נפגע בתאונת עבודה כשהיה בן שבע עשרה עובדות אלה הן למעשה בין הבודדות שעליהן אין מחלוקת בין הצדדים להליך. מעבר לכך- חלוקים הם ביניהם כמעט בכל דבר ועניין, הן בשאלת החבות (ובכלל זה נסיבות התאונה והאם ארעה כנטען על ידי התובע, סיווגה כתאונת דרכים על פי חוק הפיצויים לתאונות דרכים, התשל"ה -1976 (להלן: "חוק הפלת"ד")- אם לאו, אחריות מי מהצדדים כנגזרת מההכרעה המתבקשת בשאלת הנסיבות והסיווג), והן בשאלת גובה הנזק. גרסאות הצדדים באשר לנסיבות ותמצית טענותיהם בקליפת אגוז 2. התובע טוען בכתב התביעה כי נפל בשטח הסופרמרקט משיני כלי שהיה מלגזה נוסעת (להלן: "המלגזה") עליהן עמד, ואשר הייתה נהוגה על ידי הצד השלישי מס' 2 (להלן:"שריקר"). מדובר היה על פי הנטען במשחק שיזם שריקר אשר שידל את התובע לעלות על שיני המלגזה והתובע הסכים לכך מחשש לסרב להפצרות הנ"ל, שהיה מנהלו. שריקר, לגרסת התובע, אף הפעיל עליו לחץ לדווח בבי"ח ביום התאונה כי נפל מסולם ולא ממלגזה. תביעת התובע הוגשה בשתי עילות חלופיות: האחת, לפי חוק הפלת"ד כנגד נתבעת 1- המעבידה (להלן:" היפר דודו"), כבעלים של המלגזה וכנגד הנתבעת 2 (להלן: "קרנית"), הואיל ואין חולק שלשריקר לא היה אותה עת רישיון בתוקף לנהיגה על מלגזה. במסגרת עילת התביעה הפלת"דית טוען התובע, בין היתר, כי מדובר במלגזה המהווה "רכב מנועי" על פי החוק הנ"ל. השניה - בעילה מכח פקודת הנזיקין כנגד הנתבעת 1, כמעבידתו אותה עת, היה ויקבע כי נסיבות התאונה כנטען על ידי התובע אכן התרחשו אך כי אינן מהוות "תאונת דרכים" על פי חוק הפלת"ד. 3. היפר דודו, כנתבעת וכצד שלישי 1 בהודעת "קרנית" (כמפורט בהמשך), גורסות כי נסיבות התאונה אינן כמפורט בתביעה, וכי גרסת התובע בדבר נפילה משיני מלגזה נולדה מאוחר יותר לצורך התביעה. לשיטתה- אף אם כך אירע, הרי שאין מדובר ב"תאונת דרכים". בנוסף- טוענת היא כי "המלגזה" אינה מהווה "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפלת"ד ועוד כי ככל שהייתה נהיגה במלגזה בעת התאונה, הרי שזו נעשתה ע"י שריקר, ללא רשות והיתר של היפר דודו הבעלים של המלגזה וכי לכן היא פטורה מחבות על פי חוק הפלת"ד במסגרת הודעת צד שלישי של קרנית כנגדה. באשר לעילה הנזיקית - טוענת היפר דודו שאין עליה חבות לאשר אירע. 4. אף "קרנית" טוענת שאין לקבל את גרסת התובע מכתב התביעה באשר לנסיבות. ככל שזו תתקבל - טוענת גם קרנית שאין מדובר ב "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד. מוסיפה קרנית וטוענת כי היה ויקבע שמדובר ב "תאונת דרכים"- הרי שצדדי ג' בהודעה שהגישה, חבים כלפיה מכח סעיף 9 לחוק הפלת"ד, שהרי אין חולק, כאמור, כי לשריקר לא היה במועד התאונה רישיון נהיגה לנהיגת מלגזה. 5. גם שריקר טוען שמקור תביעת התובעת בתרמית ובדיה וכי התאונה אירעה תוך נפילה מסולם. בנוסף- טוען שריקר כי נסיבות התאונה המפורטות ע"י התובע והמוכחשות, אינן מהוות "תאונת דרכים" וכי לכן זכות השיבוב של קרנית מכוח חוק הפלת"ד אינה חלה. עוד טוען שריקר כי הואיל ואין תביעה ישירה מצד התובע כלפיו, הרי שמלכתחילה דין התביעה כנגדו להדחות - הן בעילה פלת"דית (באשר לא צורף כנהג) וכי זהו גם דינה של התביעה בעילה הנזיקית, באשר אין כנגדו, בעילה זו, לא תביעה עיקרית ולא הודעת צד ג' של הנתבע 1 (היפר דודו) כמעביד. 