תביעה לפנות בני זוג הרשומים כנשואים מדירה אשר הושכרה בשכירות בדיור הציבורי

תביעה לפנות בני זוג הרשומים כנשואים, מדירה אשר הושכרה בשכירות בדיור הציבורי עילת הפינוי הינה הטענה כי לאחר נישואיו, הוא כבר אינו עונה להגדרה של "זכאי" ע"פ חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח- 1998 היות ובבעלות אשתו, הנתבעת מס' 2, דירה אחרת. הנתבעים, מאידך, טוענים כי למרות שהם בני זוג הרשומים כנשואים, הרי שהם מתגוררים בנפרד מזה זמן, והנתבעת מס' 2 אינה מתגוררת בדירה בדיור הציבורי, אלא בדירה שבבעלותה. ומשכך, הנתבע מס' 1 עונה להגדרה של "זכאי" שכן בפועל אין לו כל דיור חילופי אחר. הצדדים: התובעת הינה חברה משכנת המנהלת מרשמים על פיהם נרשמים משתכנים בלשכת רישום מקרקעין, בהתאם לחוק רישום שיכונים ציבוריים, תשכ"ד -1964, ובעלת הזכויות בדירה נשוא כתב התביעה, אשר הינה דירה בת 3 חדרים באשקלון, רחוב סמטת הפורצים 2/28, מספר יחידה בעמיגור- 455/28 (להלן:" הדירה"). הנתבע 1 הינו דייר בשכירות ציבורית בדירה מכוח חוזה שכירות אשר נחתם עימו ועם אמו, הגב' יברקן זנבץ ז"ל, ביום 18/5/97 ( להלן:"הנתבע"). הנתבעת 2 הנה אשתו (להלן:"הנתבעת") של הנתבע . תמצית העובדות שאינן שנויות במחלוקת: בין התובעת, לנתבע ולאמו נחתם חוזה שכירות ציבורית ב-18/5/97 (החוזה צורף לכתב התביעה וסומן שם, נספח א' (להלן: "חוזה השכירות הציבורית" ). אמו של הנתבע נפטרה ביום 9/1/06. עם היוודע לתובעת כי הדיירת הגב' יברקן זנבץ נפטרה, התברר גם לתובעת כי הנתבע נישא לנתבעת ביום 24/7/03. נוכח זאת, נדרשו הנתבעים להמציא תעודת זכאות חדשה, על מנת שניתן יהא לחתום עימם, על חוזה שכירות ציבורית עדכני. במהלך תהליך הנפקת תעודת הזכאות לבני הזוג הנתבעים, התברר לתובעת כי לנתבעת ישנה דירה בבעלותה ברחוב העלייה 7/6 ברחובות ( להלן: "הדירה ברחובות") שנרכשה על ידיה עוד בטרם נישואיה לנתבע. התובעת פנתה מס' פעמים לנתבע, על מנת שיסדיר את זכאותו לשכירות ציבורית על פי חוק מול הועדות השונות ו/או ידאג לפינוי הדירה. בשנת 2006 פנו הנתבעים לרבנות על מנת לפתוח בהליך גירושין. בתאריך 5/6/06 התקיים דיון בבית הדין הרבני, אשר במהלכו הביעו הדיינים תמיהה באשר לגורם שהביא לפתיחת תיק הגירושין ובאשר לסיבה לפיה ילדתם המשותפת, ילידת 2003 (בת שנתיים ושמונה חודשים נכון לאותו מועד), תישאר בחזקתו של הנתבע (ראה נספח א' לכתב ההגנה של הנתבע). מיום הדיון בבית הדין ( 5/6/06) ועד יום עדותם בבית המשפט (30/6/13), לא פעלו הנתבעים בבית הדין הרבני ו/או אצל כל גורם אחר, לקידום הליכי הגירושין ולמעשה הם עדיין נשואים, עד עצם היום הזה. בתאריך 20/5/08 חתמו הנתבעים על הסכם ממון (צורף לכתב ההגנה של הנתבע וסומן שם, נספח ה') לפיו הדירה ברחובות תישאר על שמה של הנתבעת בלבד וכי הנתבע לא היה שותף לרכישתה וכי לא השקיע בה סכום כלשהוא. לנתבעים ישנן שתי בנות