טוען כי נפגע בתאונה בהיותו בן 17.5 שנים על ידי רכב לא ידוע

טוען כי נפגע בתאונה בהיותו בן 17.5 שנים על ידי רכב לא ידוע לפיכך, טוען התובע, על הנתבעת לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בארוע. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. בתיק נשמעו ראיות. נדון תחילה בנסיבות הארוע ובשאלת החבות. החבות בכתב התביעה צוין לגבי נסיבות הארוע כי התובע היה "הולך רגל, אשר נפגע מרכב חולף...בתאונת פגע וברח...הרכב נסע רוורס לעברו ופגע בתובע...הנהג אשר בגינו ארעה התאונה לא עצר לעזור לתובע והמשיך בנסיעתו וכמובן שלא הותיר את פרטי הביטוח שלו". בתצהיר נסיבות מיום 6.1.11 ציין התובע "ביום התאונה ירדתי מביתי אל רכבי אשר חנה בסמוך וזאת על מנת לנקות ולסדר את רכבי. בעודי מסדר את החפצים שהיו בתא המטען לפתע הגיח רכב חולף ופגע בי. לאחר התאונה נהג הרכב המשיך בנסיעתו ולא השאיר את פרטיו". בתצהיר עדותו הראשית מיום 30.5.11 ציין התובע כי "התאונה ארעה בזמן שסידרתי את תא המטען של רכבי ומשכך פניי הופנו אל פנים הרכב כאשר לפתע שמעתי רכב מתקרב אך לפני שהסתפקתי להתרומם הרכב פגע בי בחוזקה. לאחר הפגיעה ובשל עצמת המכה נהדפתי אל תוך פנים הרכב והתחלתי לחוש כאבים עזים...וזאת בנוסף לתחושת החרדה הקשה שחשתי באותו הזמן ומשכך לא היה ביכולתי לזוז ולנסות להבחין ברכב הפוגע...אדגיש כי גם לאחר הפגיעה שמעתי את הרכב הפוגע ממשיך בנסיעתו וזאת מבלי שנהג הרכב טרח לעצור ולהזעיק עזרה וכן להשאיר את פרטיו ופרטי הביטוח שלו...הנהג הפוגע נסע מהמקום במהירות והותיר אותי פצוע...רק לאחר מס' דקות...הגיעו עוברי אורח למקום, עזרו לי להתרומם ויצרו קשר עם הוריי אשר פינו אותי". הוא פונה תחילה לקופת החולים אך משם נשלח לבית החולים סורוקה. לתצהיר התובע צורפו מספר מסמכים נוספים, בהם נרשמו נסיבות הארוע מפיו של התובע. במכתב השחרור מיום 2.12.07 מבית החולים סורוקה, שם אושפז התובע מיד לאחר התאונה, נרשם: "נפגע לדבריו מרכב נוסע בשעה שעמד בסמוך לתא המטען של מכוניתו" בהודעתו של התובע במשטרה מיום 5.12.07 נרשם כך: "הייתי במגרש חנייה כאשר עמדתי ליד רכב מאחור. הרכב החל לנסוע לאחור ופגע בי. אחר שילב לקדימה ונסע. אני התפתלתי מכאבים ולא רשמתי פרטים על הרכב ואין לי את פרטי הרכב הפוגע". בסיכום מחלה מיום 30.3.08 של היחידה לטראומה ופוסט טראומה של המרכז לבריאות הנפש במשרד הבריאות נרשם: "תאונת דרכים בתאריך 30.11.07 - לאור היום, ליד הבית, עמד ליד הבגאז' של הרכב המשפחה וסידר דברים, כאשר לפתע חש מכה על ידי רכב שפגע בו ומייד נמלט מהמקום". תיאור התאונה כפי שנרשם, מפיו של התובע, בחוות הדעת מיום 4.6.10 של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, הוא כדלקמן: "התעסקתי בבגאז' של הרכב, ואז רכב בא, נתן לי מכה, לא ראיתי אותו, אני התקפלתי לתוך הבגאז'...