תביעה להחזר הוצאות לצורך ביצוע צו הריסה מינהלי במקרקעין בגוש 17384 חלקה 126 בכפר כנא רקע 2. התובעת הינה ועדה מקומית לתכנון ובניה, שכוננה מכוח הוראת סעיף 19(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"). הנתבע, הקים, שלא כדין, עסק למכירת כלי רכב במגרש, שלו ייעוד חקלאי. לצורך כך ביצע במגרש עבודות בניה, ללא היתר, של קיר בטון באורך של כ-150 מ' ובגובה של כ-1 מ' ומעליו גדר רשת בגובה של כ-1.5 מ', ומשטח אספלט בשטח של כ- 2,500 מ"ר (להלן: "הבנויים"). 3. ביום 31.07.06 הוציא יו"ר התובעת צו הריסה מינהלי לבנויים, מכוח סמכותו לפי סעיף238א לחוק התכנון והבניה. 4. ביום 25.04.07 הוצא צו הריסה מינהלי נוסף, לגבי מכולה בשטח של כ-30 מ' עם תוספת מפח בשטח של כ-5 מ', אשר נבנתה ללא היתר בניה במגרש. 5. הנתבע פנה בבקשה לעיכוב ביצוע הצווים על מנת לאפשר לו למצות את זכויותיו טרם הריסת המבנים. בהחלטה שניתנה ביום 2.02.07 (ב"ש(נצרת) 2716/06) נדחתה הבקשה. 6. במקביל לערעור על ההחלטה לעיל (ע"פ(מחוזי-נצרת)1239/07), הגיש הנתבע בקשה לעיכוב ביצוע הצווים עד להחלטה בערעור (ב"ש (מחוזי-נצרת) 2859/07). הבקשה לעיכוב ביצוע התקבלה. ביום 15.11.07 נדחה הערעור. 7. הנתבע הגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין (רע"פ (עליון) 10681/07). הבקשה נדחתה ביום 19.12.07. 8. לאחר קבלת פסק הדין לעיל, פנתה התובעת למשטרת ישראל-אג"ם עמקים, בבקשה לסיוע בביצוע צווי ההריסה. בהתאם להנחיות המשטרה, עוכב ביצוע צווי ההריסה עד ליום 31.1.08. התובעת פעלה להשגת הארכה למועד הביצוע של הצווים (סעיף 8 ל-ת/1). 9. ביום 20.01.08 נערכה פגישה, בין מפקח מטעם התובעת, מר ארז אור דוידמן (להלן: "המפקח", או "מר אור דוידמן"), קצין אג"ם מר אבי אזולאי (להלן: "קצין אג"ם או "מר אזולאי") וקבלן ההריסה המיועד, מר צדוק כהן (להלן: "הקבלן"), במסגרתה נבחן אופן ביצוע צווי ההריסה. מועד ביצוע ההריסה נקבע לבסוף ליום 27.02.08 (להלן: "המועד הראשון" - סעיף 10 לתצהיר יוסף חביב מטעם התובעת, ת/1). 10. ביום 27.02.08 הגיש הנתבע בקשה דחופה לדחיית מועד ביצוע צווי ההריסה עד ליום 31.03.08 (ב"ש 2716/07), והבקשה התקבלה. כתוצאה, נאלצה התובעת לבטל את פעולת ההריסה המיועדת, ולהודיע על הביטול, לנותני השירותים השונים שהזמינה לצורך ביצוע פעולת ההריסה, ובכללם לקבלן, בהתראה קצרה. 11. ביום 30.04.08 בוצעו צווי ההריסה, בנוכחות כל נותני השירותים בהתאם לדרישת המשטרה. 