משותפות. הראשונה, כאמור לעיל, ילידת שנת 2003 ואילו השנייה ילידת 6/10, אשר נולדה לנתבעים לאחר פתיחת תיק הגירושין בשנת 2006 ולאחר חתימת הסכם הממון בשנת 2008. כתובתה הרשומה של הנתבעת, לרבות כתובתן הרשומה של שתי הבנות המשותפות (ילידות 2003 ו-2010) הינה באשקלון, בדירה נשוא התובענה. טענות הצדדים בקליפת האגוז: לטענת התובעת, הנתבע הפר את חוזה השכירות הציבורית משנת 1997 שכן נישא לנתבעת, מבלי לעדכן את התובעת. כמו כן התברר כי לנתבעת, אשר נשואה לנתבע, ישנה דירה ברחובות אשר בבעלותה, טרם נישואיה לנתבע. לטענת התובעת, היות והנתבעת עונה להגדרה על פי חוק של "קרובו" של הנתבע, והיות ובבעלותה הדירה ברחובות, הרי שהתובע כבר אינו עונה להגדרת "זכאי" על פי חוק הדיור הציבורי. משכך, הוא אינו זכאי להמשיך להתגורר בדיור ציבורי ועליו להתפנות מהדירה, על מנת לאפשר ל"זכאי" לשכור את הדירה ולהתגורר בה. לטענת התובעת, הנתבעים גרים בפועל, יחד עם שתי בנותיהן, בדירה. טענת הנתבעים כי הם פרודים החל משנה ואילך לאחר נישואיהם וכי הנתבעת מתגוררת בגפה בדירה ברחובות, אינה נכונה ואינה תואמת את העובדות בשטח, לפיהן בכל ביקור שנעשה בדירה נמצאה שם הנתבעת. מאידך טוען הנתבע, כי על אף היותו רשום כנשוי לנתבעת, הרי שבפועל, כשנה לאחר נישואיהם ( 2003) הם נפרדו והנתבעת חזרה להתגורר בגפה בדירה ברחובות. לטענתו, הוא עונה על ההגדרה של "זכאי"- ע"פ חוק הדיור הציבורי, וזאת על אף העובדה כי לנתבעת, היא אשתו הרשומה, ישנה דירה בבעלותה. לטענתו, היות ובתם של הנתבעים שוהה במסגרות חינוך באשקלון, לעתים רחוקות נשארת הנתבעת ללון בדירה באשקלון, אולם מרכז חייה הינו בדירה ברחובות. לטענת הנתבעים, הסכם יחסי ממון בין הצדדים אשר אושר ע"י בית המשפט, וקיבל תוקף של פסק דין ביום 22/6/08, מלמד כי הדירה ברחובות הינה בבעלות הנתבעת בלבד היות ורכשה אותה לפני נישואיהם, ולנתבע אין ולא תהא כל זכות בדירה הנוספת. הנתבע, בתצהיר עדותו, טוען כי יש לו זכויות בדירה מתוקף הסכם עמו ועם אמו, אך גם מתוקף היותו גר בה משנת 1997. לטענתו הוא מעולם לא גר בדירתה של אשתו, וכבר ב- 2006 החלו בהליכי גירושין, וכבר לאחר כשנה ממועד נישואיהם הם הפכו לפרודים כמעט לחלוטין. גירושין אלו, לטענתו, אמנם טרם הוסדרו רשמית, עקב עיכוב וקשיים שהערימו עליהם ברבנות, לטענתו, אך שניהם עשו יחדיו הסכם ממון בו הצהיר מפורשות שאין לו חלק בדירתה ברחובות. לטענת הנתבע, היות ואין ספק כי אין לו כל אלטרנטיבה ממשית לדיור חלופי בדירה ברחובות, הרי שיש לדחות את דרישת התובעת לפינויו מהדירה ויש לראות אותו עונה להגדרה של "זכאי" על פי החוק ולאפשר לו להמשיך להתגורר בדירה, מכוח החוזה עימו משנת 1997. הוראות החוק ותכליתו סעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח -1998 (להלן: החוק), מוגדר "זכאי" כדלקמן: "זכאי - מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של 5 שנים לפחות ואין בבעלותו או בבעלות קרובו דירה או מקרקעין אחרים". ( הדגשה שלי א.