תביעה בגין ערבות להלוואה שלא נפרעה

תביעה כספית כנגד הנתבעים, בגין ערבותם להלוואה שנתן התובע ללווים ושלא נפרעה רקע עובדתי ביום 18.2.1988 חתמו הלווים על הסכם הלוואה בסכום של 92,000 ₪ (להלן: הסכם ההלוואה), אותה התחייבו להשיב לבנק בתנאים כמפורט שם. הנתבעים חתמו על הסכם ההלוואה כערבים לחובות הלווים. באמצעות כספי ההלוואה רכשו הלווים מהנתבע 5 ורעייתו (ולהלן יחדיו: המוכרים) דירת מגורים ברח' שפירא בעפולה (להלן: הדירה), בסכום של 82,000$. אין חולק כי הלווים פיגרו בתשלומי ההלוואה. בגין פיגורים אלה הוגשו לבית המשפט תביעות כספיות וכן ננקטו הליכי ביצוע בהוצאה לפועל, ולבסוף אף נמכרה הדירה במסגרת הליכי גבייה. הליכי מכר הדירה נתקלו בקשיים, ובעניינם של אלה נוהלו התדיינויות ארוכות שנים. כתוצאה מכך, עוכב הפירעון כאשר בין לבין תפח סכום החוב בהלוואה נוכח הריביות שהושתו עליו, עשרות מונים מסכומו הראשוני. מהנספחים שצורפו לתצהיר הבנק, ניתן ללמוד כי המוכרים הם שהתנגדו למכר הדירה. התנגדות זו גררה אחריה שלל הליכים משפטיים בערכאות השונות, בהם התנגדות לביצוע משכון בלשכת ההוצאה לפועל ותובענות נוספות לצורך ביסוס הזכויות בדירה. אציין בתמצית, כי ביום 21.12.98 במסגרת ע"א 6009/97, קבע בית המשפט העליון בהסכמת הצדדים כי זכויות המוכרים בדירה כפופות למשכון נשוא הסכם ההלוואה והמשכון מיום 18.2.88. בכך ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 27.7.99. בהמשך הוגשה תביעת המוכרים לבית משפט השלום בעפולה (ת"א 1790/99), בין היתר להצהיר כי זכויותיהם הממושכנות של נתבעים 3 ו - 4 (הלווים) אשר מושכנו למבקש (הבנק), הינן זכויות חוזיות בלבד וכי לא ניתן לאוכפן. תביעה זו נדחתה על הסף ביום 15.8.99, הן מחמת מעשה בית דין (נוכח פסק הדין בבית המשפט העליון) והן בהעדר סמכות עניינית. בשנת 2000, הגישו המוכרים לבית המשפט המחוזי בנצרת תובענה למתן סעד הצהרתי דומה. בפסק דינו מיום 8.5.2000 דחה כב' השופט חטיב את התובענה. עוד קודם לכן ניתנה החלטה נוספת בבית המשפט העליון, בגדרה דחתה כב' השופטת שטרסברג כהן בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (בבר"ע 238/99 כב' השופט ג'ובראן) מיום 11.1.00, לפיו המשכון ניתן למימוש וכי המוכרים אינם יכולים לטעון אחרת. המוכרים לא אמרו נואש ונקטו בהליך נוסף לאסור על פינויים מהדירה (הפ (מחוזי נצרת) 209/00), שם טענו כי הם זכאים להגנות הקובעות בסע' 38 לחוק ההוצאה לפועל ובסע' 33 לחוק הגנת הדייר. בהחלטתו מיום 17.7.00 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט הווארי) את הבקשה. לאחר מתן פסק הדין בתובענה זו נמשכו הליכי ההוצאה לפועל למכירת הדירה, וביום 21.12.00 אישר כב' ראש ההוצאה לפועל את המכר. התמורה שהתקבלה בעד המכירה עמדה על סך של של 85,100$, וסך של 300,955.30 ₪ מתוכם הועבר לטובת החוב נשוא ההלוואה. נוכח העובדה כי לא היה בסכום הנ"ל כדי לסלק את מלוא היתרה, אשר עמדה בחודש מאי 2004 על סך של 547,300 ₪, הגיש הבנק ביום 19.5.04 תביעה כנגד הלווים לסילוק יתרה זו. ביום 30.1.05 ניתן כנגדם פסק דין. בהמשך ננקטו הליכי הוצאה לפועל כנגד הלווים לביצוע פסק הדין הנ"ל. אולם, משפסק הדין לא נפרע, ביקש הבנק מראש ההוצאה לפועל לקבוע כי ההליכים כנגד הלווים מוצו. בהחלטה מיום 6.7.08, נקבע על ידי כב' ראש ההוצאה לפועל כי ההליכים מוצו. החלטה זו למעשה סללה את הדרך להגשת התביעה שלפניי. אציין, כי חרף העובדה שהדירה נמכרה, ואף שסכום ההלוואה עמד בראשית הדרך על סך של 92,000 ₪, סכום החוב נכון למועד הגשת התביעה דנן (2009) עמד על סך של 798,077.22 ₪. הבנק הגיש תביעתו על 25% מהסכום בלבד (208,471.65 ₪). ואלה טענות הבנק: הנתבעים הינם ערבים להלוואה שנטלו הלווים ושטרם סולקה במלואה. הנתבעים זכו ליחס מקל מהבנק, אשר בחר לפנות בהליך של מיצוי הליכים כנגד הלווים תחילה ובהמשך אף הגיש את התביעה על בסיס חיוב בריבית פיגורים מופחתת בשיעור של 4% בלבד, ובסופו של יום הופחת סך של 75% מהחוב המקורי. בכך נהג הבנק בהתאם להוראות סעיפים 17 ו - 25 לחוק הערבות, התשכ"ז - 1967 (ולהלן: חוק הערבות), חרף העובדה שהתיקון בחוק המחייבו לכך נכנס לתוקפו רק במהלך שנת 1993. יש לדחות את טענת הנתבעים, לפיה הבנק הסב להם נזק בכך שנתן את כספי ההלוואה ללווים טרם שרשם את השעבוד על הדירה במשרדי רשם המשכונות. הסכם ההלוואה מהווה שטר שעבוד בין הבנק ללווים. סעיף 4(3) לחוק המשכון , תשכ"ז - 1967 מורה כי כוחו של המשכון יפה גם אם לא נרשם, כלפי נושה שידע או צריך היה לדעת על המשכון. בעניין שלפנינו, גם בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים בנצרת ובחיפה קבעו כי המשכון היה תקף מרגע החתימה