12. הנתבע הגיש ביום 7.01.10 בקשה לסילוק התביעה נגדו על הסף, בטענה שלתובעת אין זכות לתבוע החזר הוצאות לביצוע צו ההריסה. בהחלטתי מיום 23.08.10 נדחתה הבקשה. טענות התובעת 13. לטענת התובעת, מאחר והנתבע לא ביצע את צו ההריסה, נאלצה היא לבצע את ההריסה. לטענתה, על הנתבע להשיב לה את העלויות בגין ביצוע ההריסה ואף בגין ביטול ביצוע ההריסה במועד הראשון שנקבע. לטענתה, לא היה כל מקום לעיכוב ביצוע ההריסה, שכן לנתבע מעולם לא היה היתר בניה, ולא היה באפשרותו להשיגו. משכך, על הנתבע לשאת בעלויות ביטול ההריסה במועד הראשון, סך של 21,725 ₪, (תשלום 60% מהסכום המוסכם עם הקבלן לביצוע ההריסה), זאת בנוסף להוצאות ביצוע ההריסה בפועל, בתאריך 30.04.08, סך של 79,636 ₪ (כולל עלות ניידת מד"א, ושירותי לכידת בעלי חיים). טענות הנתבע 14. הנתבע מעלה שורה של טענות, אשר מצדיקות, לשיטתו, דחיית התובענה. לטענתו, ביטול צווי ההריסה נעשה בהוראת בית המשפט. התובעת הפריזה, ללא הצדקה, לגבי הקשיים הצפויים בביצוע צווי ההריסה וגרמה בכך להוצאות מיותרות. זאת ועוד, התובעת שילמה, ללא הצדקה, סכום מופרז לקבלן עבור ביטול ההריסה בפעם הראשונה. עוד טען הנתבע, כי נגרמו לו נזקים לרכוש כתוצאה מביצוע ההריסה בסך של 130,000 ₪, וכן נגרם מותם של שני כלביו הגזעיים, בשל חומר הרדמה בכמות מופרזת שניתן להם על ידי כלבן ששכרה התובעת. משכך, קמה לו, לטענתו, זכות קיזוז כנגד כל סכום שיפסק, אם ייפסק לתובעת. הראיות : 15. מטעם התובעת הוגש תצהיר מהנדס הועדה, מר יוסף חביב (להלן: "המהנדס", או "מר חביב"). מטעם הנתבע הוגש תצהירו שלו. הצדדים צירפו לתצהיריהם מסמכים שונים. המצהירים נחקרו על תצהיריהם. דיון והכרעה: 16. אין חולק, כי הבנויים נבנו על קרקע שיעודה חקלאי, וללא היתר בניה. עם זאת, העלה הנתבע טענות הגנה אשר מצדיקות, לשיטתו, דחיית התובענה נגדו, ובכלל זה טענות כנגד גובה הסכומים הנתבעים. אבחן להלן טענות הנתבע. העדר עילה 17. בסיכומיו, טען הנתבע כי אין לתובעת כל עילת תביעה נגדו, בגין ביצוע צו ההריסה המינהלי, שכן החיוב בהוצאות הריסה מתייחס לצו שיפוטי בלבד (סעיף 211 לחוק התכנון והבניה), ואילו בענייננו מדובר בצָו הריסה מנהלי. אכן, אין בחוק התכנון והבניה הוראה הקובעת הסדר גביית הוצאות בגין ביצוע צו הריסה מנהלי, ואולם, כפי שכבר קבעתי בהחלטתי מיום 23.08.10 (בעניין הבקשה לסילוק התביעה על הסף) לתובעת סמכות לבצע צו הריסה מנהלי בהתאם לסמכויות הקבועות בסעיף 211 לחוק, בשינויים המחוייבים, ובמקרה כזה זכותה לתבוע שיפוי בגין הוצאות ההריסה. אלא שלא רק מטעם זה דין הטענה בדבר חוסר עילה להידחות. שבתי ועיינתי בכתב ההגנה. כל שנטען בהגנה היה לעניין גובה הסכומים הנתבעים ובכלל זה הפרזה וניפוח ההוצאות שהוציאה התובעת לצורך ביצוע ההריסה. ולמעשה אין חולק בדבר זכאות התובעת להשבת כספים שהוציאה לצורך ביצוע ההריסה. כפי שנאמר ב-ע"א (מחוזי-חי') 12898-10-09 יגאל גדליהו נ' עיריית חיפה (9.05.10): "אדם הבונה ללא היתר, מקבל צו