ל.) סעיף 1 מגדיר "קרוב" מהו- "בן זוג, לרבות הידוע בציבור כבן זוג וכן ילד כהגדרתו בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי". תכליתו של חוק זכויות הדייר הציבורי הובאו בדברי ההסבר להצעת החוק, כלהלן: "הדיור הציבורי הוא אחר המכשירים החשובים לצמצום מימדי העוני בישראל. כאשר מדינה אינה מרחיבה את מלאי הדיור הציבורי מונצחים הפערים בין אלה שיש להם אמצעים לרכוש דירות בשוק החופשי לבין אל שאין ידם משגת לעשות כן...תנאי לזכאות לצורך רכישת דירה יהיה ...שאין בבעלותו או בבעלות בן זוגו או ילדו דירה או מקרקעין אחרים..." ( הצ"ח 2702 יח באדר התשנ"ח 16/3/86) ראה לעניין זה גם האמור ברע"א 3798/07, משה זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ שם נאמר : "שותף אני להגדרת תכליתו של הדיור הציבורי בפי בתי המשפט הקודמים, כמיועד לאוכלוסיות שאין בידן להשיג דיור בשוק הפרטי, תוך מיקסום הדירות הציבוריות לשימוש הנזקקים. בעיני קיומם של נזקקים אחרים- רבים למרבה הצער- העומדים בתור לדיור ציבורי, הוא שיקול ראשון במעלה בפרשנות החוק... מאחורי המסגרת הנורמטיבית של חוק זכויות הדייר...מצויה אחריות כבדה של הרשויות: הדיור הציבורי נועד לזכאים לו במכלולם, המוחילים עד בוש בתור. אין "תפוס כפי יכולתך" ברכוש הציבור, ועל הרשויות להקפיד על הצדק החלוקתי, ועל בתי המשפט ליתן יד לכך, כמובן תוך בדיקת כל מקרה לגופו..." היות ומטרתו של החוק ושל השכירות הציבורית בפרט הינה להגן על אוכלוסיה שאין לה את האמצעים לדאוג לעצמה לדיור וכן על מנת לצמצם את פערי העוני הקיימים בחברה הישראלית, על בית המשפט לוודא כי אכן הדייר בשכירות הציבורית, קרי, הנתבע, עונה על ההגדרה של "זכאי" על פי חוק. במידה ועולה כי בבעלות קרובו של הדייר, קרי הנתבעת, דירה אחרת, אשר הדייר יכול להתגורר עימו שם, על בית המשפט לוודא כי הדייר יפנה את הדירה בשכירות הציבורית, על מנת לאפשר למעוט יכולת אחר, אשר אין בנמצא עבורו אפשרות דיורית אחרת, ואשר עונה להגדרה של "זכאי", לשכור את הדירה. במקרה דנן, על מנת שהנתבע יוכל להמשיך להתגורר בדירה מכוח החוזה עימו משנת 1997, וזאת לאחר מות אמו ולאחר נישואיו לנתבעת, עליו להמשיך לענות על ההגדרה של "זכאי" על פי חוק. בענייננו, המחלוקת סביב זכאותו של הנתבע לשכירות בדיור הציבורי, מתמקדת בעובדה כי לנתבעת ישנה דירה בבעלותה ברחובות. האם בעלות זו מבטלת אוטומטית את זכאותו של הנתבע על פי חוק, לשכירות בדיור הציבורי? האם לטענת הנתבעים כי הם פרודים כשנה לאחר נישואיהם ועד היום, ישנה השלכה על זכאותו של הנתבע לדיור ציבורי, על אף העובדה כי לנתבעת ישנה דירה בבעלותה? האם אכן הנתבעים גרים בנפרד, כך שרק הנתבע מתגורר עם הבנות בדירה ואילו הנתבעת גרה בגפה, ללא הבנות, בדירה ברחובות או שמא כטענת התובעת, כל המשפחה גרה בדירה, והטענה בדבר פירוד בני הזוג, נועדה אך ורק למנוע את פינויים מהדירה, כנדרש על פי חוק ועל פי החוזה? על שאלות אלו אנסה להשיב כדלקמן. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ובעיקר את עדויות הנתבעים, על חקירותיהם הנגדיות, שוכנעתי, כי הנתבעים גרים יחד עם בנותיהן, בדירה באשקלון, כמשפחה אחת, כשהנתבעים מטפלים במסירות בבנותיהם המשותפות. טענת הנתבעים כי הם פרודים משנת 2004, וכי הבנות גרות עם הנתבע, ובנפרד מהנתבעת, אין בה ממש והיא רק נועדה למנוע את פינויים מהדירה באשקלון, והכול כפי שיפורט להלן. לאור מסקנתי זאת, עם כל הקושי שבדבר, על הנתבעים ושתי בנותיהם הקטינות, לפנות את הדירה באשקלון, בהתאם לדרישת התובעת. היות והגעתי להכרעה זו, הרי שאין מקום ואף צורך, לדון בשאר הטענות שהועלו ע"י הנתבעים, שכן מדובר בסוגיות תיאורטיות שאין כל צורך להכריע בהם במסגרת תביעה זו. קביעתי לפיה הנתבעים מתגוררים יחד עם בנותיהם, מתבססת בעיקר על עדויות הנתבעים וחקירותיהם הנגדיות, כלהלן : עדותו של הנתבע היתה לא עקבית ולא מהימנה כלל. הנ"ל התקשה לענות לשאלות שעסקו בטיפול בבנותיו המשותפות עם הנתבעת. הנ"ל התקשה לתת הסבר מניח את הדעת, באשר לאופן הטיפול שלו בבנות, כשלטענתו הוא גר איתן בגפו, מסתייע בקרובים, ורק מידי פעם, נעזר בנתבעת: כך למשל, בעדותו מפרוטוקול הדיון מיום 30/6/13 טען כי הנתבעת מתגוררת עמו פעם אחת בשבוע בלבד, דבר שנסתר לאחר מכן בעדותה של הנתבעת, שטענה כי היא מתגוררת לפחות 3 פעמים בשבוע: "ש. כמה פעמים בשבוע אשתך לנה בביתך? ת. יום אחד (עמ' 14, שורות 1-2 לפרוטוקול). וכעולה מעדות הנתבעת: "...חצי פה, חצי שם...3 פעמים בשבוע". עדותו היתה רצופה סתירות ואי דיוקים חוזרים ונשנים לגבי התנהלותו והתנהלות הנתבעת בדירה באשקלון: הן לגבי בישול האוכל, הן ביחס לאיסוף ופיזור הילדים מהמסגרות מדי יום, והן ביחס לציוד האישי שהנתבעת מחזיקה לעצמה בדירה (ראה עמ' 14 ו- 15 לפרוטוקול) והן למועד עזיבתה את הדירה לאחר לידת הבת השניה. לדוגמא: בעוד שהנתבע טען כי הנתבעת עזבה את הדירה בעת שמלאו לילדה הקטנה, חודשיים ( עמוד 12 שורה 9-10 לפרוטוקול ) טענה הנתבעת כי בשנת 2009 זנחה את הגירושין והתגוררה בדירה באשקלון עד שמלאה לילדה השניה, שנה. ( עמוד 16 שורה 21-24 לפרוטוקול ). הנתבעת בעדותה, סתרה את טענות הנתבע באשר לחלוקת התפקידים ביניהם לגבי הטיפול בבנותיהן המשותפות, ולמעשה הודתה כי היא נמצאת בדירה מרבית ימות השבוע ומטפלת בבנותיה, שכן הנתבע עובד במשמרות (ראה עמ' 16 לפרוטוקול). טענות הנתבע בסיכומיו, כי מעדות הנתבעת עולה בברור ובאופן מובהק כי אין כל מגורים משותפים בין הנתבעים וכי עסקינן לכל היותר במשמורת משותפת, הינן מופרכות מן היסוד בעיני. יתירה מזאת- יודגש כי עדותה סותרת לחלוטין את עדות הנתבע עצמו, סתירה אשר הנתבע בסיכומיו כלל לא טרח לנסות להבהיר וליישב. תיק הגירושין