6. צד ג' בהודעת נתבעת 1 (להלן:" אליהו")- מבטחתה של "היפר דודו" בביטוח חבות מעבידים, טוענת שיש לקבל את גרסת התובע בכתב התביעה באשר לנסיבות, כי אלה מהוות "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק וכי משום כך חל עקרון יחוד העילה שבגינו לא ניתן לחייב את מי מהצדדים לרבות "אליהו" בפיצוי על פי פקודת הנזיקין. בנוסף- טוענת "אליהו" כי גם היה וייקבע אחרת בכל הנוגע לסיווג התאונה, דין ההודעה כנגדה להדחות, באשר הפוליסה הרלבנטית וההודעה על תאונה לא צורפו. כן טוענת אליהו כי הפוליסה הרלבנטית ממילא אינה מכסה נזק שנגרם כתוצאה מ"תאונת דרכים" או ממשחקים שאינם קשורים בעבודה. מוסיפה אליהו וטוענת לחילופין לעניין העילה הנזיקית, כי היפר דודו מבוטחתה, לא התרשלה, ומשום כך אין תחולה לפוליסה הבאה לכסות את רשלנות המבוטחת. דיון והכרעה 7. למותר להזכיר כי בית המשפט אינו זה הבוחן כליות ולב ולעולם אינו מצוי בזירת אירוע, שלגביו נדרש הוא להכריע. הכרעה שיפוטית במקרה כמו זה שלפני אינה נעשית על סמך תחושת בטן או מידת הרחמים כלפי צד זה או אחר להליך. היא נעשית על יסוד שקילת ובחינת אותות האמת בראי כלל הראיות, התרשמות ממהימנות העדים, מערכת נטלי הוכחה שעל בעל דין לעמוד בהם. המחלוקת שלפני לא הייתה פשוטה להכרעה כלל וכלל, מה גם שלכל אחד מהצדדים ואף לעדים שהובאו (למעט סוכן הביטוח מר שפריר שממילא עדותו באשר לנסיבות אינה מידיעה אישית ולא היה בה לבדה כדי להכריע את הכף)- ניתן לייחס עניין רב לאישי בתוצאות התביעה. לאחר שבחנתי את כלל הראיות ואת כל המצוי לפני, מצאתי כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה שעל כתפיו, אפילו לא במידת המינימום הנדרשת בהליך אזרחי. התובע- כפי שאפרט להלן, תיקן את גירסתו הראשונית באשר לנסיבות התאונה, בשלב מאוחר יחסית, בחלוף זמן רב ממועד פציעתו, ולאחר שפנה לייעוץ משפטי. התובע חדל בהבאת ראיות ועדים, שיכול וצריך היה לזמן. זאת- למרות שבנסיבות המיוחדות של המקרה, כפי שיפורט בהמשך- יש מקום לקבוע כי נטל ההוכחה שעל כתפיו הינו לכל הפחות רגיל, אם לא מוגבר, והוא לא הרימו אפילו במעט. עדויות התובע והעדים מטעמו, שמצאתי כי לכל אחד מהם עניין כזה או אחר לסייע בידיו- הייתה נגועה בסתירות, פרכות או חוסר סבירות שבהצטברם- שמטו את הקרקע מתחת לגירסתו. לא נעלם מעיני כי היה גם בידי חלק מבע"ד אחרים, כמו מנהל המעבידה- מר דודו חכים ושריקר, להביא את אותן ראיות או את מרביתן של ראיות חיצוניות מתבקשות ו/או לזמן עדי ראייה רלוונטיים נוספים ביחס לאשר התרחש אותו ערב, אך אין בבחירתם, אולי מדעת, להמנע מכך- כדי להסיט את נטל ההוכחה שעל כתפי התובע אל פתחם ולרפא את מחדליו. יש להניח כי את האמת הצרופה ביחס לאשר התרחש אותו ערב לא אדע לבטח לעולם, וזו תהא שמורה עם הנוכחים- אלה שהעידו לפני ואלה שלא זומנו להעיד. ואולם- לצורך ההכרעה השיפוטית דנן זו המסקנה אליה הגעתי, וחייבת אני לציין כי בלב כבד, באשר לבי עם התובע נוכח עצם פציעתו, כנער. אך בכך, כאמור- לא די. להלן אפרט את הנתונים שהביאוני לתוצאה בדבר דחית התביעה. 8. התאונה התרחשה כאמור, בערבו של ה- 16.05.07. מהראיות שהובאו עולה (ועל כך אין חולק) כי כבר בחדר המיון, ובהזדמנות הראשונה - לגורם מטפל נייטרלי, מסר התובע גרסה שונה מזו שבכתב התביעה. במדבקה שהונפקה בתיק המיון נרשם "חבלה". בגיליון חדר המיון נרשם מפי התובע כדיווח לרופא המטפל, כי " בזמן עבודה בחנות טיפס על מדפים ונפל ונחבל בגב". אין לפנינו אמירה לקונית בדבר 'נפילה מסולם' או 'נפילה מסולם' - כי אם גרסה מפורטת ביותר; אזכור של מדפים. גם ביום 24.05.07 במסגרת טיפול בקופת חולים , נרשם מפי התובע, לרופאו המטפל "נפילה מסולם לפני שבוע בזמן עבודה". בטופס ב.