תשלום חוב ופיצויים בעקבות השכרת נכס נתוני רקע ועיקר טענות הצדדים: התובעת הינה חברה העוסקת בהסעות וטיולים (להלן: "התובעת") והבעלים של מבנה ברחוב שלמה בן יוסף 24 בקרית אתא, ואילו הנתבע הוא מי ששכר מהתובעת חלק מהמבנה לצורך ניהול מוסך פחחות וצבע (להלן: "הנכס"). אין מחלוקת, כי ביום 30.4.2008 נחתם הסכם שכירות בין הצדדים לצורך השכרת הנכס החל מיום 1.5.2008 ועד ליום 30.4.2011 (להלן: "ההסכם"), ובמסגרתו סוכם כי דמי השכירות יעמדו על סך של 5,000 ש"ח לחודש. כמו כן אין חולק, כי בעת החתימה על ההסכם חתם הנתבע על שטר בטחון על סך של 50,000 ש"ח להבטחת מילוי התחייבויותיו על פי ההסכם. לטענת התובעת, הנתבע לא שילם דמי שכירות עבור החודשים 11-12/2008, כך גם לא שולמו התשלומים השוטפים החלים על הנכס בגין החודשים 9-12/2008, כאשר אין חולק שבחודש 12/2008 תפסה התובעת את החזקה בנכס חזרה לידיה לאחר שהנתבע פינה אותו אף לפני תום תקופת השכירות. לעניין זה טוענת התובעת, כי הנתבע שלח לה מכתב ביום 23.10.2008 אודות כוונתו לסיים את ההתקשרות ביניהם ופינוי הנכס כבר בחודש ינואר 2009. עוד טוענת התובעת, כי לאחר מתן ההודעה הנ"ל הגיע הנתבע לנכס ביום 15.11.2008 על מנת לפנות ציוד ותוך כדי כך גרם נזק לנכס ולדלת המקלט, כמפורט בחוות דעת של שמאי מטעמה. בנוסף לכך, ובהתאם לאמור בהסכם שנחתם בין הצדדים, הנתבע התחייב שלא להעביר את הנכס לצד שלישי. חרף זאת, הנתבע הפר את התחייבותו ונתן הרשאה לאדם אחר בשם טוני שיהאב (להלן: "טוני") להשתמש בנכס. לפיכך טוענת התובעת, כי על הנתבע לשלם לה סכום התביעה מכוח אחריותו החוזית, הנזיקית ומכוח חבותו עפ"י השטר, וזאת בגין הרכיבים שלהלן: בגין דמי שכירות, ויתר התשלומים השוטפים המתחייבים ממנו, (חשמל, ארנונה ופינוי אשפה); הסכום הנקוב בהסכם בגין פיצוי מוסכם וזאת בשל ההפרה היסודית של ההסכם; ופיצוי בגין הנזקים שנגרמו לנכס בהתאם לחוות דעתו של שמאי מטעמה, מר איטקין. הנתבע בתורו אינו מכחיש כי לא שילם דמי שכירות עבור החודשים נובמבר-דצמבר 2008, אך טוען כי התובעת הסכימה לקזז חוב זה מחוב שלה כלפיו בגין עבודות פחחות שביצע לרכבים שלה. לטענתו, התובעת ביטלה שיק אשר נמסר לו בגין עבודות פחחות, ובנסיבות אלה הוא הודיע למנהל התובעת אודות קיזוז החוב מדמי השכירות. לעניין התשלומים השוטפים, הנתבע אינו מכחיש את חובתו לשלמם אך זאת בכפוף להצגת אסמכתאות לגבי הסכומים שעליו לשלם, וכאלה לא הוצגו בפניו, לפיכך קיים חשש שמא דרישותיה של התובעת בהקשר זה הן מוגזמות וחסרות כל בסיס. אשר לנזק, הנתבע מכחיש מכל וכל כי גרם נזק כלשהו לנכס. לסיום טוען הנתבע, כי הוא לא העביר זכויות במושכר לאדם שלישי, ובאשר לטוני, הרי שמדובר במי שהשתלט לו על המוסך ללא הסכמתו, ובעקבות כך נאלץ (הנתבע) לפנות לערכאות המשפטיות על מנת להוציאו משם. דיון והכרעה: בדיון אשר התקיים לפניי העידו מנהל התובעת מר יצחק פדידה, פקידת הבנק הגב' נחמה הרצוג אורלי וכן הנתבע. בראשית דבריי לא אוכל להימנע מלהעיר, כי קיים פער בין הסכומים להם עותרת התובעת בסיכומיה לבין הסכומים המפורטים בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית מטעמה. על מנת להקל על הדיון