תביעה שעניינה פיצוי כספי בגין ניהול משא ומתן בחוסר תום לב התובעת הינה חברה מאוגדת בישראל ובבעלותה בניין מסחרי חדש ומודרני, ברחוב הנשיא 21 בחדרה הידוע כגוש 10034 חלקה 378 (להלן: "הבניין"), ובין היתר בקומה השלישית והרביעית הימנו, מצוי שטח של כ-750 מ"ר (כולל שטחים ציבוריים), בתוספת 7 חניות צמודות לרכבים (להלן: "הנכס"). שירותי בריאות כללית (להלן: "הנתבעת" או "הכללית") הינה אגודה עותומאנית הרשומה בישראל העוסקת במתן שירותי בריאות במדינת ישראל. בסמוך לחודש אפריל 2008 פנתה הנתבעת באמצעות מר דוד גרניצה (להלן: "גרניצה") שהינו מנהלה האדמיניסטרטיבי במחוז שרון-שומרון אל נציג התובעת, מר מוטי ראובן (להלן: "ראובן") לשם בדיקת היתכנות של שכירת שטח נרחב לצורך הקמת מרפאה בבניין. ביום 1.7.2008 חתמה הנתבעת על הסכם שכירות שעניינו שכירת שטח של 199 מ"ר מתוך הקומה השלישית בבניין - בחלק הדרום מערבי, למשך 3 שנים עם אופציה לשלוש שנים נוספות. לטענת התובעת, הנתבעת התנהלה לאורך כל הדרך לרבות בהסכם השכירות מיולי 2008 באופן מייגע ואיטי. כפועל יוצא שלח ראובן לגרניצה מכתב בעניין זה וגרניצה הבהיר לתובעת, כי הנתבעת רצינית וכנה בכוונותיה לשכור את הנכס, לכן התובעת "שמרה אמונים" לנתבעת ונמנעה מלנהל משא ומתן עם שוכרים פוטנציאליים ובפרט כשלאחר הסכם זה עתיד היה להירקם הסכם נוסף לשכירת הנכס (750 מ"ר). כאמור, לאחר חתימת ההסכם שעניינו שכירת 199 מ"ר בבניין החלו הצדדים במשא ומתן לשכירת הנכס (750 מ"ר). לטענת התובעת, המשא ומתן כמעט התפוצץ באמצע אוגוסט 2008 לאור הסחבת מצידה של הנתבעת. אולם, האמונה שנטע גרניצה בתובעת, כי ההסכם ייחתם וכי הסחבת נובעת ממימדי הנתבעת ומהצורך בקבלת אישורים, ללא צורך במכרז כזה או אחר מנעו זאת. אמנם הודתה התובעת, כי גרניצה הודיע לה באופן פורמאלי, שהחתימה על הסכם השכירות דורשת אישור של הגורמים המוסמכים וכי התובעת רשאית לנהל משא ומתן גם גופים אחרים (סעיף 9 לכתב התביעה). אולם, היא הוטעתה מדבריו של גרניצה לפיהם בסופו של יום ייחתם הסכם ולכן על פי דרישת הנתבעת הועברו לידיה תוכניות בינוי, טיוטות הסכמים והוזמנה מעלית בעלת מאפיינים ייחודיים לשימושה של הנתבעת בעלות בסיסית יקרה יותר מעלות מעלית רגילה ללא מפרט ייחודי. בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2008 נסגרו הפרטים האחרונים הנוגעים למפרט הטכני והתוכניות האדריכליות, התמורה, תקופת החוזה ואף נקבע מועד לחתימת ההסכם, הוא 2.10.08. דא עקא, הנתבעת נסוגה מההסכמות ובסופו של יום לא נחתם הסכם. לטענת התובעת, הנתבעת לא נתנה טעמים ענייניים וסבירים מדוע היא לא חתמה על ההסכם ולמעשה היא הוליכה את התובעת שולל בחוסר תום לב לא רק בכך שהיא גרמה לתובעת לדחות פניות מצד ניו-פארם ומשרד עורכי דין אלא בכך שהיא מנעה בפועל מש.ל.ה שירותי רפואה בע"מ (להלן: "ש.ל.ה") שהינה חברת בת של הנתבעת לנהל משא ומתן במקביל בעניין השכרת הנכס. עוד טענה התובעת כי עובר למו"מ עם הנתבעת על הנכס נוצר קשר בין התובעת לש.ל.ה וכי ש.ל.ה והיא חתמו על הסכם שכירות ביום 19.3.08 באשר לקומה השנייה בבניין (שטח מסחרי כולל של 500 מ"ר). לאחר מכן החלו לנהל מו"מ לשכירת הנכס, אלא שהנתבעת "תקעה תריז" בגלגלי המו"מ ומנעה מש.ל.ה באופן בוטה תוך ניצול מעמדה לנהל את המו"מ. בשל התנהגות זו של הנתבעת נחתם בין התובעת לש.ל.ה הסכם שכירות רק ביום 1.2.09, היינו כשנה תמימה לאחר המועד שבו הייתה אמורה ש.ל.ה לשכור את הנכס. מנגד טענה הנתבעת, כי כתב התביעה הוא אשר הוגש בחוסר תום לב, שכן הנתבעת ניהלה מו"מ בתום לב מוחלט ובשקיפות מלאה תוך הדגשה כי מהלך השכירות דורש אישורים שונים לרבות מכרז או פטור ממכרז ולא פעם הבהירה הנתבעת כי התובעת חופשיה לנהל מו"מ עם כל גורם שתמצא לנכון וכי אם תבחר להשכיר את הנכס לגורם אחר, לא תהא לנתבעת כל טענה. גם הנתבעת בעצמה השקיעה זמן ומשאבים בקשר עם אותו מו"מ לרבות קשר עם עורכי דין שנשכרו וקשר עם צוות מתכנן מקצועי חיצוני. בסופו של דבר הוחלט בדרגים הגבוהים אצלה כי יועדף שיפוץ הנכס הקיים והמצוי בבעלותה על פני התקשרות בהסכם שכירות חדש ועל כן היא הודיעה מיידית לתובעת כי לא תשכור את הנכס. עוד לגרסת הנתבעת, ההתעניינות של ש.ל.ה בנכס עצמו החלה לאחר שהתנהל מו"מ בין הנתבעת לתובעת. ש.ל.ה החליטה להמתין למיצוי המו"מ בין התובעת לנתבעת מבלי שנכפה עליה דבר. אין בין ש.ל.ה למחוז שרון-שומרון של הנתבעת יחסי מרות ואין כפיפות וממילא המנהל האדמיניסטרטיבי אינו יכול ליתן לש.