שפתחו בני הזוג ברבנות נפתח על ידם בשנת 2006, וזאת לאחר שהתבקשו להמציא תעודת זכאות וכשהתברר כבר כי לנתבעת דירה בבעלותה. וכבר אז, כעולה מפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני (צורף לכתבי הטענות וסומן שם, נספח א'), הביעו הדיינים תמיהה באשר לסיבת הגירושין ובאשר להסכמתם המשותפת כי בתם, ילידת 2003 , תגדל אצל האב, וזאת כאשר האם הלינה כי העילה לגירושין הינה כי האב עובד עד שעות הלילה, ובעוד ידוע שהאם לא עובדת. משנת 2006 ועד היום, לא פעלו הנתבעים לקידום הליכי הגירושין ולמעשה הם עדיין נשואים. על פי עדותו של הנתבע, הם אכן לא ביקרו בבית הדין הרבני לצורך סגירת התיק או קידום הגירושין מזה שנים: "...אני רוצה, אבל זה לוקח זמן, צריך ללכת לרבני, רוצה לבדוק אם התיק סגור או לא, לא בדקתי מ-06 ועד היום...." (עדותו של הנתבע 1 בפני, עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 30 ואילך). למעשה, הנתבע כלל לא נימק ולא סיפק כל הסבר מניח את הדעת מדוע למעשה לא הושלם במלואו הליך הגירושין בו פתחו הנתבעים, לפני שנים. הסכם הממון בין הנתבעים אשר צורף לכתב ההגנה וסומן שם כנספח ה', נחתם ב-2008, כאשר ריחפה מעל ראשם של הנתבעים אימת הפינוי מהדירה נשואת התובענה. במהלך חקירתו בבית המשפט, הנתבע לא ידע כלל מה היה הסכם הממון, מה תכליתו, ומה סוכם בו (ראה עמ' 13 לפרוטוקול). גם לאחר שהנתבעים הבהירו שהינם פרודים, ולאחר פתיחת התיק ברבנות והסכם הממון, נולדה להם בת נוספת בשנת 2010. טענות הנתבע בסיכומיו, כי עסקינן בקיום מזדמן של יחסי אישות ובמין מזדמן, אשר אינם יכולים להוות כל ראייה לחיים משותפים בין בני הזוג, אינן סבירות ואינן מתקבלות על הדעת בנסיבות העניין ובמיוחד לאור טענת הנתבעת כי ב- 09 ירדה מענין הגירושין כשגילתה את ההיריון השני ולכן גרה בדירה עד שמלאה לילדה שנה ( ראה עמוד 16 שורה 22 לפרוטוקול ). בחקירתה הנגדית טענה הנתבעת כי היא מתגוררת בדירה ברחובות יחד עם דייר אחר, רווק, קרוב משפחה, שאין היא יודעת מה שמו. טענה זו של הנתבעת, לפיה היא מתגוררת שנים עם קרוב משפחה שהינו רווק, אינה סבירה והגיונית, וזאת בלשון המעטה. למעט עדותם של הנתבעים, אשר בססה את עמדתה של התובעת לפיה הנתבעים גרים יחד כיחידה משפחתית בדירה באשקלון, הגישה התובעת גם עדויות מטעמה. התובעת הגישה דו"ח חקירה שבוצע על ידה מיום 25/5/11 שממנו עולה כי בני הזוג מתגוררים יחדיו. התובעת אף הגישה תצהיר עדות ראשית של מר שלמה פרץ (להלן: מר פרץ), אשר הינו רכז שכונה אצל התובעת, ואשר נחקר נגדית ע"י ב"כ הנתבע ביום 30/6/13. מתצהירו ואף מחקירתו הנגדית עלה כי הוא ערך באופן אישי ביקורים בדירה, אשר במהלכם עלה כי הנתבעים מתגוררים בדירה, יחד עם שתי בנותיהם המשותפות. תמיכה לעמדה זו, היא העובדה כי במרשם האוכלוסין, כתובתה הרשומה של הנתבעת, כולל שתי הבנות, היא בדירה ברחובות. ראה נספח ב' לתצהירו של מר