תביעה בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 נתוני רקע וגדר המחלוקת: התובע 1 (להלן - "התובע") הוא יליד שנת 1992 ובזמן שנפגע בתאונה נשוא הדיון היה קטין בן 5 שנים. התובעים 2-3 הם הוריו של התובע, ולגביהם קיימת הסכמה למחיקת תביעתם מחמת התיישנות, שכן התביעה הוגשה כ-11.5 שנים לאחר התרחשות התאונה שבנדון. עפ"י הנטען בכתב התביעה, ביום 21/8/1997 בסביבות השעה 16:00 לערך בזמן שהתובע שהה ברחוב פנימי בכפר בית ג'ן בסמוך לבית דודו, רכב חולף שזהותו אינה ידועה, פגע בו ונמלט מהמקום (להלן - "התאונה"). הנתבעת הכחישה את טענות התובע כי נפגע בתאונת דרכים, והכחישה כי נפגע בנסיבות המתוארות על ידו. הגם שהנתבעת לא הציגה גרסה סותרת לגבי נסיבות פגיעתו של התובע, נטען על ידה כי מכלול הראיות בתיק מצביעות על כך כי התובע נפגע ככל הנראה בהיותו הולך רגל על ידי רוכב אופניים. בנסיבות אלה לא היה מנוס משמיעת הראיות בשאלת החבות, ובאותה הזדמנות גם בשאלת הנזק משום שמצבו הרפואי של התובע הצביע על קיומה של נכות אורטופדית בשיעור של 9.75% לפי קביעת המומחה הרפואי ד"ר סודרי אשר מונה בהסכמת הצדדים. דיון והכרעה: בדיון אשר התקיים לפניי העידו התובע ועדת התביעה הגב' ג'נאן דבור, שהיא בת דודו של התובע. כמו כן העידו החוקר מטעם הנתבעת, מר עמי אלדר, אשר חקר את התאונה שבנדון, וכן ד"ר מוסטפא X, רופא משפחה שעובד בכפר, אשר בדק את התובע מיד לאחר אירוע התאונה. בתצהיר העדות הראשית מטעמו חזר התובע על תיאור נסיבות התאונה המפורט בכתב התביעה, כאמור לעיל, והוסיף כי הרכב הפוגע היה בצבע לבן וכי נפגע על ידי אותו רכב בזמן שרכב על אופניו, וכתוצאה מכך איבד את הכרתו. בדיעבד התברר לו לטענתו, כי בת-דודו, היא עדת התביעה הגב' ג'נאן דבור (להלן - "ג'נאן"), הובילה אותו ממקום התאונה אל מרפאתו של ד"ר מוסטפא X מקופת חולים כללית, שמרפאתו נמצאת בקרבת מקום, והלה בדק אותו והפנה אותו בדחיפות לבית החולים, שם אובחן כסובל משברים שונים בירך וברגל ימין, נותח לשם קיבוע השברים ואושפז עד ליום 4/9/1997. גם ג'נאן הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, ובו טענה כי היתה בבית הוריה כאשר שמעה חריקת בלמים וצרחה מבחוץ, או אז ניגשה למרפסת הבית ולתדהמתה ראתה ילד שרוע על הכביש. כאשר ירדה מהבית וניגשה לילד התברר לה כי זהו בן-דודה, התובע. חרף ההלם בו לקתה למראהו המזעזע של התובע היא התעשתה ולקחה אותו למרפאתו הקרובה של ד"ר X. זה המקום לציין, כי ג'נאן מבוגרת יותר מהתובע, ובמועד קרות התאונה היתה בת כ-14.5 שנים. כפי שיובהר בהמשך, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי נפגע בתאונת דרכים בנסיבות המתוארות בתצהירו, או מרכב בכלל. המסמך הראשון שמתעד את הפגיעה היא התעודה הרפואית בכתב ידו של ד"ר X (נ/2), שכזכור בדק את התובע סמוך מאוד לאחר קרות התאונה. באותה תעודה נרשם: "לדברי מלוויו נחבל בשוק ימין ע"י אופנים!!". בתיק הממוחשב של קופת חולים (נ/3) נרשם במקביל לרישום התעודה הנ"ל: "חבלה בשוק קרסול ימין, לדברי מלוויו תאונת אופנים...". הנה כי כן, ובניגוד למצופה, אין כל זכר בתיעוד הנ"ל לכך כי התובע נפגע מרכב. כמו כן, אין כל זכר לטענת התובע כי איבד את הכרתו, הגם שלטענתו הכרתו שבה אליו רק בזמן שהיה בחדר המיון, קרי זמן מה לאחר שנבדק כבר על ידי ד"ר X. אלא שהגרסה המופיעה ברישומיו של ד"ר X לגבי נסיבות פגיעתו של התובע על ידי אופניים, שבה ועלתה ברישומים מאוחרים יותר מאותו יום. כך למשל, בגיליון חדר המיון (נ/4) נרשם על גבי המדבקה שבראש המסמך, כי סיבת הפניה היא "נפ' חב' חתך" (נפילה, חבלה, חתך - ג'.