ל.ה הוראות. יתרה מכך, הנתבעת הודיעה לתובעת כי היא לא תשכור את הנכס כבר באוקטובר 2008 ולא ברור מדוע ארך המו"מ עם ש.ל.ה עד פברואר 2009 אם לשיטתה של התובעת ש.ל.ה הייתה "בשלה" להסכם. גם הטענה כי התובעת ניהלה מו"מ עם ניו פארם ביחס לנכס הינה עורבא פרח, שכן ידוע לכללית כי המגעים בין הצדדים היו ביחס לשכירת שטחים בקומת הקרקע ולא בקומה לגביה ניהלה הנתבעת מו"מ. עוד ציינה הנתבעת כי אין שחר לטענות התובעת בתביעה דנן שכן במכתבו של ראובן מיום 3.7.08 כתב האחרון לנתבעת "התחלנו במשא ומתן עם גורמים נוספים.. ובשלב זה לא יימשך כל משא ומתן עימכם". לפיכך לא ברור כיצד גוף שהודיע לה בראשית יולי 2008 כי הוא מנהל במקביל מו"מ עם גורמים נוספים יכול לטעון, כי הכללית "כבלה" ידיו להתקשרות עם אחרים. לטענת הנתבעת, התובעת ציינה בפניה במספר רב של הזדמנויות כי החלטתה להוסיף מעלית, החלטה שיושמה טרם קבלת אישור ההתקשרות בין הצדדים, נבעה מראיית הצורך הכולל למבנה עצמו (השבחת הנכס על ידי התקנת מעלית גדולה ומהירה) ולא בכדי היא לא המתינה לאישור עסקת השכירות וחתימת ההסכם מולה. התקנת המעלית נעשתה באחריותה המלאה של התובעת כפי שהשתקף ממכתבה של התובעת מיום 28.7.08: "אנו מצפים כי ייחתם הסכם עד ליום 10.8.... חריגה ממועד זה לא יאפשר התקנת המעלית במועד". כלומר, ככל שהתובעת מצאה לנכון להתקין מעלית אף ללא הסכם שכירות חתום היא עשתה כן משיקוליה שלה וללא קשר להסכם עם הכללית. מטעם התובעת העידו ביום 12.3.12 מר אילן לוי מנהל הרכש והלוגיסטיקה של ש.ל.ה בתקופה הרלוונטית ומר סמי לוי הבעלים של התובעת. ביום 13.3.12 העידו מטעם הנתבעת גרניצה, מר ראובן ברט מהנדס במחוז שרון-שומרון של הנתבעת אשר נתן ייעוץ וליווי לנתבעת במהלך המו"מ וביום 19.12.12 העיד מר הלפרין עוזי, מנכ"ל ש.ל.ה. דיון אין חולק כי בין הצדדים לא נחתם הסכם שכירות בגין הנכס. לטענת התובעת, הנתבעת ניהלה עמה משא ומתן בחוסר תום לב בניגוד לסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") ולכן היא זכאית לפיצוי כספי. מנגד טענה הנתבעת, כי המו"מ נוהל בתום לב ובשקיפות מלאה. בסיכומי התובעת (סעיפים 83-71) העלתה האחרונה עילות תביעה נוספות שעניינן מצג שווא ותרמית על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקנ"ז"). הנתבעת התנגדה וטענה כי העילות הועלו לראשונה בסיכומים והן בבחינת הרחבת חזית אסורה. בטרם אפנה לדון בעילות התביעה אשר הועלו בסיכומי התובעת, אדרש תחילה לשאלה העיקרית הניצבת לפתחו של בית המשפט והיא האם הנתבעת ניהלה מו"מ בחוסר תום לב אם לאו. אם התשובה לכך היא חיובית, מה שיעור הפיצויים לו זכאית התובעת. יצוין, כי לצד שאלה זו עומדות במחלוקת מספר שאלות נוספות: האם הנתבעת מנעה מש.ל.ה להיקשר עם התובעת בהסכם והאם ניתן לראות בכך חוסר תום לב וכן מה הנזק שנגרם לתובעת מהתקנת המעלית הייחודית, ככל שנגרם. עקרון חופש החוזים וחובת תום הלב הלכה פסוקה כי עקרון חופש החוזים מאפשר לכל צד לנהל משא ומתן ללא חשש שמא יקשר בחוזה מחייב מבלי שגמר אומר בדעתו לעשות כן ואין לאלץ צד להעדיף את רצונו וטובתו של הצד האחר על פני טובתו ורצונו שלו. אולם, עקרון זה כפוף לחובת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים. לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט אורי שוהם (ת.א (ת"א) 1018/06 אורי וקנין נ' Saint Gobain Glass France, כ' הש' אורי שהם, פורסם 3.4.12 עמ' 20): "חופש החוזים מתיר לכל צד במשא ומתן להחליט, כי אינו רוצה להתקשר בחוזה. כך, כל צד הנכנס למשא ומתן, נוטל על עצמו סיכון, כי בסופו של יום, העסקה לה ציפה, לא תצא אל הפועל. פרישה מעריכת חוזה היא אמנם זכות המוקנית לכל צד במשא ומתן, אולם הפעלתה כפופה לעקרון תום הלב שבסעיף 12 לחוק החוזים. ההנחה, הניתנת לסתירה, הינה, שככל שהמשא והמתן מצוי בשלב יותר מתקדם, והצדדים קרובים יותר לשלב החוזי, כך תידרש סיבה מובהקת וברורה יותר להצדקת הפרישה". (הדגשה שלי-א.מ.ג). סעיף 12 לחוק החוזים "תום לב במשא ומתן" קובע: "(א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. (ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחויבים". את אמת המידה אותה הציב עקרון תום הלב היטיב להגדיר כבוד הנשיא א' ברק ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 279 (1999): "תום-הלב אינו דורש כי האחד לא יתחשב באינטרס העצמי שלו. בכך שונה עקרון תום-הלב מעקרון הנאמנות (החל על דירקטור, שלוח, אפוטרופוס או עובד ציבור..... עקרון תום-הלב קובע רמת התנהגות של אנשים הדואגים, כל אחד לאינטרס שלו עצמו. עקרון תום-הלב קובע כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם - לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם - אדם". (הדגשה שלי-א.