התביעות הוגשו בעילה כספית, חוזית, עשיית עושר ולא במשפט וסילוק יד הנתבעים, בני זוג לשעבר, התקבלו כחברים במושב בשנת 1985 וקיבלו לרשותם משק שמספרו 3 הידוע גם כגוש 11806 חלקה 4. בין השנים 1985-1988 התגוררו הנתבעים אצל קרוב משפחתם המתגורר אף הוא במושב, זאת משום שלא סיימו את בניית ביתם במשק אשר בבעלותם מסיבות השמורות עימם. החל משנת 1988 התגוררו הנתבעים בנכס בבעלות התובע, "דירה מקצועית", כך מכונה היא במושב, הידועה גם כגוש 11806 חלקה 92 הממוקמת על שטח של כ- 1,200 מ"ר הסמוך למשק אשר בבעלותם. לימים, נפרדו הנתבעים, הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") המשיך להתגורר בדירה המקצועית ואילו הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") עברה להתגורר בדירה אחרת במושב. לפיכך החל מחודש מרץ 2006 מתנהל אצל התובע חשבון חיובים נפרד בגין הדירה המקצועית על שם הנתבע בלבד. התביעה הראשונה - 19258-05-09 התביעה הראשונה הוגשה נגד הנתבעים שניהם על סך של 82,285 ₪ כאשר סכום החוב המשותף המיוחס לנתבעים עומד על סך של 19,885 ₪ ואילו חובו של הנתבע לבדו עומד על סך של 62,400 ₪. התובע טוען כי הנתבעים לא שילמו דמי שכירות בגין הדירה המקצועית וצברו חוב גדול, חרף ההתראות אשר נשלחו אליהם, לא פעלו הנתבעים לסילוק החוב ומכאן התביעה. כמו כן, טען התובע כי הנתבעים מלבד דמי שכירות, לא שילמו את התשלומים השוטפים הנגבים מכל חבר במושב כגון תשלומים עבור צריכת מים פרטית וצריכת מים חקלאית, דמי חכירה עבור המשק אשר בבעלותם, דמי חבר מוניציפאליים אשר נגבים מכל החברים במושב ותשלומי ארנונה. אשר על כן פנה התובע לבית המשפט בתביעה לחיוב הנתבעים בסכום החוב אשר נצבר ולשם סילוק ידו של הנתבע מהדירה המקצועית. התובע ציין בכתב תביעתו כי מסכום החוב אשר נצבר לחובתם של הנתבעים זוכה מידי תקופה סכום שהתקבל ממכירת יבולי פלחה מהשדות המצויים בתחומי המושב ואשר מעובדים באופן משותף ותמורתו מחולקת באופן שווה לכל החברים במושב. לפיכך סכום התביעה הינו לאחר זיכויים שוטפים בגין תמורת יבולי הפלחה המשותפים. התובע והנתבעת 2 הגיעו להסכם פשרה אשר קבל תוקף של פסק דין ביום 4.10.11 על ידי המותב הקודם אשר דן בתיק, לפיו הנתבעת תשלם סך של 6,748 ₪ לסילוק החוב בגין צריכת מים פרטית שלה בלבד ומחצית מהחוב המשותף הנצבר על המשק משותף לשני הנתבעים. הנתבע הגיש כתב הגנתו, במסגרתו טען, בין היתר, כי המשק אשר הוקצה לו בעת קבלתו למושב, לא כלל בית מגורים, להבדיל מנחלות שהוקצו לאחרים ומשכך, ולאחר שהוברר לו כי כל בעל משק זכאי לבית מגורים, אזי הנכס המושכר הינו תחליף לבית המגורים אשר לו הוא זכאי. במצב דברים זה, כך טען הנתבע, לא חלה עליו כל חובת תשלום דמי שכירות. לחילופין טען התובע כי דמי השכירות הינם מופרזים ודינם להתבטל (סעיף 18 לכתב ההגנה). עוד טען הנתבע, כי אין לו עדרי בקר הצורכים מים ואין הוא מגדל גידולים חקלאיים אשר בגינם צורך מים בכמות העולה על שימוש ביתי