פרץ, אשר כאמור לא נסתר ע"י הנתבעים. עדותו של מר פרץ היתה מהימנה עליי, ובית המשפט אף קיבל את הרושם, כי מר פרץ עשה מצידו כל מאמץ על מנת לעזור לנתבע להישאר להתגורר בדירה. בית המשפט התרשם כי אכן הוא ביקר בדירה מס' פעמים, וכי הנתבעת נכחה בדירה בכל הביקורים. חלק מביקוריו תועד והוגש. לטענתו, בפעם הראשונה בה ביקר בדירה נכח בה ילד אחד, ובביקורו השני כבר היו שניים, וכן העיד כי בשני הביקורים האשה עצמה נכחה (ראה עמ' 8 ו- 9 לפרוטוקול). כאמור לעיל, עדותו היתה קוהרנטית ומהימנה בעיני, ואיני מוצאת לנכון לקבל את טענות הנתבע בסיכומיו ולהטיל ספק במהימנותו או באמיתות דבריו. להערכתי, העובדה כי טרם הוגש דו"ח מפורט מ- 2006 לביקורי התובעת, כפי שנקבע במועד הדיון מיום 30/6/13, אין בה בכדי לפגום באמינותו ובאמינות עדותו. בחקירתם הנגדית של הנתבעים, בדיון מיום 30/6/13, עלה בברור כי הנתבעים עדיין חיים יחדיו, כיחידה משפחתית אחת. אמנם הנתבעים חזרו וטענו כי הינם פרודים ומצויים בהליכי גירושין ברבנות מזה מספר שנים, לצד זאת עלה כי הנתבעת מעורבת בגידול בנותיה ובטיפול בהן באופן מלא, וכי הם חולקים חיים משותפים ואף לינה משותפת בדירה באשקלון. שני הצדדים הסכימו ואישרו בפני כי הנתבעת ממשיכה להתגורר, לפחות באופן חלקי, בדירה, וכי התיק שנפתח ברבנות נזנח על ידם, וכי הם אינם פרודים הלכה למעשה. עדותם של הצדדים בפני במועד הדיון סותרת את גרסתם לאורך כל הדרך על כך שאין בינם קשר וכי הנתבעת דרה ברחובות באופן קבוע: יתירה מכך: לאחר שמזכירות בית המשפט הפנתה את המותב לכך שדברי הדואר הממוענים לנתבעת ונשלחים לדירה ברחובות שבים כלעומת שנשלחו, הנתבע סרב להעביר את ההודעה על דחיית מועד הדיון מיום 2/6/13, שבוצעה לנוכח בקשת בא כוחו, וזאת בטוענה כי אין בידיו כל אפשרות להעביר לה את הזימון במסירה אישית, שכן הוא אינו בקשר עימה ומגוריה, ככל הידוע לו, הינם בדירתה אשר ברחובות. אלא שכאשר התבקשה התובעת, לאחר מכן, להמציא את הזימון לנתבעת במסירה אישית, היא איתרה את הנתבעת בדירה נשואת התובענה באשקלון. עדות הנתבע בפני, כאמור לעיל, כלל לא היתה מהימנה בעיני. כמו כן, עדותה של הנתבעת כלל לא היתה עקבית וקוהרנטית. הנתבע ניסה לתעתע בפני בית המשפט וליצור מצג שווא לפיו הנתבעת, אם בנותיו, כלל לא מעורבת בגידול בנותיה וכי הוא נעזר בקרובים לצורך גידולן, ואילו האם, מצידה, התעקשה כי היא מעורבת בגידול בנותיה באופן יומיומי וכי היא לא תפקירן. הנתבע התקשה מאוד בחקירתו הנגדית להשיב לשאלות, ולא בשל קשיי שפה ו/או הבנה. בית המשפט התרשם כי הנתבע התקשה במענה היות ולא היו לו בנמצא, תשובות הגיוניות לשאלות שנשאל. הנתבע סתר את דבריו במהלך החקירה הנגדית. הנתבעת מאידך, נזעקה רק כאשר בית המשפט תהה באשר לטיב הטיפול אותו מקבלות הבנות, לאור עדותו של הנתבע. יצויין כי חרף האמור בחוזה השכירות אשר נכרת בין הנתבע לבין התובעת, הנתבע