מ.ג.) יודגש, כי עקרון תום הלב הן במשא ומתן (סעיף 12 לחוק החוזים) והן בקיומו של חוזה (סעיף 39 לחוק החוזים) נדון רבות בפסיקה ונקבע, כי חובת תום הלב מקימה חובת גילוי אקטיבית של עובדות כאשר: "על פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם המנהל משא ומתן יגלה אותן לצד השני" (גבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי עמ' 149-150). עוד נקבע, כי "דרישת תום הלב מחייבת הגינות, היא מחייבת גילוי נאות, היא מחייבת התחשבות בזולת ושיתוף פעולה להגשמת מטרת החוזית. דרישת תום הלב מחייבת התחשבות בציפיות הסבירות של הצד השני, שקיפות מירבית ואי הסתרת מידע מהותי, אולם אין היא מחייבת צדקנות. צד למשא ומתן אינו חייב לוותר על טובתו ועל האינטרסים הכלכליים שלו, רק על מנת למלא אחר ציפיותיו של הצד האחר ולא לאכזבו. לא זו תכליתה של חובת תום הלב ולא לכך היא נועדה" (ע"א (ת"א) 10619-08-11 פארק תעשיות אלמוג בע"מ נ' טמפו משקאות בע"מ, פורסם 1.5.12, עמ' 12) (הדגשה שלי-א.מ.ג.). בענייננו, עסקינן במשא ומתן שארך כחמישה חודשים, מהרגע שבו החלה ההתעניינות בנכס ועד להודעת הנתבעת כי היא לא תשכור את הנכס. כאשר ביולי 2007 נחתם ההסכם הראשון (השכרת שטח של 199 מ"ר) ורק לאחריו החלה תאוצה במו"מ להשכרת הנכס. אין מחלוקת כי התובעת ידעה לאורך כל הדרך שגודלו של הנכס חייב אישור מיוחד של הנהלת הנתבעת (סעיף 9 לכתב התביעה) וכי לגרניצה אין סמכות לאשר שכירת שטח בגודל כזה (עדותו של סמי 12.3.12 עמ' 21 ש' 8). מטבע הדברים התכנסות הנהלה של חברה גדולה היא לא דבר שנעשה מידי יום. בנסיבות אלה פרק הזמן שחלף לצורך המו"מ עד שהגיע לקיצו הינו פרק זמן סביר ולטעמי לא ניתן לכנותו "סחבת". במשך כל אותו הזמן הועברו תוכניות בינוי, הוחלפו טיוטות והצדדים נפגשו עם גורמים מקצועיים לרבות אדריכלים ומהנדסים ועלה כי הנתבעת השקיעה זמן ומאמץ במו"מ לא פחות מהתובעת. יחד עם זאת, צודקת התובעת כי פרישת הנתבעת מהמו"מ לאחר שסוכם ההסכם ואף נקבע מועד לחתימה (2.10.08) כשההודעה לתובעת התקבלה לטענתה לאחר אותו מועד (6.10.08), מחייבת בדיקה האם פעלה הנתבעת בתום לב אם לאו. בהקשר זה אפנה לדבריו של כבוד השופט שוחט בע"א (ת"א) 10619-08-11 פארק תעשיות אלמוג בע"מ נ' טמפו משקאות בע"מ, (פורסם 1.5.12, עמ' 8-9): "ככל שהשלב בו נמצא המשא ומתן מתקדם יותר, וככל שהצדדים קרובים יותר לתחום החוזי, נדרשת סיבה מובהקת וברורה יותר להצדקת הפרישה ולהיפך, ככל שהמשא ומתן נמצא בשלבים ראשוניים והיוליים יותר, קל יותר להשתחרר ממנו בתום לב" (שלו, שם עמ' 152; ר' גם ע"א 416/89 גל אור (גלר) משה נ' חברת כלל (ישראל) בע"מ, פ"ד מו (2) 177; ע"א 2071/99 פנטי אלישע נ' יצהרי שריה ואח' תק-על 2001 (3) 929). עם זה, גם בשלב מתקדם שכזה יכול צד למשא ומתן לפרוש ממנו ובלבד שפרישתו תהיה בתום לב. פרישה בתום לב היא פרישה "המודרכת על ידי שיקולים ענייניים הנובעים ממהות העיסקה, מהתפתחות המשא ומתן ומעמדות הצדדים לו" (שלו, שם 152)" (הדגשה שלי-א.מ.ג). בניגוד לטענת התובעת בכתב התביעה, ההודעה על הפסקת המו"מ ניתנה לתובעת עובר למועד שנקבע לחתימה, כפי שעלה מעדותו של סמי: "אנחנו ב-30.9 הגענו למשרדים היות והוא אמר שההסכם לא הולך להיחתם, אז הגענו למשרדים לקחת את ההסכמים חזרה וביקשנו מכתב שחרור..." (פרו' 12.3.12 עמ' 21 ש' 21-22). מעדות זו של מנהל התובעת עלה בברור, כי כבר לפני המועד שנקבע לחתימה (כיומיים לפני) ידעה התובעת, כי כפי הנראה הצדדים לא יחתמו על הסכם. עוד עלה מעדותו, כי הוא ידע שהשכרת הנכס מצריכה אישור מהנהלת הכללית אלא שלגישתו החתימה הייתה פורמאלית-בירוקרטית בלבד וההסכם היה סגור (פרו' 12.3.12 עמ' 21 ש' 11-12, עמ' 22 ש' 18-20, ש' 27-29). עדות זו מגמתית וסבוייקטיבית ואיננה משקפת את העובדות לאשורם. בהקשר זה, אין כל ראיה אובייקטיבית שתמכה בטענת התובעת לפיה אף על פי שגרניצה הודיע לה באופן פורמאלי שהיא רשאית לנהל מו"מ הוא אמר באופן לא פורמאלי כי ההסכם ייחתם. לפיכך, דין טענה זו להידחות. העובדה שהשכרת הנכס דרשה אישור של הנהלת הנתבעת הייתה מונחת על השולחן כבר מתחילתו של המו"מ. בהקשר זה הפנתה הנתבעת למספר מכתבים אותם שלחה לתובעת מהם עלתה תמונה ברורה, לפיה טרם ניתן אישור של הנהלת הנתבעת. כך למשל, הודעת דוא"ל אשר נשלחה למוטי ראובן מנכ"ל התובעת מיום 4.08.08 ובה נכתב: "ראשית, וועדת המכרזים אצל הכללית, שהינה הגוף היחידי המאשר התקשרויות אלה, צפויה ככל הנראה להתכנס רק במהלך חודש 9/08 ולא לפני כן...." ובהמשך "בינתיים ובאם ב"כ תחליט להמתין, אודה באם תועבר אליי טיוטת הסכם שכירות כמובטח ע"י באי כוחך, אותה נבחן וניתן הערות במידת הצורך). (כפי שידוע לך היטב ובניגוד לרושם השגוי שהתקבל, טיוטא זו לא זכתה לאישורי שכן לא הועברה אליי בעבר ומעולם לא ראיתי אותה קודם לכן). (ההדגשה במקור-א.