רציתי לראות את הרכב אבל לא הצלחתי בגלל הכאבים...כשהרמתי את הראש ראיתי שהוא לא נמצא, הרכב...זה היה מתחת לבית". בחקירתו ציין, כי התאונה ארעה בחניית הבית בו התגורר. "זה חנייה של בית משותף. מתחת לעמודים...חזית הרכב הייתה לכוון הבניין. בצד יש כביש...הרכב חנה עם הפנים לבניין ולא ברוורס" (עמ' 6). התובע שרטט את מקום הארוע ואת מיקומו בעת הארוע. "הייתי מאחורי תא המטען לבפנים של הרכב, הראש שלי היה לכוון ההגה, סידרתי שם את הדברים של האוטו, התכופפתי". הוא לא ראה את הרכב שהגיע ואינו יודע מאיזה כוון הגיע, כאשר קיימים שני כיוונים מהם יכול היה להגיע הרכב, כפי שנראה בשרטוט. הוא גם אינו יודע אם הנהג הבחין בו: "אני פשוט נהדפתי לפנים הרכב ואחרי המכה שמעתי את הרכב שלו נוסע. אני ירדתי מהבית, בלי קשר לנסיעה, כדי לסדר את הרכב כפי שהבטחתי להורי. הייתי צריך לסדר דברים שלי ושל המשפחה באוטו, זה לא רק רכב שלי. סה"כ עד שנפצעתי הייתי שם חצי שעה, זה התחיל מקדימה וכשקיבלתי את המכה הייתי כבר מאחורה. ירדתי מהבית רק לסדר את הרכב ולא לנסוע...זה רכב משפחתי שגם ההורים נוסעים בו...אמרו לי לסדר את הרכב והבטחתי וראיתי שזה זמן טוב בשבילי לנקות, וירדתי...ניקיתי עם סמרטוט וספריי שיש תמיד באוטו...מיינתי וניקיתי כשזה קרה לא סיימתי לנקות...וקיבלתי את המכה, ואנשים ששמעו אותי צועק לעזרה באו אלי לקחו מהכיס שלי את הטל' והתקשרו להוריי". הוא אינו מכיר את אותם אנשים, אין מדובר בשכניו (עמ' 7). אמו הייתה בבית וירדה למקום. את אביו הביא למקום בן דודו אלברט. הוא אישר כי הן אמו והן אלברט ראו את תא המטען פתוח ואותו מתפתל מכאבים ליד הרכב. בהתייחס לגרסה הרשומה בתיק המשטרה, על פיה הרכב הפוגע נסע לאחור, השיב: "הגעתי למשטרה סיפרתי את כל המקרה כפי שכתוב בתצהיר, והוא כתב את מה שכתב...הוא לא פירט כפי שמפורט בתצהיר אבל הייתי בטוח שזה מה שצריך לעשות, מה שהצליח לרשום". הוא חזר ואמר כי לא ראה את הרכב הפוגע ואינו יודע אם רכב זה נסע לאחור (עמ' 8). התובע טוען, בסיכומיו ובסיכומי התשובה מטעמו, כי יש לקבל גרסתו לארוע, כפי שפורטה בתצהירו. התובע מפנה למסמכים הרפואיים בהם נרשמה גרסתו זו, במיוחד למכתב השחרור מבית החולים. נטען כי היה בסך הכל כבן 17.5 שנים במועד הארוע, ללא כל הכשרה משפטית וללא ידיעה על קיומה ומהותה של הנתבעת, ואין להעלות על הדעת כי ימציא גרסה שקרית בבית החולים. באשר לרישום בתיק המשטרה, הוא מסר בעל פה את שארע לשוטר בתחנה, השוטר העלה על הכתב את הדברים והוא חתם. הוא לא כתב את ההודעה. אכן, בהודעה נרשם, כי הרכב הפוגע נסע לאחור ולאחר הפגיעה שילב להילוך קדמי והמשיך לנסוע, אך אין בכך סתירה לגרסתו. ייתכן ואמר במשטרה כי הוא סבור שהרכב נסע לאחור ופגע בו ואז נסע קדימה מבלי להשאיר פרטים, וייתכן שלא. הוא לא ראה את התאונה ומעולם לא טען אחרת. הסברה שהרכב נסע לאחור ולאחר מכן קדימה היא