וכי תשלומי המים בהתאם לצריכה הביתית מקוזזים מהתמורה המתקבלת מיבולי הפלחה (סע' 14 לכתב הגנה). התביעה השנייה - 36203-10-11 תביעה זו הוגשה על ידי התובע כנגד הנתבע בלבד והיא נוגעת לחוב המצטבר משכר דירה העומד על סך של 43,200 ₪ מיום הגשת התביעה הראשונה בתאריך 7.5.09 ועד ליום 30.8.11, שלאחריו הוגשה התביעה השנייה. לטענת התובע, עד חודש מרץ 2006, המועד בו נפרדו בני הזוג, שלמו בני הזוג את דמי השכירות החודשיים ואילו ממועד פרידתם, לא משלם עוד הנתבע את דמי השכירות החודשיים לפיכך נצבר בכרטיסו חוב אשר גדל בהתמדה. אשר על כן, עתר התובע לחיוב הנתבע בסכום החוב וכן לסילוק ידו מן הדירה המקצועית. אחר שהוגשו תצהירים הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה יגישו סיכומים ללא חקירת עדים ובית המשפט ייתן פסק דין מנומק על בסיס כתבי הטענות, התצהירים והסיכומים אשר הוגשו לתיק. משהוגשו סיכומי הצדדים, בשלה העת ליתן בתיק פסק דין. דיון והכרעה טענתו המרכזית של הנתבע בתצהירו נוגעת להבטחה, כך לטענתו, אשר קיבל, כי הדירה המקצועית תימסר לו ולאשתו דאז, בלא תשלום, זאת בשל העובדה כי בנחלה שאותה רכשו לא היה בית מגורים. משכך, לטענתו, אין הוא חב בתשלום דמי שכירות עבור הדירה המקצועית. אין בתצהיר כל טענה לכפירה בסכומי החיובים הנוספים ובכך יש משום אי עמידה על הטענות אשר הועלו ביחס לכך בכתב ההגנה והתייחסות לעניין תינתן בהמשך. מעמדו של הנתבע ב"דירה המקצועית" הנתבע טוען בתצהירו, כאמור, כי קיבל את הדירה המקצועית למגוריו תוך התחייבות מצד חברי הועד באותה התקופה, בשנת 1988, כי הדירה מהווה פיצוי על כך שבנחלה שאותה קיבל באותו מועד עם עוד תשעה חברים חדשים, אין בית מגורים. לדבריו, הועד סירב לרשום את הדירה המקצועית בבעלותו כדי למנוע מחלוקות במושב והוא אף לא שילם מאומה בגין הדירה המקצועית באותן שנים. רק בחלוף כעשר שנים, בשנת 1997 לערך, נדרש להתחיל לשלם דמי שכירות. הנתבע אינו מציין שמותיהם של אותם חברי ועד, לא הוגשו תצהירים מטעמם של אלה וטענותיו ביחס לאותן התחייבויות אשר ניתנו לו על פי הטענה בעל פה, הינן טענות כלליות. המושב, בתצהירי מזכיר ועד האגודה, הכחיש מכל וכל את טענת הנתבע כי הדירה המקצועית נמסרה לו חינם אין כסף. לטענת המושב, לא יעלה על הדעת מצב בו חברים או תושבים שאינם חברים עושים שימוש בדירה מקצועית ללא תשלום ומעולם לא קרה שלחבר כלשהו ניתנה דירה מקצועית לשימוש במתנה. בחנתי את טענת הנתבע ואני מוצאת כי טענה זו ראויה להידחות, בעיקר משום שהיא סותרת מסמכים בכתב, בין היתר מסמכים מפרי עטו של הנתבע בעצמו ואף משום חוסר הגיונה. במה דברים אמורים? ראשית, לתצהיר מזכיר ועד המושב צורפה כרטסת חשבונות אשר אותרה רק משנת 1996 ואילך. בכרטסת זו מפורטים חיוביו וזיכוייו של הנתבע בחשבונו אצל המושב. עיון בה מלמד כי כבר בשנת 1996 מופיעים בכרטסת חיובים בגין שכר דירה והדבר סותר את טענת הנתבע בתצהירו כי נדרש לשלם שכר דירה רק מאז 1997. מעבר