ל בעד שהוגש מטעמו של התובע לצורך התביעה למל"ל - נרשם כי "טיפס על סולם ונפל" והתובע הגיש מסמך זה לצורך תביעתו בגין תאונה בעבודה. התובע דבק בגרסה זו לצורך ההכרה בתאונה כתאונת עבודה. 9. עוד עולה מן הראיות שהובאו לרבות עדות התובע עצמו- כי רק בחלוף 8 חודשים, לאחר שהתובע פנה לייצוג משפטי לצורך הגשת התביעה כנגד המעסיק, הוא סיפר למומחה מטעמו אליו הופנה ( ע"י בא כוחו עמ' 11 שורה 32-33) לצורך הערכת נכותו בהליך במל"ל כי נפל ממלגזה. במלים אחרות- שינוי הגרסה מצא ביטוי בכתובים רק לאחר שהתובע קיבל ייעוץ משפטי ולצורך תביעה. כשנה וחצי אחרי התאונה - שלח התובע, ביזמתו ובעצת ב"כ - תצהיר מיום 24.10.08 למוסד לביטוח לאומי, למרות שתיק הטיפול וההכרה בתביעתו הושלם, בו הוא מפרט כי הגרסה עליה הצהיר ביחס לנסיבות התאונה אינה אמת. למותר לציין שעבור ההכרה בתאונה על ידי המל"ל - לא הייתה כל רלוונטיות במקרה זה לשינוי או תיקון גרסת התובע ביחס לנסיבות. ברי, מאידך, שלצורך תביעה בביהמ"ש- יש רלוונטיות לסיפור הנסיבות כמקים זכאות לפיצוי, והשלכה על עניינים כמו עצם הזכאות לפיצוי, סיווג אירוע, זהות הנתבעים, שאלת אשם תורם שאינה קיימת בעילה פלת"דית, ועוד. 10. התובע טוען כי הופעל עליו לחץ ע"י שריקר וע"י המעביד שלא לספר כי נפל משיני מלגזה אלא מסולם. כך, בתצהירו (סעיף 6) טען התובע כי חזי לחץ עליו והתחנן שלא ידווח אמת כיוון שחשש מפיטוריו והורה לו לשקר. בחקירתו הנגדית, לע"ז, טען "כשהביאו את האמבולנס ביקשו ממני להגיד שנפלתי מסולם" (עמ' 11, ש' 10). 'ביקשו'- בלשון רבים. לטענתו סיפר למעביד- דודו חכים, שנפל ממלגזה רק כעבוד כחודש (עמ' 11, ש' 20 -23) אך כי הלה לא התפלא כי ידע מהסיפור. אם אכן ביקש לכאורה לסייע לשריקר ולמנוע את פיטוריו- מדוע סיפר לדודו, כחודש אחרי המקרה, שאין מדובר בנפילה מסולם? ועוד. הלא מרגע שלשיטתו "חשף את האמת", על פי גירסתו, וחדל מלחפות על שריקר, החשש מפני פיטורי האחרון לא קיים היה יותר. מדוע איפוא הוסיף במקביל לדווח לגורמים מטפלים שנפל מסולם ולא חשף את ה'אמת' החדשה? בנוסף- התובע טוען כי ביקש לחפות על חזי משום שמדובר בחברים עמם עבד שנתיים אך מספר גם שכבר בערב התאונה קיבל תמיר בנו של דודו דיווח של אמת, דהיינו- כי מדובר בנפילה ממלגזה וידע זאת גם כשביקר אותו בביתו (עמ' 11, ש' 26). יוצא לכאורה, שחרב הפיטורין של שריקר ממילא הונפה בערב התאונה. נניח שעד ששב לביתו, התובע לא היה ער וערני לכך, אך מאותו רגע ואילך - יכול היה לדווח על נסיבות הנפילה ממלגזה לקופ"ח, למל"ל - אך הוא לא עשה כן. 11. מטעמו של התובע הוגשו בקשר עם נסיבות התאונה תצהירי הוריו ותצהיר חברו ודים, שלטענתו היה עד ראיה לתאונה יחד עם אחרים (סעיף 9). 