הריסה מינהלי ובתוך ה- 30 ימים שעומדים לרשות הרשות הציבורית לפעול על פי הצו, איננו פועל להרוס את המבנה או לקבל צו שיפוטי שימנע מהרשות לבצע את ההריסה, אמור לצפות שהרשות תבצע את המוטל עליה, על פי החוק ובמסגרתו". משכך, מנוע הנתבע מלטעון, כי אין עליו לשאת בהוצאות ביצוע ההריסה במועד שנקבע, או בהוצאות הביטול של הפעולה שתוכננה קודם לכן. אוסיף, כי גם אם לא תמצא שעילת התביעה מבוססת על הוראות סעיפים 238א (יא) + 211 לחוק התכנון והבניה, ניתן לבסס את התביעה על דיני עשיית עושר ולא במשפט, שכן תכליתו של קיום הליך ההריסה הינו למנוע מהחוטא לצאת נשכר, ובבסיסו הצורך למנוע את רווחיות העבירה. ביטול ההריסה, והעלויות הכרוכות בכך: 18. הנתבע דחה מכל וכל טענת התובעת, כי נאלצה לשלם עבור ביטול ההריסה. הן לגבי מהות החיוב, גובהו, צדקתו ודרך קבלת ההחלטה בדבר ההתקשרות עם קבלן ההריסה הספציפי (סעיף 4 לכתב ההגנה). לטענת הנתבע, עיכוב ביצוע ההריסה היה בהתאם להחלטת בית המשפט. פנייתו לבית המשפט נעשתה במסגרת מיצוי זכויותיו הדיוניות, כאשר במקביל פעל במסלול המנהלי, להשגת היתר חורג לשימוש מסחרי (סעיפים 9, 13 ו-16 לנ/1). משכך, אין להטיל עליו אחריות לנזקים הכספיים הנטענים בגין ביטול ההריסה במועד הראשון שנקבע. 19. כאמור, לאחר שנדחתה ביום 19.12.07, בקשת רשות הערעור שהגיש הנתבע לבית המשפט העליון, פעלה התובעת לקיום צווי ההריסה, תוך הערכות ובהתאם להנחיות המשטרה, ונקבע מועד ביצוע ההריסה ליום 27.02.08 בחצות (נספח ו'1 ל-ת/1). הועדה פעלה לזמן לאותו מועד כוחות משטרה, קבלן הריסה, אמבולנס ושתי מכוניות גרר. כאשר נודע לנתבע על המועד שנקבע לביצוע צווי ההריסה, הוא מיהר והגיש, ביום 27.02.08, בקשה דחופה לעיכוב ביצוע צווי ההריסה עד ליום 31.03.08, המועד בו אמורה ועדת ערר של הועדה לדון בעניין היתר הבניה שבמחלוקת. באותו יום ניתן, במעמד צד אחד, צו מניעה זמני כמבוקש (בב"ש 2716-07 כב' השופטת רוטפלד-האפט). כתוצאה מצו המניעה הזמני, נאלצה התובעת לבטל את ההריסה, בהתראה של פחות מ-12 שעות לפני המועד המיועד, ובגין כך חוייבה, בהתאם לחוזה עם הקבלן, לשלם לו סך של 22,896 ₪ (נספח ז' 5 ל-ת-1). 20. המהנדס הצהיר, כי במועד בו ניתן צו המניעה הזמני, לא היה כל סיכוי שינתן לנתבע היתר בניה (סעיף11 ל-ת/1). כעולה מעדותו: "אלו שני הליכים שונים-יש צו הריסה לבניה הבלתי חוקית, התיק הזה הוא הליך תכנוני שאנו דחינו, והסיכויים שלו להתקבל בערר היו קלושים עד אפס. לא היה במאזניים 50% סיכוי שהערר יתקבל בועדת הערר" (ע' 17 ש' 25-27 לפרוטוקול). כן העיד, כי מאחר ומדובר בשינוי יעוד קרקע חקלאית למטרה של מגרש מכוניות, קרי, למסחר, ברור היה שהועדה המקומית אינה יכולה לקבל את הבקשה, שכן אישור לשימוש חורג הינו בסמכות הועדה המחוזית (ע' 21 ש' 23-24 לפרוטוקול). 