לכך, חרף החיובים הרבים, העקביים, בגין שכר דירה, לא הוצגה בפניי כל פנייה מצד הנתבע אל המושב ובה מלין הוא על החיובים הללו. ההפך הוא הנכון. מן התדפיסים עולה כי הנתבע מתנהל לאורך השנים באופן שבו הוא נושא בתשלום דמי השכירות. באותו חשבון מופיעים זיכויים שונים לאורך השנים וחיובים שונים, בהם ביחס לשכר הדירה. כאמור, לא הוצגה בפניי כל תלונה מצידו של הנתבע לאורך כל אותן שנים. שנית, עיון בפרוטוקולים מישיבות ועד הנהלת המושב מלמד כי בתאריך 21.8.88 נרשם כך: "עקב מצוקת דיור של החבר אברהם מיכאל הוחלט להשכיר לו את הדירה המקצועית הפנויה (דירת הרופא) לתקופה של 10 חודשים ולגבות ממנו את דמי השכירות מראש כמו כן לגבות גם עבור דוד השמש והציוד הנמצאים בדירה." כאמור, אין ולא טרוניה אחת מצד הנתבע אודות ניסוח הפרוטוקול לאורך כל השנים שחלפו וגם כעת, אין הנתבע טורח ליתן הסבר לפרוטוקול זה. בתאריך 28.12.97 בישיבת ועד הנהלת המושב, בה נכחה גם אשתו דאז של הנתבע, תועד כך: "הוחלט ללכת לקראת החברים קטי ומירי אברהם עקב המצב הקשה לגבות החל מ- 1.1.98 : מיסים התשלום המלא מים התשלום מלא שכר דירה 200 ₪ בלבד על חשבון חוב ישן 250 ₪ בלבד. ההסדר הינו לשנה ועוד אופציה לעוד שנה..." כלומר, לא רק שלא נשמעה טרוניה אודות עצם החיוב לכל אורך אותן שנים, אלא שהנתבע אף שילם בהנחה מיוחדת שניתנה לו, זאת לאחר שהתחשבו בו. גם ביחס לפרוטוקול זה שותק הנתבע ואינו נותן כל טעם או הסבר לתוכנו, הסותר את טענתו ביחס לנסיבות כניסתו לגור בדירה המקצועית. עניין נוסף והוא מרכזי, נוגע לנסיבות בהם נמסרה לנתבע ולאשתו דאז הדירה. הנתבע, כאמור, טוען כי היה זה על חשבון העדר בית מגורים בנחלתו. טענה זו סותרת את מכתביו של הנתבע בעצמו מן העת הרלוונטית. במכתב הראשון, מכתבו של הנתבע בעצמו מיום 22.6.88, נכתב כך: "אני החבר אברהם מיכאל הגר בביתו הישן של אברהם אברהם מבקש לעבור לגור בדירה מקצועית שהתפנתה (הדירה שגר בה חשמונאי מדר) זאת עקב חילוקי דעות עם אברהם אברהם וכמו כן אני אמור לעזוב את דירתו תוך זמן קצר אני מקווה שתאפשרו לי לקבל את הדירה המוזכרת מסיבה שכיום אינה בשימוש בתודה מראש על החתום החבר אברהם מיכאל" מכתבם השני, אשר נשלח הפעם על ידי הנתבע ואשתו דאז, נושא תאריך 29.7.88, וזו לשונו: "בהמשך למכתבנו הקודם בו ביקשנו לאפשר לנו דיור בבית מקצועי שהתפנה. ביקשתם שנפרט את נימוקינו, אז נימוקינו הם: בבית שבו אנו גרים כיום, ביתו של אברהם אברהם הישן, אין אנו ישנים בנוח מאז שאברהם החליט שנעזוב את הדירה בהקדם האפשרי בעקבות חילוקי דעות בינינו לבינו. אין אנו רוצים להיות עלוקות על צווארו, וכך גם לא נוח לנו לגור בתנאים כאלה של עויינות. ובדיוק בזמן זה התפנתה דירה ואין אנו יכולים לגור בעיר, כי הרי אנו חברי מושב ולא עירוניים. אנו מבקשים שנית בכל לשון של בקשה, קבלו בקשתנו זו בחיוב. אם יש מביניכם חברים אינושיים בטוחים אנו שתתחשבו במצבנו זה ותאפשרו לנו דיור בדירה שהתפנתה בכדי