משהתחלף הרמזור לירוק, נהג הפיז'ו התקדם והחנה אותו בשול הימני לאחר הצומת, אך נהגת השברולט הסיטה רכבה ימינה ונמלטה לכיוון טבריה. 5. הנתבעת טענה בהגנתה, כי אין היא הבעלים של השברולט מאז שמכרה אותו בתאריך 17/05/2005 לנתבע, וכי מאז מועד זה לא עשתה ברכב כל שימוש, ולא נהגה בו. כן לטענתה, אף שחלפו כ-33 חודשים מאז התאונה (עד להגשת התביעה), מעולם לא קיבלה כל הודעה ממאן דהוא על מעורבותה בתאונה זו. ועוד, טענה הנתבעת, לא ייתכן, כי הנזק שנגרם לפיז'ו מבחינת מוקד הנזק ומיקומו הגבוה יחסית לגובה המגן הקדמי של השברולט, נגרם כתוצאה מהתאונה הנטענת. 6. הנתבע מאשר בהגנתו, כי אכן רכש את השברולט מהנתבעת עוד בתאריך 17/05/2005, וכי מתאריך זה הבעלות, החזקה והשימוש בשברולט עברו לידיו, אם-כי העברת הבעלות במשרד הרישוי "לא הוסדרה מסיבות שונות". עוד טען הנתבע בהגנתו, כי מאז 17/05/2005 הנתבעת לא עשתה כל שימוש בשברולט, ובפרט לא ביום התאונה הנטענת; וכי באותה תקופה כלל לא היה, לא הוא ולא רכבו, באזור הגליל, ולא הוא ולא רכבו היו מעורבים בתאונה כלשהי במועד הנטען. באותה תקופה שהה הנתבע, לטענתו, במושב אחוזם שבחבל לכיש, עקב מלחמת לבנון השנייה שהתחוללה באותם ימים. גם הנתבע טען בהגנתו, כי נוכח הפרשי הגובה בין שני הרכבים, התאונה הנטענת לא תיתכן. הנתבע גם שלל מכל וכל, כי הנתבעת נהגה בשברולט במועד התאונה הנטענת. 7. שני הנתבעים גם מתכחשים לנזקים הנטענים וטוענים, בין היתר, לנזק ראייתי שנגרם להם בכך שנמנע מהם לבדוק נסיבות התאונה ולהוכיח, כי רכבם והם לא היו מעורבים באותה תאונה, משלא הגיעה אליהם כל פניה מהתובעת בדבר מעורבותם בתאונה הנטענת, משך קרוב לשלוש שנים. דיון: 8. שתיים הן השאלות העובדתיות המרכזיות העומדות להכרעה לצורך בחינת שאלת האחריות של הנתבעים לאירוע התאונה. האחת - זהות מי שנהג ברכב הפוגע; השניה - זהות הרכב הפוגע. 9. התובעת טענה בסיכומיה, כי זכרון הדברים שנערך כביכול, בין הנתבעים, בתאריך 17/05/2005, אינו אלא מסמך בדוי, אשר נערך בסמוך לאחר התאונה, במטרה לבדות ראיה, ולהרחיק את הנתבעת מזירת התאונה. כבר אומר, אין צורך להכריע בשאלה זו, לצורך הכרעה בגורל התביעה, במיוחד נוכח טענת התובעת כי מי שנהג בשברולט הייתה אישה ולא גבר, וכן לאור הקביעה שלי בהמשך, כי הנתבעת אכן נהגה בשברולט בעת הרלוונטית; אם-כי התייחסות לעניין זה תבוא בהמשך לצורך הערכת מהימנות העדים והראיות שהובאו לפניי. 10. נהג הפיז'ו אכן לא זכר מספר הנוסעים ברכב, כאשר בתצהירו ציין, כי נסעו איתו עוד שניים, ואילו מחקירתו הנגדית עולה, כי נסעו איתו עוד שלושה או ארבעה, ואף זכר לנקוב בשמות שלושה מתוך הנוסעים (עמ' 9, ש' 11 עד 17). מאידך, העיד הנהג, כי הוא זוכר את נסיבות התאונה "מצוין", גם בעומדו על דוכן העדים. אינני רואה בסתירה בעדות הנהג בדבר מספר הנוסעים איתו כסתירה היורדת לשורש העניין. מדובר באירוע שהתרחש יותר מחמש שנים לפני חקירתו הנגדית, וכ-3 שנים לפני חתימתו על תצהיר עדות ראשית. דבריו של הנהג, כי נסיבות התאונה זכורות לו מצוין מהימנים עליי. סוף כל סוף, זהו האירוע הדרמטי שהיה בלב העניין, ולא מספר הנוסעים שהיו איתו. מתברר גם שאין המדובר בנוסעים שנוסעים איתו דרך קבע, או בבני משפחתו, אלא במכרים שנסעו יחדיו במסגרת פעילות חברתית - חלוקת מזון ומשחקים לילדי יישובי הצפון בעת מלחמה. 