סברה הגיונית, אשר כפי הנראה "הסתדרה" עם זיכרונות השמיעה שלו. גם בהודעה במשטרה לא אמר כי ראה את הרכב הפוגע. מכל מקום, הדברים אינם משנים את העובדה שהוא נפגע מרכב נוסע ונגרמו לו נזקי גוף. אין בהודעה בתיק המשטרה כדי לפגוע בגרסתו. הנתבעת נמנעה מלזמן עדים ולא הביאה כל ראיה. יכולה הייתה הנתבעת לזמן חוקרים מטעמה. מכאן יש ללמוד, כי חקירת הנתבעת לא העלתה כל ממצא אשר סותר את גרסתו. הנתבעת לא העלתה כל גרסה חילופית לקרות התאונה. לא היה לו כל אינטרס לשקר בנושא זה. לא היה כל עד ראיה לתאונה ולכן לא יכול היה להעיד עדים בנושא נסיבות התאונה. הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי גרסת התובע, כפי שעולה מתצהירו, אינה עולה בקנה אחד עם הגרסה שמסר במשטרה וסותרת את דבריו בחקירתו. בהודעה שניתנה במשטרה רכבו של התובע לא מוזכר כלל. בהתאם לגרסה זו התובע ראה את הרכב שפגע בו וראה אותו נוסע לאחור. בחקירתו, לעומת זאת, הבהיר כי לא ראה את הרכב שפגע בו וציין כי מדובר ברכב שהגיע מאחד מצדדיו. התובע לא ידע ליישב הסתירה בין הגרסאות ולכן יש לקבוע כי לא הוכיח את קרות התאונה. בנוסף, נמנע התובע מלהעיד עדים. לא הובא מי ששמע את צעקות התובע, לא הובאו הוריו וגם לא הדוד אלברט, אשר הגיעו למקום מיד לאחר התאונה, בהתאם לגרסת התובע. גם לא הובא כל רישום מקופת החולים, אליה פנה התובע, כנטען, לפני פנייתו לחדר המיון. עדות התובע היא עדות יחידה של בעל דין ללא סיוע. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושקלתי את טענות הצדדים אני מקבלת גרסת התובע כמהימנה וכמסתברת יותר מגרסה אפשרית אחרת וקובעת כי על הנתבעת לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בארוע. גרסתו הבסיסית של התובע, כי, עת סידר חפצים בתא המטען של רכבו, כשהוא עומד מחוץ לרכב עם פניו לרכבו, הגיע רכב מאחוריו ופגע בו, מבלי שראה את אותו הרכב, וכאשר אותו רכב נסע מהמקום מבלי להותיר פרטים - היא אותה הגרסה מתחילת הדרך. בהקשר זה יש לתת משקל רב לרישום בבית החולים סורוקה, לשם פנה התובע מיד לאחר התאונה ושם אושפז. ברישומי בית החולים נרשמה הגרסה המידית של התובע לארוע ואין כל בסיס לחשד כי מדובר בגרסה כוזבת. בהתאם לגרסה זו הוא "נפגע מרכב נוסע בשעה שעמד בסמוך לתא המטען של מכוניתו". זוהי הגרסה הבסיסית, שניתנה סמוך למועד הארוע, ובה אני נותנת אמון. הנתבעת, מצידה, אינה מעלה גרסה חילופית לגרסת התובע אלא מפנה להודעתו במשטרה וטוענת כי הגרסה שניתנה במשטרה אינה תואמת במלואה את גרסתו כעת, מה שאמור, לדעתה, להביא לדחיית התביעה. איני מקבלת הטענה. הגרסה שניתנה במשטרה תואמת את הגרסה הבסיסית, על פיה נפגע התובע בהיותו הולך רגל, מחוץ לרכבו, ללא קשר לשימוש תעבורתי ברכבו, כשהוא עומד עם פניו לרכבו וגבו מופנה לרכבים הנוסעים במקום, על ידי רכב שהגיע מאחוריו ואשר נסע מהמקום ולא הותיר