נפילה ביציאה ממסעדה תביעת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת ביום 30.3.05, עת יצאה ממסעדת "איסטנבול" (להלן: "המסעדה") ליד השוק באשקלון ומעדה. התובעת הגישה תביעתה כנגד עיריית אשקלון (להלן: "הנתבעת" או "העירייה") והעירייה הגיש הודעת צד שלישי כנגד המסעדה וכנגד חברה בשם נחלת חווה בת יצחק בע"מ (להלן: "נחלת חווה"), אשר לטענת העירייה היא הבעלים של השטח בו נפלה התובעת. נחלת חווה, לא הגישה כתב הגנה ולא התייצבה לדיונים. אציין כבר עתה, כי על אף התצהיר שצורף לסיכומי הנתבעת על פיו ביצעה הנתבעת מסירה של הודעת הצד השלישי לנחלת חווה, לא ניתן לתת פסק דין כנגד נחלת חווה, משום שלא ברור על סמך מה נקבעה כתובתה של נחלת חווה אליה בוצעה המסירה (אשר מעולם לא נמסרה בפועל, אלא הודבקה על הדלת). סעיף 3 לתצהירו של מבצע המסירות, בו אמור היה לפרט כיצד הוא ווידא את פרטי המקבל ואת עובדת מגוריו בכתובת אליה ביצע את המסירה, נותר ריק וכך לא ניתן כלל לדעת כי הכתובת אליה בוצעה המסירה היא כתובת רלוונטית של נחלת חווה. על כן, יש להכריע בשאלת החבות בין הצדדים שקיבלו את כתבי הטענות ונכחו בדיונים ולקבוע האם העירייה ו/או המסעדה נושאות באחריות למפגע אשר בעטיו נחבלה התובעת ובהנחה כי ייקבע כי הן או מי מהן נושאות באחריות, האם יש לייחס לתובעת אשם תורם. ככל שתיקבע חבות יש לקבוע את גובה הנזק שנגרם לתובעת עקב האירוע. שאלת החבות טענות התובעת התובעת טוענת כי מתצהירו של מר ביבס, אשר העיד מטעם הנתבעת, נותר רק סעיף 5 לאחר שהתברר כי סעיפים 2, 3, 4 ו - 6, אינם מידיעתו האישית או אינו עומד מאחוריהם. לטענת התובעת, סעיף 5 לתצהירו של מר ביבס, על פיו לא התקבלה בעירייה פנייה לגבי מפגע כלשהו במקום לפני התאונה הנטענת, התגלה בחקירתו הנגדית כחסר כיסוי, באשר העד לא גיבה טענה זו שלו בשום אסמכתא. על כן טוענת התובעת כי לנתבעת אין כל הגנה בנוגע לחבות. התובעת טוענת כי מדובר במקום בפאתי השוק העירוני באשקלון, ומר ביבס הסכים כי מדובר במקום בו קיימת תנועה רבה של הולכי רגל. במקום קיימת נוכחות רבה של פקחי הנתבעת ומר ביבס הסכים כי מדובר במפגע לא תקין. התובעת טוענת כי הנתבעת נהגה במקום מנהג בעלים ואף שיפצה את השוק על חשבונה או לפחות השתתפה במימון השיפוץ. טוענת התובעת כי אין לייחס לה אשם תורם כשהלכה במעבר שנועד להולכי רגל ויש לצפות כי מעבר כזה לא יסכן את העוברים ושבים גם בלילה. התובעת הפנתה לע"א 862/80 חדרה נ. א. זוהר ואח' פד לז(3) 737, שם לטענתה נקבעה חד משמעית אחריות עיריות במקרים כגון אלה וטענת הנתבעת כי היא מנועה מלפעול בשטח פרטי מטעה שכן מדובר במעבר ציבורי שנעשה בו שימוש על ידי באי השוק. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת כי התובעת לא התנגדה לצירוף הסכם המכר של השטח מן הנתבעת לנחלת חווה ועל כן אין מחלוקת כי השטח אינו של הנתבעת גם אם העד מטעם הנתבעת לא ידע זאת אישית. ההעברה בוצעה לפני 54 שנים ואין להתפלא כי הנתבעת לא יכולה הייתה להביא עד שיודע מידיעתו האישית דבר בעניין זה. לטענת הנתבעת גם מר לוי מטעם המסעדה, העיד כי המסעדה שבבעלותו נרכשה על ידי אביו מנחלת חווה. על כן לטענת הנתבעת לא היה מקום להגיש את התביעה נגדה כלל. לטענת הנתבעת, התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת מתחזקת באופן שוטף את השוק והעובדה כי מר ביבס העיד כי במקרה שמתקבלת הודעה על מפגע, העירייה מגדרת אותו ולעיתים אף מתקנת אותו, איננה מוכיחה כי הנתבעת רואה עצמה כמי שאחראית מראש לאתר במקום מפגעים ולתקנם. יתר על כן, העירייה אינה מוסמכת לפעול באופן שוטף במקרקעין פרטיים שכן יש בכך משום הסגת גבול ופגיעה בקניין. הנתבעת מפנה בעניין זה לסעיף 249(11) לפקודת העיריות המסמיך את העירייה לסלול רחוב שאינו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין. בנוסף טוענת הנתבעת כי יש לייחס לתובעת אשם תורם של 35% משום שהיה על התובעת להסתכל לאן היא הולכת ועובדה היא שבני משפחתה של התובעת שהלכו במקום לפניה לא נפלו. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי העובדה שמדובר בשטח פרטי צריכה להעלות את האשם התורם של התובעת מ 10% עד 20% במקרה רגיל, לשיעור של 35%. הנתבעת טוענת כי גם על המסעדה מוטלת אחריות, משום שהייתה הקרובה ביותר למפגע ולא מצאה לנכון לדווח עליו לנתבעת ואילו עשתה כן, הייתה הנתבעת מגדרת את המקום והפגיעה הייתה נמנעת. לטענת הנתבעת הקרבה הפיזית של המסעדה למקום האירוע ומודעות בעלי המסעדה למפגע מזה זמן רב מחייבת קביעה כי היא הפרה את חובת הזהירות שלה, וודאי כלפי לקוחות המסעדה. הנתבעת טוענת כי יש לדחות טענת המסעדה כי איננה אישיות משפטית, שכן שמה הנכון של האישיות המשפטית הוסתר ומישהו שילם לעורכת הדין מטעם חברת הביטוח ועל כן די בכך כדי לחייב את העסק המנוהל על ידי מר רפי לוי. לטענת הנתבעת נחלת חווה היא הבעלים של המקרקעין. היא לא טרחה להתגונן ולא הביאה ראיות בדבר העברת השליטה והפיקוח לאחר ועל כן יש לחייבה גם כן, למרות היותה מרוחקת יותר מן המפגע מן המסעדה. הנתבעת צירפה לסיכומים אישור מסירה לנחלת חווה אליו התייחסתי לעיל. טענות המסעדה המסעדה, טוענת כי איננה מכירה בהטלת אחריות מכוח קרבה פיסית למפגע. עוד טוענת המסעדה, כי במסגרת הסיכומים מבקשת הנתבעת למעשה לתקן את הודעת הצד השלישי כך שהצד השלישי יהיה הבעלים של המסעדה ולא המסעדה עצמה. המסעדה טוענת כי כבר בכתב ההגנה ציינה כי איננה אישיות משפטית ואף במסגרת הראיות שהגישה טענה זאת ועל כן אין מקום במסגרת הסיכומים לתקן את הודעת הצד השלישי שהוגשה. משהנתבעת למעשה מודה כי המסעדה איננה אישיות משפטית יש לסלק את התביעה כנגדה על הסף. המסעדה טוענת כי במסגרת הודעת הצד השלישי ששלחה הנתבעת, היא טענה כי התרשלות המסעדה הייתה בכך שלא הזהירה את הנכנסים אליה והיוצאים ממנה אודות מצב המדרכה ולא הציבה שלט או גידור במקום. לא נטען כי היה מחדל של המסעדה בדיווח למוקד העירוני ועל כן יש בטענה אחרונה זו של הנתבעת משום שינוי והרחבת חזית ויש לדחותה, על סמך התנגדותה הכללית של ב"כ המסעדה להרחבת חזית בפתח החקירה הנגדית. לגופו של עניין טוענת המסעדה כי האחריות היא על הנתבעת עצמה. הנתבעת אומנם צירפה הסכם מכר לתצהיר מטעמה, אולם הסכם המכר מתייחס למספר גוש וחלקה, והעירייה לא צירפה לתצהיר תרשים של החלקה שצורף כנספח להסכם המכר וכמו כן לא צורף נסח עדכני מלשכת רישום המקרקעין. על כן, לא ניתן לקבוע מה היה כלול בעסקת המכר, האם רק השוק המקורה או גם המעבר המוביל לשוק בו נטען כי התובעת מעדה. יתר על כן, מדובר במעבר ציבורי אשר העירייה תיקנה בעקבות האירוע כתיקון מקומי וכן החליטה על שיפוץ כללי אותו מימנה עם בעלי החנויות במקום, כפי שעלה מעדותו של מר ביבס. המסעדה לא השתתפה במימון עלויות השיפוץ ולא נדרשה להשתתף. המסעדה טוענת כי רפי לוי מטעמה טען כי למיטב ידיעתו העירייה מתחזקת את המקום על ידי עובדי ניקיון שלה (סעיף 9 לתצהירו) ולא נחקר על כך. כן העיד במסגרת עדותו כי קבלן ניקיון מטעם העירייה מנקה במקום. מר ביבס מטעם העירייה סבר כי העירייה גובה ארנונה על המקום. מכל אלה מסיקה המסעדה את אחריותה של הנתבעת למקום. לטענת המסעדה, הטעמים בגינם מבקשת הנתבעת להטיל עליה את האחריות אינם סבירים. העובדה כי התובעת יצאה זה עתה מן המסעדה והקרבה הגיאוגרפית - 4 מ' בין המסעדה למקום התאונה - אינם בגדר טעם סביר להטלת אחריות. העירייה לא שלחה הודעת צד שלישי לעסקים סמוכים נוספים למקום התאונה למרות שהתובעת העידה כי האירוע היה סמוך לעסק אחר כלשהוא. המסעדה כופרת בכך שקרבה גיאוגרפית לבדה, למי שאיננו בעלים או מחזיק או יוצר של מפגע, יוצרת חובת זהירות. עוד טוענת המסעדה כי פגיעתה של התובעת איננה בגדר הציפיות הסבירה של המסעדה, שכן היא איננה הבעלים או המחזיקה של המקום והמפגע לא נוצר בגללה ועל כן אין קשר סיבתי משפטי בינה לבין האירוע. על כן לטענת המסעדה יש לדחות את הודעת הצד השלישי שהוגשה כנגדה. דיון והכרעה אחריות העירייה הנטל להוכיח את אחריות הנתבעת, מוטל על התובעת ועל כן אין די בטענת התובעת כי בתצהירו של מר ביבס אין ממש, כדי להטיל את האחריות על הנתבעת. טוענת הנתבעת, כי השטח בו מעדה התובעת, איננו בבעלותה או בחזקתה ולא הוכח כי היא מתחזקת שטח זה באופן שוטף ועל כן היא איננה אחראית לתחזוקתו ועצם העובדה כי במקרה שנודע לה על מפגע היא בכל מקרה פועלת לגידור אזור המפגע ומודיעה לבעלי השטח דבר קיום המפגע, איננה מטילה עליה אחריות לטיפול במפגע כזה. יתרה מכך, לטענת הנתבעת, בהיות השטח שטח פרטי, אסור לה לפעול במקום, משום שתהיה בכך פגיעה בקניין הפרטי והסגת גבול. אינני מקבלת עמדה זו של הנתבעת. ראשית, אני סבורה כי הנתבעת לא הוכיחה כי השטח בו אירע האירוע איננו בבעלותה, שכן כפי שמציינת המסעדה בסיכומיה, בהיעדר תשריט, לא ניתן לדעת אם השטח אליו מתייחס הסכם המכר שצורף לתצהיר הנתבעת, הוא אכן השטח בו מעדה התובעת. לצורך העניין מקובל עלי כי לא הייתה התנגדות לצירוף הסכם המכר ויש לראותו כראיה בתיק גם אם מי שחתם עליו לא התייצב למסור עדות. מעבר לכך, אני סבורה כי לא הייתה מחלוקת על כך שמדובר במעבר ציבורי הומה אדם. ראה בעניין זה עדותו של מר ביבס בע' 15 ש' 14,15: "תסכים איתי שזה מעבר מאוד שימושי ומאוד מרכזי כן" ואח"כ ש' 20,21: "אבל המעבר הזה הוא מאוד פעיל נכון. זה מעבר מרכזי ציבורי." ובהמשך בע' 16 ש' 26-28: "תסכים איתי שהמקום הזה שאנו מדברים עליו