11. בתצהירו חזר הנהג על גרסת התביעה באשר לנסיבות התאונה, ציין כי מיד לאחר ההתנגשות ביקש מהנוסעים איתו לרשום את מספר הרכב הפוגע, אך בעצמו שם לב וזכר היטב, כי מדובר היה ברכב מדגם שברולט קוואליר, צבע אדום, שהיה נהוג ע"י אישה בשנות ה-50 לחייה. מחקירתו הנגדית עולה, כי מי שרשם את מספר השברולט היה מכבי לוז (עת/2), ומשום כך גם בחרה התובעת להביא גם אותו לעדות, מבין כל שאר הנוסעים (עמ' 10, ש' 24). 12. הטענה, כי הנהג סותר את עצמו כשפעם אומר בסעיף 6 לתצהירו כי הוא רשם את מספר השברולט, ובחקירתו אומר, כי מי שרשם את המספר הוא מכבי לוז, אינה במקומה, ואין המדובר אלא בסתירה לכאורה. בסעיף 3 לתצהירו מציין הנהג, כי הוא ביקש "מהנוסעים" לרשום את המספר; ואילו בסעיף 6 לתצהירו אומר: "רשמתי כאמור את מספר הרכב", והדגש על המילה "כאמור". ברור, כי הוא בתור נהג שזה עתה היה מעורב בתאונה, בעודו בצומת, ודאגתו היא לפנות את הכביש מהר ככל האפשר, כי יבקש מהנוסעים איתו לרשום את מספר הרכב הפוגע. הגיוני גם, כפי שהשיב בחקירתו הנגדית, כי הוא לא ראה את מספר הרכב הפוגע במו עיניו. 13. גם התיאור שלו, כי השברולט שנסע אחריו נכנס ברכבו בעוצמה ו"טיפס על המשקוף שלי וריסק את הדלת האחורית"(עמ' 11 ש' 11-12), אח"כ נהדף אחורה (עמ' 15, ש' 2), אינו בלתי אפשרי. כפי שטוענים הנתבעים. ההתרחשות כמתואר הינה בהחלט אפשרית. גם אם "גחון" השברולט, שהינו מדגם קוואליר, נמוך במספר סנטימטרים מהפגוש האחורי של הפיז'ו, דבר שלא הוכח, כפי שיובהר בהמשך, עדיין אין בכך כדי להשמיט כל היגיון מסיפור המקרה כפי גרסת התביעה. כאמור, אמון מלא נתתי בגרסת התביעה ובעדיה; כך שחוסר ההיגיון שלכאורה עולה מהנסיבות, אין בו די כשלעצמו כדי להפריך גרסת התביעה. 14. הנני נותן אמון מלא גם בעדות הנהג, כי הוא הבחין וזכר הן את הדגם והצבע של הרכב הפוגע, והן את העובדה שמי שנהג בשברולט הייתה אישה בשנות ה-50 לחייה. כן ברור הוא, כי לוז, שרשם את מספר הרכב לא יזכור את מספר הרכב, לא הוא ולא הנהג, וכי המספר הועתק מאותו פתק. העובדה שהפתק לא נשמר ולא הוצג, אינה פוגעת, בנסיבות המקרה, במהימנות גרסת התביעה. 