מ.ג). כמו גם מכתבו של גרניצה מיום 17.8.08 למוטי ראובן ובו נכתב מפורשות: "הודגש ובמודגש שכל עוד הגורמים המוסמכים בשירותי בריאות כללית לא אישרו את ההתקשרות להשכרת הנכס הנדון איננו יכולים להתחייב לכך ולפיכך, הינכם חופשיים לנהל מו"מ עם כל גוף שתמצאו לנכון, לא היינו ואיננו מהווים מגבלה בנושא ולא ביקשנו זאת בשלב כלשהו במהלך השיחות איתכם. אנו עומדים בקשר רצוף עם גורמי ש.ל.ה הבכירים באשר לשכירת הנכס הנדון, בכלל זה גם האפשרות לאי הבשלת הנושא ע"י שירותי בריאות כללית בתקופה הקרובה". (הדגשה שלי-א.מ.ג.) זאת ועוד, הרי שביום 2.10.08 בו טענה התובעת, כי הצדדים קבעו לחתום על ההסכם, נשלח דוא"ל על ידי עו"ד נאור-אליאס מטעם הנתבעת לעורכי הדין של התובעת עו"ד צפניה ועו"ד דנגור ובו היא ציינה כי היא קיבלה את הטיוטה האחרונה מטעמם היום וכי היא שבה ומזכירה שהסכם השכירות כפוף ומותנה באישור הסופי של הנהלת הכללית ומוסדותיה. דהיינו, ביום החתימה לכאורה עוד היו בין הצדדים דין ודברים, והיה ברור לשני הצדדים כי טרם התקבל האישור הסופי של ההנהלה. יודגש, כי גם ממכתבי התובעת עצמה עלתה תמונה דומה לפיה השכרת הנכס מותנית באישור של הנהלת הנתבעת והתובעת רשאית לנהל מו"מ עם צדדים שלישיים. כך מכתבו של מוטי ראובן לגרניצה ביום 3.7.08: "הואיל ואיננו מעוניינים להוות נטל על אף אחד, הננו מודיעים, כי התחלנו במשא ומתן עם גורמים נוספים, להשכרת אותם 700 מ"ר או חלק מהם ובשלב זה, לא יימשך כל משא ומתן עימכם (לצערנו)" (הדגשה שלי-א.מ.ג). בנוסף, מכתבו של מוטי ראובן מיום 15.8.05 לגרניצה: "יש לציין ולהדגיש כי אנו ממתינים לסיכום עימכם בעניין הנכס מזה כ-5 חודשים, ואגב כך לא מקדמים הסכמי שכירות עם גורמים נוספים. לכן לא נוכל להמתין עוד מעבר למועד הנ"ל בהתקשרות עם גורמים אחרים, ונראה עצמנו חופשיים לקיים משא ומתן עם גורמים אחרים בקשר עם הנכס שבנדון, לאחר המועד הנ"ל" (הדגשה שלי-א.מ.ג.). כאן המקום להעיר, כי מוטי ראובן היה "הרוח החיה" של המו"מ הוא ניהל את המו"מ מול מר גרניצה והוא אשר כתב את המכתבים. התובעת לא זימנה לעדות את מוטי ראובן ויש לזקוף עובדה זאת לחובתה. השאלה מדוע כתב מר ראובן את אשר כתב ובמקביל המשיך לנהל מו"מ עם הנתבעת, נותרה ללא מענה. ממכתביו כמפורט לעיל, עלה באופן שאינו משתמע לשני פנים כי כבר בתחילת חודש יולי ראתה עצמה התובעת חופשיה לנהל מו"מ עם גורמים נוספים והייתה לפיכך מודעת לאפשרות כי לא יחתם הסכם בין הצדדים. בניגוד לטענת התובעת בכתב התביעה, כי הנתבעת התנהלה ב"מסרים כפולים", מחד גיסא, טענה כי היא זקוקה לאישור ההנהלה ומאידך גיסא פיזרה הבטחות כי ההסכם ייחתם בוודאות, לו אכן הייתה התובעת נלכדת בקסמה של הבטחת הנתבעת לכאורה, לא היה כותב מר ראובן את מכתביו דלעיל בדבר מו"מ עם גורמים נוספים. מעדותו של סמי עלה, כי התובעת אכן ניהלה מו"מ עם צדדים נוספים וכי לא המו"מ עם הנתבעת הוא אשר מנע מהתובעת מלהיקשר בהסכם, כדלקמן (פרו' 12.3.12 עמ' 20 ש' 7-20): "ההסכם עם קופ"ח כללית למח' ריאות, ואתה הצגת בפניי שהיתה הצעה כזו או אחרת של ויצ"ו בחודש רביעי שזה לא מהווה שום כפילות בדברים, שום שיווק כפול לנכס. לא שיווקו נכס בצורה כפולה, אלא כל דבר היה פנוי כשדיברו עליו". ובהמשך: "ויצ"ו רצתה לקנות ולא להשכיר. אז ויצו רצתה רק לרכוש וזה לא היה רלבנטי. אני לא הצעתי כלום. ובלי שום קשר, המו"מ איתם התחיל בסביבות מאי ולכן זה לא רלבנטי. הכל היה פלוס מינוס". גם עדותו של סמי לפיה "לאורך כל הדרך היינו בני ערובה" בידיה של הנתבעת (שם, עמ' 23 ש' 12) לא הותירה עליי רושם מהימן שעה שהיא עמדה בסתירה מוחלטת למכתבי התובעת עצמה. בעניין זה, אני מקבלת את טענת הנתבעת, כי התובעת לא יכולה להלין על התנהלות הנתבעת שעה שהיא עצמה הודיעה לנתבעת במכתבה מיום 3.7.08 "התחלנו במשא ומתן עם גורמים נוספים. ובשלב זה לא יימשך כל משא ומתן עימכם". כאמור, אם התובעת הודיעה לנתבעת כי היא מנהלת במקביל מו"מ עם גורמים נוספים וכי היא לא תמשיך את המו"מ עמה, היא לא יכלה לטעון באותה נשימה, כי הנתבעת "כבלה" את ידיה להתקשרות עם אחרים. מעדויות הצדדים התרשמתי, כי התובעת המתינה כל תקופת המו"מ לתשובה סופית מהנתבעת רק משום שהנתבעת הייתה מעוניינת לשכור שטח משמעותי בגודל 750 מ"ר (להבדיל מש.