12. הורי התובע סיפרו בתצהירים כי למחרת יום התאונה בערב ישבו עם בנם וכי סיפר להם כיצד נפגע, שהיה זה בנפילה ממלגזה נוסעת שהייתה נהוגה על ידי שריקר, כי מנהליו בעבודה ביקשו ממנו לדווח דיווח שאינו אמת - שנפל מסולם לצורך הגשת כתאונת עבודה, וכי אמרו לו שאין זה משנה, שכן יקבל מהמל"ל בכל מקרה את מה שמגיע לו וכי אינו רוצה שחזי או מישהו ייפגע בגללו. אביו של התובע העיד בחקירתו שכעס כאשר שמע מבנו כי נאמר לו לא לספר את האמת (עמד 35, ש' 17 - 18). כשנשאל אם אמר לבנו לשוחח עם המעביד, השיב שהבן לא יכול היה ללכת (ש' 8), טען שהוא עצמו לא פנה למעסיק כיוון שלא הכיר איש (ש' 24), אך אישר עם זאת כי ראה בביתו את בנו של המעסיק שבא לבקר (ש' 30), אך לא פנה אליו בעניין. לטענתו היה זה משום שלא דיבר אז עברית (עמ' 36 למטה, עמ' 37 למעלה). באותה נשימה, עם זאת, סיפר שכבר למשמע הסיפור אמר לבנו שאם הכאבים יימשכו צריך לפנות לעו"ד (עמ' 35, ש. 12; עמ' 36, ש. 12 - 18). הוא גם אישר שידעו והבהירו לבנם כי השקר יזיק לו (עמ' 37, ש. 16 - 19). במלים אחרות- הכוונה (הלגיטימית) להגיש תביעה נבטה בלב המשפחה בערב התאונה או למחרת, אך איש מהם לא נקט בפעולה כלשהי לספר את האמת, על פי הגירסה המתוקנת. או שמא- הגירסה המתועדת לאורך תקופה- היא זו המשקפת את האמת. אמו של התובע - טענה שכבר בחלוף כשבוע מהתאונה החלו ללחוץ עליו לתקן את עניין הנפילה ולהגיש תביעה (עמ' 37, ש. 17 - 28). הסברו של האב באשר לסיבה מדוע לא נעשתה פנייה לעו"ד היה כי היו חסרי אונים, לא ידעו מה לעשות, לא הכירו עו"ד דובר רוסית ועם זאת- הודה שלא פנו לחפש אחד כזה (עמ' 36, ש. 24 - 31). את עדותם של הורי התובע יש לבחון גם כן במשקפי היותם עדים המעוניינים בתוצאות תביעתו. אין בידי לשלול סיטואציה שבה מתקשים הורים לכפות את רצונם על נער מתבגר כבן 17, על סף הבגירות. אין בידי לשלול סיטואציה שבה נער (וגם אדם בוגר) מכזב עבור אחרים. אך התנהלות הורי התובע כמתואר, חריגה במשכה, במאפייניה, ובהצטברה לכלל הנסיבות -אין בידי לקבל את גרסתם ולמצוא בה תימוכין לגרסת התובע, המנוגדת כאמור לרישומים ודיווחים לגורמים ניטרליים לאורך זמן (תרתי משמע) ועד לאחר קבלת ייעוץ משפטי. אין בידי גם לקבל שאיש מההורים לא ראה ליצור קשר עם מעסיקו של בנם במשך השנה וחצי/שנתיים שקדמו לתאונה, בעצמם או באמצעות אחר. גם בהיעדר היכרות אישית קודמת, הם יכולים היו לעשות כן ללא מאמץ מיוחד, כאשר אנשים במקום העבודה באו לבקר את בנם בבית. גם לא סביר בעיניי שכבר בחלוף שבוע ממועד התאונה הזכירו באוזניו את הצורך לפנות לייעוץ משפטי, אך לא פנו בעצמם לאיתור עו"ד מיד, רק משום ש'לא הכירו אישית עו"ד דובר השפה הרוסית'. מדובר במי שעלו לישראל בשנת 1995 (עמ' 34, ש' 7) דהיינו - כ- 12 שנים עובר למועד התאונה, דהיינו - עולים ותיקים. התרשמותי מההורים במהלך עדותם היתה שבניגוד לניסיון לצייר תמונה של אנשים חסרי אונים, הבנה ויכולת לעמוד על זכויותיהם, הרי שמדובר באנשים בעלי היגיון בריא, ניסיון חיים, המודעים לזכויותיהם- בכלל, לזכות התביעה של אדם שנפגע- בפרט, להשלכותיה של מסירת גרסה שקרית בכל הנוגע לנסיבות תאונה על הליך משפטי . (ראו למשל את עדות האב בעמ' 36, ש. 12 - 18; עמ' 37, ש. 4 - 5; ש. 16 - 17) את עדות האם (עמ' 30, ש. 14 - 27). התובע טען כי כחודשיים אחרי התאונה - החלים והודיע למעסיקו מר דוד חכים שהחליט "להתיישר על האמת" ולהגיש תביעה (עמ' 22, ש. 8 - 10). עובדה זו אינה עולה בקנה אחד עם טענת ההורים שהפעילו על בנם לחץ, לאורך זמן. כך או אחרת, אפילו על פי התובע- לפחות בנקודת זמן זו, דהיינו- בחודש 7/07, ניתן להורים "אור ירוק" לחדול מלחפות על בנם או לשתף פעולה עם הגירסה השקרית עליה