על הסכם המשכון. רישום המשכון רק בשנת 1993 לא הסב כל נזק לנתבעים , מאחר ולבנק לא היתה סיבה לממשו לפני מועד זה. זאת, שכן התיקון לחוק הערבות נכנס לתוקפו בשנת 1993, והבנק היה רשאי ואף נקט הליכים כנגד הערבים ללא צורך במימוש הבטוחה. כפי שהוכח, הבנק לא היה אחראי לשיהוי במימוש השעבוד אלא המוכר (הנתבע 5), בהליכים המשפטיים הרבים אותם נקט. זאת ועוד, הנתבעים לא פירטו כלל מדוע נגרם הנזק הנטען על ידם בשל אי רישום המשכון, ואף בחקירתם לא ידעו להסביר טענה זו. יש לדחות את טענת הנתבעים כי הבנק לא יצר איתם קשר לאורך השנים. בין השנים 1989 ועד לשנת 1993 התנהלו הליכים משפטיים רבים, הן בבתי משפט והן בלשכת ההוצל"פ ביחס לחלק קטן מהחובות שהצטברו, לרבות נקיטת פעולות מבצעיות אופרטיביות מצד הבנק כנגד חלק מהנתבעים, והם אף עודכנו לגבי הליך המכר. מחקירתם הנגדית של הנתבעים עלה כי אלו לא טרחו להביע עניין בהליך מכירת הדירה, חרף העובדה שהיו מיוצגים על ידי עו"ד. אין זה מתפקידו של הבנק לפנות לערבים ולהודיע להם על התקדמות כל הליך והליך, ומחובתם לפנות מיוזמתם לבנק ולבחון את התקדמות ההליכים המשפטיים הנוגעים לעניין פירעון החוב על ידי הלווים ומכירת הדירה. טענות הנתבעים כולן הינן בבחינת עדות כבושה. משך כל התנהלות ההליכים, אף שידעו על קיומם, לא העלו כל טענה מבין אלה הנשמעות כעת, ובשל כך אף עתה אין לשומען. הנתבעים חתמו על הסכם ההלוואה מרצונם החופשי וללא כל כפייה, מתוך רצון לעזור לקרוב משפחתם. טענתם, לפיה לא הבינו את לשון ההסכם ואת החובות המשפטיות הנובעות ממנו, משוללת כל יסוד ומנוגדת להלכה הקובעת כי בעל דין שחתם על מסמך חזקה כי הבין תוכנו. אשר להיקף ההתחייבות שנטלו על עצמם, מבהיר הבנק, כי הנתבעים אינם יכולים לטעון טענות סותרות הנוגעות לכך, היינו, כי בצד טענתם כי לא הוסברו להם חובותיהם הנובעות מהחתימה הם גם טוענים שהוסבר להם כי אחריותם לחוב מוגבלת. אשר לטענת הנתבעים כי בשלב החתימה על גבי ההסכם הובהר להם כי הינם ערבים ביחד עם עוד שישה ערבים נוספים, ועל כן ערבותם מתחלקת ל - 7, הרי שטענה זו עומדת בניגוד ללשון ההסכם לפיה הם חבים יחד ולחוד. כמו כן, על ההסכם חתומים חמישה ערבים בלבד, ולא הובאה כל עדות מטעמם בדבר חתימות נוספות. ועוד, בעת שחתמו על הערבות טרם נחקק התיקון לחוק בדבר ערב יחיד וערב מוגן. בהתאם להוראת החוק באותם מועדים, כל ערב חתם על ערבות שהינה "ביחד ולחוד", ויש לדחות את טענתם כאילו ערבותם יחסית. יחד עם זאת, למרות שההסכם נכרת טרם התיקון לחוק הערבות, הרי שבפועל נהג הבנק בעניינם לקולא ולא הגיש כנגדם תובענה בגין מלוא החוב של הלווים (798,077.22 ₪). לכן, גם בהנחה והיה מקום לקבל את דרך החישוב המוצעת על ידי הנתבעים, הרי שממילא כל אחד מהם היה נדרש לשלם 114,011 ₪. כן יש לדחות את הטענה כי בהסכם ההלוואה לא נכתב שהערבים אמורים לשלם ריבית פיגורים. עובדה זו פשוט אינה נכונה, נוכח האמור בסע' 13 להסכם המפרט את תנאי התשלום. הנתבעים אף לא הגישו כל חוות דעת מטעמם לגבי חישובי הריבית והרכב ההלוואה. גם את טענת הנתבעים כי לא ניתנה להם הזדמנות לרכוש את הדירה יש לדחות. ראשית, משך עת רבה לא יכולה הייתה כונסת הנכסים למכור את הדירה. ברגע שנתאפשרה המכירה, הדירה אכן נמכרה. שנית, הנתבעים הצהירו עוד בשנת 1993 כי אין הם מבקשים לרכוש את הדירה אלא כי על הבנק למוכרה. הדירה נמכרה במחיר שוק ולא נגרם לנתבעים כל נזק. עוד נטען כי הנתבעים לא הציגו בפני ביהמ"ש ראיות התומכות בטענותיהם לפיהן הבנק נתן יד לקנוניה כלשהי בין הלווים המוכרים וב"כ הבנק דאז, עו"ד שיוביץ ז"ל. טענותיהם בעניין זה הינן בבחינת רכילות שלא הוכחה. אשר לטענות הנתבעים כי המוכרים נהנו והתעשרו מכספי הבנק בסכום של 18,000$ ששימשו לסילוק חובם לבנק, וכי הערבות איננה תקפה משום שסכום ההלוואה הועבר לידי מוכרי הדירה ולא לידי הלווים, מציין הבנק, כי הנוהג המקובל בעסקאות של מכירת דירות "יד שנייה" הינו העברת סכום ההלוואה ישירות לידי המוכר, על מנת לוודא שכספי ההלוואה ישמשו לצורך קניית הדירה. סך של 18,000$ הועבר ישירות לטובת כיסוי הלוואה שניתנה בעבר למוכרים, אך למעשה סכום זה הוא חלק מהמשכנתא לרכישת הדירה שניתנה ללווים. טענות הנתבעים 1 - 4 : במועד החתימה על הסכם ההלוואה חתמו יחד עם הנתבעים גם מר סבאג אברהם ומר סבאג מוריס (להלן: הערבים הנוספים), כערבים להלוואת המשכנתא שנטלו הלווים. הנתבעים חתמו על ההסכם במשרדו של ב"כ הבנק עו"ד שיוביץ בעפולה, בפני מזכירתו הגב' רחל. זאת, בניגוד להנחיות המפקח על הבנקים, מבלי שהוסבר להם על מה חתמו ומהי מסגרת אחריותם והתחייבותם, מבלי שניתנה להם הזדמנות לקרוא את ההסכם ותוך שנאמר להם כי ערבותם מוגבלת