פרטים. יצוין כי ניסוח ההודעה בתיק המשטרה חסר, אינו בהיר ואינו מדויק. מניסוח זה אף ניתן היה אולי להבין כי אותו הרכב, אשר מאחוריו עמד התובע, הוא זה שהחל לנסוע לאחור והוא הרכב שפגע בו. אין חולק כי אפשרות זו, אשר לא הועלתה בכל הזדמנות אחרת, אינה תואמת את העובדות אותן מסר התובע בבית החולים ואין בסיס להניח כי התובע מסר גרסה אחרת מזו שמסר בבית החולים, כמה ימים קודם לכן. בהתעלם מניסוח לא מדויק זה, העובדה היחידה אשר נוספה בתיק המשטרה, ובעקבותיו גם בכתב התביעה, היא, כי הרכב הפוגע נסע בהילוך אחורי ולאחר הפגיעה שילב להילוך קדמי. יודגש, כי גם בתיק המשטרה לא נרשם כי התובע ראה את הרכב הפוגע. התובע טוען כיום כי אינו זוכר עובדה נוספת זו ואינו יכול להעיד על כך. איני סבורה כי יש להעניק משקל רב לכך שעובדה זו נרשמה בתיק המשטרה. ייתכן והתובע אמר עובדה זו לשוטר, אשר רשם את ההודעה, כי כך סבר והעריך באותה העת, שהרי התובע חזר ואמר בהזדמנויות שונות כי שמע את הרכב נוסע מהמקום. ייתכן ומדובר ברישום שגוי ולא מדויק, בשל חוסר הבנה בין התובע ובין השוטר, ששמע את גרסתו ורשם הדברים לאחר מכן בהתאם להבנתו. יש לזכור כי התובע היה באותה העת קטין, תלמיד תיכון, פגיעותיו מהתאונה עדיין טריות. התובע, מן הסתם, היה חסר ניסיון והבנה במגעים עם המשטרה וחסר מודעות וביטחון באשר לזכותו להעיר לשוטר לגבי הרישום ולבקשו לתקנו. איני סבורה כי יש לזקוף לחובתו את נוסח הרישום במשטרה ואת חוסר ההתאמה האפשרית בין הדברים שאמר ובין הרישום בתיק המשטרה. מעבר לכך, לעובדה נוספת זו, בדבר נסיעת הרכב הפוגע בהילוך אחורי, אין כל נפקות לעניין חבות הנתבעת. בין אם מדובר ברכב שהגיע מאחורי התובע, או מצדדיו, בהילוך קדמי, בעת נסיעה, ובין אם מדובר ברכב שנסע לעברו בהילוך אחורי, עדיין, מדובר בהולך רגל אשר נפגע על ידי רכב נוסע, אשר פרטיו אינם ידועים, מה שמקים את חבות הנתבעת לפצותו. איני מקבלת גם את טענות הנתבעת בדבר הימנעות התובע מהבאת עדים. לתאונה לא היו עדים. התובע אינו מכיר את מי שעזר לו מיד לאחר פגיעתו. אמו, אביו ובן דודו הגיעו מאוחר יותר ורק ראו אותו פגוע לצד הרכב. עדותם לא הייתה תורמת להבנת נסיבות הארוע. הנתבעת טוענת כי לא הובא רישום מקופת החולים אך התובע הסביר כי לא נערך כל רישום אלא הוא הופנה ישירות לבית החולים. הסבר זה מקובל עלי. חזקה על הנתבעת כי אם היה רישום נוסף כלשהו - היא הייתה מאתרת אותו. באשר לעצם הפגיעה בתאונה - המסמכים הרפואיים מלמדים על הפגיעה. טיב הפגיעה, חבלות ושברים באזור האגן, אף מתיישב עם גרסת התובע בדבר נסיבות הארוע ופגיעתו כהולך רגל. אמנם, עדות התובע היא עדות יחידה של בעל דין אך גרסתו מהימנה בעיני. היא ניתנה בבית החולים מיד לאחר הארוע ויש לראות ברישום בבית החולים משום חיזוק לגרסתו. הגרסה לא נסתרה. לא הועלתה כל גרסה אפשרית אחרת לארוע. לא הועלה ספק של ממש