ל.ה שנזקקה ל-530 מ"ר) והיא ראתה בכך הזדמנות עסקית טובה יותר. אשר על כן, שוכנעתי כי התובעת לא הוכיחה את טענתה לפיה הנתבעת פעלה בחוסר תום לב במשא ומתן הואיל ולא הוכח כי הנתבעת הסתירה דבר, לא נהגה בהגינות או פעלה ממניעים זרים. הנתבעת לא ניהלה במקביל מו"מ עם בעלי נכסים נוספים ואף עצירתה של ש.ל.ה מלשכור את הנכס העידה דווקא על כוונתה הרצינית של הנתבעת לשכור את הנכס בעצמה. הנתבעת אינה חייבת לוותר על טובתה ועל האינטרסים הכלכליים שלה על מנת לא לאכזב את התובעת, לא לשם כך נועדה חובת תום הלב, אשר אינה מחייבת צדקנות. חזרתה של הנתבעת מהסכמותיה הייתה לאחר שהנהלת הנתבעת החליטה מטעמים עניינים לשפץ את הנכס הקיים ולא לשכור נכס חדש. לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט א' יעקב: "שוכנעתי כי נסיגתו של הקיבוץ מהמשא ומתן עם התובעת, נבעה ממניעים עניינים ולגיטימיים שהוא רשאי היה להביא בחשבון. אינני סבור כי ניהול המשא ומתן נעשה בחוסר תום לב או כי הקיבוץ הציג לפני התובעת מצגי שווא כלשהם. מתחילה היו פרושים בפני התובעת שיקוליו של הקיבוץ והתנאי העיקרי שעניינו הסדרת המחלוקת מול המנהל, היה ידוע וגלוי בפניה. העובדה כי בסופו של יום מחלוקת זו לא הגיעה לפתרון לו קיוו הצדדים - אינה מובילה למסקנה שאותה מבקשת התובעת להסיק בדבר חוסר תום ליבו של הקיבוץ ואני דוחה את הטענה". ת.א (מרכז) 5813-08-09 קיסל קיטרינג סנטר בע"מ נ' קיבוץ גבעת השלושה אגודה שיתופית פורסם 30.6.13 עמ' 14) (הדגשה שלי-א.מ.ג.). ובענייננו, הנתבעת פעלה בשקיפות מוחלטת והבהירה לתובעת כי יש לקבל את אישור ההנהלה לבחור את האפשרות של השכרת הנכס מאת התובעת תחת האפשרות לשפץ את המבנה הקיים אשר בבעלות הנתבעת. בסופו של יום, החליטה ההנהלה לבחור באופציה השנייה וטעמיה עמה. משא ומתן עם ש.ל. התובעת טענה, כי הנתבעת מנעה מש.ל.ה לנהל עמה מו"מ כל זמן שהיא ניהלה עמה מו"מ ויש בכך חוסר תום לב. מנגד טענה הנתבעת, כי ש.ל.ה השהתה את המו"מ מרצונה מאחר והתעניינותה בנכס הייתה לאחר שהנתבעת החלה במו"מ. בהקשר זה ראוי לציין, כי ש.ל.ה הינה חברת בת של הנתבעת לעניין זה עדותו של אילן לוי (פרו' 12.3.12 עמ' 9): "ש. האם אתה יכול לספר לנו על היררכיה ניהולית, ז"א ככל שקיימות מבחינת סדרי עדיפויות, האם סדר העדיפויות היא לטובת קופ"ח כללית או לש.ל.ה? "מבחינה ניהולית הן שתי חברות נפרדות, אבל קופ"ח היא הבוס. ש. מי מקבל את ההכרעות? ת. ההכרעות בסופו של דבר הם של קופ"ח כללית הם הבעלים והדירקטוריון, אבל הניהול הוא עצמאי". לא נעלם מעיני כי בשונה מעדויות הנתבעת, לפיה היא לא הנחתה את ש.ל.ה להפסיק לנהל מו"מ, עלו דברים שונים מעדותו של אילן לוי )פרו' 12.3.12 עמ' 12) כדלקמן: "ת. קיבלתי הנחיה מהמנכל שבשלב זה להפסיק את כל הפעילות בנכס הזה, המנכל הוא עוזי הלפרין. גם בשיחות עם דוד גרניצה הבנו שקופ"ח מעוניינת בשטח הזה, אז הפסקנו את המו"מ. ש. היתה הוראה גורפת להפסיק את המו"מ, תתאר מה היה? ת. אני מנהל הרכש והלוגיסטיקה ואני כפוף למנכ"ל שלי, הוא נתן לי הוראה מפורשת להפסיק את כל ההתנהלות בנכס הזה ולכן הפסקתי. שאלתי למה, וקיבלתי תשובה, אני לא יודע מי דיבר איתו כי אני לא חוקר אותי מי ומה, הוא כנראה קיבל הנחיה שקופ"ח מעוניינים בשטח ולכן ירדנו מהעניין. ..... ש. קודם דיברת בתחילת החקירה על היררכיה ניהולית, ואמרת שמצד אחד אתם פועלים באופן אוטונומי ומצד יש לכם עצמאות ניהולית מסוימת. יש טענה של הנתבעת מפורשת בתצהירים ובכתב ההגנה שאומרת שלא יכולים לכפות על שילה ולתת הוראות. תספר שוב ולהבהיר ברחל בתך הקטנה, על היררכיה הזאת? ת. זה כמו שאמא שלך תבקש ממך משהו ותעשה. אני רוצה להבהיר, קופ"ח היא אמא שלנו והיא הדירקטוריון ואי אפשר להגיד לה לא. מצד שני יש הרבה שיתוף פעולה.... ..... ש. ואם קופ"ח לא היתה למעשה עוצרת את המו"מ, אתה יכול לספר מה היה קורה לדעתך? ת. היינו חותמים ועוברים לשטח. ש. הייתם מקדימים את החתימה של מרץ 2009? ת. כן" (הדגשה שלי-א.מ.