דיווח לכל הגורמים המטפלים למל"ל. חרף זאת- התובע לא עדכן את המל"ל מיד, ולמעשה- כמפורט לעיל, חלף פרק זמן נוסף עד הפנייה לייעוץ משפטי, וכחצי שנה עד שנרשם מפי התובע, לראשונה, שלא נפל מסולם, אלא משיני מלגזה. במשך כל אותו זמן- למרות שהחליט לכאורה לחזור לדרך האמת, לשיטתו, המשיך התובע לנהל את התביעה לד"פ במל"ל, תחת גירסתו הראשונית, בידעו לגירסתו שהינה שקרית. לא רק זו אף זו. מהעדויות עולה כי בחלוף מס' חודשים ממועד התאונה (והוא אף הודה בכך), שב התובע לעבוד אצל הנתבעת 1, עד לסגירת העסק בראשית שנת 2008. לא כך נוהג מי שמחליט לתבוע את מעבידו ומודיע לו על כך, מי שסבור כי הונו אותו, הזיקו לו ומודע לסיכויי תביעתו. 13. מטעמו של התובע העיד כאמור גם חברו ודים לנין (להלן: "ודים"), כמי שהיה על פי הנטען עד ראיה לתאונה ( סעיף 9), יחד עם שריקר ובחורה בשם ויקה הנזכרת לעיל שלא זומנה לעדות, אך לכך אתייחס בהמשך. בטופס התביעה למל"ל ציין התובע רק את שמו של שריקר כעד לתאונה. שריקר מצדו- טען בעדותו שודים הנ"ל כלל לא היה במקום התאונה אותו ערב, אלא ודים הקצב (עמ' 4 ש' 6-8). התובע לא ידע למסור הסבר הגיוני להעדר אזכור שמם של עדים אחרים בטופס הנ"ל והסתפק בטענה שמילא את המסמך יחד תמיר בנו של המעסיק (עמ' 16, ש' 1 - 12). בתצהירי הוריו של התובע, הם מתייחסים לזהות האנשים שהיו עם בנם בבית החולים: עופר ושריקי. לודים אין זכר. אמו של התובע, בחקירתה, התייחסה לאנשים שראתה בבית החולים: "היו הרבה אנשים מעבודתו, חזי, עופר וויקה" (עמ' 38, ש' 11 ). את ודים - לא הזכירה. לא נעלם מעיני כי ודים סיפר בתצהירו שלאמבולנס הצטרפו חזי וויקה וכי הוא עצמו הגיע לבי"ח מאוחר יותר עם עובדים נוספים. ואולם- מאחר וגם ההורים הגיעו לבי"ח מאוחר יותר וחזרו עם בנם לביתם, הייתי מצפה כי יספרו שראו גם אותו. בפרט כשמדובר בעד תביעה חשוב ביותר לתביעה פוטנציאלית של בנם שהשיחות לגביה החלו בסמוך למחרת התאונה. אשר לעדותו של העד ודים- אמנם הוא אינו בבחינת "עד מעוניין" אינהרנטי מכח פקודת הראיות. ודים היה אותה עת כבן 16, ולטענתו, הכיר את התובע רק מהעובדה המשותפת במשך שנה (עמ' 41 ש' 8-9). שריקר- לעומת זאת, טען שהתובע התקבל לעבודה בהמלצת ודים שסיפר לו כי למדו יחד בבית הספר, כי השניים היו באים לפעמים יחד לעבודה, יוצאים לחופשות משותפות ומראים תמונות (עמ' 60 ש' 13-18). אין לפני ראיות בדבר חברות מיוחדת בין התובע לודים. התרשמתי עם זאת, מעדות ודים, כי ביקש לסייע בידי התובע, ולא שוכנעתי שיש בה כדי לתמוך בגרסת התובע, במידה הנדרשת להרמת הנטל שעל כתפיו, נוכח גירסתו הראשונית והעקבית לאורך זמן, בדבר נפילה מסולם ולנסיבות עיתוי ואופן שינוי הגרסה, כמפורט לעיל בהרחבה. אמנם- לא שוכנעתי כי ודים לא עבד במקום באותו ערב. אציין כי, איש מהצדדים לא חקר על כך את המעסיק - מר דודו חכים. תימוכין לאפשרות שעבר באותו משמרת, ניתן למצוא בכך שהגיע לבית החולים מאוחר יותר, ואיני מוצאת סיבה לכך שיודיעו דווקא לו, לנער העובד במקום על תאונה שאירעה לחברו בתוך פרק זמן כה קצר. אלא אם כן היה ידוע לכל שמדובר בחברים קרובים ביותר, שאז היה בכך כדי ללמד על אינטרס מיוחד בסיוע לתובע. איני נדרשת לקבוע מסמרות בהקשר זה, באשר מצאתי כי העדר ראיות מספיקות והמנעות מהבאת ראיות נחוצות וזמינות על ידי התובע, הופך את עדותו של ודים עבורו לבטלה בשישים