ט.) ללא כל זכר לתאונת דרכים. גם בגוף הגיליון נרשם: "בן 5 שנים הולך רגל רוכב אופניים פגע בו ונחבל בראש וברגל ימין". התובע הועבר לאחר בדיקתו בחדר המיון לאשפוז במחלקת כירורגית ילדים, וברישום של האחיות מאותו ערב (נ/5) צוין: "ילד חדש בן 5 שנים לאחר תאונת דרכים (הולך רגל) אופניים פגע בו ונחבל בראש וברגל ימין". גם ברישום אחר מאותו ערב נרשם: "אבחנה - אופניים פגע בו". אם לסכם את הרישומים המופיעים במסמכים הרפואיים הנ"ל, הרי שהגרסה הברורה העולה מהם הנה, כי התובע נפגע בהיותו הולך רגל על ידי אופניים שהיו רכובים בידי אחר. ויובהר, הגם שבסיכום המחלה ובמסמכים הרפואיים אשר הונפקו לאחר שחרורו של התובע מאשפוז נרשם כי הוא נפגע בתאונת דרכים, ברם המקום היחיד בו נרשמה גרסה ברורה ומפורטת לגבי אופן פגיעתו, הוא במסמכים הרפואיים אליהם הפניתי לעיל. ומכאן, שאין בסיכום המחלה ובתיעוד הרפואי המאוחר יותר כדי לסייע לתובע בהוכחת גרסתו. אגב כך אוסיף, כי המסמכים הרפואיים אליהם הפניתי מקודם (גיליון חדר המיון וגיליון האחיות) מפריכים את טענת התובע לגבי איבוד ההכרה, שכן בהם נרשם באופן מפורש כי התובע לא איבד את הכרתו ולא הקיא. נתון זה יש בו כדי לחדד את נכונות הרישומים המופיעים במסמכים אלה לגבי נסיבות פגיעתו של התובע, והרי אם התובע לא איבד את הכרתו, כי אז ברור שהגרסה הראשונה שנמסרה מפיו - בהיותו היחיד שיכול לספר אודותיה - כמתועד ברישומים הראשוניים, היא הגרסה האותנטית ביותר, ובפרט שגרסה זו נרשמה על ידי יותר מגורם אחד (ד"ר X, פקידת הקבלה בחדר המיון והאחיות במחלקת האשפוז). במהלך חקירתו הנגדית התובע עומת עם הרישומים הנ"ל המתארים תרחיש אחר לגבי נסיבות פגיעתו, ואולם הלה הכחיש כי הוא או מלוויו סיפרו לצוות בית החולים, כי נפגע מאופניים כהולך רגל. התובע הוסיף, כי לא ייתכן שסיפר כך כי היה באיבוד הכרה. אלא שברישומים הרפואיים, גם של ד"ר X וגם של בית החולים, אין כל זכר לכך כי התובע איבד את הכרתו. בכך לא תמו הסתירות והתהיות האופפות את גרסת התובע לגבי נסיבות פגיעתו. כך למשל, בתיאור המקרה המופיע בחוות דעתו של ד"ר סודרי, המומחה הרפואי המוסכם, נרשם מפיו של התובע כי נפגע כהולך רגל. כשעומת עם רישום זה בחקירתו הנגדית טען התובע, כי הוא מסר למומחה כי בזמן התאונה הוא שיחק על אופניים ושלל בתוקף כי מסר לו שנפגע בזמן שהיה הולך רגל. הייתכן כי המומחה התבלבל או לא דייק ברישומיו? סביר מאוד להניח כי התשובה לכך היא שלילית, משום שהמומחה - שהינו אדם ניטראלי - רשם מה שרשם בהיותו ער לגרסה האחרת המופיעה בתעודה הרפואית של ד"ר X, כי מדובר בתאונת אופניים, כפי שהוא עצמו טרח לציין זאת בחוות דעתו. גם מכתבו של אבי התובע לנתבעת מחודש 3/1998 (נ/7) זכה להכחשה מצד התובע לגבי נסיבות התאונה המפורטות בו. בעוד שבאותו מכתב נרשם כי "בני ...נפגע בחצותו את הכביש ע"י רכב שזהותו לא ידועה", וללא כל אזכור לגבי רכיבת התובע על אופניים, טען התובע בחקירתו הנגדית, כי לא חצה את הכביש אלא היה על אופניים. אשר לעדותה של ג'נאן, מתברר כי גם עדות זו אין בה כדי לסייע לתובע. העיקר לנו מגרסתה של ג'נאן הם דבריה, כי שמעה חריקת בלמים וצעקה ולאחר מכן גילתה את התובע כשהוא פצוע על הכביש. לעומת זאת, בדבריה לחוקר מטעם הנתבעת לא סיפרה ג'נאן על צרחה ועל חריקת בלמים, ואפילו שללה כי שמעה דבר מאלה. מפאת חשיבותם אביא להלן קטעים מתמליל השיחה המוקלטת (נ/9): "החוקר: טוב את זוכרת את המקרה של התאונה? ג'נאן: כן. החוקר: מה