וקטנה ביחס למחיר, מאחר שעל ההסכם חתומים 7 ערבים. בנסיבות העניין חתימתם הינה חסרת תוקף בבחינת "לא נעשה דבר". לאחר שהלווים לא החזירו את כספי ההלוואה החל הבנק בהגשת תביעות וכן בהליך למימוש הנכס. במהלך השנים 1988 - 1993 הגיש הבנק מספר תביעות, לרבות תביעה מיום 10.3.93 על מלוא סכום ההלוואה כנגד הלווים והערבים (לרבות הערבים הנוספים), והנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן וביקשו שהבנק יממש את הדירה. הגשת התביעה הנ"ל, בחודש אפריל 1993, הייתה הפעם האחרונה שבה נעשתה פניה לנתבעים עד ליום 31.1.08, עת הוגשה הבקשה לפי סע' 27 לחוק הערבות ללשכת ההוצאה לפועל בקריות. ביום 27.7.94 או בסמוך לכך, נפתח תיק הוצל"פ למימוש הדירה, כאשר רק ביום 16.9.01 אושרה מכירתה. זאת, עקב רשלנות הבנק, אשר לא דאג לקבל שטר משכון חתום על ידי המוכרים ולא רשם משכון על הנכס עד ליום 8.7.93. במשך למעלה מ-14 שנה קפא הבנק על שמריו ביחס לנתבעים, לא פנה אליהם ולא עדכן אותם לגבי פעולותיו. כעת הוא מנסה להיפרע מהם סכומים אשר צמחו בשל רשלנותו ובשל השיהוי החמור בו נקט. במשך כל השנים הנתבעים לא קיבלו הודעת מהתובע כי הנכס הממושכן עומד למימוש, לא קיבלו הזדמנות לפדות אותו טרם מימושו, לא צורפו להליכים המשפטיים שנקט הבנק ולא הובאה בפניהם האפשרות להיכנס לנעלי החייבים העיקריים ולפרוע את ההלוואה כסדרה. בנסיבות העניין, מדובר בשיהוי בלתי סביר שאף היסב נזק ראייתי לנתבעים, בשל אובדן מסמכים וביעור התיק בידי עו"ד עדי זהב, ב"כ הבנק דאז. עוד טוענים הנתבעים, כי גם לטענת המוכרים הופחת מההחזר ללווים סכום של 18,000$, קרי כשליש מההלוואה, אשר שימש לסילוק משכנתא שנטלו המוכרים. חרף זאת, דרש הבנק מהערבים גם סכום זה, למרות שהסכום אינו חלק מההלוואה והבנק לא תבע את השבתו מהמוכרים. עוד טענו הנתבעים, כי הסכם ההלוואה שהוצג בבית המשפט אינו הסכם אותנטי. על כתב הערבות חתמו 7 ערבים, כך הצהירו הנתבעים וכך אף עולה מהחתימות המופיעות בתחתית ההסכם. יתרה מכך, התביעות שהגיש הבנק בראשית שנות ה - 90 הוגשו כנגד כל הערבים (לרבות הנוספים), עובדה התומכת אף היא בטענה זו. הימנעות הבנק מהצגת המסמך המקורי בניגוד לכלל הראיה הטובה ביותר, מלמדת כי המסמך שהוצג אינו אותנטי. בנוסף, מדו"ח כונסת הנכסים מתברר כי הנכס נמכר בסכום של 349,555 ₪, כאשר הבנק קיבל סך של 300,955. מסכום זה נוכו הוצאות הכינוס כ-50,000 ₪. אך בפועל, זוכה החשבון בסכום של 255,296 ₪ בלבד, ולא ברור מה אירע ליתרה. טענה נוספת של הנתבעים הינה כי על אף שההסכם נחתם טרם כניסתו לתוקף של התיקון לחוק הערבות, הרי שהנתבעים הינם ערבים יחידים ומוגנים בהתאם להוראת סעיף 19. זאת, הן מהטעם שהבנק עצמו הכיר בכך, כעולה ממכתב ההתראה ששלח לנתבעים, והן משום שעסקינן בערבות בסכום הנמוך מ - 717,000 ₪. מכל מקום, הנתבעים מפנים להלכה שנקבעה ברע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט בע"מ , פ"ד נג(4) , 804, אשר קבעה כי תיקון החוק מצביע על המדיניות שנראתה למחוקק כראויה וכי יש בכך כדי לתמוך במסקנה כי יש להכיר במדיניות זו גם לעניין הדין הקודם. בהעדר משלוח הודעה לערבים יש להורות על ביטול הערבות. עוד נטען, כי יש לפטור את הערבים גם בהתאם להוראת סע' 6 לחוק הערבות, שכן הבנק גרם לאי מילוי החיוב הנערב. הבנק לא דאג לקבל שטר משכון חתום על ידי המוכרים ולא רשם את המשכון עד לשנת 1993. עקב רשלנותו נמכרה הדירה לבסוף רק בשנת 2001, עובדה שהסבה נזק לערבים. הנתבעים טוענים כי מכירת הדירה בשנת 1993 הייתה מסלקת את כל ההלוואה, ואף הייתה נותרת יתרה בידי הלווים. העובדה שמימוש הבטוחה עוכב, גרם לכך שלא היה די במשכון כדי לסלק את החוב ושחשבון ההלוואה נופח. הבנק נהג בחוסר תום לב הן במועד החתימה על ההסכם כמפורט לעיל, והן באופן התנהלותו על פני השנים, במהלכן אף יצר מצג אצל הנתבעים כאילו התיק נסגר, עם הסכמתם למכור את הדירה. הנתבעים קיבלו הודעה כי נסגר תיק הוצל"פ 10-00295-92-8 שנפתח כנגדם, והבנק לא חזר ופנה אליהם פעם נוספת ועל כן סברו כי ערבותם בטלה. בנסיבות אלה מושתק הבנק ומנוע לטעון אחרת. הבנק חייב היה להודיע להם על המשך ההליכים, לרבות על האפשרות להצטרף או להתכונן לאפשרות שהלווים לא ישיבו את ההלוואה. בניגוד להוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א- 1981, הבנק לא עמד בחובת הגילוי הנאות. בהתאם לפסיקה חובת הגילוי חלה אף טרם התיקון לחוק, וההוראות שנוספו לו משליכות על הפרשנות שיש ליתן להוראותיו טרם התיקון. אופן התנהלות הבנק מנע מהנתבעים להתגונן בזמן ולצמצם את נזקיהם, ומשכך יש להורות על ביטול ערבות. הנתבע 5 לא הגיש כתב הגנה. דיון והכרעה הנתבעים לא העלו כל טענה לגופו של חוב ואין תחשיב אחר אשר יצביע על שגגה בחשבון שערך הבנק בכפוף לנתונים שהוצגו על ידו. טענת הבנק אשר לא נסתרה, הינה כי סך החוב הינו 798,097.22 ₪, כאשר התביעה הוגשה על סך חלקי של 25% בלבד, תוך ויתור על ההפרש (בשיעור של 75%). בנסיבות העניין יש להידרש לטענות ההגנה שמשמיעים הנתבעים ולבחון האם יש במי מהן כדי לפטור אותם מערבותם. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים שהונחו לפניי, דעתי היא כי דין התביעה כנגד הנתבעים 1-4 להידחות, ולהתקבל כנגד הנתבע 5, ואנמק. טרם שאדרש לטענות אשר בדעתי לקבל, אציין כי לא מצאתי שהוכח כי אי רישום המשכון עם נטילת ההלוואה הסב נזק לנתבעים. טענה זו, למעט ציונה בכתבי הטענות, נעדרה כל תוכן עובדתי המפרט מהו הנזק שנגרם. כמו כן, לא מצאתי שיש לנתבעים הגנה בטענה כי לא הבינו את משמעות המסמך עליו חתמו. הנתבעים הבינו היטב כי הינם ערבים, על כל המשתמע מכך, להלוואה שניתנה לקרוב משפחתם לצורך רכישת דירה ושסכומה הוגבל לסך של 92,000 ₪. אדרש תחילה לסוגיית תוקפו של הסכם ההלוואה, נוכח טענות הנתבעים כי אין בכוחו לחייבם לשאת בערבותם, ולאחר מכן לטענתם בכל הנוגע לשיהוי הניכר בפניית הבנק אליהם ולנזקים שנגרמו להם בשל כך. תוקפו של הסכם ההלוואה - הסכם ההלוואה הינו גם כתב הערבות מכוחו מוגשת תביעה זו. טענת הנתבעים הינה כי אין המדובר במסמך המקורי, שכן על המסמך המקורי חתומים 7 ערבים. גרסתם של הנתבעים ביחס לאופן החתמתם על כתב הערבות ומספרם של הערבים שנתנו ערבות ללווים הינה הגרסה היחידה המצויה בפני ביהמ"ש. בפי הבנק אין כל גרסה עובדתית, למעט זו העולה מהסכם ההלוואה שהוצג בבית המשפט. אכן, הסכם זה מונה חמישה ערבים שפרטיהם שם - אלה הערבים שלפניי. אולם, מתצהירי הנתבעים וכן גם מחקירתם בביהמ"ש עולה גרסה עובדתית אחרת, והיא כי על הסכם ההלוואה חתמו 7 ערבים, כאשר חתימות הערבים הנוספים מופיעות לכאורה בתחתית העמוד האחרון. גרסה זו הייתה אחידה, הן בכל הנוגע להסבר אשר ניתן לנתבעים על ידי פקידתו של עו"ד שיוביץ ז"ל, כי ערבותם הינה יחסית, והן לגבי חתימת שבעה ערבים על כתב הערבות. ואכן, שתי חתימות נוספות ובלתי מזוהות מופיעות בעמוד האחרון תחת חתימת הערבים. בסופו של יום בחר הבנק שלא להגיש כנגד שני הערבים הנוספים תובענה במסגרת הליך זה. טענות אלה לא נסתרו על ידי הבנק, ונציגו )המצהיר מטעמו) מר זילבר לא ידע להשיב מה ארע בכל הנוגע לאותם ערבים נוספים. בעיקר לא ידע להשיב מדוע הבנק, במסגרת הליכים מוקדמים משנת 1989 ו - 1992 (כולל באמצעות עו"ד שיוביץ בעצמו), הגיש תביעותיו בגין ערבות זו גם נגד הערבים הנוספים, וכעת מצא שלא לנהוג כך. ודוק, כלפי ערבים אלה ניתנו פסקי דין בהיעדר הגנה וננקטו הליכי ביצוע על ידי הבנק, לרבות הליכי מאסר ועיקולי רכוש. עובדות אלה מעידות על כך שאכן להלוואה ערבו שבעה ולא חמישה. מסיבה לא ברורה, בחר הבנק בהליך זה להתכחש לעובדה שיש שני ערבים נוספים, והציג גרסה לפיה הגשת ההליכים בעבר כנגדם היתה "טעות" של עורכי הדין שטיפלו בתביעה. לכשנשאל מהי הסיבה בגינה לא הוגשה תובענה גם כנגד שני הערבים הנוספים, ציין זילבר, כי יש להפנות את השאלה אל היועץ המשפטי של הבנק, עו"ד סולומון ולדבריו : "ת ... קורים מקרים רבים שאנשים באים ומציעים ערבים שחלקם מתקבלים וחלקם לא מתקבלים. אני לא עברתי נייר נייר ולא ראיתי אם יש טופס הערכת הלוואה , לראות מה כתוב לגבי נושא זה. יכול להיות שאותו עו"ד מ - 89 שגה שלקח את כמות הערבים לא לפי ההסכם אלא לפי ההצעה המקורית. ש: עו"ד אחד שגה ? ת: שניים שגו. אני לא באתי לענות בשמו של עו"ד שלצערנו לא איתנו עו"ד שיוביץ. אני לא יכול לדעת מה אותו עו"ד עשה. הבנק לא הולך ומגיש תביעה לבית משפט אלא מבקש מבא כוחו לעשות את זה. אני לא יודע מה חשב עו"ד שיוביץ או סלומון בנושא זה" . (עמוד 15 שורה 28 - עמוד 16 שורה 3). עובדה זו מעלה למצער תמיהות, המצדיקות את הספק שהטיל ב"כ הנתבעים באותנטיות של כתב הערבות שהונח בתיק,שמכוחו באה תביעה זו. העדר יכולת להסביר מדוע הוגשו תביעות כנגד ערבים נוספים בעבר וכעת פועל הבנק אך ורק כנגד הנתבעים כאן, מעלה ספק בדבר כושרו של הבנק להיפרע מכוחו של הסכם זה. בהקשר זה אציין, כי לא נעלמה מעיני הוראת סע' 13 ב' להסכם המתירה לבנק לפטור ערבים כאלה ואחרים מהחיוב כרצונו. אולם, הבנק לא טען כי ניתן פטור לערבים הנוספים, אלא לא היה בפיו הסבר הכיצד שמותיהם של אלה אינם מצויים בהסכם, מדוע דרישות הופנו כלפיהם בעבר ומדוע אין הן מופנות כלפיהם היום. יתרה מכך, ככל שהערבים הנוספים לא חתמו על הסכם ההלוואה, כטענת הבנק, זאת אף שהובטח לנתבעים שחתמו כי 7 ערבים יחתמו עליו, גם אז הבנק אינו יכול להיפרע מהנתבעים