כל מי שרוצה יכול לעבור בו, זה לא פרטי... ת. זה ציבורי לכל דבר.". בהיותו מעבר ציבורי הומה אדם, העירייה איננה יכולה לצאת ידי חובתה בטענה כי היא איננה הבעלים של המקום. כעובדה, העירייה לא יצאה ידי חובתה בטענה זו, שכן על פי עדותו של מר ביבס, לאחר האירוע, העירייה ביצעה תיקון של השטח, עוד בטרם ביצעה שיפוץ כללי (ע' 17 ש' 24-27). יתר על כן העירייה שיפצה בשלב כלשהו לאחר האירוע (ולא עקב האירוע) את המקום ("אני לא מאמין שבגלל מפגע כזה חודשה כל המדרכה" ע' 16 ש' 19). מר ביבס העיד כי מדובר היה בשיתוף פעולה של העירייה עם החנויות וידע כי העירייה הייתה שותפה לעניין (ע' 16 ש' 3,4). עוד ידע כי העירייה היא שהחליטה על השיפוץ (ע' 16 ש' 5,6). פעולה זו של העירייה, עומדת בסתירה לטענתה כי אסור היה לה לפעול בשטח משום שהוא שטח פרטי ויש בפעולה שכזו משום הסגת גבול. האם טיפול במפגע לפני שאדם נפגע הוא בגדר הסגת גבול, ותיקונו לאחר מכן ושיפוץ כללי אינם בגדר הסגת גבול אוסיף ואציין, כי העירייה לא טענה ולא הוכיחה כי היא בקשר עבודה שוטף עם נחלת חווה, ולא הראתה כי לאחר שנודע לה על האירוע (כפי שעלה מן הדיון בפני, על פי מכתב מיום 5.4.06), פנתה לנחלת חווה ודרשה ממנה לבצע את התיקון של המקום או לפחות לשאת בעלות התיקון, ככל שזה כבר בוצע. זאת למרות עדותו של מר ביבס, על פיה "למרות שאנו יודעים שזה לא שייך לעירייה יש הוראה חד משמעית של מהנדס העיר, קודם כל מגדרים ואם זה שלנו מתקנים ואם יש בעלים פונים לבעלים." (ע' 15 ש' 26,27). לכאורה, לפי גרסתה שלה, הייתה העירייה צריכה להציג לבית המשפט פנייה שלה לנחלת חווה בעניין זה והיא לא עשתה כן. העירייה אף לא הראתה כי השיפוץ שנעשה במקום, נעשה על פי אישור של נחלת חווה ואולי במימון חלקי שלה. הרושם שבית המשפט קיבל הוא, כי ספק אם נחלת חווה הוא עדיין גוף פעיל ומכל מקום לעירייה אין כל קשר עם גוף זה ככל שהוא עדיין קיים. התצהיר שצורף לסיכומים שבו לא נאמר דבר לגבי האופן בו בדק פקיד המסירה מטעם העירייה כי הכתובת אליה ביצע את המסירה היא אכן הכתובת של נחלת חווה, רק מחזק את התחושה כי לעירייה אין כל קשר עם גוף זה. ייאמר עוד כי בקדם המשפט שהתקיים ביום 16.5.11, ב"כ הנתבעת ציינה: "לפי מה שנמסר לנו כל השטח הזה עבר לחב' צד ג' 2. לדעתי הם לא קיימים בכלל." (ע' 3 ש' 13,14). העירייה איננה יכולה באופן סביר לצפות כי גוף עלום כלשהו יתחזק את השוק המקומי, בעוד לה, אין כל קשר לגוף זה והיא אף לא יודעת אם הוא עדיין קיים. השוק העירוני הוא מקום מרכזי בעיר והעירייה איננה יכולה ברצינות לטעון כי על סמך חוזה משנת 1959, אשר ספק אם יושם אי פעם ובוודאי לא מיושם כיום, היא פטורה מכל אחריות לטיפול במפגעים בשוק. נראה כי העירייה גם איננה טוענת זאת, שכן אין ספק כי בשוק מסתובבים פקחים של העירייה. כך כשנשאל מר ביבס כיצד זה הפקחים שמסתובבים בשוק לא ראו את המפגע השיב: "יש 4 כניסות לשוק הזה, אולי לא עברו שם." (ע' 19 ש' 24). כלומר הוא לא השיב, השוק איננו בבעלות העירייה ועל כן פקחי העירייה לא מסתובבים במקום. התובעת הפנתה בסיכומיה לע"א 862/80 עיריית חדרה נ. זוהר ואח' (להלן: "פס"ד זוהר") פד לו(3)757, שם בע' 766 נקבע: "....אך המוטלת על גוף שלטוני חובת זהירות מושגית למנוע נזק בשל בטיחות לקויה של מבנה, שעה שהמבנה אינו בבעלותו או בחזקתו של הגוף השלטוני רבים הם השיקולים שיש לקחתם בחשבון. בראש ובראשונה עומדת הסמכות הסטטוטורית. על-פי פקודת העיריות [נוסח חדש] מוסמכת עירייה לעשות כל הדרוש לשמירה על ביטחון הציבור בתחומי העירייה (סעיף 249(29)). ....הסמכויות הסטטוטוריות יוצרות תפקיד ציבורי ומעניקות מעמד של שליטה ופיקוח. כל אלה יוצרים תשתית עובדתית, אשר ממנה ניתן להסיק, כי הגוף השלטוני צריך לצפות, ששימוש או אי-שימוש רשלני בכוחותיו עשויים לגרום נזק מהמבנים המסוכנים לאנשים המצויים בקרבתם. זאת ועוד: הנזק הצפוי עשוי להיות פגיעה בחיי אדם. כנגד פגיעה שכזו צריך גוף שלטוני, שבידו הכוח למנוע את הפגיעה, לנקוט אמצעי זהירות. לבסוף, המעמסה הכספית, שחובה זו תטיל על הגוף השלטוני, אינה ניכרת. לעתים קרובות די יהיה להפנות את תשומת לב הבעלים והמחזיקים במבנה המסוכן, ואלה ינקטו את האמצעים הנדרשים להסרת הסיכון....". העירייה בסיכומיה, הפנתה לסעיף 249(11) לפקודת העיריות [נוסח חדש], אולם נראה כי נכון יותר יהיה לפנות לסעיף 249(29), כפי שנעשה בפס"ד זוהר הקובע: "סמכויותיה של העירייה הן: (29) לעשות בדרך כלל, כל מעשה הדרוש לשם שמירה על תחום העיריה, בריאות הציבור והבטחון בו, וכן, ברשותו של הממונה, להקים ולקיים מוסדות לבריאות הציבור ולחינוך, ולסייע בהם;" אין ספק אם כן כי לעירייה סמכות לפעול לשמירה על בריאות