שנוכל לישון בשקט ובלי הפרעה מכל גורם שהוא, כפי שכולכם ישנים. מקווים שנימוקינו אלו יספקו אתכם. מחכים לתשובה חיובית בקוצר רוח מיכאל וקטי אברהם" מכתבים אלו, אשר נכתבו כאמור על ידי הנתבע, אינם מותירים מקום לספק - באותה עת בה נמסרה לו ולאשתו דאז הדירה המקצועית, לא היה זה מתוך חובה כלשהו, הבטחה או תיקון עיוות כפי שטוען הנתבע, אלא היה זאת בעקבות בקשות הנתבע ואשתו לצאת מדירת הדוד בה התגוררו בשל חילוקי דעות שנתגלעו ביניהם. אם היתה הדירה נמסרת מתוקף התחייבות כלשהי, כפי שטוען הנתבע, מדוע זה לא ציין זאת במכתביו? תוכן המכתבים סותר את טענתו ומתיישב עם גרסת המושב, כי הדירה המקצועית נמסרה לו לבקשתו, כנגד דמי שכירות ובכך תומך גם פרוטוקול הועדה כאמור, מחודש אוגוסט 1988, בסמיכות למועדי שני המכתבים, המדבר על "מצוקת דיור" ולא על כל סיבה אחרת בגינה הושכרה לנתבע ולבת זוגו הדירה. ועוד, עיון בהחלטת בית הדין הרבני אשר עסק בתיק הגירושין של הנתבע ואשתו דאז, מלמד כי הנתבע הודיע לבית הדין הרבני, והדבר נרשם בהחלטתו של בית הדין מיום 3.9.2007, כי הוא - "מתגורר בגפו בדירה שכורה מס' 126 במושב מדרך עוז החל מ- 1.2.06 וכל ההוצאות על הדירה הנ"ל חלות עליו מהתאריך הנ"ל..." היינו, הנתבע מודה בפני בית הדין הרבני כי מתגורר הוא בדירה שכורה. אם היתה הדירה נמסרת לו כאילו מדובר ברכושו שלו, מדוע זה טרח וציין בפני בית הדין הרבני כי המדובר בדירה מושכרת? לנתבע הפתרונים. ולבסוף, כבר בשנת 2000 נקט המושב בהליך לגביית חובות דמי השכירות והחיובים הנוספים כנגד הנתבע ואשתו. ההליך ננקט בפני הועדה המשפטית של תנועת מושבי העובדים בישראל וביום 15.6.00 חתמו הצדדים, ובכלל זה הנתבע, על "הודעת פשרה מוסכמת" בה הוסכם על זיכויים שונים בחשבון והנתבעים הצהירו כי ישלמו את החובות והחשבונות השוטפים בהמשך. אם אכן אין הנתבע חב בתשלום כלשהו בגין שכר דירה, מדוע זה התחייב במסגרת אותה פשרה לשלמו? הנה כי כן, כל המסמכים אשר הוצגו לבית המשפט על ידי המושב מלמדים כי הדירה המקצועית הושכרה לנתבעים בתמורה לאורך שנים רבות ואין כל תימוכין לטענת הנתבע אשר הועלתה בהליך זה, כי זכאי הוא להתגורר בדירה בלא כל תשלום שהוא. מעבר למסמכים הרבים הסותרים כאמור את טענת הנתבע, טענתו אף אינה מתיישבת עם ההגיון והשכל הישר. אם אכן התכוון המושב להעניק לנתבע ולבת זוגו דירה נוספת, מדוע זה לא נרשם הדבר? האם הוענק לנתבע גם השטח שעליו ניצבת "הדירה המקצועית"? המדובר בשטח רחב היקף. הכיצד זה ניתן שטח שכזה, כך לשיטת הנתבע, מבלי שיש לדבר תיעוד? מעבר לכך, כאמור, הנתבע לא הצליח ליתן טעם הגיוני לכך שחרף טענתו כי הדירה נמסרה לו לשם מניעת אפליה בינו לבין אחרים ויחד עם זאת הטענה הזו לא הועלתה ולו פעם אחת בכל אותן שנים רבות ואף לא כאשר נדרש לשלם למושב ואף שילם בפועל. מסמכים נוספים אשר נותרו בלא מענה מצידו של הנתבע הם מכתבי הדרישה אשר נשלחו לו על ידי המושב. המושב צירף דרישות לתשלום דמי שכירות