שלפניי. שכן, הלכה היא כי אדם שחתם על מסמך המגלם בתוכו התחייבות, תוך הנחה כי חתמו עליו גם אחרים הנושאים אף הם באותה חבות, ואלה למעשה לא חתמו, הוא מופטר מחבותו הקמה מהמסמך. כך נקבעו הדברים בע"א 610/62 הראסטל נ' עטרת ברית, פ"ד כג (1) 410: "ראיתי צורך להזכיר את הכלל האחרון, הואיל ונובעת ממינו - כך קובעת ההלכה הפסוקה האנגלית - תוצאה אחת, שהיא חשובה לענייננו. הלכה זו אומרת, שאם אדם פלוני חתם על מסמך חוזי, המנוסח בלשון המתחזה להטיל עליו, ביחד עם אחר או אחרים, חבות מאוחדת ונפרדת כלפי הנושה, ולאחר מבן הסתבר כי ״החייבים״ האחרים, ואו מי מהם, לא חתמו, כי אז יהיה פטור - ויהיו פטורים גם החותמים האחרים - מהחבות הנדונה. טעמה של ההלכה הזאת הוא, כי במצב דברים שכזה, עשויה להיפגם זכות ההשתתפות, שהיתה קמה לטובת החייב שחתם, היא הזכות לחזור על מספר מסויים של בני אדם באשר להשתתפות בסכום שנאלץ לשלם לנושה יתר מעל לחלקו בחבות הנדונה; ומכאן, שיפה כוחה של ההנחה, כי אותו חייב חתם על המסמך החוזי רק מתוך אמונה שגם האחרים יחתמו עליו, ושהוא לא היה חותם, אילו ידע מראש שגם האחרים, או מי מהם, לא יעשו כן. יש לשים לב, כי ההנחה האמורה יסודה מונח בנוסח ההתקשרות הנדונה אך אין זאת הנחה סופית, שכן ביד הנושה לסתרה - כך קובעת ההלכה האנגלית - על ידי הבאת עדות המוכיחה כי החייב, שחתם כאמור, ויתר על חתימתו של האדם שלא חתם. במקרה כזה לא יהיה בעובדת העדרה של החתימה האחרונה על המסמך החוזי, כדי לפטור את החותם מחבותו כלפי הנושה. (ראה בהקשר זה גם בר-קהן, ערבות, עמ' 276 - 277). הלכה זו סויגה במידה מסוימת בנוגע לערבות, כך מדברי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 2075/05 יוסף נ' הבנק הבינלאומי הראשון (פורסם במאגרים המשפטיים) במסגרתם נקבע כי : "אין אני מוצא מקום להתערבות בקביעה זו. בית המשפט המחוזי כנראה יצא מן ההנחה, שגם הרשם המלומד לא שלל אף שלא הכריע בה, כי קביעה המאיינת את ההתחייבות כולה, כשחלק מן המתחייבים לא חתם, בעקבות הלכת ע"א 610/68 הראסטל נ' עטרת הברית חברה רשומה ואח', פ"ד כ"ג (1) 410 היא קשה מדי כשהמדובר בערבות. ואכן, שאלה גדולה של צדק מתעוררת במקרה כזה אילו כך הוכרע, ויש מן הסתם להביא בחשבון את המידתיות הראויה ואת צו השכל הישר. מעבר לצורך יצוין, כי המבקש, בסופו של יום, אינו "ערב בעלמא", אלא ערב אשר לו מניות בחברה הנערבת, ויש לכך רלבנטיות במכלול בבוא בית המשפט להידרש לבקשתו". ראה גם ע"א (מח' באר שבע) 1115/08 בנק אוצר החייל נ' גולייט אשר רע"א שהוגשה בעניינו נדחתה (רע"א 4676/09 גולייט נ' בנק אוצר החייל (פסקי הדין פורסמו במאגרים המשפטיים). בעניין ע"א 115/08 קיבל בית המשפט את הערעור, משום שהמשיבה לא הוכיחה כי לא הייתה חותמת על הערבות לו ידעה שמספר הערבים נמוך משסברה. נטל ההוכחה בדבר הסתמכותה זו הינו עליה. ומן הכלל אל הפרט - גם אם היה מקום בהליך שלפניי לקבל כי צריך בנסיבות כאלה להשית ולו חיוב חלקי על הערבים (תוך נטילה בחשבון את הערבויות הלכאוריות הנוספות), אזי בעניין שלפניי הצהירו הנתבעים מפורשות כי אלמלא חתימת כלל הערבים על ההסכם, לא היה מוכן מי מהם לחתום על הערבות. תצהירי הערבים נוסחו בלשון אחידה בהקשר זה : "לאור זאת אני ידעתי כי חלקי בהלוואה הוא לחלק ל - 7, לכן אני הבנתי שאני מוגן מאוד וכי ערבותי הינה קטנה ומינורית כך חשבתי ועל כן הסכמתי לחתום בכלל" ראה מסע' 9 לתצהירו של ניסים סבאג, סע' 10 לתצהירו של ג'קי סבג, סע' 9 לתצהיר הגב' סימי לוי וסע' 9 לתצהירו של דוד סבג. הנתבעים כלל לא נחקרו בסוגיה זו, אף כי כאשר נשאל ניסים סבג האם כשהוא אומר שבכוונתו היה לעזור לבן דודו (הלווה) הכוונה היא לשלם כסף אם הלווה לא יוכל לשלם השיב: "כן, כשבאים 7 ערבים לחתום ואני יודע שמחלקים את הסכום חלקי 7 אז חתמתי..." ... כשבאתי לפקידה היא אמרה לי לחתום פה וחתמתי. היא אמרה לי שמדובר בהלוואה של 90,000 ₪ וששבעה ערבים חתומים עליה" (עמ' 28 ש' 17 ואילך). ובהמשך ש. מפנה אותך לסע' 9 לתצהירך אתה טוען שהבנת שאתה מוגן מאוד, מה זה ערב מוגן? ת. הסברתי למה התכוונתי, חלקי בהלוואה היה 92,000 ₪ חלקי 7" (עמ' 29 ש' 9 - 10). נוכח העובדה שהנתבעים הצהירו כי לא היו חותמים על ההלוואה אלמלא הובהר להם כי מדובר ב - 7 ערבים, ברור כי אלמלא כן לא היה המסמך נחתם על ידם. אף מטעם זה מוצדק לפטור אותם מערבותם. ואפילו גם כך היה מקום לחייבם בחלק יחסי מערבותם בהתאם לרע"א 2075/05 (לעיל), סבורני, וכפי שיובהר להלן, כי בשל השיהוי הניכר בפניית הבנק אליהם, מן הראוי לפוטרם מערבותם כליל. אשר לשיהוי הניכר בפנייה לערבים - אין חולק, כי כנגד הנתבעים התנהלו הליכים משפטיים בגין חלק קטן ביותר מהחוב, בהתאם להוראותיו הקודמות של חוק הערבות בין השנים 1989 - 1993. לתצהירו צירף הבנק פסק דין שניתן בהעדר הגנה בשנת 89 (ת"א 1355/88), פסק דין בהעדר הגנה מיום 22.3.90 (ת.