ג). בהקשר זה יצוין, כי גם עדותו של עוזי הלפרין בעניין זה הייתה דומה (פרו' 19.12.12 עמ' 51): "ש. אמרת בחקירה לפני מספר דקות שהנחית את מר אילן לוי לעצור את המו"מ, תאמר בבקשה מי הנחה אותך או מי הורה לך לעצור את המו"מ עם אוריאל חן? ת. אני אספר איך המערכת עובדת. שילה חברת בת של קופ"ח כללית, כללית נותנת שירותים בתוך הסל ושילה מחוץ לסל. החשיבות של השירותים בתוך הסל היא גבוהה מאשר החשיבות של השירותים מחוץ לסל. ואז בשיחה שהיתה לי עם הנהלת המחוז, לא זוכר עם מי או מנהל המחוז או מנהל אדמיניסטרטיבי של המחוז. הם הסבירו את הצורך של המקום לטובתם, ואז אנחנו עצרנו את המהלך, כשאני אומר אנחנו אני מתכוון אני. ש. זה נכון לומר, שהכללית אמרה לך בעצם לעצור את המו"מ? ת. לא צריכים להגיד לי תעצור כאן ועכשיו, אבל זה ברור, יש דברים שהם ברורים מאליו במערכת היחסים בתוך הארגון עצמו". (הדגשה שלי-א.מ.ג.). יחד עם זאת, אני סבורה כי טענת התובעת בסעיף 30 לסיכומיה לפיה הנתבעת ניצלה את כוחה מול ש.ל.ה ומנעה ממנה בחוסר תום לב מלהתקשר עם התובעת וזאת על מנת לקדם את עניינה ורצונה להקדים את ש.ל.ה ולשכור את הנכס היא בבחינת אליה וקוץ בה. דווקא העובדה שהנתבעת מנעה מש.ל.ה לשכור את הנכס מלמדת על כוונתה הרצינית של הנתבעת לשכור את הנכס בעצמה. ביחסי היררכיה של חברת אם מול חברת בת, אין לראות בכך הכשלת גורם חיצוני מלנהל מו"מ בחוסר תום לב. לשתי החברות אינטרס משותף, שיתוף פעולה ביניהם הוא עניין לגיטימי, ההיררכיה מחייבת לכבד את רצון חברת האם, אף מבלי שתגיע הנחיה אקטיבית להפסיק את המו"מ. לו היה מדובר בשתי חברות המנותקות זו מזו, יתכן וניתן היה לראות בהתנהלות השפעה בלתי הוגנת, אך לא כשמדובר ביחסי שתי חברות מאותו אשכול חברות, אשר יש להן אינטרסים זהים והם לא יתחרו אחת בשניה. מעדותם של אילן לוי ועוזי הלפרין התרשמתי כי הנתבעת באמת ובתמים התעניינה בשכירת הנכס לצורכי וכי המו"מ לא נוהל רק כדי לשמור על האופציות של הנתבעת פתוחות. יתרה מכך, צודקת הנתבעת בטענה, כי הנתבעת נסוגה בסוף ספטמבר 2008 ולא ברור מדוע ארך המו"מ עם ש.ל.ה עד פברואר 2009 אם לשיטתה של התובעת ש.ל.ה הייתה "בשלה" לחתום על הסכם. העיכוב לכאורה מתיישב עם עדותו של אילן לוי לפיו המו"מ טרם הסתיים (פרו' 12.3.12 עמ' 11): "אני ניהלתי את המו"מ עם סמי ודי התקדמנו כי היה לנו את הבסיס. הבסיס של המרפאה המשלימה ממנה התקדמנו לגבי השכירות של הקומה הנוספת, כאשר היינו סגורים. סגרנו לגבי השטח, סגרנו לגבי התקופה, סגרנו לגבי המחיר פחות או יותר, לא חתמנו אבל די התקדמנו". התובעת לא טענה בשום שלב, כי הנתבעת רקמה קנוניה עם ש.ל.ה או מנעה ממנה לנהל מו"מ בשל אינטרס אחר של הנתבעת וניתן ללמוד מכך כי לנתבעת הייתה כוונה כנה לשכור את הנכס. קשה לי להבין איפוא, איזה אינטרס כלכלי יש לנתבעת לנהל מו"מ בחוסר תום לב ו/או למנוע מש.ל.ה את המשך המו"מ, מה רווח כלכלי יצמח לה? הרי הנתבעת השקיעה משאבים רבים בניהול המו"מ לרבות ייעוץ עם גורמים מקצועיים חיצוניים. מה הטעם בכך אלמלא באמת ובתמים ביקשה לשכור את הנכס? יתרה מכך, אם הנתבעת הייתה פועלת ממניעים זרים או מאינטרס זר, אזי יכלה הנתבעת להורות לש.ל.ה לסגת מכל הסכמה לאור התנהגותו החריגה של מוטי ראובן אל מול ברט המהנדס מטעם הנתבעת, כפי שפורט בהרחבה במכתבו (מוצג 2 למוצגי הנתבעת), אולם מקרה זה לא קרה. נהפוך הוא, בסופו של יום ש.ל.ה הרי שכרה את הנכס בפברואר 2009. אינני רואה כל פסול בכך שש.ל.ה השהתה את המו"מ עם התובעת לאור דרישת הנתבעת ואין בעיניי חשיבות מי קדם למי במו"מ. כפי שציינתי לעיל, עסקינן בחברת בת ובחברת אם, כאשר כך או כך הבעלים הם אותם בעלים, וסבורני כי עליהם להחליט כיצד להתנהל. כמפורט לעיל, המצב היה שונה לו הנתבעת הייתה מפעילה את כוחה על צד ג' שאינו קשור אליה. מאחר ולא הוכח כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב, אינני דנה בנזקים הנטענים על ידה שעניינים הפסד דמי שכירות ואובדן הזדמנות עסקית. יחד עם זאת, יש לבחון האם הנתבעת התנתה את ניהול המו"מ בהתקנת המעלית אם לאו. ככל שייקבע כי הנתבעת התנתה את ניהולו של המשא ומתן בהתקנת המעלית אני סבורה כי עליה להשתתף בהוצאות. התקנת מעלית אין מחלוקת, כי הדרישה להתקנת מעלית מיוחדת הייתה של הנתבעת והנתבעת אישרה את המפרט ואת ההזמנה (עדותו של ברט בעניין זה והמסמכים עליהם הוא חתום). השאלה אליה נדרש ביהמ"ש היא האם הנתבעת התנתה את ניהול המו"מ בהתקנת המעלית אם לאו. מעיון בראיות אשר צורפו על ידי הצדדים ומהעדויות לא הוכחה טענת התובעת לפיה הנתבעת דרשה להתקין מעלית מיוחדת כתנאי לניהול המו"מ. ההפך הוא הנכון מעיון בסעיף 10. (10.5) להסכם שעניינו התקנת מעלית נכתב: "המעלית תותקן תוך 8 חודשים ממועד החתימה על ההסכם - ההסכם/הזמנה עליהם המשכיר חתום ופרק הזמן הינו "גב אל גב". מובהר כי בכפוף לתנאי ההזמנה ולמען הסר ספק, התקנת המעלית אינה מהווה תנאי למסירת החזקה. מובהר כי במידה ומסירת המעלית תתעכב מסיבות הקשורות עם המשכיר, תהיה רשאית, אך לא חייבת, הכללית לשלם יתרת התשלום לספק המעליות ולקזז סכום זה משכר דירה עתידי המגיע למשכיר..." (הדגשה שלי-א.