסכמים השונים, ולא ידעה על מה היא חותמת אין לה להלין אלא על עצמה. 14. כעת נשוב ונחזור להסכם והתוספות שנחתמו וכן למסמך הויתור. כאמור הצדדים התקשרו בהסכם שכירות המושכר ל-5 שנים במסגרתו השכירה התובעת לנתבעת חדר בבניין ושטחים בגג ביתה להקמת והפעלת אתר תקשורת. להסכם היו מס' תוספות (ראה: נספחים א' - ג' לת/2). סעיף 19 להסכם קובע: "על אף האמור בכל הוראה אחרת מהוראות הסכם זה תהיה השוכרת רשאית להפסיק את תקופת השכירות ולהביא הסכם זה לסיומו, מבלי שיהא צורך לשלם את יתרת דמי השכירות עבור יתרת תקופת השכירות, כל זאת בהודעה מוקדמת של 60 יום שתינתן למשכיר שאחד המקרים המפורטים להלן. (...) 19.3. אם מסיבה כלשהי, שלא תלויה בשוכרת (לרבות עקב אי השגת התרי בניה או ביטולם) ימנעו מהשוכרת אפשרות שימוש במושכר או בחלק ממנו...ו/או אפשרות השימוש המלא והתקין בהם..." נוכח סירוב הוועדה המקומית למתן היתר, והן נוכח אירוע או אירועי ההצתה שלחה הנתבעת בהתאם להסכם, הודעת ביטול לתובעת ביום 7.12.05 בכתב ובה הודיעה בהתאם להסכם, הודעה על סיום ההסכם עקב אי-השגת היתרי בניה (ראה: נספח ט' לנ/3). הודעה זו נכנסה לתוקף בהתאם לסעיף 19 להסכם הייתה אמורה להיכנס לתוקף בחלוף 60 ימי ההודעה, דהיינו, ביום 7.2.06. במכתבו מיום 7.2.06 שלח ב"כ הנתבעת מכתב נוסף לב"כ התובעת (ראה: נספח י' לנ/3) בו חזרה הנתבעת על הודעת ביטול ההסכם ודרשה לקבל חזרה דמי שכירות ששילמה מראש וכן דרשה את הציוד שבמושכר. ב"כ התובעת השיב במכתב מיום 30.3.06 (נספח יא' לנ/3) שבו טען כי התובעת לא קיבלה את ההודעה הראשונה על ביטול ההסכם, וכן טען לנזקים שונים שנגרמו לתובעת. לאור חלופת מכתבים אלה, ברור כי לכל המאוחר התובעת הייתה מודעת לכוונת הנתבעת לסיום ההסכם משליחת המכתב השני מיום 7.2.06 ועל כן הנני קובע כי לכל הפחות, ההסכם בוטל כדין בחלוף 60 יום לאחר קבלת ההודעה השנייה לכל המאוחר ביום 7.4.06. 15. התוצאה מביטול ההסכם במועד האמור הינה כי למעשה היה על כל אחד מהצדדים למלא אחר התחייבויותיהם לפי ההסכם. דהיינו לסיים את ההתחשבויות בניהם, להשיב את המצב לקדמותו ולפנות את הציוד. דא עקה, בפועל, כפי שהתברר הדבר לא נעשה. הציוד לא פונה מכיון שהתובעת סירבה לאפשר פינויו עד אשר תשלם הנתבעת את דמי השכירות והנזקים שלטענתה גרמה הנתבעת למושכר. למעשה העלתה התובעת בפניי הנתבעת טענת עכבון הגם שלא נקטה במונח זה ממש. תביעתה של התובעת הוגשה רק בחודש 3/08 והיא טענה כי על הנתבעת לשלם לה דמי שכירות עד לחודש 4/08. הנתבעת /התובעת שכנגד מצידה הנתבעת שכחברה כלכלית מצופה היה ממנה כי תפעל בכל האמצעים המשפטיים שבידה, לפינוי המושכר מציוד שלה שנאמד על ידה בסכום שקרוב ל - 700,000 ₪ לא עשתה למעשה דבר מלבד התכתבויותיה עם ב"כ התובעת ולמעשה לא הקטינה כלל את נזקיה אם אכן נגרמו לה נזקים. יתכן ואי נקיטת האמצעים נובעת מעצם העובדה כי הציוד שהותקן במבנה המושכר התיישן ולא היה שמיש או לא היה דרוש לנתבעת. מכל מקום התרשמתי