15. הנהג העיד, כי הוא לא יצא מהפיז'ו לאחר ההתנגשות, משום שהיה לו ברור "שניפגש אחרי הרמזור" (עמ' 12, ש' 3); התנהגות בהחלט הגיונית למי שמעורב בתאונה באמצע צומת, כאשר נוסעים אחרים איתו דאגו לרשום את מספר הרכב הפוגע, שכל דאגתו תהא לפנות את הצומת ולעצור במקום בטוח, כדי להחליף פרטים עם הנהג המעורב, ולבחון את הנזקים שנגרמו. בהקשר זה ייאמר, כי העובדה שהנהג לא זוכר את התמונה שהוצגה לו במהלך החקירה כתמונתה של אותה אישה שנהגה בשברולט בעת התאונה אינה מעלה ואינה מורידה. מדובר באירוע מלפני יותר מחמש שנים, המפגש היה לשניות ספורות, בנסיבות של תאונת דרכים על אם הדרך, ובאמצע צומת, כשנהגת הרכב הפוגע נשארה יושבת בתוך רכבה. אדרבא, העובדה שהנהג השיב, כי אין הוא מזהה את התמונה שהוצגה לעיונו דווקא מוסיפה למהימנותו. גם תשובתו, כי הוא זוכר את צבע שערה של הנהגת כאפור כסוף, ואילו לוז זוכר אותו חום בהיר, אינה מעלה ואינה מורידה, הן משום "המפגש" החפוז, והן משום שהנהגת נשארה ברכבה, ויש להניח, כי גם שמשות הרכב פוגעות במידה מסוימת בבהירות התמונה. הנהג נשאל איך יכול להיות שלוז טוען, כי שערה של הנהגת היה חום בהיר, ועל כך השיב, כי זה מה שראה, מהסתכלותו, החטופה יש לומר, במראה. ישאל הקורא הייתכן, כי שניים שראו את הנהגת יעידו כל אחד על צבע שיער אחר? ותשובתי לכך היא חיובית, הדבר יכול שיקרה, ואין בו כשלעצמו כדי לפגוע במהימנות העדים, מה גם שנהג הפיז'ו ראה את הנתבעת דרך המראה. ניסיון החיים מלמד, כי אנשים, אף שאין להם אינטרס שלא לומר אמת, ייתכן ויקלטו התרחשויות ויעידו עליהן בצורה שונה. סתירה כזו, באשר לצבע השיער של הנהגת, אינה יורדת לשורש העניין, ואין בה כדי לערער אמינות העדים וגרסת התביעה באשר לנסיבות התאונה. 16. טענת הנתבעים, או השערתם, כי הנהג "הלביש" את התיאור של הרכב, וטען, כי מדובר בנהגת רק לאחר שקיבל פרטים אלה ממשרד הרישוי, לפי מספר רכב רשום שבָּדָה, אינה מקובלת עליי כלל ועיקר. הנהג העיד, ועדותו מהימנה עליי, כי לאחר התאונה, המשיך בנסיעה המתוכננת, צפונה, ומסר הודעה על התאונה במשטרת ישראל - תחנת ראש פינה. כבר אז מסר מספר הרכב, צבעו והדגם. הסיכוי כי המקריות, או ההימור, יביאו לכך שאכן יימצא בארץ רכב שמישהו בדה את מספרו, צבעו והדגם שלו, ויתברר בסוף, כי רכב כזה אכן רשום במשרד הרישוי, ועוד על שם אישה בשנות ה-40, או ה-50 לחייה, הוא קלוש מאוד עד אפסי. 17. הנהג נשאל מדוע לא עקב אחר תלונותו/הודעתו במשטרה, ומדוע לא הציג את העדות שלו במשטרה, כדי לאמת את הדברים, ועל כך השיב, כי סיפר מה שהיה אך לא עשה דבר בעניין, ולא ביקר במשטרה פעם נוספת. גם התנהלות זו אפשר להבין, ואין לומר, כי היא בלתי סבירה. נוכח העובדה שמדובר ברכב השכרה שאינו בבעלותו, אלא בבעלות התובעת, לנהג לא היה עניין אישי במעקב אחר גורל תלונתו במשטרה; ואוסיף, כי לנהג אין אינטרס בתוצאות המשפט, והדבר רק מוסיף נופך למהימנותו. גם כשנשאל אם יש לו התנגדות למתן צו להעתקת תיק החקירה במשטרה, השיב: "אני אשמח", תשובה שאף היא מלמדת על מהימנותו ואמינותו, והיעדר חשש שמא יתגלו דבריו כמופרכים. בהקשר זה יצוין, כי בתום שמיעת הראיות, אכן ניתן צו, בהסכמת הצדדים, להמצאת תיק המשטרה, אך בהמשך הוברר, בהתאם להודעה שנתקבלה ממשטרת ישראל (תחת בקשה 15), כי תיק המשטרה בוער, כך שלא ניתן היה לעיין בו או להעתיקו. 