נושאות תאריך 8.9.04, 27.4.06, 18.7.06, 13.5.07 ומנגד, שוב, לא הוצגה כל טרוניה או תלונה מצידו של הנתבע ואף לא נשמעה כל טענה כי אין הוא חב בתשלום דמי שכירות בגין הנכס. מכתבים אלו, ככל שהוצג בפניי, נותרו בלא מענה מצד הנתבע. אם סבר הנתבע כי אין הוא חב בתשלום דמי שכירות כלשהם, מדוע לא טרח והשיב במענה שכזה למכתבים? אין זאת אלא שטיעון שכזה לא היה בפי הנתבע בעת הרלוונטית למכתבי הדרישה אלא הופיע בהמשך, לאחר הגשת התביעה, כטענת הגנה. לפיכך, מסקנתי היא כי מעמדו של הנתבע בדירה המקצועית הוא כשל שוכר. שוכר אשר לא שילם את דמי השכירות לאורך תקופה ממושכת ולא שעה לפניות המושב בעניין. משלא עמד הוא בתשלום דמי השכירות כמתחייב, זכאי המושב לפנותו מן הדירה. יצויין כי הנתבע לא טען דבר ביחס לעתירה לפנותו, לא בכתב ההגנה, לא בתצהיר ואף לא בסיכומיו. האם נהג המושב באופן המפלה את התובע טוען הנתבע בתצהירו ובסיכומיו, כי התנהגות המושב כלפיו נגועה באפליה פסולה. כי כפי שקיבלו חברים אחרים, אשר התקבלו יחד עמו לחברות במושב בשנת 1985, נחלות עם בתים, כך היה על המושב להקצות גם לו נחלה עם בית. לטענת הנתבע בתצהירו, המושב היה מחוייב להקצות לו נחלה עם בית ומשלא הוקצה לו בית, אין המושב זכאי לדמי שכירות כנגד הדירה המקצועית שבה מתגורר הנתבע מזה שנים. הנתבע העלה טענותיו באופן כללי, בלא כל ראייה כתובה ומבלי שהביא מצהירים מטעמו אשר יתמכו טענותיו. מנגד, דווקא המושב הציג מסמכים הנוגעים לאחר מן החברים האחרים אשר שמו צויין על ידי הנתבע ואשר אף הוא קיבל נחלה בלא בית, כך עולה מתצהיר המושב, ואף הוא נתבע והגיע לפשרה עם המושב במסגרתה שילם את חובותיו בגין דמי השכירות. הנתבע צרף לתצהירו דוגמת חוזה שכירות הידוע כ"חוזה משבצת תלת צדדי" וציין בתצהירו, בסעיף 24 בו כך: "... מיעוץ משפטי שקיבלתי לאחר בירור עם מנהל מקרקעי ישראל, נאמר כי לא קיימת נחלה בלי בית מגורים וכי לכל נחלה חייב להיות צמוד בית מגורים". ככל שעיינתי בחוזה לדוגמא לא מצאתי כל סעיף הכולל התחייבות לספק למאן דהוא בית מגורים. גם הסעיפים אליהם היפנה הנתבע בסיכומיו ומהם מסיק הוא אודות אותה חובה של המושב להקצות נחלה עם בית מגורים, אינם מלמדים על מסקנתו של הנתבע וברי כי אין די באמירה, בתצהיר ובסיכומים, אודות "בירור" שנערך במנהל מקרקעי ישראל. אין זו הדרך להציג ראייה ולא ניתן לקבל את הטענה האמורה כראיה כלשהי בתיק. לפיכך, אני מוצאת לדחות טענתו זו של הנתבע, אשר גם אם היה בה ממש, וכאמור, איני סבורה כך, מועלית רק כעת, כמעט 30 שנה לאחר הקצאת הנחלות. גובה חובו של הנתבע בגין דמי השכירות המושב תמך טענותיו ברישומים מספרי האגודה. הנתבע לא הציג כל ראיה הסותרת את גובה החוב הנתבע על ידי המושב בגין שכר הדירה כמפורט בתדפיסים אשר הוגשו. הנתבע אף לא הציג כל ראיה שהיא בדבר גובה דמי השכירות הראויים, אחר שטען כי הוא נתבע לשלם דמי שכירות מופרזים. דמי השכירות נקבעו, כך עולה מן הכתובים, מעת לעת, בהחלטות ועד