להלן פסק דין בנושא תביעה נגד קרנית - תאונה במתכוון: 1. הנתבע 1 (להלן: "הנתבע", או "הנהג") נהג בעת הרלוונטית ברכב אשר פגע בתובע בהיותו הולך רגל, ללא שהיה לו רישיון נהיגה. משום כך התביעה מוגשת גם נגד "קרנית" - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים - הנתבעת 2 (להלן: "קרנית"), ומכאן גם הודעת צד שלישי שהוגשה ע"י "קרנית" נגד הנתבע. 2. נטען בתביעה, כי בתאריך 19/08/2005, בסביבות השעה 22:30, עת שהלך התובע מביתו שבשכונה המזרחית בנצרת לכיוון בית אחר שבחצרו נערכה חתונה, הוא נפגע ע"י הרכב (שברולט קוואליר, מס' רשום 3103918), שהיה נהוג ע"י הנתבע. עוד נטען בתביעה, כי בדיעבד התברר לתובע, כי הנתבע נהג בנהיגה פרועה ונמלט מקטטה שהתרחשה בסמוך למקום בו נערכה החתונה. 3. יצוין, כי תחילה הוגשה התביעה נגד "קרנית" בלבד, אך לאחר משלוח הודעת צד ג' ע"י קרנית נגד הנהג, ולאור טענותיה בהגנתה, בהודעתה לצד ג', וכן לאור טענותיה שהושמעו בדיון מיום 15/04/2010, הותר לתובע לתקן תביעתו לשם צירוף הנהג כנתבע ישיר. אף שהתובע היה ער, לפחות בעת הגשת תביעתו המתוקנת, כי בפי "קרנית" טענות כנגד עצם היות התאונה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד, משום שלטענתה הנתבע פגע בתובע במתכוון, לא פירט התובע בתביעתו המתוקנת עילות חלופיות כנגד הנתבע, כגון תקיפה, והסתפק בטיעון כללי כי התביעה מוגשת נגד שני נתבעים "מכוח חבותם עפ"י חוק הפלת"ד ו/או עפ"י הדין הכללי" (ר' סעיף 24 לתביעה המתוקנת). גם בסיכומיו זנח התובע כל טענה כנגד חיובו של הנתבע 1, למקרה ובית-המשפט יקבל טענות קרנית ויקבע כי אכן מדובר בפגיעה במתכוון. משמעות הדברים, היה ובית-המשפט יגיע בסופו של יום למסקנה כי אין המדובר בתאונת דרכים, יהא עליו גם לדחות את התביעה נגד הנתבע, בהעדר כל עילה אחרת על פי התביעה. 4. קרנית טענה בהגנתה לקיומו של מעשה בית-דין. במה דברים אמורים ? בפסק-הדין שניתן ע"י כב' השופט טאהא (ב-ת"א 7642/07), נדחתה תביעתו של נפגע אחר (סלים עאבד) שהיה מעורב באותה התרחשות, בנימוק, כי מדובר בתאונה מכוונת. לחילופין, נטען, כי התובע ו/או הנהג מנועים עתה מלכפור בממצאים ובקביעות של כב' השופט טאהא לעניין נסיבות התאונה, או לטעון בניגוד למה שנפסק שם, היינו, כי המדובר הוא בתאונה במתכוון. 5. הנתבע העלה, בכתבי הגנתו לתביעה ולהודעת צד ג' (נסרקו כמסמך אחד שהוגש ב-30/05/2010), טענות והכחשות כלליות, וגורפות, מבלי למסור גרסתו באשר לנסיבות התרחשות התאונה. גם בסיכומיו, הסתפק ב"כ הנתבע בהפניה לגרסת הנתבע כפי שהושמעה בעת ביקור בית-המשפט במקום. נוכח כפירת קרנית בחבותה, פוצל הדיון והתיק נקבע לשמיעה בשאלת החבות בלבד. פסק-הדין ב-ת"א 7642/07/מעשה בית-דין? 6. כב' השופט טאהא קבע בפסק-דינו, בין היתר: "עובדות אלה אינן משאירות צל של ספק באשר לכוונתו של הנתבע לפגוע באנשים שהיו בחתונה, ושהיה לו איתם ויכוח וריב מספר דקות קודם לכן". [עמ' 8 לפסק-דין טאהא]. השופט טאהא לא נתן אמון בגרסת התובע סלים עאבד שהעיד בפניו, ובמיוחד לעניין אי-ידיעתו על הקטטה, ובגרסתו, כי בעת שיצא מהחצר בה התקיימה החתונה וצעד לעבר הכביש אז הגיח רכב ופגע בו. בהמשך, הדגיש כב' השופט טאהא את מעורבותו הקודמת של התובע סלים עאבד בריב עם הנהג (ר' סעיף 28 לפסק-הדין). יצוין עוד שהתובע כאן לא העיד בפני כב' השופט טאהא. שם הסתפקו הצדדים בהגשת הודעתו למשטרה, ללא שהעיד, או שנחקר עליה. מקריאת הודעתו במשטרה, למד שם כב' השופט טאהא, כי הנהג פגע בסמיר (התובע כאן), ובאנשים אחרים, במתכוון. 