תביעת המדינה להורות על סילוק ידם של הנתבעים ממקרקעין שבבעלותה 1. המדינה, התובעת בהליך זה, הינה הבעלים הרשום של המקרקעין הידועים כחלקה 2 בגוש 20399 (להלן - "המקרקעין"), זאת עפ"י נסח מלשכת רישום המקרקעין שצורף הן לכתב התביעה והן לתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעם המדינה, כנספח א'. 2. הנתבעים הינם אחים, אשר מחזיקים בפועל בחלק מהמקרקעין הנ"ל (נספח ב' לכתב התביעה, לתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעם המדינה ו-ת/1). הנתבעים מודים כי אמנם הם מחזיקים במקרקעין הנדונים, אך טוענים שתי טענות להגנתם: ראשית, כי רישום המדינה כבעלי המקרקעין נעשה מתוך טעות; שנית, כי המדינה הגיעה להסכמות עם מחזיקים אחרים במקרקעין סמוכים באופן שאיפשר למחזיקים אלה להוסיף ולהחזיק במקרקעין, ועל כן היה עליה להגיע אף עימם להסכמות דומות. 3. יאמר ויודגש, כי מאז שהוגשה תובענה זו ביום 24.3.09 ועד להודעת ב"כ המדינה בישיבת קדם המשפט מיום 11.9.11, ניהלו הצדדים מו"מ בניסיון להסדיר את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט; הדבר לא צלח בידיהם, ועפ"י הצהרת ב"כ המדינה בדיון מיום 11.9.11, משמסרבים הנתבעים לפנות את המקרקעין מחד גיסא, ואינם נוקטים בכל פעולה אקטיבית להסדרת החזקתם מאידך גיסא, אין מנוס מניהול ההליך. 4. תצהירו של מר עופר עמור מטעם המדינה הוגש ביום 4.10.11, תצהיר הנתבע 1 הוגש ביום 15.12.11. הנתבע 2 לא הגיש תצהיר, אף ב"כ הנתבעים ביקש להשתחרר מייצוגו, נוכח חוסר שיתוף פעולה מצידו של נתבע זה, לדברי ב"כ. 5. ביום 18.4.13 התקיימה לפניי ישיבת הוכחות, במסגרתה נחקרו על תצהיריהם מר עמור מטעם המדינה והנתבע 1. לבקשת ב"כ הנתבע 1, לאחר סיום עדותו של הנתבע, התרתי לנתבעים להעיד עד נוסף מטעמם, דודם, מר מוחמד אבו אשתייה. סיכומי התובעת הוגשו ביום 18.4.13, וסיכומי הנתבע 1 הוגשו ביום 1.7.13. מתן פסק הדין התעכב נוכח יציאתי לחופשת לידה מיום 25.6.13 ועד 30.9.13. 6. לאחר ששמעתי את הצדדים ועדיהם ועיינתי בראיות שהוגשו, אני סבורה כי דין התביעה להתקבל, ועל הנתבעים לסלק ידם מהמקרקעין. 7. המדינה הציגה נסח מלשכת רישום המקרקעין לפיו המקרקעין הינם בבעלותה. סע' 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע - "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969" (ההדגשה שלי - ר.ב.). בעדותו, נשאל מר עמור על נושא הרישום, והשיב באופן ברור ביותר - "בעקרון בדקתי בנסח טאבו לבדוק שאין טעות ובנסח רשום בעלות מדינת ישראל ואין הרבה שאלות לשאול מעבר לזה" (עמ' 16 ש' 24-25). 8. פקודת הסדר הזכויות במקרקעין 8.1 סע' 93-97 לפקודת הסדר הזכויות במקרקעין עניינם תיקון פנקסי המקרקעין. הסמכות להורות על תיקון הפנקס נתונה, עפ"י הוראת סע' 1 לפקודה, לבית המשפט המחוזי, וזאת על יסוד בקשה מתאימה המוגשת לו. 8.2 מר עמור נשאל על נושא ההסדר - "ש. ידוע לך שהרישום שנעשה ע"ש המדינה הוא עפ"י פסק דין 41 זלפה ת. ידוע לי שהוא רשום בבעלות המדינה, מעבר לזה לא ידוע לי על התהליכים של ההסדר..." (עמ' 17 ש' 5-6). 8.3 אין חולק, כי במקרה דנן, לא הוגשה כל בקשה לפי פקודת הסדר הזכויות במקרקעין ע"י מי מהנתבעים; הנתבעים אינם טוענים כי פנו בבקשה כזו, אינם מציגים כל אסמכתא לבקשה כאמור, בוודאי שאינם מציגים כל החלטה של בית המשפט המחוזי בעניין המקרקעין. מר עמור נשאל על כך - "ש. אם אני מראה לך בלוח החלטות של לשכת הסדר המקרקעין משנת 1964 - חלקה 2, יש בניין עם 6 חדרים וחצר... האם מצאת עצי שקד ותאנים? זה כבר משנת 1964 ת. החלקה בכל זאת נרשמה בבעלות המדינה" (עמ' 16 ש' 28-30; ההדגשה שלי - ר.ב.) 9. תוך מהלך חקירתו הנגדית, עימת ב"כ הנתבעים את מר עמור עם טענת הרישום המוטעה - "ש. אם אומר לך כי המדינה לא תבעה את החלקה הזו גם בהתאם לתיק 41 זלפה והרשום הוא מתוך טעות, מה אתה אומר ת. מי שמתגורר בחלקה היה צריך לטעון זאת לפני זמן רב..." (עמ' 17 ש' 8-10; ההדגשה שלי - ר.