כי לא היו ניסיונות אמתיים מצידה ליישב את המחלוקת ביה לבין התובעת בדרכי נועם או בנקיטת הליכים בבית משפט של צווי מניעה או צווי עשה להוצאת הציוד שנטען כי הוא יקר. לקחתי בחשבון גם את העובדה כי בסופו של יום, במועד בו פינתה לבסוף הנתבעת את המושכר נחתם בין הצדדים מסמך (אליו אתייחס ביתר פירוט בסעיף 18 להלן) ובו צוין כי הנתבעת משאירה במושכר לוח חשמל וכן מזגן שהתקינה בו וכנגד זאת מוותרת התובעת על השבת המצב לקדמותו. אינני מקבל את טענות התובעת כי המסמך האמור מתייחס לחלק מהמושכר דהיינו אך ורק לחדר התקשורת, שהציוד ממנו פונה, ואין הכוונה לשאר חלקי המושכר, אשר ניזוקו בשרפה. אומנם אין במסמך זה התייחסות לנזקי השריפה ווכן אין בו התייחסות לטענה בדבר חוב דמי שכירות, אולם אי הכללת הנושאים הנ"ל היא הנותנת כי הצדדים דווקא ראו במסמך האמור משום סיום וגמר הפינוי של המושכר והטענות והתביעות ההדדיות שבין הצדדים. 16. במילים אחרות; בנסיבות שפורטו הנני קובע כי שני הצדדים תרמו להתנהלות הבעייתית וכן למשיכת הזמן הרב עד לפינוי הציוד. הנתבעת, גם אם לא פעלה בנמרצות הראויה, הפגינה נכונות מלאה לפנות את הציוד, אולם לא היא לא התייחסה כלל לטענות התובעת על נזקים נוספים שנגרמו לה. התובעת מצידה הערימה מכשולים ולמעשה לא אפשרה לנתבעת לפנות את הציוד עד שדרישותיה הכספיות יענו. לפיכך סבורני כי לשני הצדדים יש חלק בהשתלשלות האירועים המצערת. הצדדים לחוזה נתפסים בפני בית המשפט כצדדים לפרויקט משותף, והצלחתו של החוזה, כהצלחתו של פרויקט, תלויה בשני הצדדים. עם עליית עקרון תום הלב בדיני חוזים, ועמה החובה לפעול בהגינות ובשיתוף פעולה, תוך התחשבות באינטרס המשותף, גוברת המגמה של חלוקת האחריות בין הצדדים. במגמה זו יש כדי ליתן לצדדים תמריץ אופטימאלי לקיום חוזים ולהפחתה של נזקי הפרתם. הכלל שנקבע בפסיקה הוא כי: "צד לעיסקה היודע על בעיתיות מסויימת הכרוכה בה ואיננו מעלה אותה.... איננו יכול לטעון כי הסתמך על כך שהאחר יבדוק" (ראה ע"א 3912/90 EXIMIN S.A , תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פרארי בע"מ, פ"ד מ"ז (4), עמ' 64, בעמ' 82 מול האות ה'). הפתרון שנמצא הוא: "בסיטואציה .... שבה מדובר... בשני צדדים שתרמו לנזק בהתנהגותם חלוקת האחריות היא התוצאה המתבקשת...". (שם בעמ' 85 מול האות א'). התנהגותם של שני הצדדים במקרה זה שלפני היא זו שהובילה למבוי הסתום בו נמצאו, בעוד ששיתוף פעולה והבהרת המצב המשפטי בפגישה מסודרת בין באי כוח הצדדים לליבון המחלוקת, ולמצער, חלופת מכתבים עניינית ובנוסח אחר, היו כרוכים באפס עלויות והיו עשויים להוביל לפתרון המחלוקת מבעוד מועד. 17. אתן מספר דוגמאות להלך הרוחות בין הצדדים, ורמת החשד וחוסר האמון ביניהם, שניתן להבין מחלופת המכתבים בין הצדדים, ומחילופי האשמות אשר הועלו על הכתב (ראה לדוגמה: נספחים ט' - יב' לנ/5). רואים אפוא כי התנהלות הצדדים תרמה להסלמה ביחסים, להתדרדרות האמון ויצרו אי הבנה וערפול של העמדות