18. הנהג עונה בשאלה מסכמת בחקירה נגדית, בצורה בהירה, פשוטה, קולחת ואמינה: "ת: אני עומד באור אדום בצומת גולני, לפתע נכנס בי אוטו בעוצמה רבה מאחורה, מטפס על הפגוש, מרסק את הדלת האחורית, ואני מבקש מאנשים שמישהו יכתוב את המספר. דברים פשוטים כל כך. מכבי לוז יוצא מהאוטו, רושם את המספר, אני רואה את הנהגת, אני רואה את האוטו, מזהה". (עמ' 18, ש' 14 עד 17). 19. מכבי לוז העיד בתצהירו (ת/2) על נסיבות התאונה, בתור מי שנסע בפיז'ו בעת התאונה באופן התואם את גרסת התביעה. עדותו אמינה ומהימנה עליי אף היא. לוז העיד, כי מיד לאחר התאונה הוא ירד מהפיז'ו כדי לבחון את שאירע, ראה כי השברולט מאחורי הפיז'ו, ורשם את מספרו. אחר כך סימן לנהגת לעצור לאחר הצומת, חזר לפיז'ו, במטרה לעבור את הצומת ולעצור כדי להחליף פרטים, אך משירד מהרכב ראה, כי הנהגת כבר "נעלמה". לוז תיאר, כי בשברולט נהגה, לבדה, אישה בשנות ה-40-50 לחייה, עם שיער גלי-מתולתל בצבע חום בהיר. כן מציין הוא בתצהירו, כי המשיכו לאחר התאונה בנסיעה והגיעו לתחנת המשטרה בראש פינה, שם נמסרה הודעה על התאונה. לוז אישר, כפי שהעיד הנהג, שברכב נסעו עוד שתי נשים וגבר אחד, כי הפיז'ו היה בעצירה בנתיב הימני עת התנגש בו השברולט. לוז הרגיש את ההתנגשות, וכשהבין, תוך שניות, שזו הייתה תאונה, ולא "פגיעת טיל" (כי בתקופת מלחמת לבנון השניה מדובר היה), יצא מהפיז'ו וראה נזק מעיכה של החלק האחורי בפיז'ו (עמ' 20, ש' 21-25). לוז השיב, כי לא ראה נזק בשברולט. תהיית ב"כ הנתבעים, כי לא ייתכן שלפיז'ו נגרם נזק כה משמעותי, בעוד שלשברולט לא נגרם נזק כלל, לכאורה במקומה, אלא שניסיון החיים מלמד, כי הדבר אפשרי. מכל מקום מדובר בתהיה שאינה מובנת מאליה. אכן לרוב, כשמדובר בהתנגשות בין שני כלי רכב נגרם נזק לשני כלי הרכב, אלא שהיעדר נזק באחד משני כלי הרכב אינו מוביל בהכרח למסקנה, כי התנגשות לא הייתה. הטוען כך, עליו הנטל להוכיח זאת, ומשבעניין של מומחיות עסקינן, היה על הנתבעים להגיש חו"ד מומחה בשאלה זו. 20. כפי שהדבר בלט בעדות הנהג, גם בעדות לוז, ככל שחזרתי ועיינתי בעדותו, מצאתי בתשובותיו חיזוקים וסימנים נוספים לאמינותו ומהימנותו; כך לדוגמא כשנשאל בחקירה נגדית מדוע לא ניגש לנהגת לאחר התאונה, והסתפק בלסמן לה בידו לעצור לאחר הצומת, ועדותו בהמשך: "ש: למה לא ניגשת? ת: הרמזור התחלף לירוק, נכנסתח חזרה לרכב, ועצרנו במרחק קרוב. ש: איפה עצרתם? ת: מיד אחרי הרמזור. יצאתי מהרכב, חיכינו, היא לא הגיעה אחרינו, הסתכלנו לכיוונים, לא ראיתי אותה, לא את הרכב ולא כלום. משמאלנו הייתה משאית, ולא עקפה אותה, ולא הצלחתי לראות שום דבר. הנחתי שהיא נעלמה, או שמאלה או ימינה מרצונה". (עמ' 21, ש' 24 עד 29). 