מ.ג). אינני מקבלת את האמור בסעיף 19 לסיכומי התובעת לפיו מצג השווא שיצרה הנתבעת כאילו בכל יום עתיד להיחתם הסכם השכירות בנוגע לנכס, גרם לתובעת להזמין ביום 17.9.08 על פי דרישתה של הנתבעת מעלית בעלת מאפיינים ייחודיים וזאת לשימושה העיקרי ולדרישתה של הנתבעת. נראה כי העובדה שהתובעת הזדרזה ואצה להתקין מעלית מקורה בטעות בשיקול הדעת שלה. יש להניח כי התובעת רצתה לקדם את המו"מ ולהקדים את כניסת הנתבעת לנכס ולפיכך, אף הזדרזה עם הזמנת המעלית. הזמנת המעלית טרם חתימת ההסכם הייתה פועל יוצא של שיקול דעת מוחלט של התובעת מבלי שהנתבעת העמידה זאת כתנאי להמשך המו"מ. זאת ועוד, אינני מקבלת את טענת התובעת, לפיה השיחה שנתקיימה בין ברט לבין מוטי ראובן וסמי מטעם התובעת מלמדת כי הנתבעת הוליכה את התובעת שולל. מדובר בשיחה יזומה מוקלטת על ידי נציגי התובעת כאשר המהנדס מטעם הנתבעת לא ידע שהוא מוקלט והיא נותבה כדי לנסות לחלץ ממנו הודאה על התנהלות הנתבעת. ברם ניסיון זה לא צלח והשיחה אינה מעלה או מורידה בענייננו. התובעת היא זו אשר יצאה נשכרת מהתקנת המעלית. המעלית הינה חלק מהבניין שבבעלותה, המעלית מהירה יותר, שקטה יותר, בטיחותית ויכולה להכיל אלונקה בעת הצורך, התקנת המעלית השביחה ללא ספק את ערך הנכס. ולפיכך הנתבעת לא צריכה לשאת או להשתתף בעלויות התקנתה. עוולת התרמית התובעת טענה כי הנתבעת ביצעה תרמית וכי הוכחו כל חמשת יסודות העבירה. מנגד טענה הנתבעת, כי העלאת טענה זו בשלב הסיכומים לא אפשרה לה להתגונן באופן הוגן ותכליתי והדבר מנוגד לתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א") הקובעת: "כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ובכל מקרה אחר המזקיק לפרטים, יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות". מעיון בכתבי הטענות, בתצהירים ובסיכומים צודקת הנתבעת, כי אין זכר לעוולת התרמית במסגרת כתב התביעה או בתצהיר מטעם התובעת. לא בכדי נקבע בתקסד"א שעוולת התרמית תפורט מפורשות בכתב הטענות, על הנתבעת לדעת אילו טענות עומדות נגדה כדי שתוכל להתגונן כראוי, ולפיכך, רק מטעם זה יש לדחות את טענת התובעת לפיה הנתבעת ביצעה תרמית, כפי שהדברים באים לידי ביטוי גם בספרו של המלומד ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995, עמ' 135: "העובדות המהוות את עילת התביעה צריכות תיאור עם כל הפרטים הנוגעים לעניין. ביחוד מוטלת על התובע החובה להקפיד בתיאור העילה, כאשר תביעתו מבוססת על תרמית, הטעיה, רשלנות וכיוצא באלה. בטענות-עובדה כאלה נודעת משנה חשיבות לכלל, כי העילה צריכה להיות מתוארת בצורה כזאת, שלא יהא לנתבע ספק, מפני מה עליו להתגונן; התובע חייב לציין בפירוש כי הוא מסתמך על טענה כזו, ותקנה 78 מחייבת אותו להמציא, בתוך כתב תביעתו, את פרטי הטענה ביחד עם כל התאריכים הרלבנטיים. טענה של תרמית, של מצג שווא או שלא הטעיה, שלא נטענה במפורש בית המשפט לא ישעה אליה ולא יידון בה..." (הדגשות שלי-א.מ.ג.). יתרה מכך, "בית המשפט העליון חוזר מעת לעת על הגישה הנפוצה לפיה רף הראיות הנדרש במשפט האזרחי לגבי טענה מעין פלילית כתרמית הוא גבוה יותר, שכן קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחתה" וזאת על אף המחלוקת בכל הנוגע לרף הנדרש להוכחת טענת תרמית במשפט האזרחי" (ת"א (מרכז) 22341-09-10 פבוש נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' , פורסם 18.11.12 עמ' 13). בענייננו, אני סבורה כי לא התקיימו יסודות עוולת התרמית הקבועים בסעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), כדלקמן: " תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון". כאמור, הנטל להוכיח קיומה של עוולת התרמית מוטל על כתפי התובעת בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". דא עקא, למעט העלאת טענה זו בסיכומיה, לא תמכה התובעת ולו בראשית ראיה טענה זו. לא הוכח כי חיפושי הנתבעת אחר נכס להשכרה