21. על פי הפסיקה, אין ליחס משקל מהותי לעצם קיומם של הליכים לקבלת היתר בזמן הוצאתו של צו ההריסה המנהלי, וכי "אי-ביצוע צו ההריסה המנהלי ו/או עיכובו כדי לאפשר לבעלים להשלים את ההליכים לקבלת היתר, מנוגדת לתכלית החוק ולהגיונו" (רע"פ 5971/06 זחאיקה נ' יו"ר ועדה מקומית י-ם (23.07.06)). יתרה מזאת, הנתבע לא ביצע את ההריסה בעצמו לאחר שבקשת רשות הערעור שהגיש במסגרת רע"פ (עליון) 10681/07, נדחתה ביום 19.12.07. למיותר להוסיף, כי עצם מתן הצו הזמני המורה על עיכוב ההריסה, אינו יוצר חסינות אצל הנתבע מפני תביעה לפיצוי בגין נזקי התובעת כתוצאה ממתן הצו. 22. הנתבע טען, כי הליך גיוס הקבלן לביצוע צו ההריסה נעשה בדרך שאינה הולמת מינהל תקין, ללא קיום מכרז, כמתחייב מחוק חובת המכרזים, תשנ"ב - 1992. אין בידי לקבל טענה זו. טענה זו לא עלתה בכתב ההגנה, והיא נטענת לראשונה בסיכומי הנתבע. בצדק טענה התובעת, בסיכומי התשובה שלה להרחבת חזית אסורה. יתרה מזאת אומר, כי גם אם הליך בחירת הקבלן לא עמד באמות המידה של מינהל תקין, עדיין אין בכך כדי לשלול, באופן אוטומטי, את הזכות לתבוע שיפוי בגין הוצאות ביצוע ההריסה. 23. המהנדס העיד לגבי הליך שכירת הקבלן, כי הועדה שולחת בקשה לקבל הצעות מחיר מקבלני הריסות המוכרים לה, "אין הרבה בשטח, ועל פי הניסיון שלנו אנו קובעים את הכלים שאנו חושבים שצריכים להיות, ומבקשים הצעת מחיר לביצוע הזה." (ע' 12 ש' 24-26 לפרוטוקול), וכי הוא "מאמין" שכך נעשה גם במקרה דנן, אולם "...צריך לעיין בתיק ההריסה" (ע' 12 ש' 28 לפרוטוקול). התובעת הציגה קבלות המלמדות על הסכום ששילמה לקבלן ההריסה בגין ביטול ההריסה (נספח ז'5 ו-ז' 6 ל-ת/1) - סך של 21,725 ₪, המהווים 60% מהסכום שנקבע בחוזה לביצוע פעולת ההריסה, שהייתה מיועדת לפעם הראשונה. 24. מעדותו של המהנדס עולה, כי בחוזה נקבעו תשלומים למקרה של ביטול ההזמנה: "אנחנו מקבלים את העיכובים ואת הביטולים בזמנים שאנו חייבים לשלם את הכסף, אז אני חושב שזה מראה שדחיית הביצוע והעיכובים הם באשמתו ולא באשמת הועדה. אם הוא היה מבצע את זה במו ידיו מבלי שנביא את הכלים ואת המשטרה זה היה עולה פחות" (ע' 14 ש' 23-26 לפרוטוקול). עוד העיד, כי "60% זה על פי ההסכם עם קבלן ההריסות, שאם ההריסה תבוטל עד X זמן לפני המתוכנן, אז משלמים סכום חלקי. ככל שהביטול קרוב יותר לשעת הביצוע, התשלום גבוה יותר" (ע' 18 ש' 15-16 לפרוטוקול). 