בגרסה ולא הועלו חשדות עניינים כלשהם, אשר עשויים להביא למסקנה כי מדובר בגרסה כוזבת ושקרית, זאת, למרות שהנתבעת הפעילה חוקרים מטעמה בתיק. לאור כלל האמור, אני מקבלת, כאמור, גרסת התובע לעניין נסיבות הארוע וקובעת כי על הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בארוע. הנזק לתובע נגרמו שברים בעצמות הבושת מימין וכן שבר ללא תזוזה בעצם הסקרום. בנוסף, טען התובע לפגיעה בתחום הנפשי. לצורך הערכת הנכות הרפואית שנגרמה לתובע בתאונה מונו שני מומחים רפואיים: פרופ' משה סלעי מונה כמומחה רפואי בתחום האורתופדי, ד"ר גיא אור מונה כמומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי. התובע התלונן בפני פרופ' סלעי על כאבים באגן בישיבה או בהליכה ממושכת ועל קושי בריצה ובהרמת משאות כבדים. המומחה ציין במסגרת חוות דעתו מיום 21.8.10 כי השברים החלימו היטב קלינית ורנטגנית וכי הסיכון להופעת שינויים ניווניים בעתיד קלוש. הוא קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בת 5% בהתאם לסעיף 35(1)ב' לתקנות הביטוח הלאומי, תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי") בגין מצב לאחר שברים עם השפעה קלה מאד על כושר הפעולה הכללי והתנועות. המומחה ציין, כי אינו צופה החמרה בעתיד או צורך בטיפולים רפואיים אורתופדים או מגבלה לעבודתו ותפקודו. התובע סבל מאי כושר מלא תקופה בת ששה שבועות ומאי כושר חלקי, בשיעור 50%, תקופה בת ששה שבועות נוספים. במסגרת חוות דעתו של ד"ר אור מיום 4.6.10 ציין המומחה כי בגיל חמש שנים נפל התובע מחלון חדרו בקומה השלישית, מגובה של כשמונה מטרים, נחבל בראשו והיה מחוסר הכרה במשך כחודשיים. עקב מצבו הרפואי נשאר בגן חובה שנתיים. בכתות א' - ו' למד בבית ספר יסודי רגיל אך היה תלמיד חלש. בכתה ה' אובחן כסובל מלקות למידה. בכתות ז' - יב' למד בכתה מתגברת בתיכון. הוא סיים 12 שנות לימוד ללא תעודת בגרות. התאונה התרחשה בהיותו בכתה יב'. התובע התלונן בפני המומחה על זיכרונות חוזרים המעוררים חרדה של התאונה; ירידות במצב הרוח; קשיי שינה והימנעות מנהיגה, שחלפה. כחודשיים לאחר התאונה הופנה לטיפול פסיכיאטרי והוא טופל כשנה בתכשיר נוגד דיכאון וחרדה. הטיפול עזר להקלה משמעותית בתסמינים. המומחה ציין כי לאחר התאונה פיתח התובע תסמיני חרדה בעלי אופי בתר חבלתי אך לאחר מספר חודשים פחתו מאד התסמינים. תסמיני החרדה השפיעו באופן ממשי על תפקודו בחודשיים הראשונים ועד שנה לאחר התאונה. כיום, נראה שמדובר בהשפעה קלה לכל היותר, שאינה מקנה אחוזי נכות. בארבעת החודשים הראשונים לאחר התאונה סבל מנכות נפשית זמנית בת 10% ובשמונה החודשים לאחר מכן סבל מנכות נפשית זמנית בשיעור 5%. המומחים לא נחקרו על חוות דעתם ובהעדר נסיבות מיוחדות אני מקבלת את חוות דעתם. הנכות הרפואית הצמיתה אשר נותרה לתובע היא, אם כן, נכות בת 5% בתחום האורתופדי. נפנה להעריך