ביריעת נטל ההוכחה שעל כתפי התובע, ואין בידה לסייע בהרמתה כפי הנדרש. באותו ענין- לא שוכנעתי כי ודים היה עד ראיה לאירוע. למסקנה זו הגעתי בתוך בחינת עדותו בראי כלל הראיות, ואפרט. ודים סיפר בתצהירו כי בבית החולים אמר לו ולויקה שלא ידברו על המקרה וכי אם ישאלו, " הם לא היו שם" (סעיף 19) וכי כשלקחו את התובע הביתה - ביקש הלה ממנו לומר, אם מישהו ישאל, כי נפל מסולם (סעיף 20). ודים העיד כי התאונה התרחשה לאחר שהוא והתובע הכינו משטח של קופסאות שימורים במחסן " 0" הנמצא מחוץ למבנה הסופר. כי מדובר במחסן גדול, ואילו המחסן שבחנות קטן ומלגזה לא יכולה להיכנס לתוכו, את המשטח צריך היה לשנע מהמחסן הגדול שבחוץ לפתח המחסן הקטן שבתוך חנות הסופר. מר דודו חכים, מנהל נתבעת 1 הסביר שמדובר בשטח פתוח ששימש כמחסן משטחי סחורות. סיפר ודים כי הואיל והמשטח היה כבד וגבוה, נזקקו למלגזה וקרא לשריקר (עמ' 41 ש' 13-23). לגרסתו- שריקר הגיע עם המלגזה ואמר שייקח את המשטח (עמ' 42 ש' 1-3). ודים סיפר שבדיוק סיים לקשור את המשטח כששריקר העלה את התובע על שיני המלגזה, נסעו, נעצרו. במילים אחרות- ודים מספר שהתאונה התרחשה גם כן בתוך מחסן " 0" ליד המשטח ( שורה 3-5). ואולם- במקום אחר טען ודים שהתאונה לא התרחשה במחסן הגדול (עמ' 42 ש' 14-15). ובהמשך- עוד סתירה: "נפל מחוץ למחסן " (ש' 15-16), "אני והוא היינו בחוץ וויטאלי נפל מחוץ למחסן" (ש' 18-19). סתירה נוספת: " באותו מקרה זה היה מחוץ למחסן ולא היה צריך להרים שום דבר" (ש' 29-30), למרות שקודם לכן טען שחזי נקרא עם המלגזה כדי להרים את המשטח (עמ' 41 ש' 17). מדובר בסתירות תמיהות ופרכות שלבדן - אין בכל אחת מהן כדי להטות את הכף לשלילה, אך בהצטברן, הרושם הכללי שנוצר בעיני הינו שמדובר בעדות מוטה, שאין בה כדי לתמוך בגרסת התובע. 14. התובע והעד מטעמו- ודים, טענו כי את התאונה ראתה עובדת נוספת בשם ויקה. מדובר בעובדת שלא נטען לגביה שהינה מקורבת למי מבעלי הדין, למרות שעבדה תחת שריקר. הנ"ל, על פי ודים - שמעה את שריקר מורה לו ולה עצמה, לומר שכלל לא היו בחנות במועד התאונה. אי זימונה לעדות מטעם התובע צורם בעיני במיוחד בנסיבות העניין ופועל לרעתו של התובע. התובע טען שניסה לאתרה באמצעות חוקר (עמ' 16נ למעלה) אך לא הציג ולו בדל ראיה לניסיון כלשהו בהקשר זה. התובע יכול היה למשל לפעול להשגת מספר ת.ז של הנ"ל מהמעביד במסגרת הליכים מקדמיים, אך לא הוכיח שמיצה אפילו דרך פשוטה ומתבקשת זו וטעמיו שמורים עמו. לא נעלמה מעיני עדות שריקר, כי בעבר איתר את ויקה ושוחח עמה אך נתקל בסירוב מצידה להעיד וכי לא פעל לקבל מהמעביד את פרטיה העדכניים או פרטים אחרים שיסייעו באיתורה לצורך זימונה לביהמ"ש (עמ' 66 ש' 25 והילך). התרשמתי שגם הוא לא פעל באופן סביר לאיתור הנ"ל וכי לא מדובר במאמץ מיוחד. ואולם- הנטל להוכחת התביעה הינו כאמור על התובע, זימונה של ויקה היה צריך להיעשות על ידו ולא על ידי שריקר, בין אם האחרון רצה בעדות ובין אם שמח על העדרה. 