21. אינני רואה גם שום רבב בכך שהעד לוז רשם את מספר הרכב בתצהירו על סמך מידע שקיבל מהתובעת, אף שבעת התאונה הוא זה שרשם את מספר הרכב על פתק. סביר להניח, כי לאחר התאונה, ובטרם איבד את אותו פתק, מסר את מספר הרכב לאחרים, אם לתחנת המשטרה בראש פינה, אם לנהג ואם לתובעת; בכל אופן לא היה צפוי כי הוא יזכור את מספר הרכב. 22. גם לוז התקשה לאשר, כי התמונה שהוצגה לעיונו בחקירה נגדית, היא תמונתה של הנהגת, והדבר מובן ואף הגיוני. שוב אומר, מדובר במפגש חטוף בנסיבות שבהן תשומת הלב אינה מופנית דווקא לתווי פניה של הנהגת, אלא יותר לפינוי הצומת ועצירה במקום בטוח. התמונה אמנם הוגשה (סומנה נ/1), ואמנם הנהגת העידה, בתורה להעיד, כי זוהי תמונתה, אלא שאין כל בטחון שעיצוב השיער וצבעו לא השתנו מעת לעת. הנתבעת אמנם העידה, כי תמונה זו צולמה לפני "שנתיים-שלוש אני חושבת" (עמ' 35, ש' 26), אך על התמונה לא מופיע כל תאריך. כך או אחרת, גם לפי עדות הנתבעת, מדובר בתמונה שצולמה כשנתיים-שלוש לאחר התאונה, ואין כל בטחון, כי עיצוב מראה, שיער וצבע לא השתנו מאז התאונה. 23. הנתבעת העידה בתצהיר עדותה הראשית (סומן, על נספחיו, נ/2), כי בתאריך 17/05/2005 מכרה את השברולט לאלי זגורי (הנתבע 2), אותו הגדירה כחבר, וכי מאז מועד המכירה השברולט בחזקתו ובשליטתו המלאים, ולא עשתה בו כל שימוש מאז, "וספציפית לא ביום הנטען לתאונה, שהיה במהלך מלחמת לבנון השניה". כן שללה כל מעורבות בתאונה הנטענת, עליה ידעה, לטענתה, רק בעת שקיבלה עותק התביעה נגדה. בחקירתה הנגדית העידה הנתבעת, כי בעקבות מלחמת לבנון השניה היא עזבה מקום מגוריה דאז בקריית שמונה, ושהתה בבית אחותה ביבנה, ולא הגיעה בכלל לאזור התאונה הנטענת (עמ' 37, ש' 2-1). עוד העידה בתצהירה, כי גם אלי לא היה בכלל באזור התאונה הנטענת באותה תקופה, וכי הוא שהה במושב אחוזם שבחבל לכיש (ולא במקום מגוריו בקריית שמונה), בשל מלחמת לבנון שהתחוללה באותם ימים. 24. הנתבע אף הוא נתן תצהיר עדות ראשית (סומן נ/4), אשר זהה בעיקרם של דברים לתצהיר הנתבעת. הנתבע העיד בתצהירו, כי רכש את השברולט מהנתבעת, אותה הגדיר כחברתו, עוד ב-17/05/2005, וכי מאז השברולט בשימושו ובחזקתו הבלעדית, כי הנתבעת לא נהגה בו מאז, וכי למיטב זכרונו היא גם לא הגיעה לאזור התאונה באותה תקופה, כי לא היא ולא השברולט היו מעורבים בשום תאונה באותה תקופה, ובפרט לא בתאונה הנטענת. הנתבע העיד גם, כי באותה תקופה שהה במושב אחוזם שבחבל לכיש, בבית אחיו, ולא התגורר במענו שבקריית שמונה, בשל מלחמת לבנון השניה שהתחוללה באותם ימים. עוד מציין בעדותו, כי בשל הפרשי הגובה בין חזית השברולט, למוקד הנזק בפיז'ו, התאונה הנטענת לא תיתכן. בתמיכה לטענתו זו צירף לתצהירו תמונות שצילם בעצמו, ומדד גבהים ברכב פיז'ו מדגם זהה לפיז'ו של התובעת; כן, במסגרת עדותו בפניי הוגשו התמונות הצבעוניות שביצע (סומנו נ/5 עד נ/12). 