25. פעולת ההריסה בוטלה פחות מ-12 שעות לפני שהיתה אמורה להתבצע, כאשר קבלן ההריסה כבר התארגן לביצועה (שתי מכוניות גרר וכלים מכניים נוספים- ראה סעיפים 10-11 ל-ת/1). דינו של תשלום תמורה חלקי לקבלן, במקרה של ביטול ההזמנה, כדין פיצוי מוסכם. בהתאם לסעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"), באם הסכימו צדדים מראש על שיעור הפיצויים, יהיו הפיצויים כמוסכם, אולם "רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". 26. אם כן, זכותו של נפגע לפיצויים המוסכמים אשר נקבעו בחוזה, איננה זכות מוחלטת ולבית המשפט נתונה הסמכות להפחיתם אם הגיע למסקנה שהוראת הפיצוי נקבעה ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לחזותו מראש. עם זאת, סמכות זו של בית המשפט פורשה בצמצום, ונטיית בית המשפט הינה כיבוד רצון הצדדים. "הפחתת הפיצוי המוסכם מותרת רק במקרה חריג, בו מצא בית המשפט העדר כל יחס סביר בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש. המילה 'כל' שהודגשה על-ידי היא הנותנת שהתערבותו של בית המשפט בפיצוי המוסכם היא מצומצמת ונדירה. כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו". (ע"א 300/77 ד' רוזנר ואח' נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבנין ופיתוח בע"מ, פ"ד לב (3), 682, 686). 27. בעניינינו, נקבע בחוזה בין הצדדים, פיצוי מוסכם לקבלן, בשיעור 60% מסכום החוזה, למקרה של ביטול ההזמנה במועד כפי שאירע. מצאתי, כי הפיצוי שנקבע בחוזה הינו סביר, ולא ראיתי להתערב בו. הנתבע, אשר טען לחוסר סבירות התשלום ששילמה התובעת לקבלן בגין הביטול, עליו הנטל להוכיח טענתו. הנתבע לא הביא ראיה כלשהי לסתור, והסתפק בהעלאת טענות בלתי מבוססות באשר למופרזות הסכום ששולם. משכך, על הנתבע לשלם סך של 21,725 ₪ בגין עלות ביטול ההריסה. הליך ההריסה 28. לטענת הנתבע, התובעת לא הוכיחה כי ביצעה את ההריסה בהתאם לצווי ההריסה. לא נרשם פרוטוקול ביצוע ההריסה, לא היה פיקוח על ההריסה והיקפה מטעם התובעת, ולא בוצעו צילומים של מהלך ההריסה. כעולה מחומר הראיות ומהעדויות שלפני, התובעת פנתה למשטרה בבקשה לסיוע בביצוע צווי ההריסה, וקבעה, בהתאם להנחיותיה, את מועד הביצוע ואת אופן הביצוע (סעיפים 8, 10 ל-ת/1). 29. לגבי הליך ביצוע ההריסה, העיד המהנדס, כי נכח בסביבה עת בוצעה ההריסה, אולם לא ערך פרוטוקול של ביצוע ההריסה, "כי לא נכחתי ממש באתר" (ע' 18 ש' 23, 25 לפרוטוקול), ואולם מפקח הבניה מטעם הועדה המקומית, ארז דוידמן נכח במקום (ע' 19 ש' 3 לפרוטוקול). המהנדס העיד, כי "יש תיעוד וצילום של מהלך הביצוע, זה גם מתפרסם באינטרנט" (ע' 19 ש' 8, 10 לפרוטוקול). אכן, ראוי היה שיערך פרוטוקול של מהלך ההריסה, כולל צילום המהלך, אלא שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הנזק הנטען להיעדר התיעוד, מה גם שטענה כזו לא עלתה בהגנה. 