15. על חוסר מהימנותו של עד בשאלת חבות- ניתן ללמוד גם מתוך עדות בנושאים הקשורים בשאלת גובה הנזק, ולהיפך. עניינים ודברים שהביאוני לכך שלא אתרשם לחיוב מעדות בע"ד אחרים לא נגעו בהכרח דווקא לנסיבות התאונה. בהתרשמותי מעדים אחרים, לא היה כדי לתמוך בגרסתו המתוקנת של התובע ביחס אליהן, ולפיכך - לא ארחיב ולא אאריך על ידי התייחסות לכל אלה, אלא בקציר האומר. למשל- ביום 21.08.07 דיווח מנהל היפר דודו, מר דוד חכים, לסוכן הביטוח של העסק במסגרת חבות מעבידים העד שפריר על התאונה, תוך דיון נסיבות של נפילה מסולם (עדות הסוכן עמ' 30 ש' 28-32; עמ' 31 ש' 22-23, עמ' 32 ש' 9). עיתוי הדיווח תואם את המועד שבו לטענת התובע הודיע למעסיקו שבכוונתו לתבוע אותו. חרף זאת, לטענת מר חכים, לאחר קבלת כתב התביעה, מסר הודעה גם לסוכנות אחרת שבה לטענתו היה ביטוח חובה למלגזות שהיו בעסק. אין חולק שבאם מדובר בנהיגה במלגזה על ידי מר שריקר, חסר רישיון נהיגה תקף לכלי זה (ומר חכים ידע, על פי עדותו, שלא היה כזה)- אין תחולה לפוליסה, אם הייתה כזו. מדוע איפוא הדיווח? ודוק. היה מקום לצפות כי מר חכים יציג או ידרש להציג את תעודת הביטוח של המלגזות. כל אחד מהצדדים האחרים - איש איש מטעמיו, נמנע מלדרוש זאת, לכל הפחות במהלך חקירתו בבימ"ש. עניין נוסף: מוזר בעיני שהעד חכים לא מצא לנכון לצפות בתאונה דרך מצלמות האבטחה של העסק כששמע עליה כבר למחרת היום. באשר לסתירות וחוסר מהימנות בעדות התובע בכל הנוגע לשאלת הנזק: אפנה לסיכומי הצדדים, בעיקר לאלה של ב"כ נתבעת 1 וצד ג' 1 (היפר דודו) ושל צד ג' 2 (שריקר), אשר מטעמים מובנים הרחיבו בנושא הסתירות הפרכות וההגזמות שבעדותו. הואיל ולא נזקקתי גם לכל אלה לצורך המסקנה אליה הגעתי, לא אאריך עוד ואמנע מלחזור עליהם אחד לאחד. עם זאת ולדוגמא, ראיתי להתייחס לטענת התובע כי שריקר 'שידל אותו והפציר בו לעלות על שיני המלגזה' (סעיף 8 לכ"ת). לעומת זאת- בחקירתו, שינה התובע והעיד כי "הוא משחק. עליתי על השיניים סתם" (עמ' 17, ש' 13). גם העד ודים, בהתאמה לעדות חברו- טען שהופעל על התובע לחץ כלשהו מצד שריקר לעלות על שיני המלגזה (עמ' 41 ש' 30-31); ויש כאמור לא מעט עוד. 16. לסיכום פרק זה: משמעות גרסת התובע הינה למעשה- כי נקשר קשר של כזבים ומרמה ועד כדי ניסיון להונאת ביטוח על ידי הנתבעת 1 - צד ג' 1 באמצעות בעליה ומנהליה, ובהם צד ג' 2. מדובר בטענה חמורה ביותר, שעל הטוען לה לדקדק בראיותיו, וכשמדובר בתובע שהנטל להוכיח את גרסתו רובץ לפתחו מלכתחילה והוא למעשה מצוי בנקודת פתיחה שלילית, כשמודה כי שיקר לאורך תקופה ממושכת ביודעין, בפניה לגורמים מטפלים ולרשויות, שומה היה עליו להקפיד הקפדת יתר בהבאת כל ראיה אפשרית להוכחת גרסתו החדשה. התובע חדל ו/או נמנע מהבאת הראיות המתבקשות, הנחוצות. למען האיזון- ראיתי לציין כי עדותם של כל אחד מבעלי הדין הייתה נגועה בעיני במגמתיות, חוסר עקביות ומהימנות - במידה כזו או אחרת, סתירות, פרכות, מי פחות ומי יותר. אלא- שאין עסקינן ב"מירוץ" חוסר מהימנות ומאזן הסתירות. נטל ההוכחה על כתפי התובע, והוא- שעדותו הייתה בעייתית בעיני גם כן, כמו זו של בע"ד אחרים- לא הרימו . בנוסף- לא שוכנעתי כי התובע דיבר אמת בכל הנוגע לגירסה המתוקנת, עדותו לא הייתה כאמור חפה מחוסר עקביות/סתירות/חוסר סבירות. מחדליו של התובע, בהצטברם לסתירות/לפרכות שבעדויות מטעמו, להתרשמותי מכלל העדים, לעובדה שגרסתו הראשונית בדבר נפילה מסולם תועדה בכתובים במספר הזדמנויות ובפני גופים שונים, לאורך זמן, עיתוי השינוי בה וכו',- הביאוני לתוצאה הבלתי נמנעת בשלב אליו הגיע ההליך, לאחר שהתובע בחר לממש את זכותו ולמצותו עד תום, והיא- של דחיית תביעתו. 