25. עיינתי בתמונות שצילם הנתבע, ומצאתי בהם רק חיזוק למסקנתי שאליה הגעתי לעיל, כי אין ממש בטענת הנתבעים, כי נוכח הפרשי הגובה התאונה הנטענת לא תיתכן. מעיון בתמונות הנזק של הפיז'ו (ת/4) למד אני, כי מוקד הנזק היה מעט מעל הפגוש האחורי, כמעט בצמוד מעל לפגוש האחורי, ומתחת ללוחית הזיהוי האחורית של הפיז'ו. מעיון בתמונה נ/9, למד אני, כי גובה הפגוש הקדמי של השברולט במרכזו, כ-50 ס"מ מהרצפה; מעיון בתמונה נ/6 למד אני, כי הגובה עד לקצה התחתון של לוחית הזיהוי של הפיז'ו, כ-70 ס"מ. הנתבע לא מדד, ולא ניתן היה לראות בתמונות שצילם את גובה הפגוש האחורי של הפיז'ו, ומכאן שלא ניתן להיווכח באם אכן קיים הפרש גובה כזה משמעותי, כטענתו, אם בכלל. אוסיף, כי מעיון בתמונות הפיז'ו (ת/4) התרשמתי, כי קיים מרחק די משמעותי בין לוחית הזיהוי לבין הפגוש האחורי של הפיז'ו, כך שבהחלט ייתכן, כי הפגוש האחורי באותו גובה של הפגוש הקדמי של השברולט, ואולי אף נמוך ממנו, וכך גם התאפשר, כי עם ההתנגשות "זינק" גחון השברולט ופגע בפח מעט מעל הפגוש של הפיז'ו. חיזוק נוסף למסקנתי זו מצאתי בחו"ד השמאי מטעם התובע (ת/3) ובחקירתו הנגדית. השמאי מצא, כי נגרם נזק גם למגן האחורי של הפיז'ו, דבר המעיד, כי השברולט התנגש גם במגן, ולא רק בחלק שמעליו. בחקירתו הנגדית נשאל בעניין זה והשיב, כי מצא שריטות ופגיעה בפגוש האחורי (עמ' 31 ש' 30, עמ' 32, ש' 2-1). 26. לעומת האמון הרב שנתתי בעדי התביעה, הנתבעים הותירו עליי רושם בלתי אמין. גם הנתבעת וגם הנתבע, אשר התברר, כי מדובר בבני זוג, ידועים בציבור, שגרו יחדיו מאז שנת 1996 (עדות הנתבעת בעמ' 37, ש' 17), ניסו בתצהיריהם, כל אחד בתורו, להציג את השני כ"סתם" חבר, זאת כנראה במטרה להרחיק את הנתבעת מכל קשר לשברולט. גם זכרון הדברים שהוצג כראיה בכתב, כביכול, לביצוע עסקת מכירת השברולט מהנתבעת לתובע, עוד לפני התאונה, נראה בלתי מהימן בעליל. כאמור, מתברר שמדובר בבני זוג, שחיו עד שנת 2009, לכל הפחות, יחדיו. לא ניתן כל הסבר לצורך בעריכת זכרון דברים למכירת השברולט מהנתבעת לנתבע, כאילו בשני זרים מדובר. יתרה מזאת, לא הובאה ראיה כלשהי לתמוך בטענה, כי התמורה המוסכמת, כביכול, שולמה ע"י הנתבע לנתבעת. ועוד, באם אכן הנתבעים נהגו אחד בשני במידת הפורמליות עד כדי עריכת זכרון דברים, כלל לא ברור מדוע רישום הבעלות על השברולט לא עודכן במשרד הרישוי על שם הנתבע, אף בחלוף שנים רבות מאז אותו זכרון דברים. 27. על חוסר אמינותה של הנתבעת למדתי גם מתשובותיה המתחמקות. הנתבעת נשאלה באם זה נכון, כי שמאז אוגוסט 2006 ועד היום (יום חקירתה הנגדית בבית-המשפט ב-13/11/2011), עברה מקום מגורים לפחות 5 פעמים; והיא השיבה, באופן תמוה, יש לומר: "לא זכור לי" ו-"יכול להיות". תשובות תמוהות בהחלט. אינני מאמין לנתבעת, כי אכן לא זכרה אם בחמש השנים האחרונות עברה מקום מגורים מספר פעמים, אם לאו. גם ההסבר שלה, כי לא בוצעה העברת בעלות בשל מחלת אחותה, אינו מניח את הדעת, היות וחלפו מספר שנים, ללא שהועברה הבעלות בשברולט. מה גם, תשובתה זו סותרת את ההסבר שנתן הנתבע לעניין זה. הנתבע השיב, כי לא העביר בעלות בשברולט כי חשש מעיקולו, בשל חובות הרובצים על שמו (עמ' 40, ש' 27). 