נזקי התובע מהתאונה. תחילה, הפגיעה התפקודית והפסדי השכר. התובע, כאמור, היה תלמיד כתה יב' בעת התאונה. הוא ציין בתצהירו כי בחודשים לאחר הפגיעה היה מרותק לחלוטין למיטתו. לאחר מכן התנייד בעזרת הליכון וקביים. הוא נעדר מבית הספר כשלושה חודשים ולכן, לטענתו, לא ניגש לבחינות הבגרות, למרות שהצליח להשלים 12 שנות לימוד. באוקטובר 2008 התגייס לצבא, נקבע לו פרופיל 64 והוא שובץ לתפקיד נהג. התובע טוען בתצהירו, כי הוא ממשיך לסבול מכאבי ראש, קשיים בריכוז, מצב רוח ירוד, עצבנות וחוסר סבלנות. עוד ציין כי הוא מתקשה בהפעלת פלג הגוף התחתון. שבועיים לפני התאונה החל לעבוד כשליח בפיצה. עקב התאונה הפסיק לעבוד. צורף תלוש משכורת אחד לחודש נובמבר 2007 על סך 1355 ₪. בחקירתו, בינואר 2013, ציין כי הוא לא ניגש לבחינות הבגרות גם בכתות י' ו - יא'. הוא ציין כי למד בכתה "שחלק עושים בגרויות וחלק סיימו 12 שנות לימוד, בכתה יב' הייתי צריך לגשת לסיים בגרויות, ולא ניגשתי כי פספסתי חומר" (עמ' 9). "הייתי בכתה טיפולית שלא ניגשים שם לכל הבגרויות, ורק בכתה יב' המורה רצתה שאעשה חלק מהבגרויות...יש לי בעיית קשב וריכוז שהיה קשה ללמוד את החומר כמו שצריך, זה כתה עם מעט ילדים". הוא סיים לימודיו בבית הספר ביוני 2008, התגייס לצבא באוקטובר 2008 והשתחרר באוקטובר 2011. מאז עבד בעבודות מזדמנות ובהן עבודה מועדפת במלון באילת: "היום אני מחפש עבודה, קצת קשה עם עבודות בחוץ כי צריך בגרויות ולימודים, מאד קשה. לא חשבתי להשלים בגרויות. אני גר עם ההורים עדיין" (עמ' 10). התובע טוען בסיכומיו כי נכותו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית. נטען כי עקב הפגיעה לא ניגש לבחינות הבגרות. התובע עותר לפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר, מיום התאונה ועד ליום גיוסו לצבא, בהתאם לשכר מינימום, ולעתיד - בהתאם לשכר הממוצע במשק על פי נכותו הרפואית. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי גם לפני התאונה לא ניגש התובע לבחינות הבגרות ולא הייתה לו כל כוונה להיבחן בבחינות אלו. באשר להפסדי השכר לעבר - התובע היה תלמיד כתה יב' בעת התאונה. הוא הציג תלוש בודד מחודש התאונה ולא ניתן להבין ממנו דבר. בכל מקרה התובע לא עבד באופן קבוע ורצוף עובר לתאונה ולכל היותר מדובר בעבודה זמנית, אשר ייתכן והסתיימה עובר למועד התאונה. באשר להפסדי השכר לעתיד - אין לפצות על בסיס השכר הממוצע במשק, לאור נתוניו האישיים של התובע, על רקע פציעתו הקשה בתאונה שארעה בילדותו. פרופ' סלעי קבע כי הנכות אינה משפיעה על תפקודו או עיסוקו של התובע. תפקודו של התובע לאחר התאונה תואם קביעה זו: הוא התגייס לשירות צבאי מלא ולאחר שחרורו עבד בעבודה מועדפת במלון באילת. התובע העיד, כי הסיבה בגינה אינה מוצא עבודה אינה הפגיעה בתאונה אלא העדר תעודת בגרות. הנתבעת טוענת כי מדובר בתובע עם