האמיתיות של הצדדים. הדבר הביא לכך שפינוי הציוד, וסיום ההתחשבנות בין הצדדים נדחתה לזמן כה רב. מהראיות והעדויות שהובאו לפני נראה כי התובעת תרמה באופן לא מבוטל להתנהלות הנתבעת. יצירת אי אמון וחשש, העלאת דרישות נוספות חדשות לבקרים ומניעת האפשרות לפינוי הציוד ע"י הנתבעת , מהווה שיקול לחלוקת הנזק ולחלוקת האחריות (ראה: ת"א (מחוזי חי') 581/02 לוין חיים נ' אנגל ג'נרל דיבלופרס בע"מ, תק-מח 2006(3), 12036 , 12051 (2006)). הן לתובעת והן לנתבעת יש תרומה נכבדה לתסבוכת שנוצרה שיכולה הייתה להיפתר לו נהגו שני הצדדים בתקשורת מלאה. גם הנתבעת אינה יכולה להתנער מאחריותה. הנתבעת התבצרה בעמדתה ואף העלתה חשדות, אשר לא נבדקו וכן לא הוכחו, כי התובעת או מי מטעמה אחראים על ההצתה. התובעת לא הגישה תלונה במשטרה, וההסתפקה בביטוי חשדותיה מבלי שטרחה להביא ראיות בעלות משקל מעבר לשמועות שנאספו בכפר. מצאתי כי יש ממש גם בטענות הנתבעת לעניין נטל ההוכחה בדיני הנזיקין החל על התובעת להוכיח כי הנתבעת אחראית לאירועי השריפה, כמו גם לתמיהה שמעלה הנתבעת לעובדה כי דווקא האנטנה של הנתבעת נשרפה כאשר על הגג עוד אנטנות אחרות של חברות אחרות להן השכירה התובעת את אותו גג. ברור שהעלאת האשמות בדבר השריפה וטענות ודרישות לפיצוי בגין נזקים שנגרמו עק כך הגבירה אף יותר את חוסר האמון והאיבה בין הצדדים. בסיכום לאור האמור הנני קובע כי יש להטיל את האחריות למצב שנוצר ולאיחורים בפינוי הציוד ובהתחשבנות הכספית, על שני הצדדים במידה שווה. 18. כאמור הצדדים המשיכו בהתכתשויות ביניהם עד ליום 23.9.08, יום בו החל פינוי הציוד המיוחל וכן נחתם מסמך הויתור. הצדדים הגיעו אף קודם לכן להסכמות אשר עליהן חתומים ב"כ הצדדים ביום 11.06.07 (ב"כ הנתבעת חתם ביום 18.6.07 - ראה נספח ה' לנ/5): "2. פלאפון תהיה רשאית להוציא מהמושכר את כל המיטלטלין והציוד שבבעלותה למעט שני המזגנים שיוותרו במושכר ויהפכו לרכושה הבלעדי של ג'מילה. 3. הצדדים מוותרים על כל הטענות והתביעות מכל סוג ומין שהוא בעניין ההתקשרות ביניהם בהסכם השכירות ובעניין סיומו בהסכם זה והחתימה על ההסכם מהווה הרשאה בלתי חוזרת להוצאת המיטלטלין והציוד שבבעלות פלאפון..." אולם הסכמה זו לא יצאה אל הפועל. לכן, הפרשה הסתיימה לבסוף, כאמור ביום 23.9.08 עם החתימה על מסמך הויתור ואף יום לאחר מכן, ביום 24.9.08 עם סיום הפינוי. עקב חשיבותו של מסמך הויתור אצטט חלקים ממנו: "אני מחמוד סועד מאשר בזאת כי תמורת השארת שני המזגנים בחדר התקשורת בביתי ע"י פלאפון, וכן בכפוף להספקת שני שלטים של המזגנים, עפ"י התחייבות נציגי פלאפון בתוך 10 ימים מהיום, מוותר בזאת על חובת פלאפון להשיב את מצב המושכר לקדמותו..." כאמור, מטרת העל בפירוש חוזה היא איתור אומד דעתם של המתקשרים בו, עם זאת, נקודת המוצא לפרשנותו של כל חוזה היא לשונו (ראה: דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 1681 , 1684 (2006)).