30. הנתבע טען, כי התובעת הפריזה בהערכת ההתנגדות הצפויה לביצוע צווי ההריסה, ובעקבות כך הגזימה בהיקף ההיערכות, וגרמה בכך להוצאות מיותרות. כן טען, כי ביום המיועד לביצוע ההריסה הוזמן לתחנת המשטרה, ובפגישה שנערכה בינו לבין מאיר דהן, מאגף המודיעין במשטרה, שהיה האחראי מטעם המשטרה על ביצוע צווי ההריסה, ניתנה לו הזדמנות לבצע את ההריסה בעצמו, תוך 24 שעות (סעיף 20 ל-נ/1). כעולה מעדותו של המהנדס, המשטרה היא שקובעת את מועד ביצוע צווי ההריסה ואת אופן הביצוע, "...אנחנו תלויים בביצוע במשטרה, ואם המשטרה לא נותנת לנו תאריך ביצוע שהיא מוכנה לתת את הגיבוי המתאים...בעצם אי אפשר לבצע, ואז אנו צריכים לבקש ארכות מבית המשפט על מנת לקבל הגנה מהמשטרה" (ע' 15 ש' 9-12 לפרוטוקול). 31. לגבי ההיבט המבצעי של ביצוע ההריסה, העיד המהנדס, כי "בישיבת המשטרה היא מקרינה צילומי אויר, דרכי כניסה ויציאה, מסמנת בדיוק במצגת על מה מדובר ומהו היקף ההריסה המבוצע, איך הכלים יתארגנו בשטח. קבלן ההריסות נוכח והמשטרה מקפידה שהוא יהיה נוכח..." (ע' 20 ש' 2-4 לפרוטוקול). על פי הנחיות המשטרה זומנו לביצוע הליך ההריסה מלבד כוחות משטרה, גם הקבלן וכליו, אמבולנס, שתי מכוניות גרר, לפינוי רכבים חוסמים (בהתחשב בכך שמדובר במגרש לממכר מכוניות), ולוכד כלבים (סעיף 13 ל-ת/1). 32. המהנדס העיד, כי בהליך ההריסה השתתפו "200 שוטרים עם פרשים והליקופטר, ואמרו שהם מקצים שעתיים לביצוע ההריסה...התברר שכל המכוניות הוחנו קרוב מאוד לגדר המגרש, כך שאי אפשר להיכנס למגרש ולהרוס, וההריסה היתה מחוץ למגרש, הבאגר היה צריך לקחת את הקיר ולשלוף אותו החוצה כדי לא לגרום נזק למכוניות החונות. היה צריך לחפור את האספלט בתוך המגרש, אבל רוב המגרש היה מכוסה במכוניות שחנו, ורק שטח קטן מהאספלט נחפר." (ע' 19 ש' 18-23 לפרוטוקול). כן העיד, כי קבלן ההריסה, הוא שנתן הוראות בשטח איך לבצע את צו ההריסה, לאור מה שסוכם בישיבות עם המשטרה: "...הוא יודע מה מבחינת הצו, הוא יודע שצריך להרוס גדר ואת האספלט ואת הקונטיינר..." (ע' 19 ש' 26-27 לפרוטוקול). 33. אמת, אין זה מתפקידו של בית המשפט להתערב בשיקולים המבצעיים של המשטרה, באשר להיקף ההערכות לקידום פני ההתרחשויות הצפויות במהלך ביצוע ההריסה, כל עוד הדבר אינו חורג ממתחם הסבירות, ולא כך הוא בעניינינו. משכך טענתו של הנתבע בעניין ההפרזה בהערכת עוצמת ההתנגדות הצפויה והערכות היתר נדחית. עם זאת, וככל שהדבר קשור לטענות הנתבע באשר להפרזה בהוצאות הכרוכות בביצוע ההריסה, אלה ששולמו לקבלן ההריסות, הרי שעל פני הדברים נראה, כי הוא צודק במידת מה. במה דברים אמורים? הוצגה ע"י התובעת חשבונית מס מס' 110 מיום 23/03/2008 של הקבלן, שעל-פיה שולמו לו 22,869 ₪ (כולל מע"מ) שהם 60% מהתמורה המוסכמת. משמע, התמורה המוסכמת לביצוע ההריסה שהייתה מתוכננת לפעם הראשונה, ובוטלה