היו היצג כוזב, ההפך הוא הנכון. התרשמתי מעדותו של גרניצה כי הנתבעת התלבטה באמת ובתמים בין שיפוץ המבנה הנוכחי שלה לבין המעבר לנכס וכי בסופו של יום גורמים בהנהלת הכללית לא אישרו את המעבר, כדלקמן: "... וועדת המכרזים צריכה לקחת את החומר שאני מגיש ולדון בזה האם יש פטור ממכרז או אין פטור. לא היתה תשובה כי לא היתה וועדת מכרזים, כי העסקה נפלה. כאשר נושא עולה לוועדת המכרזים, הסמנכ"לים שהם למעשה מורשי החתימה אמורים להגיד לוועדת המכרזים אנחנו מסכימים. ובמקרה שלנו, בדקה ה 90- רגע לפני שהנושא עלה בפני וועדת המכרזים, התייעצות נוספות ובשיקול נוסף של הסמנכ"לים הם החליטו ללכת על החלופה השנייה של שיפוץ המרפאה, וגם בגלל זה זה לא עלה לוועדת המכרזים. ש. מתי קיבלתם את ההחלטה לעשות שיפוץ? ת. ב- 6.10.08" (פרו' מיום 13.3.12 עמ' 35 ש' 21-29). זאת ועוד, הרי שגם מחקירתו הנגדית של סמי לוי עלה, כי הנתבעת השקיעה משאבים בניהול המשא ומתן כשכל אותה עת היא הבהירה לתובעת כי החתימה על ההסכם מותנית באישור של גורמים בכירים אצלה (שם, עמ' 21): "גרניצה אמר לי בזמנו שהוא מורשה לחתום עד 199 מ"ר, ולכן עם מח' ריאות נחתם הסכם עם 199 מ"ר. לגבי יתר המבנה, הוא טען שיש גורמים שצריכים לחתום אצלו בקופ"ח הכללית, גורמים בכירים יותר, אבל אנחנו מבחינתנו התנהלנו בכל הפרטים להסכם עם המהנדסים ועם האדריכלים, ישבנו בישיבה בחדר ישיבות שלהם, ההסכם היה גמור רק היתה צריכה להתכנס הוועדה ולחתום". לאור האמור לעיל, דין טענת התרמית להידחות. מצג שווא רשלני בסיכומיה, העלתה התובעת טענה נוספת לפי הנתבעת הציגה לה מצג שווא רשלני בגינו היא התקינה מעלית ולא חתמה עם ש.ל.ה על הסכם. גם טענה זו נדחתה על ידי הנתבעת בנימוק כי מדובר בהרחבת חזית אסורה. עוולת הרשלנות מוגדרת בסעיפים 35-36 לפקנ"ז: "35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה. 36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף". חרף צדקתה של הנתבעת, כי לא נטען מפורשות בכתב התביעה ובתצהיר מטעם התובעת שהנתבעת יצרה מצג שווא רשלני, טענה שמקורה בדיני נזיקין לעומת חובת תום הלב במו"מ השאובה מדיני החוזים, ולכן מדובר בהרחבת חזית. אני סבורה, כי במקרה דנן, התשתית העובדתית הנדרשת להוכיח את שתי העוולות היא אותה תשתית. קרי, מדובר בפן אחר של אותו מצג. החובה לנהוג בתום לב כוללת בחובה גם חובת גילוי, הוגנות, שקיפות וכיוצ"ב באופן דומה לחובה לעשות מעשה או לא לעשות מעשה הקבועה בסעיף 35 לפקנ"ז. לאורך כל הדרך נאמר ואף נכתב מפורשות לתובעת, כי השכרת הנכס מותנה באישור הנהלת הנתבעת וזו בלבד. התובעת אף הודתה כי ידעה שלגרניצה אין סמכות לאשר שטח העולה על 199 מ"ר, כך שהבסיס לטענתה, כי הסתמכה על דבריו של גרניצה שעה שהיא ידעה כי אין לו סמכות לאשר זאת, נשמט. ככל שהתובעת עשתה כן, היא עשתה זאת מבחירתה שלה ואין לה להלין אלא על עצמה. חיזוק נוסף לכך, עלה מהאמור במכתבה של התובעת מיום 3.7.08. כאמור, לא ניתן לקבל את טענת התובעת כי היא הסתמכה על התנהגות הנתבעת לפיה ייחתם הסכם ובאותה נשימה לקבל את האמור במכתב זה לפיו התובעת החלה במו"מ עם גורמים אחרים ולא תמשך לנהל מו"מ עם הנתבעת. אשר על כן, שוכנעתי כי במקרה דנן, לא הוצג לתובעת כל מצג שווא רשלני אחרת התובעת לא הייתה כותבת את אשר כתבה. סוף דבר, לאור האמור לעיל, אני סבורה כי דין התביעה להידחות. חופש החוזים מאפשר לכל צד במשא ומתן להחליט כי הוא איננו רוצה להתקשר בחוזה ולא כל משא ומתן משתכלל בסופו של יום לחוזה גם אם הצדדים היו מרחק נגיעה מכך. התרשמתי מהעדויות כי הנתבעת לא ניהלה מו"מ עם גורמים אחרים ולא נטען ולבטח לא הוכח כי הנתבעת רקמה מזימה כלשהי עם ש.ל.ה, ההפך הוא הנכון. שוכנעתי, כי כוונותיה של הנתבעת בשכירת הנכס היו רציניות והיא אף השקיעה בכך זמן ומשאבים. לאורך כל הדרך הודיעה הנתבעת מפורשות לתובעת, כי החתימה על ההסכם מותנית באישור ההנהלה וכי התובעת רשאית לנהל מו"מ גם צדדים שלישיים, בכך אני סבורה פעלה הנתבעת בתום לב ובשקיפות מוחלטת. התובעת לא הוכיחה, כי הנתבעת אילצה אותה בשלב המו"מ להתקין מעלית ייחודית ואין כל תיעוד לכך בזמן אמת בחלופת המכתבים ובדוא"לים בין הצדדים. לפיכך, שוכנעתי כי התובעת בחרה להקדים ולהתקין את המעלית בשלב המו"מ מרצונה החופשי תוך אמונה שההסכם ייחתם והיא לא רצתה לעכב אותו. התביעה נדחית אפוא. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסכום כולל של 75,000 ₪. פיצוייםתום לבתום לב במשא ומתןמשא ומתן