17. למעלה מן הדרוש ובקליפת אגוז - כדיון תיאורטי בלבד, ראיתי לציין כי אלמלא דחיתי את גרסת התובע ביחס לנסיבות - הייתי קובעת שמדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד. למרות מחדלי התובע, שיכול היה על נקלה לאתר את פרטי המלגזות שבמפעל, במסגרת הליכים מקדמיים, ולמצער תוך כדי חקירת עדים רלוונטים; להגיש מסמכים ותע"צ; שוכנעתי שהכלי המדובר (מבלי שיהיה בכך משום קביעה בדבר מעורבותו בתאונה) הוא "מלגזה" שהינה בבחינת רכב מנועי ואף שוכנעתי כי הנסיבות הנטענות בכתב התביעה (שלא שוכנעתי באמיתותן) - מהוות שימוש ברכב מנועי. בהקשר זה בלבד מקובלות עליי, מהבחינה המשפטית בלבד- טענות התובע (סעיף 6 לסיכומיו), טענות צד רביעי (פרק ג' לסיכומיו), שכדי לא להאריך- לא יחזור עליהן. במקרה כזה - הואיל ואין חולק שהנהג הנטען, צד ג' 2, היה נהג חסר רישיון נהיגה ,- הייתה התביעה כנגד "קרנית" מתקבלת ואין נפקא מינא לאי צרוף צד ג' 2- הנהג, כנתבע נוסף. בתמצית- הנ"ל לא עמד בשלבי הדיון המקדמיים על הכרעה בטענה זו לשם "דחייה על הסף". הוא בעל דין בהליך, וכמוהו גם המעביד והבעלים של המלגזה. יש כנגדו הודעת צד שלישי של "קרנית". בנוסף- על יסוד המצוי לפני, הרי שאלמלא נדחתה תביעת התובע,- הייתה מתקבלת הודעת צד שלישי של "קרנית" כנגד היפר דודו שהינה המעביד, הבעלים של "המלגזה" ומתיר השימוש וכנגד שריקר ( הנהג חסר רישיון הנהיגה על מלגזה)- במלואה. זאת- מהטעמים המפורטים בסיכומי "קרנית" בפרק הרלבנטי (סעיפים 10-20). את נזקו של התובע- אלמלא נדחתה תביעתו, הייתי מעריכה בסך של כ- 90,000 ( במעוגל). זאת- על בסיס נכות רפואית מחייבת על פי דין שקבע המל"ל (9.75 אחוז נכות משוקללת), שלגביה מצאתי שאינה תפקודית כלל בעיקר, מהטעמים המפורטים בהרחבה בסיכומי הנתבעות וצד ג'. הנכות התפקודית, אם בכלל, הינה מזערית בעיני. לא שוכנעתי שהיו הפסדי עבר בפועל בתקופת אי הכושר לעבר, ולכל היותר במהלך החודשיים הראשונים ואף זאת על יסוד התרשמות לכאורה וחרף היעדר ראיות זמינות שלא הובאו; התובע המשיך לעבוד עד לגיוסו לצה"ל במהלך השירות ועובד כיום, בעבודה פיזית ולא הוכח שסובל ממגבלה כלשהי. בשקלול כל אלה, הפיצוי בפריט העיקרי של פגיעה בכושר ההשתכרות, היה מוערך באופן גלובלי של כ- 63,000 ₪ ואף זאת- שלא ע"ד ההמעטה. לאלו היו מצטרפים פיצוי גלובלי בגין כאב וסבל, עזרת משפחה למשך שני חודשי אי כושר ראשוניים בשיעור של 3,000 ₪. מסכום זה היה צריך לנכות את תקבולי המל"ל ולהוסיף שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט. מכח העקרון של יחוד העילה- התביעה בעילה הנזיקית כנגד "היפר דודו"- המעביד, הייתה נדחית, וכמוה הודעה לצד שלישי שהגישה הנ"ל כנגד מבטחה במסגרת ביטוח חבות מעבידים. עוד יותר ולמעלה מן הדרוש, ראיתי לציין שאלמלא הייתה התביעה נדחית, ולו מצאתי שנסיבות התאונה החדשות אינן בגדר "תאונת דרכים", הרי שהייתי מוצאת לחייב את המעסיק ומבטחתו כלפי התובע, ויחד עם זאת- לחייבו באשם תורם משמעותי של כ- 2/3 מהנזק שהיה מוערך במסגרת הליך שאינו פלת"די. אך גם כאן- מדובר בהערת אגב תיאורטית, שאין לה כל נפקות במסגרת ההכרעה בתיק שלפני, לאחר שקבעתי כאמור כי דין התביעה להדחות. סוף דבר 16. התביעה נדחית. בנסיבות המיוחדות של העניין, השאלות המורכבות שעמדו להכרעה, מהטעמים שפורטו ברישא לפסק הדין ועוד,- אני סבורה שנכון וצודק יהא לקבוע שכל צד ישא בהוצאותיו , וכך אני מורה. תאונת עבודה