לא טרח לעדכן את התובעת בדבר השינוי בתנאי זכאותו, אף בשנים בהם כביכול נישואיו זרמו על מי מנוחות. עובדה זו מוסיפה על העדר מהימנותו בעיני, ואני מסיקה לפיכך כי גרסתו אינה תמת לב כלל ועיקר. ההלכה הפסוקה קבעה חזור ושנה כי הדיור הציבורי הינו אחד המכשירים החשובים לצמצום מימדי העוני בישראל, והדבר נכון ביתר שאת בתקופתנו אנו, בה קיימת מצוקת דיור חריפה, ניכרת, מימדי עוני אשר הולכים וגדלים, ופערים חברתיים ניכרים. בהתאם לאמור לעיל, בית המשפט רואה בחומרה את ניסיונותיהם של הנתבעים להיאחז בנימוקי שווא בדירה באשקלון, דירה אשר מן הסתם ישנו תור ארוך של משפחות הממתינות לה ואשר זקוקות לה באמת ובתמים, וכל זאת בעוד בני הזוג אינם עונים כלל על ההגדרה "זכאים", וכל עוד ברשות הנתבעת דירה נוספת, בבעלותה, בה הם יכולים להתגורר. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, ובמיוחד לאור עדותיהם של הנתבעים ונציג התובעת, אני קובעת כדלקמן: א. הנתבעים גרים כיחידה משפחתית אחת, יחד עם בנותיהם, בדירה באשקלון. לנתבעת ישנה דירה בבעלותה ברחובות כבר משנת 2000. טענתם כי הם פרודים כשנה לאחר נישואיהם, אין בה ממש והיא רק נועדה למנוע את פינויים מהדירה באשקלון. הנתבע אינו עונה להגדרה של זכאי על פי חוק. בסופו של יום, מצאתי כי דין התביעה להתקבל. ניתן בזאת צו המורה לנתבעים לפנות את הדירה באשקלון, וזאת עד ליום 31/9/13. אבקש לסיים בנימה אישית. על אף הקושי הגדול במתן צו המורה למשפחה לפנות דירה בה היא מתגוררת מזה שנים, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי לבני הזוג ישנה דירה בבעלות האשה, בה המשפחה יכולה להתגורר. כמו כן, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי ישנן משפחות רבות הממתינות לתורם לקבל דירה בדיור הציבור ואשר להם, אין דירה בבעלות אחד מבני הזוג. בהינתן העובדה כי מלאי הדירות מוגבל, אין מנוס אלא לוודא כי רק מי שהינו "זכאי" על פי חוק ואין בבעלות קרובו דירה אחרת, יקבל דירה בשכירות ציבורית. למותר לציין, כי משהגעתי למסקנה, כי מדובר בבני משפחה הגרים יחדיו כיחידה משפחתית המטפלת במסירות בבנותיה, וטענת הנתבע כי הוא מגדלם לבד, כשהאם ברחובות בגפה, הינה בגדר מצג שווא, הוקל לי באופן אישי עד מאוד: התמונה אותה ביקש הנתבע לצייר בפני בית המשפט באשר למצבה של משפחתו הינה תמונה עגומה המעלה דאגה, והמצריכה ללא ספק את מעורבות גורמי הרווחה והחינוך לצורך בדיקת שלומן של הקטינות החיות בהעדר השגחה ראויה, ובעזובה הורית. המציאות הקיימת בפועל, של משפחה אשר בה ההורים חיים יחדיו ומגדלים במסירות את שתי בנותיהן, הינה ללא כל ספק, מציאות עדיפה פי עשרת מונים לנתבע ולמשפחתו, והעובדה כי הם יאלצו בגין כך לפנות את הדירה בה הם גרים, בטלה בשישים לנוכח כך. כולי תקווה, כי אף הנתבע ובני משפחתו ישכילו להבין זאת. פינוי דייר מוגןתביעת פינויבני זוגדייר מוגן (הגנת הדייר)שכירות