ברגע האחרון, עמדה על סך 38,115 ₪ (כולל מע"מ). ואילו, על-פי חשבונית מס מס' 113 מיום 10/05/2008, זו שעל-פיה שולמה התמורה לקבלן כנגד ביצוע ההריסה בפועל, עמדה על סך 75,999 ₪ (כולל מע"מ), כמעט פי שניים מהתמורה המוסכמת בפעם הראשונה. סטייה כזו בתמורה המוסכמת, כאשר דבר לא השתנה בתנאי השטח, אינה מוסברת ואינה עומדת במבחן ההיגיון והשכל הישר. תהייה זו נותרה בעינה גם לאחר בחינת מהות ההוצאות שהוצאו. סבורני, כי די בפער כה משמעותי כדי לקבל טענות הנתבע בדבר הפרזה בהוצאות ההריסה. בהסתמך על ההתקשרות הראשונה, אעמיד את סכום הוצאות ההריסה על סך 38,115 ₪ (כולל מע"מ), זאת בנוסף להוצאות הכלבן, ומד"א. 34. הנתבע טען, כי פעל לביצוע צווי ההריסה בעצמו: "ש. ...משך התקופה מקבלת ההחלטה ועד ההריסה, יותר מחודש ימים, לא ביצעת לבד את ההריסה ת. פירקתי גדרות מהצד המערבי לכל האורך, ומהצד של המעון מפגרים. ואם יש לך תמונות של ההריסה, תראה שלא נגעו בכיוון הזה בכלל. ש. את משטח האספלט פירקת ת. זה היה עסק עובד, אני התחלתי להוריד ווליום ולצמצם את העסק מאוד, התחלתי לפרק את הגדרות, גם חלק מהבטון בצד המערבי הורדתי....60% אני הורדתי...אפילו יותר. ש. ...שום דבר לא נזכר בתצהיר שלך ת. אני אמרתי לעורך הדין שלי, אבל לא אני כתבתי את התצהיר ש. אבל אתה זה שקרא וחתם ת. כן." (ע' 24 ש' 10-19 לפרוטוקול). אין בידי לקבל טענת הנתבע, כי כבר החל בעבודת ההריסה בעצמו. טענה זו שיש בה כדי להוות חלק מהותי מהגנתו, לא נטענה בכתב ההגנה ואף לא בתצהיר עדותו הראשית, והיא עלתה לראשונה במהלך חקירתו הנגדית. מה גם, שלא הובאו ראיות כלשהן על ידי הנתבע להוכיח טענה זו. כפי שראינו, לנתבע ניתנו מספר הזדמנויות לבצע את ההריסה בעצמו. 35. עוד טען הנתבע, כי בפגישה עם קצין המשטרה מאיר דהן, ניתנה לו אורכה של 24 שעות להרוס את הבנויים בעצמו, (ע' 25 ש' 30; ע' 26 ש' 1-9 לפרוטוקול), כי: "ש. אתה טענת בתצהירך שנפגשת עם קצין בשם מאיר דהן ביום שבוצעה ההריסה, ושמר דהן נתן לך ארכה של 24 שעות, האם יש לך מכתב כלשהו ממר דהן ת. התקשרו אלי ממשטרת נצרת . אין לי מכתב. אולי היו צריכים לתת לי ולא לקחתי. ... ...אמרו שאני מוזמן לחקירה. שאלתי מי זה, הוא אמר לי מאיר דהן, הגעתי אליו וישבתי אצלו, הוא אמר לי שהיום הועדה הוציאה צו הריסה נגד העסק שלי בבית המשפט, אמרו לי שהם באים כוח גדול של משטרה להרוס ושיש לי 24 שעות להרוס בעצמי, זה היה בשעה 14:00. ישבתי שם חצי שעה וסיכמנו שאני ארד לעסק ומתחיל לפרק, וככה זה היה. ירדתי לעסק והתחלתי לפרק חלק מהדברים, תיאמתי עם מוביל שיוציא את הקרוואן משם." 36. גם טענה זו לא הוכחה. הנתבע לא הגיש תצהירים של קצין המשטרה ואף לא של מוביל הקראוון. על משמעות אי הזמנתו של עד, מטעם בעל דין, עד שיכול לשפוך אור ולתמוך בטענתו, פסק בית המשפט העליון בע"א 2275/90 לימה נ' פרץ רוזנברג פ"ד מ"ז (2) 605, מפי כב' השופט חשין, כי: "אי הבאתו של עד רלוונטי, מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין , שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד ...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו...וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". משכך, לא הוכחה טענתו, כי ניתנה לו ארכה של 24 שעות לבצע את ההריסה בעצמו וכי פעל לביצועה. ועל-כן, דין טענה זו אף היא להידחות. 37. לסיכום שאלת גובה עלויות ביצוע ההריסה, וההוצאות הנלוות, לרבות הוצאות ביטול פעולת ההריסה הראשונה: א. הוצאות ביטול פעולת ההריסה הראשונה - 21,725 ₪ (סעיף 27 לעיל) (ר' גם חשבונית נספח ז' 2 ל-ת/1). בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מ-23/03/2008 = 27,487 ₪. ב. הוצאות ההריסה שבוצעה בפועל - 38,115 ₪ (סעיף 33 לעיל). בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מ-10/05/2008 (ר' גם חשבונית נספח ח' 6 ל-ת/1) = 47,892 ₪. ג. 2,888 ₪ עבור הוצאות לכידת בעלי חיים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מ-30/04/2008 (ר' חשבונית נספח ח' 7 ל-ת/1) = 3,631 ₪. ד. 750 ₪ עבור הזמנת ניידת מד"א (ר' חשבונית נספח ח' 8 ל-ת/1), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מ-04/06/2008 = 927 ₪. סה"כ 79,937 ₪. טענת הקיזוז 38. הנתבע טען, כי יש לקזז מכל סכום שייפסק לתובעת את הנזקים שנגרמו לו בעקבות ההריסה, בסך של כ-130,000 ₪, בגין הריסת ריהוט וציוד אישי, וכן בגין מותם של שני כלביו. סעיף 53 לחוק החוזים(חלק כללי) התשל"ג-1973, קובע לעניין קיזוז, כדלקמן: "(א) חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים. (ב) אין לקזז חיוב שהזכות לקיומו אינה ניתנת לעיקול." מאחר ואין המדובר בעניינינו בחיוב חוזי, אלא בחיוב נזיקי גרידא, הרי שלא ניתן לקזז מהוצאותיה של התובעת בגין ביצוע צווי ההריסה. זאת ועוד, הנתבע לא צירף כל ראיה להוכחת נזקיו הנטענים. לא צורפו חשבוניות קניה של הציוד האישי (מחשבים, מצלמות, מכונת השטיפה וכד'), ואף לא תיעוד לגבי הכלבים (תעודת חיסון, מכתב מווטרינר המפרט את סיבת מותם, וכיו"ב). לפיכך, טענת הקיזוז נדחית. לסיכום: 39. לאור המקובץ, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת סכום של -.79,937 ₪, וזאת תוך 30 ימים מהיום. כן הנני מחייב את הנתבע לשאת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לתובעת בסכום כולל של -.10,000 ₪. הסכומים ישולמו לתובעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. הריסת מבנהצו הריסהצווים