אדון בכל אחד מרכיבי התביעה בנפרד. דמי שכירות וטענת הקיזוז: מאחר ואין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע חייב לשלם דמי שכירות בגין החודשים 11-12/2008 אדון בפרק זה אך ורק בטענת הקיזוז של הנתבע. לעניין זה אישר הנתבע בעדותו בפניי כי הוא חייב בתשלום דמי שכירות עבור החודשיים הנ"ל בסך של 11,550 ש"ח (עמ' 17 שורות 18-19 לפרוטוקול). מנגד, מנהל התובעת אישר בעדותו כי הוא חב בסכום השיק שמשך לנתבע בסך של 6,909 ש"ח בגין תיקונים שבוצעו ברכביה של התובעת, שיק שלא נפרע מחמת פגם בו (עמ' 14 שורות 4-5 לפרוטוקול). כמו כן, הלה אישר בעדותו את החוב לנתבע לפי החשבונית שצורפה בסך של 2,665 ש"ח (שם בשורות 6-7). יוצא אפוא, כי התובעת חייבת לנתבע על-פי הודאתה סכום מצטבר של 9,574 ש"ח, ומאחר שדמי השכירות בהתאם להודאת הנתבע עומדים על סך של 11,550 ש"ח, הרי שיתרת חובו של הנתבע כלפי התובעת עומדת על סך של 1,976 ש"ח. תשלומים בגין חיובי הארנונה: בהתאם לאמור בסעיף 14 להסכם השכירות, הנתבע התחייב לשלם תשלומים שוטפים החלים על הנכס, הכוללים מים, ארנונה, חשמל ופינוי אשפה. התובעת טוענת בסיכומיה כי על הנתבע לשלם לה הוצאות בגין ארנונה בסך של 4,500 ש"ח עבור שלושה חודשים (לפי 1,500 ש"ח לחודש), החל מחודש אוקטובר ועד לחודש דצמבר 2008. לעומת זאת בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית מטעמה בקשה התובעת חיוב גם בגין חודש 9/2008. הנתבע בתורו אינו מכחיש כי הוא חב בתשלום הוצאותיה של התובעת בגין ארנונה על הנכס, אך מאחר שסכומי החיוב בגין ארנונה לא היו קבועים אלא משתנים, הוא שילם לתובעת סך של 1,500 ש"ח לחודש על חשבון החוב ובשלב מסוים הפסיק לעשות כן משום שהתובעת לא המציאה לו כל מסמך המעיד על גובה הארנונה (עמ' 29 שורות 11-17 לפרוטוקול). ואכן, לא ברור לי מדוע בחרה התובעת שלא להציג מסמכים אודות גובה הארנונה בה חויב הנכס בתקופה הרלוונטית, אף שעמדת הנתבע בקשר לסוגיה זו היתה ידועה לה מראשית ההליך המשפטי. גם אם אניח כי התובעת מתקשה להצביע על החיוב המדויק שחל על הנכס בהיותו חלק ממבנה גדול יותר, הרי שלכל הפחות הייתי מצפה ממנה להציג את החיובים המוטלים על המבנה בכללותו ולהראות, ולו בראשית ראיה, מהו גודל הנכס יחסית למבנה על מנת שיהיה בידי בית המשפט כלי כלשהו לבחון את סבירות תביעתה בקשר לכך. אלא שהתובעת לא עשתה דבר מאלה, ובנסיבות העניין אין מנוס מהקביעה כי התובעת לא עמדה בנטל הבסיסי ביותר להוכיח רכיב תביעה זה. הוצאות בגין חשמל: לטענת התובעת, על הנתבע לשלם לה את חובו בגין צריכת חשמל עבור ארבעה חודשים, החל מחודש אוקטובר ועד לחודש דצמבר 2008, בסך של 3,000 ש"ח. מנהל התובעת מסר בעדותו, כי סכום החיוב נקבע בהתאם לקריאת המונה של החשמל (עמ' 9 שורות 18-26 לפרוטוקול). הנתבע לעומת זאת אינו מכחיש כי הוא חייב לשלם לתובעת הוצאות בגין צריכת חשמל, אך הוא מכחיש את גובה הסכומים הנטענים על ידה. עיון בחשבוניות אשר הונפקו על ידי התובעת מגלה, כי הנתבע חויב בסך של 899 ש"ח בגין חשמל עבור חודש יוני (חשבונית מס' 9638) ועוד סך של 482 ש"ח עבור חודשים יולי- אוגוסט (חשבונית מס' 9741). התובעת לא הציגה כל קריאת מונה