נתונים אישיים ירודים, אשר ללא קשר לתאונה היה במסלול לימודים לסיום 12 שנות לימוד בלבד, ללא תעודת בגרות. הנכות שנותרה לו אינה תפקודית והיא אינה מונעת מהתובע לעבוד. לאחר שקילת טענות הצדדים אני סבורה כי, בהתייחס להפסדי העבר, יש לפצות את התובע בסכום גלובלי בגין הפסדי שכר בתקופת אי הכושר בה שהה לאחר התאונה, על בסיס ההנחה, אותה אני מקבלת, שהתובע החל לעבוד עובר לתאונה ויש להניח שהיה ממשיך לעבוד תקופות מסוימות עד גיוסו לצבא. אני מעמידה את גובה הפיצוי בגין הפסדי השכר לעבר על סכום כולל של 4000 ₪, נכון להיום, כולל ריבית. בהתייחס לפגיעתו התפקודית של התובע והפסדי השכר לעתיד, הרי שמחד, המומחה הרפואי בתחום האורתופדי קבע, כי אינו צופה מגבלה לעבודתו ותפקודו, אך מאידך, נמצאה רגישות באזור השברים, למרות שהחלימו. בנסיבות אלו, כאשר מדובר במי שהיה קטין בעת התאונה, אני סבורה כי אין לסטות מההנחה על פיה הנכות הרפואית משמשת כמדד גם לפגיעה התפקודית, במיוחד כאשר מדובר במגבלות פיסיות, למי שלא נבחן בבחינות הבגרות ולא למד מקצוע מסוים, כך שממילא קשת אפשרויות התעסוקה הנפרשת בפניו מוגבלת. השאלה הבאה אותה יש לבחון היא, האם יש לסטות מההנחה הנוספת, על פיה הפסדי שכר של מי שהיה קטין בעת התאונה יחושבו בהתבסס על השכר הממוצע במשק. בענייננו - התובע סבל מפגיעה קוגניטיבית בעקבות חבלת ראש קשה, כתוצאה מנפילה מגובה רב בגיל חמש. הוא סבל מקשיי למידה במשך כל שנות לימודיו ולא למד בכתה רגילה. התובע טוען כי לא ניגש לבחינות הבגרות עקב התאונה אך בהקשר זה יצוין, כי גם לפני התאונה לא ניגש לבחינת בגרות כלשהי, כי הוא הודה שלמד בכתה אשר לא ניגשה למבחני בגרות באופן רגיל ומסודר וכי גם לאחר שחרורו מהצבא הוא לא פעל להיבחן בבחינות הבגרות. בנסיבות אלו, יש מקום לסטות מההנחה, על פיה יחושבו הפסדי שכרו בהתבסס על השכר הממוצע במשק ואני סבורה כי נכון להעמיד את בסיס השכר על 90% מהשכר הממוצע במשק נטו, סכום של 7380 ₪. בהתאם לנכות בת 5% ובהוון עד גיל 67 יעמוד סכום הפיצוי על 108,000 ₪. התובע עותר לפיצוי בגין עזרת צד שלישי, נסיעות והוצאות רפואיות, לעבר ולעתיד. בשים לב לטיב הפגיעה, לימי האשפוז, לתקופות אי הכושר והנכויות הזמניות שנקבעו על ידי המומחים, לקבלות שצורפו ולטענות הצדדים, אני מעמידה את סכום ההוצאות בגין ראשי נזק אלו, לעבר ולעתיד, על סכום כולל של 12,000 ₪ נכון להיום, כולל ריבית. בגין כאב וסבל, בהתחשב בגילו של התובע, טיב הפגיעה, הנכויות הזמניות, הנכות הצמיתה וימי האשפוז, אני מעמידה את סכום הפיצוי לו זכאי התובע על 15,000 ₪ נכון להיום, כולל ריבית. לסכום הפיצויים יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 15.34% כולל מע"מ וכן אגרה. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעת ולאחר מועד זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. רכב