א 1787/89) ע"ס 2,746, תביעה משנת 1992 (ת.א 1085/92) ע"ס של 4,114 ₪, בקשות לנקיטת הליכי ביצוע (מאסר ורישום בעיקול) משנת 1992, כן, ובקשת רשות להתגונן של הלווים והערבים בתיק משנת 1993 (ת.א 895/93 (שלום נצרת)). משנת 1993 ואילך, אין תיעוד כלשהו המעיד על יצירת קשר עם הערבים, זאת עד ליום 30.5.2004. אז נשלחה לערבים ע"י ב"כ הבנק הודעה בהתאם להוראת סע' 17 ג (ג) לחוק הערבות, לפיה ביום 19.5.2004 הוגשה כנגד הלווים תובענה כספית בסכום של 547,300 ₪, וכי הם רשאים להצטרף להליך. למרות שחלף זמן רב מאז נקיטת ההליכים כנגד הערבים ועד למשלוח ההתראה, סבור הבנק כי היה זה מחובת הנתבעים לפנות אליו באופן יזום ולברר עימו מהי הסיבה לשיהוי בהתנהלות ההליכים המשפטיים אל מול הלווים. לשיטתו, זו התנהלות הרשלנית שיש לזקוף לחובתם של הנתבעים. הנתבעים מצדם סבורים כי מדובר בהתרשלות מצד הבנק והתנהגות שלא בתום לב. דעתי היא כי יש להעדיף את עמדת הנתבעים בעניין זה. נציג הבנק זילבר התקשה ליתן הסבר המניח את הדעת בכל הנוגע לדרך התנהלות הבנק אל מול הערבים והלווים בין השנים 1993 - 2004, בהפנותו את ב"כ הנתבעים לכונסת הנכסים (למעשה באת כוח הבנק בהליך זה): "ש. ... האם משנת 93 עד 2004 או 2005 האם אתם פניתם לערבים, יידעתם אותם על ההליכים, שיתפתם אותם בקשיים או בהליכי מימוש הנכס, האם פניתם אליהם עד שנת 2004 או 2005 ? ת. אני מפנה לכונסת הנכסים. הוא אופיסור (כך במקור - ת.נ.ש) בית משפט. הייתה תביעה של עו"ד עדי זהב, הם ידעו. מי שיודע שיש תביעה לא יישן בלילה. אם הליך כזה היה נגדי הייתי הולך ובודק וחוזר" (עמ' 18 ש' 15 - 20) ובהמשך: "ש. בהליכי הכינוס ומכירת הדירה , שיתפתם את הערבים ? ת. אני חוזר ומפנה לכונס הנכסים." (עמ' 20 ש' 12-13) וכן: ש. למה הבנק לא הגיש תביעה נגד החייבים שמעון ואסתר במקביל להליכי המימוש של הדירה בפרט שידעתם שהחוב צומח למימדים גדולים? ת. אני אמרתי וחזרתי ואמרתי שב"כ הבנק לא יכול להגיש תביעה לפני שיש סכום סופי וכל הליך הכינוס נסגר". (עמוד 21 שורות 3 - 6) עיון בנספחי תצהיר הבנק מעלה כי הלווים נתנו הסכמה מפורשת למכר. ביום 1.4.93 חתמו הלווים על תצהיר, לפיו הם מסכימים למכירתה של הדירה באמצעות הבנק, לצורך פירעון ההלוואה. יתרה מכך, לטענתם, שווי הדירה עמד באותה עת ע"ס כ-280,000 ₪. בסכום הנ"ל ניתן היה לסלק את ההלוואה כולה, כך שבידי הלווים עוד תיוותר תמורה, שביקשו כי תושב לידיהם. תצהירים אלה הוגשו במסגרת ת.א 895/93 (שלום נצרת), יחד עם תצהירים דומים מטעם הערבים. כולם מביעים הסכמתם המפורשת כי הדירה תימכר, ועוד מוסיפים כי ידוע להם שיש במחיר הצפוי להתקבל כדי סילוקה המלא של ההלוואה. הבנק לא הניח לפניי את תוצאתו של אותו הליך (ת.א.895/93). לפיכך, לא ברור כלל אם נוהל עד תומו או שמא, בהתאם להסכמת הלווים והערבים, נמחק. לפי שאין ראיה כלשהי המעידה על יצירת קשר עם הערבים על פני כל התקופה, הרי שמהאמור עולה כי עד למכתב מיום 19.5.04, היינו במשך כ - 11 שנה (לכל הפחות), לא טרח הבנק להודיע לערבים כי הניסיון למכור את הדירה נתקל בקשיים וספק אם ניתן יהיה לממשה, וכי הם מוסיפים להיות חשופים לתביעות. ודוק, בעניין שלפני, כאמור לא הלווים (שלכאורה מצויים בקשר עם הערבים) הם שמנעו את המכר, אלא דווקא המוכרים הם שמיאנו להשלים עם ההליך, ונקטו בכל הליך אפשרי למונעו (ראה הפירוט דלעיל בדבר כמות ואופי ההליכים שננקטו). חשוב להדגיש, כי מהמסמכים עולה, שבכל אותה תקופה ללווים אין חלק של ממש בהתנהלות מול הבנק, ונראה כי באותם הליכים הם נתבעים פורמאליים בלבד. קל וחומר שלערבים אין כל חלק באותם הליכים. אין לערבים כל השפעה על ההליכים, שלמעשה מתנהלים בניגוד לאינטרסים שלהם, בכך שהם מעכבים את מימוש הבטוחה ושחרורם מהערבות. בהתחשב בכך, היה על הבנק ליידע את הנתבעים על ההליכים ועל עיכוב המכר משך פרק זמן כה משמעותי, ולא ברור מדוע לא ראה לעשות כן. לא נעלם מעיני כי מדובר בהליכים שנכפו על הבנק. כזכור, מדובר בכספים שלו, שניתנו לטובת ההלוואה, והוא אינו יכול להיפרע מהטעם שצד ג' מערים עליו קשיים. ואולם, בצד ההבנה לסיטואציה הכלכלית שנכפתה על הבנק, אין הוא יכול להתעלם ממחויבותו כלפי הערבים. למרות שהבנק מודע להליך ומודע לנזק ההולך ומתעצם, הוא אינו מיידע את הנתבעים בסיכון הניצב לפתחם, ואינו מאפשר להם להתכונן או לנסות לפתור את הבעיה. סבורני, כי מדובר בהתנהלות בלתי סבירה שלא בתום לב, אשר הסבה נזקים בשיעור המצדיק ביטול הערבות. בפסק הדין רע"א 2443/98 ליברמן