חרף כך שמנהל התובעת אישר בעדותו כי יכול היה להציג כאלה. אשר על כן, ונוכח העובדה כי הנתבעת מודה כי עליו לשלם לתובעת בגין חשמל, ובשל העובדה כי התובעת לא הוכיחה את זכותה לסכום הנטען, אני מעמידה את גובה החוב בגין חשמל לחודש על סך של 500 ש"ח על דרך האומדנא ובהתבסס על המסמכים המתייחסים לצריכת העבר. על כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת בגין חשמל עבור שלושה חודשים סך של 1,500 ש"ח. הוצאות בגין פינוי אשפה: אין מחלוקת כי הנתבע חייב לשלם לתובעת את ההוצאות החלים על הנכס בגין פינוי אשפה עבור החודשים 9-12/2008. לטענת התובעת, סוכם על הנתבע כי ישלם בגין פינוי אשפה סך של 150 ש"ח לחודש. ואכן, לפי הרישומים המופיעים בחשבונית מס' 9741 אשר הונפקה על ידי התובעת, ניתן לראות כי הנתבע חויב בגין פינוי אשפה עבור החודשים 5-8/2008 סך של 600 ש"ח, היינו, סך של 150 ש"ח לחודש. אשר על כן אני מקבלת את גרסת התובעת ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת עבור פינוי אשפה סך 450 ש"ח, ולא סך של 600 ש"ח - הוא הסכום הנכון עבור ארבעה חודשים - וזאת משום שהתובעת בחרה להעמיד את תביעתה בגין רכיב זה על סך של 450 ש"ח בלבד. הנזקים שנגרמו לנכס: לטענת התובעת, לנכס נגרם נזק בעקבות השכרתו לנתבע שעלויות תיקונו לשם השבתו לקדמותו מסתכמת בהתאם לחוות הדעת שהוגשה מטעמה בסך של 32,700 ש"ח לא כולל מע"מ. הנתבע בתורו לא הגיש חוות דעת נגדית או כל ראיה אשר יש בה כדי לסתור את הנטען ע"י התובעת ובחוות הדעת מטעמה, ולא בקש לחקור את השמאי אשר ערך את חוות הדעת בחקירה נגדית. אביא להלן פירוט של רכיבי הנזק שבחוות הדעת. ניקיון ופינוי פסולת: השמאי מטעם התובעת העריך בחוות דעתו את הצורך בביצוע ניקוי כללי של הנכס ופינוי פסולת בסך של 3,000 ש"ח. לעומת זאת בסיכומים שהוגשו מטעמה עתרה התובעת לפצות אותה בגין רכיב זה בסך של 1,100 ש"ח בלבד, הוא הסכום ששילמה בפועל. בהעדר ראיה אחרת מהנתבע, אני מחייבת אותו לשלם לתובעת בגין רכיב זה סך של 1,100 ש"ח. צביעה כללית ותיקוני בטון וטיח לאחר פירוק גלריה: השמאי מטעם התובעת העריך עלויות עבודות הצבע ותיקוני הבטון והטיח עקב פירוק הגלריה אשר הוקמה על ידי הנתבע בסך של 8,000 ש"ח. במכתבו אל התובעת מיום 2.11.2008 התחייב הנתבע לפנות את הנכס מהציוד ומהגלריה ולהחזיר את המצב לקדמותו, וכלשונו: "... אני מפנה את המבנה המושכר מכל חפץ כולל פינוי ציוד כולל הגלריה ומחזיר את המבנה למצבו הקודם הכולל צביעת המבנה ותיקון כל נזק שנגרם למבנה". אלא שהנתבע לא הביא כל ראיה אודות ביצוע התיקונים להם התחייב, לא הביא כל ראיה שיש בה לסתור את הנטען ע"י התובעת, ולא בקש לחקור את השמאי על חוות דעתו. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת בגין רכיב זה סך של 8,000 ש"ח. החלפת דלת ממ"ד: לטענת התובעת, ביום 15.11.2008 ובעקבות כך שהנתבע ניסה להיכנס בכוח לנכס (למקלט שבו) התעקמה דלת הממ"ד ונגרם לה נזק בלתי הפיך. הנתבע לא הכחיש את הנטען ע"י התובעת ולא הביא כל ראיה סותרת. השמאי קבע כי יש צורך בהחלפת הדלת והעריך את עלותה בסך של 2,200 ש"ח, ובנסיבות אלה אני מקבלת את קביעתו. פירוק ופינוי גלריה מאולתרת: אין מחלוקת, כי הנתבע הקים גלריה בנכס וכי הוא אמור היה לפרקה בתום תקופת השכירות, אך לא עשה כן. השמאי מטעם התובעת העריך את הנזק בגין רכיב זה בסך של 4,500 ש"ח ומנהל התובעת אישר בעדותו כי הפירוק נעשה ע"י עובדים מטעמו. מאחר שהנתבע לא הביא כל ראיה אשר יש בה כדי לסתור את הנטען ע"י התובעת והשמאי מטעמה, אני מקבלת את קביעת השמאי ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת בגין רכיב זה סך של 4,500 ש"ח, אם כי ללא מע"מ לנוכח ביצוע העבודה על ידי עובדי התובעת. פירוק ופינוי תנור צבע: הנתבע אינו מכחיש כי התקין תנור צבע במוסך וכי לא פירקו עם פינוי הנכס. בהתאם לחוות הדעת אשר הוגשה מטעם התובעת, עלות העבודות הכרוכות בפירוק התנור כולל צביעה של הארובות ותיקון הגג עומדת על סך של 10,000 ש"ח. התובעת הסתפקה בפיצוי על סך של 7,000 ש"ח כולל מע"מ בהתאם לחשבונית שהוצגה מטעמה בגין הוצאותיה בעניין זה. לעומת זאת טוען הנתבע, כי מדובר בתנור ששייך לחברת טמבור וכי היא זו שאמורה היתה לפרקו, ולא הוא. יחד עם זאת, הנתבע הודה בחקירתו כי לא הביא לידיעת התובעת כי התנור שייך לטמבור, ומכל מקום הוא לא הוכיח טענה זו באופן ממשי, ודי בכך כדי לשפות את התובעת בגין הוצאותיה עבור רכיב זה. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 7,000 ש"ח בגין פירוק ופינוי התנור. פיצוי בגין דמי שימוש ראויים בתקופת התיקונים: בהתאם לחוות הדעת מטעם השמאי, הזמן הדרוש לצורך ביצוע התיקונים בנכס והחזרתו לקדמותו הינו חודש ימים. הנתבע בתורו לא הביא כל ראיה כדי לסתור את קביעת השמאי. אשר על כן אני מחייבת את הנתבע לפצות את התובעת בגין דמי שימוש ראויים לתקופה שבה יש לבצע את התיקונים בסך של 5,000 ש"ח. סיכום ביניים: על יסוד המפורט לעיל, יש לפצות את התובעת בגין נזקיה כלהלן: סך של 1,100 ש"ח עבור עבודות הניקיון + סך של 8,000 ש"ח בגין עבודות הצבע + 2,200 ש"ח בגין החלפת הדלת + 4,500 ש"ח בגין פירוק הגלריה + 7,000 ש"ח בגין פירוק התנור + 5,000 ש"ח בגין דמי שימוש ראויים, ובסה"כ: 27,800 ש"ח. לגבי חלק מרכיבי הנזק ציינתי מקודם שהם כוללים מע"מ, ולכן לא ברור לי מדוע בקשה התובעת להוסיף בגינם מע"מ בשנית. לגבי יתר הרכיבים, בהעדר ראיות לגבי נשיאה בעלויות התיקון בפועל חרף הזמן שחלף עד לשמיעת הראיות בתיק, שוכנעתי שאין מקום לחייב את הנתבע בסכום המע"מ בגינם. אשר על כן אני קובעת כי סכום הפיצוי בנדון יעמוד על סך של 27,800 ש"ח. האם הנתבע הפר את סעיף 12 להסכם והעביר את החזקה בנכס לצד ג'? בסעיף 12 להסכם השכירות נקבע כי "השוכר מתחייב לא להעביר זכויותיו במושכר לאחר, בחלקן או בשלמותן ולא להרשות לאחר שימוש במושכר בתמורה או ללא תמורה. האמור בסעיף זה הינו תנאי עיקרי בחוזה אשר הפרתו מהווה הפרה יסודית של החוזה". לטענת התובעת, הנתבע העביר את זכויותיו בנכס לטוני ואף חתם עמו על הסכם בקשר לכך ביום 23.10.2008, כל זאת ללא ידיעתה וכמובן מבלי לקבל את הסכמתה למהלך. התובעת הוסיפה, כי חרף העובדה שהנתבע נטש למעשה את המוסך אשר הפעיל בנכס, אנשים אחרים המשיכו לפעול במוסך עלפי הרשאתו של הנתבע ובהסכמתו, ולפיכך על הנתבע לשלם לה פיצויים מוסכמים כאמור בהסכם משום