הציבור ועל בטחונו וסמכות זו, היא שטומנת בחובה גם אחריות. ראה בהקשר זה ע"א 10457/04 אטריק נ. החברה לתפעול החוף השקט 1998 בע"מ ואח', בסעיף 9 לפסק הדין: " ... אלא שגם המדינה והעירייה אינן רשאיות לרחוץ בניקיון כפיהן כאשר הן לא דאגו להפעיל את סמכויותיהן הסטטוטוריות בכל הנוגע לבטיחות המתרחצים בחוף השקט. אכן, "אין שוויון מתמטי בין סמכות סטטוטורית לבין חובת זהירות ברשלנות, אך קיומה של הסמכות הוא שיקול רב ערך בגיבושה של המדיניות המשפטית העומדת ביסוד חובת הזהירות" (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757 (1983); ראו גם ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2) 250 (2006)). .... אין תמה על כך שהמדינה והרשויות המקומיות מחזיקות בסמכויות נרחבות בכל הקשור לשמירה על ביטחון המתרחצים בחופי המדינה. למדינה ולרשויות המקומיות יש מידע בכל הנוגע לסיכונים הגלומים באתרי-החוף השונים - בין היתר באמצעות המפקחים המתמנים על-ידי השר - וכן יש בידן כלים ליתן מענה לסיכונים אלה, לרבות בדרך של סגירת חופים שאינם ראויים מסיבות אלה ואחרות לרחצת-אדם. האזרחים הפוקדים את החופים - ובמיוחד חופים מוסדרים ומוכרזים - מסתמכים על כך שהגופים הללו ימלאו את תפקידם נאמנה. אשר על כן, אי-הפעלה של הסמכויות הסטטוטוריות עשויה לעלות כדי רשלנות ולהקים לניזוקים עילת תביעה בנזיקין. בית המשפט המחוזי קבע כי המדינה והעירייה ידעו על המפגע בחוף השקט, וכי הסיכון היה צפוי. לא ראינו לקבל את ההשגות שהשמיעו המדינה והעירייה באשר לעצם הקביעה כי הן ידעו, מבעוד מועד, על דבר קיומה של "המדרגה". מדובר בקביעה עובדתית של הערכאה המבררת, שיש לה ביסוס בראיות, ומעבר לכך, קשה לקבל טענה כי הרשויות לא ידעו וגם לא היו צריכות לדעת על קיומו של מצוק תת-ימי שעומקו כעשרה מטרים, בחוף מוכרז ומפוקח, כאשר שולי המצוק נמצאים מטרים ספורים מקו החוף וכאשר המצב המסוכן נוצר בעקבות ירידת מפלס הכנרת ובעקבות עבודות ייבוש בסדר-גודל לא מבוטל שביצע גוף פרטי. אין המדובר בפעילות חבויה ובסיכון נסתר אלא בעניין שחייב להיות בידיעתן ובפיקוחן של רשויות הציבור הנוגעות בדבר והאמונות על ביטחון הציבור בחופי הרחצה. ....". על אף טענת התובעת, כי לא נמצאה שום אסמכתא לכך שלא התקבל דיווח על המפגע על ידי העירייה קודם לאירוע, אני מוכנה לקבל טענת העירייה בעניין זה, שכן מר ביבס העיד בפני, כי יש הנחייה חד משמעית של מהנדס העירייה, כי במקרה של דיווח על מפגע, קודם כל השטח מגודר ואחר כך נבדקת הבעלות בשטח ומי צריך לתקן את המפגע. היות שעדותו של מר ביבס הייתה מהימנה עלי בעניינים אחרים אשר פועלים לרעת העירייה, אינני סבורה כי דווקא בעניין זה, יש לומר כי לא דייק. מר ביבס העיד כי אם כתב בתצהיר כי לא הייתה פנייה, הרי שאז בדק את העניין ומקובלת עלי גרסתו כי לא היה דיווח (ע' 20 ש' 19-30, ע' 21 ש' 1-9). למרות זאת אני סבורה כי לא ניתן לפטור את העירייה מאחריות, שכן מר ביבס כאמור לעיל, העיד כי במקום מסתובבים פקחים של העירייה. מדובר בכניסה אחת מתוך ארבע כניסות לשוק העירוני, ולעירייה מחויבות לוודא כי הכניסה לשוק העירוני בטוחה לעוברים ושבים. על כן, לא די בכך שהעירייה לא ידעה כעובדה על המפגע, אלא שעליה לוודא כי היא בודקת את השטחים המרכזיים ביותר בעיר ומוודאת במעשה כי הם בטוחים לקהל. אין מדובר כאן בסמטה צדדית, אשר הפקחים אינם מסתובבים בה כדבר שבשגרה וללא דיווח פעיל של מאן דהוא, אין לעירייה דרך לדעת כי דווקא שם יש מפגע. כאמור, מדובר במקום ציבורי, מרכזי, הומה אדם. מר ביבס מטעם העירייה הסכים כי המפגע כפי שצולם וצורף לראיות התובעת, איננו תקין (ע' 15 ש' 28,29: "נכון שהמפגע בזה לא תקין בטח שהוא לא תקין.") מר ביבס לא יכול היה להסביר מדוע בסעיף 6 לתצהירו טען כי לא מדובר במפגע (ע' 18 ש' 6-8) ולאחר מכן הסכים כי ניתן למחוק את סעיף 6 לתצהירו (ע' 21 ש' 9,10). מר ביבס הוא נציג העירייה אשר עוסק ועסק שנים רבות בתחומי התחזוקה ונראה לי כי יש לקבל עמדתו בעניין זה ולקבוע כי מדובר היה במפגע לא תקין, אשר גרם למעידתה של התובעת. העולה מן המקובץ הוא כי אני קובעת, כי לעירייה הייתה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, חובה זו שלה הופרה על ידה וכתוצאה מכך נגרם הנזק נשוא הליך זה. אחריות המסעדה לטענת הנתבעת, מאחר שהמסעדה הייתה קרובה למקום המפגע ומר לוי מטעמה העיד כי ראה את המפגע זמן רב קודם למעידת התובעת (ע' 25 ש' 19), הרי שהמסעדה היא שהייתה המתאימה ביותר לדווח על המפגע ומשלא עשתה כן התרשלה ועל כן עליה (ובמידה פחותה על בעלי השטח) יש להטיל את האחריות לנזק שנגרם לתובעת. בהקשר זה, מפנה הנתבעת לפסיקה שעסקה בשאלת עלות מניעת הנזק מול הסתברות התרחשותו, כדרך לאמוד סבירות וחריגה ממתחם הסבירות. הנתבעת התייחסה בהקשר זה ל"נוסחת הנד" ולפסיקה בהתייחסה אליה. כך נקבע בע"א 5604/94 חמד נ. מדינת ישראל פד נח(2)498 בע' 511: "....