ההנהלה של המושב. כך, בין היתר, נקבעו דמי השכירות של הדירות המקצועיות בפרוטוקולים מן התאריכים 23.10.88, 1.12.96, 30.12.01, 20.8.02 ו- 26.12.04. המושב אף צירף חוות דעת שמאי ממנה עולה כי דמי השכירות הראויים עולים על אלו שבהם חוייב הנתבע בפועל, בהתאם להחלטות ועד הנהלת המושב. לאור האמור, מקבלת אני את טענת המושב כי הדירה המקצועית הושכרה לנתבע, כנגד תשלום, לאורך כל השנים. עוד מקבלת אני את טענת המושב כי חובו של הנתבע למושב הוא כפי שמשתקף בכרטיסו של הנתבע אצל המושב. הנתבע טען עוד, באופן כללי ומבלי ליתן כל פירוט שהוא, כנגד חיוביו הנוספים, מעבר לדמי השכירות ואולם טענה זו נותרה עלומה בכתב ההגנה ולא נטען לגביה דבר בהמשך. סעיף 178 לתקנון המושב, קובע כך: "הרשמיות בספרי האגודה תחייבנה כל חבר-אגודה בקשר לכל עניין, הנוגע לחובותיו לאגודה ובקשר לכל עניין, הנוגע לתביעותיו ממנה". לעניין החוב בגין ההיטלים השונים כגון מים, ארנונה, דמי חבר ומס שדות, הרי שלטענת הנתבע, הסכום אשר מתקבל מיבולי הפלחה מאז ומעולם, כיסה את החובות אשר הצטברו מפעם לפעם בגין דמי השימוש. ואכן, עיון ברישומים מלמד כי חשבונו של הנתבע זוכה מעת לעת, כפי שנטען על ידי המושב, בדומה ליתר חשבונות חברי המושב. הנתבע לא הביא בדל ראיה ביחס לחיובים אשר נטען כי מופרזים או לא מוצדקים הם. מכרטסת החשבונות עולה בברור כי הנתבעים חויבו מידי חודש בחודשו בגין צריכת מים, תשלום שוטף למנהל ותשלום מיסי שדות אשר מהווים למעשה את אותה הצריכה. לפיכך, בהעדר ראיה הסותרת את רישומי המושב, ומשהוצגו הרישומים כמתחייב, הורם נטל ההוכחה כנדרש על ידי המושב והוכח, ברמה הנדרשת, גובה חובו של הנתבע כלפי המושב. סוף דבר לאור המבואר מעלה, מקבלת אני את שתי התביעות כנגד הנתבע ומורה כדלקמן: א. הנתבע יסלק את ידו מן הנכס המצוי בחלקה 92 בגוש 11806 במדרך עוז וישיב את החזקה בו למושב כשהוא נקי מכל חפץ וזאת בתוך 30 יום מהיום. ב. הנתבע ישלם למושב את מחצית החיובים המשותפים החלים על המשק אשר הצטברו החל מחודש מרץ 2006, 9,943 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 27.5.09 ועד למועד התשלום בפועל. ג. הנתבע ישלם למושב את סכום התביעה המיוחס לו בתיק 19258-05-09 בגין דמי השכירות, בסך 62,400 ₪ בגין חוב דמי השכירות אשר הצטבר עד למועד הגשת התביעה, זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 27.5.09 ועד למועד התשלום בפועל. ד. הנתבע ישלם למושב את סכום התביעה המיוחס לו בתיק 36203-10-11 בגין דמי השכירות, בסך 43,200 ₪ בגין חוב דמי השכירות אשר הצטבר מאז הגשת התביעה בתיק 19258-05-09 ועד למועד הגשת התביעה השניה, זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.8.11 ועד למועד התשלום בפועל. ה. הנתבע יישא בהוצאות משפט בסך 4,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ + מע"מ. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. זכות ערעור כחוק.עשיית עושר ולא במשפט