שהתנהגות זו מהווה הפרה יסודית של ההסכם. הנתבע בתורו הכחיש את הטענה כי העביר את השכירות בנכס לטוני וטען כי טוני השתלט לו על המוסך בכוח, אי לכך נאלץ לפנות למשטרה וכן לבית המשפט על מנת לפנות אותו משם. כמו כן, הנתבע הכחיש כי חתם על הסכם שכירות עם טוני וטען כי ההסכם שנחתם עמו לא היה הסכם שכירות. עיון במסמך אשר נחתם בין הנתבע לבין טוני מעלה כי טוני התחייב לשלם לנתבע את דמי השכירות החלים על הנכס החל מתאריך 1.11.2008 ואילך תוך התחייבות שלו להוציא חשבוניות מהמוסך על שם הנתבע בלבד. ההסכם הנ"ל אינו הסכם שממנו ניתן להסיק מסקנה חד-משמעית לטובת מי מהצדדים. אומנם ניתן להתרשם במבט ראשון כי מדובר בהעברת זכויות ההפעלה של המוסך לידי טוני, ברם אין כל אזכור בהסכם לכך שהנתבע מתנתק מהעסק או כי הוא מוותר על זכויות ההפעלה של המוסך לטובת טוני או כי הוא מעביר לו את החזקה בו באופן בלעדי. יתרה מזאת, בהליכים המשפטיים אשר התנהלו בין השניים (לפי המסמכים שהוגשו לתיק דנן) לא נטען כי ההסכם הנ"ל מעביר זכויות מהנתבע לטוני, ומכל מקום אני מוצאת כי נקיטת הליכים משפטיים על ידי הנתבע לפינוי טוני מהמקום מחזקת את הטענה כי לא מדובר בהעברת זכויות בדרך של שכירות-משנה, אף לא בהעברת זכויות השימוש במוסך לידי טוני באופן בלעדי. אשר על כן, אינני מקבלת את גרסת התובעת לפיה הנתבע העביר את זכויותיו במושכר לטוני. פיצויים מוסכמים: סעיף 25 להסכם השכירות קובע כדלקמן: "האמור בסעיפים 3,4,12,13,14,16 הינם תנאים יסודיים בחוזה זה אשר הפרתם מהווה הפרה יסודית של חוזה זה. כל הפרה יסודית תחייב את השוכר בפיצויים קבועים ומוערכים מראש בסך בשקלים השווה ל- 30,000 ש"ח ...". לטענת התובעת, הנתבע הפר את ההסכם הפרה יסודית המתבטאת בהפרה של הסעיפים הבאים: סעיף 4 להסכם המתייחס לתשלום דמי שכירות; סעיף 12 להסכם המתייחס לאיסור העברת זכויות לצד ג'; וסעיף 14 להסכם המתייחס לתשלומים השוטפים החלים על הנכס. מכיוון שכך טוענת התובעת, כי מגיע לה עבור הפרת כל אחד מהסעיפים הנ"ל סך של 30,000 ש"ח, ובגין שלושת הסעיפים יחד סך של 90,000 ש"ח. ואולם, במסגרת סיכומיה זנחה התובעת את דרישתה לתשלום פיצויים מוסכמים בגין הפרת סעיף 14 להסכם המתייחס כאמור לתשלומים השוטפים עבור חשמל ארנונה ופינוי אשפה. לנוכח מסקנתי הקודמת בדבר זכותו של הנתבע לקזז את חובה של התובעת כלפיו מדמי השכירות שהוא חב לה, ולאור הסכום הזניח יחסית שהנתבע נותר חייב לתובעת בגין כך, אין כל הצדקה עובדתית או משפטית לחייבו בתשלום פיצויים מוסכמים. אשר לסעיף 12 להסכם בדבר איסור העברת הזכויות בנכס לצד ג', הרי שלנוכח מסקנתי בפרק הקודם, אין כל הצדקה להטיל על הנתבע חיוב בגין פיצויים מוסכמים. אחרית דבר: אני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 31,726 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (בתיק 4821-01-09) ועד היום. לסכום הנ"ל יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% ומע"מ, החזר אגרה ששולמה כשהיא משוערכת נכון להיום, ושכר טרחת השמאי מטעם התובעת (כנגד קבלה שתוצג) בתוספת שערוך נכון להיום. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.פיצוייםשכירותחוב