ידועה "נוסחתו" של השופט לרנד האנד (Learned Hand), שעל-פיה, על המזיק להתחשב בהסתברות לקרות הנזק (P), בשיעור הנזק (L) ובהוצאות למניעת הנזק (B). התנהגותו של המזיק אינה סבירה כאשר שיעור הנזק, בהתחשב בהסתברות התרחשותו, עולה על ההוצאות למניעתו (BPL)....". בענייננו, הנתבעת לא טענה כי המסעדה באופן כלשהו הייתה אחראית לעצם קיומו של המפגע. למעשה מבקשת הנתבעת לקבוע כי מכך שלמסעדה לגישתה היה קל למנוע את הנזק, על ידי דיווח על המפגע, תיקבע חובת הזהירות של המסעדה וייקבע כי היא המזיקה וכי התנהגותה איננה סבירה ומכאן גם תוטל עליה אחריות. בהקשר זה כזכור טענה המסעדה, כי קרבה גיאוגרפית איננה מטילה אחריות ואילו היה בה כדי להטיל אחריות, היה על העירייה לשלוח הודעות צד שלישי גם לכל בעלי העסקים האחרים הקרובים למקום האירוע. כן טענה המסעדה, כי העובדה שהתובעת סעדה במסעדה בטרם מעדה, לא הייתה גורם למעידה ואף היא איננה טעם להטיל עליה אחריות כלפי התובעת. לטענת המסעדה, לפי אותו היגיון היה עליה להזהיר כל סועד אצלה לגבי כל מפגע שעלול להיקרות בדרכו אל המסעדה וממנה, גם אם אינו בקרבת המסעדה. טענות אלה של המסעדה אינן נטולות היגיון ולמרות זאת אינני מקבלת אותן במלואן. מקובל עלי, כי אין מקום להטיל אחריות על כל עובר ושב אשר נתקל במפגע ולא דיווח עליו. למרות זאת, המסעדה איננה כל עובר ושב. המסעדה היא מקום מושך קהל, שיש לו אחריות כלפי לקוחותיו. נכון, אחריות זו איננה מתפרשת מביתו של כל לקוח ועד פתח המסעדה, אולם היא וודאי קיימת בתוך המסעדה ובמידה פחותה גם בסביבה הקרובה של המסעדה. בתמונות שצורפו לתצהירו של מר לוי, ניתן לראות כי השביל המדובר עשוי מרצפות. אילו למשל הייתה נשברת המרצפת הסמוכה ביותר ליציאה מן המסעדה - האם ניתן היה לומר כי רק משום שהשביל אינו בבעלות המסעדה היא איננה חייבת חובת זהירות כלפי לקוחותיה וזאת החל מן הצעד הראשון לאחר יציאתם מן המסעדה ספק בעיני. תמה מר לוי בעדותו, אם נדרש ממנו להזהיר אלפי אנשים שחוזרים ויוצאים ואכן מקובל עלי כי איננו חב חובה דומה כלפי כל באי השוק כמו כלפי באי המסעדה שלו. אולם אינני סבורה כי אינו חב דבר לבאי המסעדה. על כן, אני סבורה, כי אכן ככל שהמרחק מן המסעדה רב יותר, הולכת ופוחתת אחריות המסעדה, אולם במקום בו אירע האירוע, נוכח הודאתו של מר לוי בפה מלא כי ידע זמן רב על המפגע ולא סבר כי עליו לדווח עליו, ונוכח העובדה כי התובעת יצאה זה עתה מן המסעדה, הרי שהייתה למסעדה חובת זהירות כלפי התובעת, חובה בה הייתה עומדת אילו דיווחה על המפגע לעירייה, או אילו הזהירה את התובעת מפני המפגע. נוכח העובדה כי המסעדה יכולה הייתה לצאת ידי חובתה גם אילו הזהירה את היוצאים מן המסעדה ובמקרה זה את התובעת מפני המפגע, אינני מכריעה בשאלה אם טענת הנתבעת לעניין חובת הדיווח של המסעדה אשר הופרה על ידה לטענת הנתבעת, היא בגדר הרחבת חזית, למרות שעל פני הדברים נראה כי הודעת הצד השלישי הייתה רחבה דיה כדי לכלול גם חובת דיווח, כאמצעי להסרת הסיכון. אשר לטענה כי היה מקום להטיל אותה אחריות בדיוק על עסקים סמוכים אחרים, הרי שבכך ייתכן והצדק עם המסעדה, אולם כדי לבחון טענה זו שלה היה עליה להגיש הודעות צד רביעי בעניין זה לעסקים נוספים אלה והיא לא עשתה כן ועל כן טענתה זו לא התבררה. כפי שציינתי, אני סבורה כי החובה כלפי לקוח גבוהה יותר מן החובה כלפי כל עובר ושב ועל כן גם במובן זה, אחריותה של המסעדה, על פני הדברים ישירה יותר מזו של בעל עסק אחר, אולם כאמור הדברים לא התבררו בפני. אתייחס גם לטענת המסעדה, כי איננה בגדר אישיות משפטית. אני סבורה כי לא סביר לנהל הליך שלם ולא להגיש בקשה לסילוק על הסף, כשהמסעדה סבורה כי איננה אישיות משפטית. נראה כי המסעדה עצמה ראתה בבעלים ובמנהל שלה את בעל הדין והוא גם נתן תצהיר מטעמה. על כן אני סבורה כי יש לחייב את העסק של מר רפי לוי ואין מקום לסלק את הודעת הצד השלישי על הסף או לדחות אותה עקב טענה זו. בנסיבות העניין ולנוכח כל האמור לעיל, אני מעמידה חלקה של המסעדה באחריות על 10%. אשם תורם טוענת העירייה, כי יש להטיל אשם תורם על התובעת בשיעור של 35%. העירייה טוענת כי היה על התובעת להביט כשהיא הולכת. כן טוענת העירייה, כי מדובר היה במפגע ישן ועל כן חזקה על התובעת אשר העידה כי זו אינה הפעם הראשונה שהיא מגיעה למסעדה, שהכירה אותו ועל כן יש להטיל עליה אשם תורם. לטענת העירייה, היות שמדובר בשטח פרטי שיעור האשם התורם של התובעת צריך להיות גבוה יותר ועל כן בעוד שבמצב רגיל