לאור האמור, קשה להבין את תביעת התובעת לפיצוי בגין נזקים נוספים שנגרמו לה. כמו כן גם לא ברורה טענתה כי ההתייחסות במסמך הויתור הינה אך ורק לחדר התקשורת, שהציוד ממנו פונה, ואין הכוונה לשאר חלקי המושכר, אשר ניזוקו בשרפה. לו הייתה הכוונה במסמך וויתור על זכויות התובעת בחדר התקשורת בלבד, היה הדבר נכתב במפורש. עם כן, התובעת ויתרה למעשה במסמך הוויתור על הנזקים למבנה להם היא טוענת כעת בתביעתה. ועל כן תביעתה לפיצוי בגין נזקין למבנה נדחית אף היא. 19. מה באשר לתביעה ולתביעה שכנגד על דמי השכירות ששולמו בחסר או ביתר? וכן לתביעת הנתבעת על עלות הציוד שהתיישן בינתיים? שוב, לנוכח האמור סבורני כי הצדדים אשמים במשותף לעיכובים הרבים שנגרמו בפינוי הציוד וסיום ההתקשרות בינהם. כפי שציינתי לעיל, הנתבעת לא מיהרה להוציא את הציוד מרשותה של התובעת. אכן הייתה חלופת מכתבים, והתובעת תרמה רבות לעיכוב אולם נראה כי המעבר לטכנולוגיה אחרת והתיישנות הציוד שנותר במושכר (ראה עדותו של מר ישי לוי בעמ' 47 לפרוטוקול הדיון מיום 29.4.12) תרמו אף יותר לגרירת רגליה של הנתבעת ולניסיונות מו"מ שנערכו בעצלתיים. הדגשתי לעיל, כי לנתבעת התובעת שכנגד היו אפשרויות משפטיות לפנות בבקשות לצווי מניעה או צווי עשה ביחס לציוד והיא לא עשתה כן. הזמן חלף בעצלתיים וגם לתובעת לא הועיל הציוד שנותר בכל אותו הזמן במבנה ולא אפשר לתובעת למעשה לעשות במבנה זה שימוש אחר. מכאן שאשמת הצדדים ההדדית זה כלפי זו היא הגורם לנזקיהם וראוי ונכון בנסיבות לקזזם זה מזה. אינני מבצע כאן חישוב נזק ודומה כי גם הצדדים ספק אם ידעו להעריכו נכונה למועד סיום שמיעת הראיות. משכך רשאי ביהמ"ש להעריך את הנזקים באומדן גלובאלי ובמקרה דנא גם אם טעיתי במסקנתי לדחיית התביעה והתדיעה שכנגד והיה מקום לקבל חלק מהתביעה בגין דמי שכירות ונזקי השריפה שנגרמו מעצם השכרת המושכר לנתבעת ומטרתו וחלק מהתביעה שכנגד בגין כך שיתכן והציוד במועד ביטול ההסכם היה שווה סכום כלשהו, או שהיה עדיין שמיש וניתן היה להעבירו ולהתקינו באתר אחר, הרי שהנזקים והתביעות הכספיות, ההדדיות להערכתי, ובאומדן גלובלאלי מתקזזים זה מול זה (ראו למשל את הסכום הנתבע בגין נזק למבנה מול סכום שכ"ד ששולם מראש והנתבע בתביעה שכנגד ונושא עיכוב הציוד שערכו בודאי אינו כנטען בתביעה שכנגד, אלא נמוך בעשרות מונים). תוצאה זו משקפת את הסכמת הצדדים אליה הגיעו כאמור כבר ביום 11.06.07 (ב"כ הנתבעת חתם ביום 18.6.07 - ראה נספח ה' לנ/5 שהוגדר ע"י ב"כ התובעת כ"הסכם בדבר הסדרת סיום ההתקשרות..." עם התובעת), לפיה הנתבעת תוציא מהמושכר את כל המיטלטלין והציוד שבבעלותה למעט שני המזגנים שיוותרו במושכר ויהפכו לרכושה הבלעדי של התובעת, דבר שנעשה עד ליום 24.9.08. ומנגד שני הצדדים וויתרו על כל הטענות והתביעות מכל סוג ומין שהוא בעניין ההתקשרות ביניהם בהסכם השכירות וכן בעניין סיומו. תוצאה 20. אשר על כן התביעה והתביעה שכנגד נדחות. בנסיבות משנדחו התביעות ההדדיות, כל צד יישא בהוצאותיו. שריפהפיצוייםמבנה