ב.) 10. מכאן, שכל שעומד לפניי הוא נסח הרישום, אותו הנתבעים מעולם לא ניסו לשנות; מטעם זה, טענת הנתבעים כי מקור הרישום בטעות אינה יכולה להתקבל, באשר הנטל לתיקון הטעות מוטל עליהם, הטוענים לאותה טעות. 11. למעלה על הדרוש אציין, כי אף לו הייתי סבורה שלבית משפט זה סמכות שבגררא להכריע בטענה או להורות על תיקון הפנקס, עדיין לא הייתי מקבלת טענות הנתבעים, באשר לא הוצג על ידם שום מסמך המחזק, ולו במעט, את טענותיהם, אף לא הובאה כל עדות ספציפית ורלוונטית בעניין; 11.1 הנתבעים הסתפקו בעדותו של הנתבע 1, שלא הייתה מפורטת כלל ועיקר, כאשר הנתבע לא ידע להראות כל מסמך המאמת טענותיו (וראו: עמ' 19 ש' 30-32, עמ' 20 ש' 1-5, ש' 20), או להביא כל עד שיאשר את דבריו (עמ' 22 ש' 17-23). הנתבע אף אישר בחקירתו, כי קיים אדם שלישי הטוען שהמקרקעין בבעלותו, וכי אותו אדם שלישי סבור שהוא, הנתבע, פולש אליהם (עמ' 22 ש' 18-27). 11.2 הנתבע 1 אף אישר בעדותו כי הבית שלו נמצא במקרקעין (עמ' 21 ש' 1-10 וכן ת/1). 11.3 עדותו של דודו, מר אבו אשתייה (עמ' 25 ש' 4-11), מרתקת ככל שתהא מבחינה היסטורית, גם כן לא האירה ולא הבהירה דבר באשר לטענותיהם, והן נותרו כלליות ביותר; העד לא מסר פרטים מזהים ספציפיים של המקרקעין אודותם העיד, ולא ניתן ללמוד מעדותו דבר באשר למקרקעין דנן. 12. זאת ועוד: תובענה זו הוגשה כאמור בראשית שנת 2009. מאז ועד עתה, שלהי שנת 2013, חלף זמן מספיק כדי שהנתבעים יפעלו בכל דרך חוקית להוכחת טענותיהם או לנקיטת כל הליך משפטי מתאים לצורך כך. הנתבעים לא עשו דבר. גם טענות בא-כוחם בחקירת מר עמור, בדבר מכתבים שנשלחו למינהל מקרקעי ישראל נותרו טענות בעלמא, באשר שום מכתב כאמור לא צורף לתצהיר הנתבע 1 ולא הוצג לפניי בדיון (עמ' 17 ש' 28-30, עמ' 18 ש' 1-2, ש' 4-5, ש' 10-11). 13. אשר לטענה, כי המדינה הגיעה להסדרים עם מחזיקי מקרקעין שכנים, הרי שלעניין זה ניתנה תשובת ב"כ המדינה בדיון מיום 21.11.10 (עמ' 7 ש' 20-22); בנוסף - וכפי שפורט לעיל - הנתבעים לא הציגו כל אסמכתא לכך שפנו למינהל מקרקעי ישראל כדי לקדם את ההתדיינות מחוץ לכותלי בית המשפט, ואף לעניין זה העיר ב"כ המדינה בדיון מיום 11.9.11 - "מול המינהל יש נכונות אבל אין את הביצוע" (עמ' 12 ש' 27). יתרה על כן, אין דין הסכמות בהליכים אחרים לגבי מקרקעין אחרים, ולו שכנים, כדי להשליך על העניין דנן; לא הובאו כל ראיות לעניין המקרקעין השכנים, מה מצבם מבחינה תכנונית ופיסית, מי מחזיק בהם וממתי, מה עשה אותו מחזיק מאז בוצע הסדר הזכויות במקרקעין ואילו החלטות ניתנו בעניינו. גם כאן, נותרו הנתבעים עם טענות כלליות ובעלמא. משלא הובאה כל ראיה ע"י הנתבעים שיש בה כדי ללמד על קיומו של דמיון בין מצב המקרקעין דנן למצב המקרקעין השכנים, לא ניתן להגיע לכל מסקנה בסוגיה זו, ולא ניתן לקבל טענתם בדבר אפלייתם לרעה כביכול ע"י המדינה. 14. משבאתי לכלל מסקנה, כי הבעלות במקרקעין היא של המדינה, התובעת, ולנתבעים אין כל זכות בהם, הרי שאין מנוס מלהורות על פינויים מהמקרקעין וכך אני מורה. יחד עם זאת, למרות שמאז הוגשה תובענה זו היו לנתבעים כחמש שנים לפעול בכל דרך חוקית קיימת למניעת תוצאה זו של סילוק ידם, והואיל ואין מחלוקת כי מדובר בבתי המגורים של הנתבעים ומשפחותיהם, אף אין מחלוקת כי הבתים עומדים במקום זמן רב (ראו עדותו של מר עמור בעמ' 16 ש' 18, ש' 21 - 'בתים ותיקים'), ומאחר ומאז נרשמה המדינה כבעלת הזכויות בשנת 1987 לא הזדרזה לבקש פינוי הנתבעים והגישה התביעה דנן רק בשנת 2009, לאחר שרק בשנת 2007 ביררה מי המחזיקים במקרקעין (סע' 3 לתצהיר מר עמור ועמ' 14 ש' 31) אני סבורה כי בנסיבות העניין יהא צודק ונכון לעכב את ביצוע הפינוי בפועל למשך 90 יום נוספים במהלכם יוכלו הנתבעים לפנות לקבלת כל סעד מתאים, וכך אני מורה גם כן. 15. אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הוצאותיה בסך של 2,000 ש"ח וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח; סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. בעלותמקרקעיןסילוק יד