היה שיעור האשם התורם נע בין 10% ל - 20%, הרי שבמקרה זה יש להטיל אשם תורם של 35%. אציין, כי טענה אחרונה זו של העירייה איננה נהירה כלל. אם יש לעירייה אחריות, כפי שקבעתי לעיל, כיצד אשמה התורם של התובעת גדול יותר עקב היות השטח פרטי העירייה לא הרחיבה בעניין זה ואני דוחה טענה זו שלה. אשר לעצם קיומו של אשם תורם, אני סבורה כי ככלל, אדם אכן צריך לשים לב לאן הוא הולך, במיוחד אדם שאינו צעיר ואינו בריא במיוחד וכפי שיפורט להלן, התובעת הייתה בת 62 בעת האירוע והייתה לה נכות כללית של 62% עוד לפני האירוע וללא קשר אליו. התובעת לא הגיעה למסעדה בגפה ומן הסתם הייתה יכולה לבקש מבני משפחתה להמתין וללכת איתה. לגבי ההיכרות של התובעת את השטח אציין כי לפי עדות התובעת, לפני הביקור ביום האירוע, לא הייתה במסעדה כ - 6 חודשים (ע' 12 ש' 15), על כן גם אילו המפגע היה שם עוד קודם, אין לצפות ממנה לזכור דבר קיומו. יחד עם זאת, אני סבורה כי צודקת העירייה כי אשם תורם במקרה כזה צריך לעמוד רק על 10% עד 20% ובמקרה זה אני קובעת כי הוא יעמוד על 10%. לסיכום אם כן אני קובעת כי בנזק כפי שאקבע להלן, תישא העירייה בשיעור של 90%, והמסעדה בשיעור של 10%, לאחר שינוכה ממנו אשם תורם של התובעת בשיעור של 10%. הנזק הנכות הרפואית התובעת ילידת 18.4.43. מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר א. בלנקשטיין, קבע לתובעת נכות של 10% בגין השבר בפיקת רגל ימין, ממנו ניכה 5% בגין מצב קודם ו - 10% בגין שבר בשורש כף יד שמאל. הצדדים לא חקרו את מומחה. התובעת טוענת כי לפי הלכת מרגוליס נ. המוסד לביטוח לאומי פד"ע כו 364 (להלן: "פס"ד מרגוליס"), לא ניתן לנכות מן הנכות הרפואית אחוזי נכות בגין מצב קודם, כשלא נקבעה לנפגע נכות בגין מצב קודם זה. כן טוענת התובעת, כי גם אם ינוכו 5% בגין מצב קודם, הרי שמשלא סבלה מכאבי ברכיים קודם לתאונה יש לראות בכך גולגולת דקה. כמו כן טוענת התובעת כי יש מקום להכיר גם בנכות בברך שמאל שקבע המומחה מטעמה (ושהמומחה מטעם בית המשפט לא מצא) ובסך הכל יש להכיר בנכות של 23% עקב האירוע. התובעת בסיכומיה מדגישה כי כאבי ברכיים החלו אצלה רק בעקבות אירוע זה וקודם לכן לא סבלה מבעיות אלה ולא נזקקה למקל הליכה. לטענתה עקב בעיות הברכיים אשר מקשות על הליכתה, מצב הסוכרת ולחץ הדם שלה מחמיר כי היא לא נשמעת להמלצות הרופאים לבצע הליכות. הנתבעת טוענת כי אם התובעת לא זימנה את המומחה לחקירה, יש לקבל חוות דעתו על פיה התובעת סבלה משינויים ניווניים בברך ימין עוד בטרם האירוע. לעניין פסק דין מרגוליס טוענת הנתבעת, כי התובעת לא הביאה את ההלכה שנקבעה בו במדויק, באשר ההלכה שם קבעה כי לא ניתן לנכות נכות בגין מצב קודם, אלא במצב בו אילו הנפגע היה נבדק בטרם התאונה הייתה נקבעת לו נכות בגין מצב קודם. מכל מקום לטענתה זו איננה הלכה בדיני הנזיקין. בדיני הנזיקין, ברוב המכריע של המקרים חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט מתקבלת ובמיוחד כאשר לא זומן לחקירה. אבחן טענות התובעת בעניין הנכות הרפואית. צודקת הנתבעת בנוגע לפס"ד מרגוליס. ההלכה שנקבעה בפס"ד מרגוליס הייתה כדלקמן (ע' 366): "...לשון אחר: הוכחת מצב קודם שיש לנכותו מהנכות הכוללת מותנה בתשובה לשאלה: אילו נבדק המבוטח על ידי הוועדה לפני קרות תאונת העבודה, כלום היה נקבע לו שיעור נכות על פי סעיף מסעיפי הליקויים רק אז יש לנכות את שיעור הנכות שהיה נקבע לו - בטרם התאונה - משיעור נכותו הכולל....". יש לומר כי בחומר שצורף מן המל"ל, הוזכרו כאבי ברכיים של התובעת יותר מפעם אחת ואף קיבלו אחוזי נכות. לגבי הקביעות הספציפיות של המומחה מטעם בית המשפט, לא ניתן לבדוק את הטענה, משום שהתובעת וויתרה על חקירתו. על כן אני דוחה טענה זו של התובעת, מבלי להכריע בשאלה אם ההלכה שנקבעה בפס"ד מרגוליס חלה בתביעות של נזקי גוף או שמא היא מוגבלת להליכים מול המוסד לביטוח לאומי. עוד טוענת הנתבעת כי אין מדובר כלל במצב של גולגולת דקה, שכן אין מדובר מצב נסתר שפרץ עקב התאונה או שגרם לפגיעה קשה מהרגיל בתאונה, אלא מצב קיים שהתאונה הוסיפה עליו. בהקשר זה מפנה הנתבעת לע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני (להלן: "פס"ד פלוני"). בפסק דין פלוני, עסק בית המשפט בהבחנה בין החמרת מצב לבין גולגולת דקה, אולם סבר כי השאלה האמיתית הרלוונטית היא שאלת הנכות הרפואית לעומת התפקודית. גם בענייננו, אילו זומן המומחה מטעם בית המשפט לחקירה, ניתן היה לשאול אותו בעניין זה, אולם משלא נחקר, אין לי אלא לקבל את קביעתו בעניין הנכות הרפואית כפי שהיא, היינו 14.5%. נבחן אם כן את רכיבי הנזק השונים הנתבעים על ידי התובעת. עזרת הזולת - עבר לטענת התובעת, יד שמאל ורגל ימין