28. ועוד, על חוסר אמינותה של הנתבעת ניתן ללמוד מהתכחשותה בחקירתה הנגדית לדברים שנאמרו מפיה, כביכול, בסעיף 9 לתצהיר עדותה הראשית. במה דברים אמורים? בסעיף 9 לתצהירה התייחסה להפרשי הגובה בין מוקד הנזק בחלק האחורי של הפיז'ו, לבין גובה הפגוש הקדמי של השברולט, וטענה, כי די במראה עיניים בתמונות הנזק שצילם השמאי מטעם התובעת ובצפיה בשברולט, כדי להיווכח כי תאונה כזו לא תיתכן. ואילו בחקירתה הנגדית, התברר, כי הדברים לא נאמרו מפיה, וכי היא לא עיינה בתמונות בעת שחתמה על תצהירה. כך מצאו הדברים ביטוי בעדות הנתבעת: "ש: בנושא הטענה של הפרשי גובה הפגוש, את שאלת מישהו, נועצת במישהו לגבי כיתוב הטענה הזו? אני מתכוון לסע' 9 לתצהירך. ת. אני חייבת לציין שלא ידעתי על העניין. עד הבוקר לא ראיתי את התמונות, כשמר סגל הציג בפני את התמונות, ולא הבנתי במה בכלל מדברים. ש. כשחתמת על התצהיר לפי דברייך, סע' 9 אלו דברים שלא באו מפיך. ת. תוארו בפני. לא הייתי בתאונה הזו. לא ראיתי את האוטו בכלל. גם אז אלי הראה לי תמונות שהוא צילם". (עמ' 39, ש' 8 עד 14), (ההדגשות שלי - ס"י). 29. לאור המקובץ לעיל, הנני מקבל גרסת התביעה, וקובע, כי התאונה אירעה בנסיבות כמתואר בתביעה, וכאשר הנתבעת נהגה בשברולט. נוכח נסיבות התאונה, כפי שהוכחו, אין חולק, כי התאונה נגרמה כתוצאה מרשלנותה הבלעדית של הנתבעת, ומכאן חובתה לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה. משכך, דין התביעה נגד הנתבע מס' 2 להידחות. גובה הפיצוי: 30. בתביעתה טענה התובעת לנזקים כדלקמן: א. נזק ישיר (בהתאם לחו"ד שמאי = 6,727 ₪. ב. ירידת ערך כתוצאה מהתאונה = 1,505 ₪. (בהתאם לחו"ד שמאי) ג. שכ"ט שמאי = 700 ₪. סה"כ 10,367 ₪. 31. חו"ד השמאי מטעם התובעת הוגשה וסומנה ת/3. השמאי נחקר על חוות-דעתו, ובעיקר לעניין הערכת שיעור ירידת הערך. לא מצאתי, כי היה בחקירת השמאי כדי לערער את קביעותיו בחוות-דעתו. חוות-הדעת מפורטת ומבוססת, לרבות בחלק המתייחס לשיעור ירידת הערך. כן נתמכת היא בחשבוניות המעידות על ביצוע התיקונים בפיז'ו, ועל תשלום שכ"ט שמאי. מדובר ברכב ששוויו נכון ליום התאונה 75,255 ₪, כך שקביעת ירידת ערך בשיעור של כ-2% בלבד משווי הרכב, הינה בהחלט סבירה, אף שהשמאי העיד, כי אין הוא מכיר את "ההיסטוריה התאונתית" של הרכב. 32. סיכומו של דבר, הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום הנתבע, סך של 10,367 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (01/03/2009), בסך של 1,952 ₪, ובסה"כ = -.12,319 ש"ח. כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור 24% והוצאות משפט בסך 2,200 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו לתובעת, באמצעות בא-כוחה, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בנסיבות, ולאור התנהלות הנתבע 2, ועשיית יד אחת עם הנתבעת 1 כדי לסייע לה בהגנתה, שהתבררה כבדויה, אינני עושה צו להוצאות, על-אף המסקנה אליה הגעתי.משפט תעבורהתאונת דרכיםרמזור