את יודעת להגיד לי מה את זוכרת? איך התחיל.... ג'נאן: הייתי בבית. החוקר: כן. ג'נאן: בא בן דוד שלי ואמר שסאלח על הכביש לא יכול לקום.. .... החוקר: כן עכשיו את שמעת צעקות משהו? ג'נאן: לא." בשלב זה של השיחה גם אביה של ג'נאן שואל אותה בעצמו: "האב: לא שמעת אוטו לא שמעת צעקות למטה? ג'נאן: לא." ובהמשך לכך שבה ג'נאן ומסרה תשובה זהה גם לחוקר: "החוקר: אהה, הבנתי אבל את לא שמעת אותו צועק. ג'נאן: לא, הייתי בבית." זה המקום להתעכב על השגותיו של ב"כ התובע כנגד המשקל שניתן לייחס לחומר החקירה. לשיטתו, החוקר ניסה באופן פסול להכניס מלים בפיה של ג'נאן, ולכן אין לייחס לשיחה עמה משקל של ממש. עוד נטען על ידו, כי אי צירוף מלוא חומר החקירה המתייחס לחקירת אנשים נוספים, מבסס את ההנחה כי הגשתו יכולה היתה לשמש כראיה לזכות התובע. השגות אלה דינן להידחות אחת לאחת. לא זו בלבד שתמליל השיחה המוקלטת עם ג'נאן אינו תומך במסקנה אליה מכוון ב"כ התובע בסיכומיו, אלא שבחינה מדוקדקת של התמליל מחזקת את הרושם כי דבריה היו ספונטאניים לחלוטין. זאת ועוד, לפי הודעת הנתבעת לתיק בית המשפט, חומר החקירה, שכולל חקירת אנשים נוספים שברור כי הם לכל היותר עדים מפי השמועה, הועבר במלואו לב"כ התובע, ולכן יש להניח כי חומר החקירה אינו מגלה דבר לזכות התובע שכן אילו היו בו ראיות המחזקות את גרסת התובע, הדעת נותנת כי ראיות אלו היו מוגשות לתיק ללא כל שיהוי. לא אסיים את הדיון מבלי לעמוד על עדותו של ד"ר X, אשר נחקר לפניי בקשר לרישום המופיע בתיעוד הרפואי אשר הנפיק בסמוך לתאונה, בו נרשם כי לדברי המלווים התובע נפגע על ידי אופניים. בהקשר זה בקש התובע להיתלות בדברי ד"ר X אשר מסר בחקירתו לפניי, כי אומנם אין הוא יכול לזכור את נסיבות המקרה אחרי חלוף שנים, ברם בהכירו את שיטת עבודתו הוא יכול היה לומר, כי כבר אז תהה הכיצד רכיבה על אופניים יכולה לגרום פגיעה כה קשה דוגמת זו ממנה סבל התובע, ולכן הוסיף סימני קריאה בסוף המשפט שמתעד את נסיבות הפגיעה. ואולם, תהייה זו אינה מעלה ואינה מורידה משתי סיבות: ראשית, משום שמדובר בתהייה הנוגעת למנגנון הפגיעה וד"ר X לא נתבקש להסביר בעדותו, מדוע פגיעה שכזו איננה אפשרית גם כאשר מדובר בנפילה בזמן רכיבת אופניים; שנית, וזה העיקר, ד"ר X יצא מנקודת הנחה כי התאונה אירעה כאשר התובע היה רכוב על אופניו, מבלי להתייחס לאפשרות - שעולה בבירור מהמסמכים הרפואיים עליהם הצבעתי מקודם - כי התובע היה הולך רגל שנפגע מרוכב אופניים שייתכן מאוד כי דהר לעברו. כך או כך, תהייתו של ד"ר X אינה יכולה לשמש ראיה עצמאית להוכחת נסיבות התאונה או תחליף כלשהו לנטל המוטל על התובע להוכיח נסיבות פגיעתו. לסיכום, ומבלי להתייחס ליתר הנימוקים המפורטים בסיכומיה של הנתבעת, די בנימוקים עליהם עמדתי בהרחבה כדי להביאני לכלל מסקנה, כי התובע לא עמד בנטל הבסיסי המוטל עליו לפי מבחן מאזן ההסתברות להוכיח כי אכן נפגע בנסיבות הנטענות על ידו. אחרית דבר: אני מורה על דחיית התביעה של התובע. במאמר מוסגר אעיר, כי יש להצר על כך כי התובע לא השכיל לחזור בו מהתביעה בעקבות הערת בית המשפט לגבי הקשיים הראייתיים שנגלו בתיק. בנסיבותיו של המקרה, ותוך התחשבות בעובדה כי במועד הפגיעה התובע היה קטין בן 5 שנים בלבד, אני מחייבת את התובע לשאת בהוצאותיה של הנתבעת בגין שכר טרחת עו"ד בסכום מתון של 4,000 ש"ח אשר ישולם תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. אני מורה על מחיקת התביעה של התובעים 2-3 ללא צו להוצאות. משפט תעבורהתאונת דרכיםקטיניםתאונת פגע וברח / הפקרה