שלה היו נתונים בגבס במשך 35 יום והיא עברה להתגורר אצל בנה שסייע לה למשך חודש ימים. לאחר מכן, לטענתה בנה עבר להתגורר עמה לפרק זמן מסוים וחמשת בניה סייעו לה בתורנות כל אחד שעתיים ביום למשך חודש ימים. טוענת התובעת, כי בנה הצהיר כיצד הוא ואחיו סייעו לה לאחר האירוע והוא לא נחקר ועל כן יש לקבל דבריו כמו שהם. לטענת התובעת היום איננה יוצאת כמעט מן הבית, אם יש לילדיה זמן הם לוקחים אותה לסיבוב ברכב, או שהמטפלת לוקחת אותה. עובר לתאונה היו לתובעת 62% נכות כללית (בעיקר 25% תעוקת לב ו 40% דיכאון). התובעת טוענת כי יש לייחס שליש מן הצורך שלה בעזרה, לאירוע נשוא הליך זה וזאת לאחר החודשיים הראשונים, בהם הסיוע נבע כולו מן האירוע. התובעת תובעת לגבי החודש הראשון פיצוי על בסיס 8 שעות סיוע ביום - לפי 40 ₪ לשעה - 11,200 ₪. לגבי החודש השני 10 שעות סיוע ביום - סה"כ 12,000 ₪. לאחר מכן ועד להגשת הסיכומים על בסיס שעה נוספת מעבר למל"ל - 112,000 ₪ ומתוך זה היא תובעת שליש, כלומר 37,333 ₪. סה"כ בגין עזרת הזולת בעבר תובעת התובעת 60,533 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה - 64,000 ₪. הנתבעת טוענת כי מדובר בתובעת אשר עוד לפני התאונה הייתה תלויה כמעט לחלוטין בזולת, סבלה ממחלות רבות לרבות מחלת ברכיים ועל כן השפעת הנכות הקלה הנוספת שנגרמה לה באירוע נשוא הליך זה בטילה בשישים. על כן אין מקום לפצותה בגין עזרת הזולת או ניידות בעבר או בעתיד. הנתבעת מציעה פיצוי גלובלי של 2,000 ₪ בגין רכיב זה וכן בגין רכיב הניידות לעבר ולעתיד. אבחן את טענות הצדדים. על פי עדות התובעת, היא פנתה למל"ל לראשונה עקב דיכאון עוד לפני התאונה נשוא הליך זה. התובעת אישרה כי החל משנת 2003 ועד היום היא מקבלת כ - 10 שעות עזרה מהמל"ל. במסגרת החקירה הנגדית, הוצג בפני התובעת טופס בקשה למל"ל (שצורף למוצגי הנתבעת) עליו היא חתומה, על פיו, משנת 1998 היא לא מבשלת, לא מנקה את הבית ולא מטפלת בעצמה. התובעת טענה כי היא חתמה על הטופס אולם איננה קוראת עברית ובנה ששון מילא את הטופס עבורה. התובעת הסבירה את האמור בכך שנכנסה לדיכאון בגלל שבעלה נפטר (בשנת 2000) ולפני שנפטר הוא היה בדיכאון ולא נתן לה לעשות דבר. בטופס ציינה כי משנת 1998 היא סובלת ממחלת נפש, אולם בדיון טענה כי קיבלה מחלת נפש רק לאחר מות בעלה. התובעת הופנתה לבדיקה מטעם המל"ל בשנת 2003, בה צוין כי התובעת לא יכולה לעמוד ללא תמיכה של הקיר. התובעת טענה כי זה בגלל האסטמה וקושי בנשימה. לעניין הקושי להתכופף שהוזכר באותו מסמך, ציינה כי כאב לה הגב בגלל שהרימה את בעלה. נטען כי בבדיקה משנת 2003 ציינה הבודקת כי היא מתרחצת עם מתקן רחצה. התובעת טענה כי רק לאחר התאונה התקינה דוש והיא שמה בו כיסא בעוד שלפני כן השתמשה באמבטיה ולא ניתן לשים כיסא באמבטיה וכנראה היא לא הבינה את השאלה. נאמר לה כי בשנת 2003 ציינה כי איננה מבשלת אלא מזמינה אוכל חם בצהרים ושאר הזמן אוכלת אוכל קר. התובעת טענה תחילה כי בשנת 2003 לא הייתה לה מטפלת, אח"כ טענה כי הייתה בדיכאון ולא רצתה לבשל. כן הופנתה התובעת לכך שבמאי 2003 ציינה פקידת המל"ל, כי התובעת זקוקה לעזרה בלבישת לבוש תחתון, נוטה ליפול וזקוקה בעזרה בליווי לרופאים, בישול, כביסה, סובלת מסחרחורת ומדוכאת. התובעת השיבה, כי הייתה בדיכאון ולא תפקדה (ע' 28-31 לפרוטוקול). בסיכומיה, טוענת התובעת כי יש להתייחס בהסתייגות לטופסי המל"ל לגביהם נחקרה, משום שאיננה קוראת עברית והטפסים הוגשו בשמה, על ידי בני משפחתה ורופאיה. אני סבורה כי גם אם הטפסים מולאו על ידי בני משפחתה של התובעת, אין להניח כי אינם משקפים את מצבה של התובעת בעת שמולאו ויתר על כן, חלק ממסמכי המל"ל כפי שפורט לעיל, כולל דו"ח של עובדת סוציאלית לגבי התרשמותה שלה. אני סבורה, כי צודקת הנתבעת בטענתה, כי עולה מן המסמכים שהוצגו בפני בית המשפט, כי עוד לפני האירוע נשוא הליך זה, נזקקה התובעת לעזרה מרובה ואף קיבלה אותה. יחד עם זאת נראה, כי אין להתעלם מתוספת של 14.5% אחוזי נכות שנוספו לתובעת בגין אירוע זה. בהתחשב בתפקוד הנמוך של התובעת טרם האירוע (ואין זה משנה אם נבע מאסטמה, תעוקת לב או דיכאון), הרי שלמעט לתקופה שמייד לאחר האירוע, אני סבורה כי יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי ברכיב נזק זה. על כן, לגבי החודשיים הראשונים לאחר האירוע, מתוכם במשך כחודש הייתה התובעת עם גבס ביד וברגל וכחודש נזקקה לעזרה מוגברת, אני פוסקת לתובעת פיצוי על פי חישוב של 6 שעות סיוע ביום (שכן ניתן לצפות למעט סיוע מבני המשפחה ללא תשלום ולא נדרש טיפול ללא הפסקה בתובעת גם באותה עת) ובסך הכל סכום של 15,000 ₪. לגבי התקופה לאחר מכן ועד למועד פסק הדין, אני קובעת פיצוי גלובלי