וחן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג (4) 804 (להלן: הלכת ליברמן) קובע כב' הנשיא (כתוארו אז) ברק בסיטואציה דומה כי ערבות כזו יש לבטל. כך נאמרו הדברים : "כפי שראינו, בין הבנק - הנושה לבין הערבים נכרת חוזה. מכוחו ערבו הערבים לחיובו של החייב-אזרי. להבטחת ההלוואה הם חתמו כערבים-אוול על שטר חוב לפקודת הבנק-הנושה. לדעתי, מוטלת על הבנק-הנושה - האוחז בשטר כנפרע - החובה להודיע לערבים בתוך זמן סביר על הארכה שניתנה לחייב העיקרי-העושה (השוו Manulife Bank of Canada v. Conlin (1996) [5]). חובה זו - החלה ביחסים בין צדדים קרובים - מקורה בעקרון תום-הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) (השוו בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים [3]). אכן, תום-הלב דורש, שאם הנפרע נתן ארכה לחייב העיקרי, תינתן הודעה על כך לערבים תוך זמן סביר. מטרת ההודעה היא לאפשר להם להבטיח את האינטרסים שלהם. דבר זה בולט במיוחד במקרה שלפנינו. אילו ידעו הערבים בזמן על הארכה שניתנה לאזרי, יכלו לפנות לאזרי ולנסות להביא לידי כך, כי התשלומים שהוא עשה ייוחסו לפירעון ההלוואה ולא לכיסוי הגירעון בחשבון העו"ש. זאת ועוד: אילו ידעו הערבים על דבר הארכה הם יכלו לנסות לנקוט אמצעים שיבטיחו כי אזרי יפרע השטר בטרם יעזוב את הארץ, או לפחות יעמיד אמצעים מספיקים לפירעון השטר בהיותו מחוץ לישראל. אמצעים אלה לא נקטו הערבים, שכן הם לא ידעו כלל על הארכה שניתנה לחייב העיקרי. לדעתי, הפר בכך הבנק-הנושה, האוחז בשטר כנפרע, את אמת-המידה להתנהגות ראויה ביחסיו עם הערבים. ודוק: הבנק-הנושה והערבים אינם "זרים" זה לזה. אין הם צדדים רחוקים. לפנינו יחס "קרוב" הן מבחינת הסכם הערבות והן מבחינת היחסים השטריים. בהתקיים יחס קרוב שכזה, דורשת ההגינות ביחסים הבין-אישיים כי הבנק-הנושה, האוחז כנפרע בשטר, יודיע לערבים בתוך זמן סביר על ארכה שהוא עצמו נתן לחייב העיקרי. הכרה בחובת הודעה זו אינה מטילה נטל כבד על הבנק-הנושה. הוא מכיר את הערבים, לאור ההסכם שביניהם; הוא יודע על דבר הארכה, שכן הוא נתן אותה. בנסיבות אלה, תהא זו פרקטיקה פשוטה שאינה מכבידה, לשלוח הודעה לערבים בתוך זמן סביר כי ניתנה ארכה לחייב העיקרי. כפי שנמסר לבית-משפט השלום, זו אכן פרקטיקה בנקאית לעניין "חובות בעייתיים". אין כל קושי בהרחבתה לעניין כל חוב. על-כל-פנים, גם אם הדבר יגרור קשיים מסוימים, הם נדרשים על-פי עקרון תום-הלב. מסקנתי הינה אפוא, כי הדין מטיל על הבנק-הנושה בענייננו חובה להודיע לערבים על דבר מתן ארכה לאזרי. בחובה זו הם לא עמדו." בפסק הדין הנ"ל, בית המשפט ביטל את הערבות כשהחייב עצמו היה קשור לעיכוב ההליכים. מכאן, קל וחומר שיש לבטל את הערבות מקום בו כפה צד ג' את אותה ארכה על הבנק. זה נאלץ שלא לטובתם של הערבים לתיתה, אך הוא אינו מוסר להם כל מידע המאפשר להם התמודדות בזמן אמת עם הסיטואציה שנוצרה. מדובר בהפרת חובת תום הלב, חובת הנאמנות וחובת הגילוי הנאות. בהפ (מחוזי ת"א) 630/06 מלכה בני נ' בנק דיסקונט לישראל (פורסם במאגרים המשפטיים) (25.7.07) נקבע כי "חובתו של בנק כלפי הערב אינה מסתיימת עם החתימה על כתב הערבות, או עם שעבוד הנכס להבטחת פרעון הלוואה שניתנה לחייב עיקרי. שומה על הבנק לדווח לערב במהלך "תקופת ערבותו" על מצב החשבון של החייב העיקרי ועל מהלך פרעון ההלוואה או אי פרעונה, לרבות ארכות שנתנו, אם נתנו לחייב העיקרי (ראה 2443/98 ליברמן - בנק דיסקונט לישראל בע"מ)". (עמ' 7 לפסק הדין) בהליך שלפניי, ההליכים המשפטיים אשר התנהלו בין הבנק לבין הערבים הסתיימו באופן חלקי בשנת 1993, בעוד שההליכים המשפטיים אשר התנהלו בין המוכרים לבין הבנק הסתיימו בשנת 2001. גם אז הבנק אינו עושה דבר לצורך עדכון הערבים בדבר החוב או בדבר המהלכים שיש לנקוט, אלא ממתין ופונה לערבים רק בשנת 2004, כאשר מוגשת התביעה כנגד הלווים. היינו, גם בשלב שלאחר מימוש הבטוחה מוסיף הבנק ומשתהה 3 שנים נוספות, וזאת ללא כל הסבר או צידוק. ארכה זו שנטל לעצמו מצמיחה אף היא מטבע הדברים את סכום החוב, ההולך ותופח ממילא. כאמור, סבורני, כי מן הרגע שהתברר שמכירת הדירה מתעכבת ומתקיימים הליכים משפטיים שבסופם עלול להיווצר מצב שבו הדירה לא תימכר, מצב שכשלעצמו מכניס את הערבים לסיכון, חלה החובה על הבנק ליידע את הערבים. בדיעבד, ההליכים המשפטיים אכן הרעו את מצבם של הערבים, נוכח העיכובים והצטברות הריבית. הרעת המצב על פני תקופה כה ממושכת, מבלי ליתן לערבים את האפשרות להגן על האינטרסים שלהם, חייבת להוביל לביטול הערבות. הדרישה מהנתבעים לפנות מיוזמתם לבנק ולבדוק את הנוגע לחוב הכספי תמוהה, במיוחד לאור העובדה שהנתבעים לא יכלו לדעת שמכירת הדירה אינה יוצאת לפועל. בעניין ליברמן מוסיף בית המשפט וקובע כי בנסיבות העניין שם (כפי שפורט לעיל), מן הראוי ליתן לערבים פטור מלא מערבותם ואף אין לייחס להם אשם תורם (שם סע' 18 - 19). "מהי התרופה שלה זכאים הערבים בגין הפרה של חובת תום-הלב על-ידי הבנק-הנושה? סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) - המטיל את חובת תום-הלב - אינו קובע את הסעדים בגין אי-קיום החובה. סעדים אלה נגזרים מחובת תום-הלב ומשקפים את הצורך ליתן אותו סעד שיהא מתאים להפרת החובה, בנסיבות העניין. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני: "סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות הנובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום-לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר, כי זו חובה מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. היעדר הוראה באשר לתוצאות, הנובעות מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות על-פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת..." (בג"ץ 59/80 הנ"ל [3], בעמ' 838-839). הפעלתה של גישה זו בערעור שלפנינו מובילה למסקנה, כי מכוח עקרון תום-הלב יש לשחרר את הערבים מחבותם כדי הנזק שאי-מתן ההודעה גרם להם. בנסיבות העניין שלפנינו, משמעות הדבר הינה שחרור מלא של הערבים מחבותם על-פי השטר..." גם בעניין שלפניי כאמור, חומרתה של ההפרה ומשכה, מצדיקים פטור הערבים מערבותם. למעלה מן הצורך יוסף, כי נראה שבמקרה זה צריך היה הבנק לפטור את הערבים בוודאי מריבית הפיגורים שצמחה על ההלוואה משך כל השנים, מאז שנת 1993 ועד למועד זה. ראה בעניין זה הפ (תא - מחוזי ת"א) 19136-01-10 שושנה קדמון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים) שם קובע בית המשפט באשר לנזק כי "...אין בידי לקבל את טענת הבנק לפיה המבקשת לא הוכיחה את טענתה בדבר הנזקים שנגרמו לה עקב הפרת חובת אי היידוע, באמצעות חוו"ד של מומחה בעניין, שכן אין צורך בחוות דעת. בנסיבות המקרה, על הבנק היה לנטרל ולעקר מיוזמתו את כל ריבית הפיגורים שצבר חשבון ההלוואה, מאז ההפרה הראשונה של תשלומי ההלוואה, בגין אי התשלום במעד, שכן זה הנזק שנגרם למבקשת עקב אי מתן הודעת הבנק כקבוע בדין". יתירה מכך, בהתחשב בשנים שחלפו מאז ביקשו הערבים את מימוש הבטוחה לבין מועד זה, אף אין ספק כי נגרם להם נזק ראייתי של ממש בכל הנוגע ליכולתם להוכיח את הסכומים שהיו נפרעים, לו מומשה במועד. יצוין בהקשר זה, כי עולה מתצהירי הלווים והערבים באותם מועדים אשר צורפו לתצהיר הבנק ולסיכומיו (ועל כן אין לראות בהם משום הרחבת חזית), כי ערכה של הדירה במועד זה (5 שנים בסה"כ לאחר נטילת ההלוואה) עמד על סך של 280,000 ₪. לטענתם, אשר לא הופרכה, במועד זה ניתן היה להשיב את ההלוואה באמצעות מכירת הדירה בסכומה זה ואף להותיר יתרה בידיהם. הנתבעים פעלו בשנת 1993 לקדם את מכירת הדירה וערכו תצהירים מתאימים לצורך כך. בהמשך אף טענו מפורשות כי היו מתאחדים ורוכשים את הדירה בעצמם כדי למזער נזקיהם (ראה עדותו של דוד סבג עמ' 22 ש 27 ואילך, ראה עדותו של ניסים סבג עמ' 29 ש' 27 ואילך). ניתן אם כן להניח כי לו ניתנה בידם ההזדמנות היו נוקטים אמצעים כדי להבטיח את הפירעון. על יסוד כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעים 1 - 4 פטורים מערבותם והתביעה כנגדם, נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבעים 1 - 4 בסך של 20,000 ₪. אשר לנתבע 5 - נתבע זה לא הגיש כתב הגנה או בקשת רשות להתגונן, אף כי היה מודע לקיומו של ההליך והתייצב בבית המשפט ביום 12.1.12. באותו מועד הבהרתי לנתבע כי ככל שלא יגיש כתב הגנה, יהיה הבנק רשאי ליטול כנגדו פסק דין בהעדר הגנה. נתבע זה לא טען דבר לעניין החתימה על הסכם הערבות, ודוק, יש לזכור כי ההלוואה ניטלה לצורך רכישת הדירה ממנו. בנוסף, בעזרתה נפרעה הלוואה שנטל בעצמו מהבנק. כמו כן, כמפורט לעיל, במעשיו שלו עוכב מכר הדירה לשנים ארוכות ובמסגרת ההליכים שניהל אף נמתחה ביקורת על השימוש לרעה שעשה בהליכי משפט כדי למנוע את מכירת הדירה. למעשה, כתוצאה מהתנהלותו צמח החוב כפי שניכר מתביעה זו. בנסיבות העניין, אין לטעון כי נתבע זה לא היה מודע לעיכוב בפירעון ההלוואה, שכן הוא גרם לו. מטעם זה אין מקום לפטור אותו מערבותו. כנגד נתבע זה ניתן פסק דין בהעדר הגנה, על יסוד התביעה. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 208,471.65 ₪, וזאת בצירוף ריבית הפיגורים המרבית המצטברת בשיעוריה המשתנים כנהוג אצל התובע ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל. כן אני מחייבת אותו בהוצאות המשפט של התובע ובשכ"ט ב"כ בסך של 10,000 ₪. ערבותהלוואה