בסכום של 5,000 ₪. נסיעה והוצאות רפואיות - עבר התובעת טוענת כי היא נוסעת לבדיקות במוניות ספיישל משום שאינה יכולה לנסוע באוטובוס ועל כן על בסיס 3 נסיעות בחודש בתוך העיר הלוך ושוב אשר מסתכמות בעלות של 150 ₪ לחודש היא תובעת סכום של 14,100 ₪ ובתוספת ריבית ממחצית התקופה - 14,900 ₪. הוצאותיה הרפואיות לעבר מוערכות על ידה ב - 3,000 ₪. הנתבעת כאמור לעיל סברה כי לגבי עזרה וניידות ביחד, יש לפסוק סכום גלובלי של 2,000 ₪. בכל הנוגע לנסיעות, נראה כי אכן, פגיעה ביד וברגל, מקטינה את האפשרות של התובעת לעשות שימוש בתחבורה הציבורית. יחד עם זאת, התובעת העידה כי איננה יוצאת כמעט מהבית אלא אם ילדיה לוקחים אותה ורק לעיתים המטפלת שלה לוקחת אותה ועל כן אני סבורה כי יש להעמיד את הפיצוי בגין רכיב נזק זה לגבי העבר, באופן גלובלי על סכום של 5,000 ₪. בנוגע להוצאות רפואיות, על פי עדותה של התובעת היא קיבלה זריקות שונות אותן קופת חולים לא מממנת במלוא העלות ועל אף שלא הציגה קבלות אני סבורה כי ניתן לקבוע פיצוי גלובלי של 1,000 ₪ ברכיב נזק זה. כאב וסבל ברכיב כאב וסבל, עורכת התובעת חישוב לפי 23% נכות ותובעת 60,000 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית - 75,486 ₪ שזה לטענתה, פחות משילוש הפלת"ד. הנתבעת סבורה כי בתיק פלת"ד הפיצוי היה 21,000 ₪ ועל כן בתיק זה הפיצוי הראוי הוא 50,000 ₪. היות שדחיתי טענת התובעת כי נכותה הרפואית צריכה לעמוד על 23% וקיבלתי את עמדת הנתבעת כי נכותה הרפואית של התובעת צריכה להיקבע על פי קביעת המומחה מטעם בית המשפט, היינו, 14.5%, אני מקבלת בהקשר זה עמדת הנתבעת ופוסקת לתובעת פיצוי של 50,000 ₪ בגין כאב וסבל. הוצאות רפואיות ונסיעות -עתיד התובעת מעריכה בכ - 500 ₪ לשנה את הוצאותיה הרפואיות לעתיד ולפי תוחלת חייה עד גיל 83 היא תובעת בגין רכיב זה סכום של 5,458 ₪. לגבי הוצאות נסיעה לעתיד ערכה התובעת חישוב על בסיס של נסיעה במונית פעם בשבוע עד תום תוחלת חייה שהם 215 ₪ לחודש ובסך הכל 28,165 ₪. התובעת לא הסבירה מדוע בעתיד תידרש להוציא 500 ₪ לחודש בגין הוצאות רפואיות שאינן מכוסות על ידי קופת חולים ועל כן אני סבורה כי יש לפסוק גם ברכיב זה פיצוי גלובלי בסכום של 1,000 ₪. אשר להוצאות הנסיעה, לא ברור מדוע לעבר ביקשה התובעת פיצוי על בסיס של 3 נסיעות במונית בחודש ואילו לגבי העתיד היא מבקשת פיצוי על בסיס של 4 נסיעות בחודש. כמו כן, בכל הנוגע לעתיד, הרי שגורמים נוספים של הזדקנות מצטרפים למשוואה ועל כן אני סבורה כי יש מקום לפסוק אף ברכיב נזק זה פיצוי גלובלי אותו אני מעמידה על 5,000 ₪. עזרת הזולת לעתיד ברכיב זה תובעת התובעת תוספת של שעה מעבר לשעות המל"ל ובסך הכל 30 שעות בחודש אשר עלותן 157,200 ₪ ומתוך זה היא תובעת שליש בגין התאונה ובסך הכל סכום של 52,400 ₪. כאמור לעיל, אני סבורה כי אין להתעלם מן הנכות שנוספה לתובעת בגין האירוע, אולם היא מקבלת סיוע לא זניח מן המל"ל ללא קשר לאירוע זה ובעתיד חלק מן הצורך שלה בסיוע יהיה קשור בגילה ללא קשר לאירוע זה ועל כן אני פוסקת לתובעת אף ברכיב זה פיצוי גלובלי בסכום של 8,000 ₪. הוצאות התובעת תובעת הוצאות משפט הכוללות עלות המומחה בסכום של 4,700 ₪ ובשיערוך - 5,556 ₪; אגרת בית המשפט בסכום של 600 ₪ ובשיערוך - 754 ₪ והוצאות עד של 500 ₪. הנתבעת מבקשת כי החזר הוצאות יהיה רק כנגד קבלות, אולם נראה כי הקבלות אכן צורפו. סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כדלקמן: סך כל רכיבי הנזק מגיעים לסכום של 90,000 ₪. מתוך סכום זה יש לנכות 10% בגין אשם תורם ועל כן סכום הפיצוי שתקבל התובעת יעמוד על 81,000 ₪. סכום זה ישולם לתובעת על ידי העירייה. אני מחייבת את המסעדה לשפות את העירייה ב - 10% מתוך סכום זה, היינו בסכום של 8,100 ₪. בנוסף אני פוסקת לתובעת הוצאות משפט כפי שפורט לעיל בסכום של 6,492 ₪ בצירוף 500 ₪ לבנה של התובעת רפי ששון. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת שכר טרחת עו"ד בסכום של 20,000 ₪. אני מחייבת את המסעדה לשפות את הנתבעת ב - 10% מסכום זה, היינו בסכום של 2,700 ₪. בנסיבות העניין ומשנראה כי עיקר ההוצאות בהליך זה נבעו מן התביעה העיקרית ומשחייבתי את המסעדה אך ב - 10% מן הפיצוי, אני מחייבת את המסעדה (את בעליה) לשאת בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל נוסף של 2,000 ₪. כל התשלומים שנקבעו לעיל יבוצעו תוך 30 יום מן המועד בו יקבל הצד הנדרש לשלם את פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד תשלומם בפועל. בהיעדר אישור מסירה כנדרש לנחלת חווה אני מוחקת את הודעת הצד השלישי שהגישה כנגדה הנתבעת. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.נפילה