7. כבר אומר, פסק-דינו של כב' השופט טאהא אינו יכול להוות מעשה בי-דין. לצורך הכרעה בתביעת התובע כאן יהא עליי לבחון את נסיבות המקרה בזיקה לפגיעתו שלו. כפי שנקבע בעניין המנוחה זינו טל (רע"א 6954/11, 01/02/2012), יש לקבוע באם התובע נמנה עם אותה קבוצת אנשים בה ביקש הנהג לפגוע. לשם כך, יש לבחון את נסיבות המקרה שלפנינו בחינה מחודשת, לשם הכרעה בשאלה אם התאונה נכנסת בגדרו של החריג "תאונה מכוונת". העובדות כפי שהוכחו בפניי: 8. תחילה ייאמר, כי הנתבע הורשע בפלילים על-פי הודאתו בכתב האישום (המתוקן) שהוגש נגדו בגין התאונה ונגזר דינו ל-24 חודשי מאסר בפועל, פסילה, קנס ומאסר על תנאי. כתב האישום, הכרעת הדין וגזר הדין הוגשו, סומנו כחבילה אחת נ/3, וב"כ התובע נתן הסכמתו להגשתו (ר' עמ' 24, ש' 6 לפרוטוקול). ראוי להביא את העובדות בהן הורשע הנתבע, על-פי כתב האישום המתוקן, ככתבן וכלשונן: "1. ביום 19.8.05 בשעות הערב, ברחוב בשכונה המזרחית בנצרת, סמוך לכניסה לבית בו התקיימה חתונה (להלן: "מקום האירוע", עמדו חאמד בן חמדאן סביחאת, סעיד בן עאדל מחרום, פארוק בן חאלד עפיפי, אימן בן חמדאן מעייגל סביחאת, אוסאמה בן פתחי עאבד, חאלד בן פתחי עאבד, סמיר חאלד עבד, סלים עאבד, ניעמה בן אחמד עאבד, ופריד עאבד מוכרם חמאד (להלן: "המתלוננים". המתלוננים היו אורחי החתונה. 2. בעקבות עימות בין אחיו הקטן של הנאשם לבין ילדים אחרים במקום האירוע, הגיע הנאשם למקום האירוע שם קילל והתווכח עם אנשים אשר היו במקום. חלק מהמתלוננים ניסו להרגיע את הנאשם וביקשו ממנו לחזור לביתו. 3. בשלב זה הנאשם נכנס לביתו, נטל את מפתחות רכב השברולט מ.ר 3103918 (להלן: "הרכב") השייך לאחותו, ללא הסכמתה, ונהג ברכב לכיוון מקום האירוע תוך מודעות לפגיעה באנשים שעמדו במקום האירוע ולגרימת חבלות חמורות לאותם אנשים במודע. 4. הנאשם שאינו בעל רישיון נהיגה תקף, נסע במהירות למקום האירוע ופגע במודע במספר מתלוננים אשר עמדו במקום האירוע וגרם להם לחבלות חמורות. 5. הנאשם לא עצר במקום האירוע (לא קריא - ס"י) ... לעמוד על תוצאותיה ונטש את הרכב במקום מרוחק ממקום האירוע. 6. כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמו למתלוננים החבלות המפורטות להלן: (א) ... (ב) ... (ג) ... (ד) ... (ה) ... (ו) ... (ז) לסמיר חאלד עאבד נגרמה חבלת ראש ודימום מוחי שהוצא בניתוח ראש. (ח) ... (ט) ... (י) ... 7. במעשים המתוארים לעיל, חבל הנאשם את המתלוננים שלא כדין בנסיבות מחמירות בהיותו נושא נשק קר וגרם להם לחבלות חמורות. כמו כן, הנאשם נהג ברכב כשאינו בעל רישיון נהיגה תקף וללא רשות בעליו של הרכב ונטש אותו במקום מרוחק מהמקום ממנו נלקח. בנוסף, הנאשם שגרם לתאונה ופגע במכוון במתלוננים, לא עצר במקום האירוע או קרוב לו ככל האפשר כדי לעמוד על תוצאותיה". 9. ניתן היה להסתפק בעובדות כתב האישום ולקרוא אותן אל ההליך שלפניי, כעובדות שהוכחו; זאת מכוח הוראת סעיף 42ד. לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, (יחד עם הוראת סעיף 42א.), הקובעת, כי ממצאים ומסקנות שנקבעו במשפט פלילי, דינם כאילו נקבעו במשפט אזרחי, ואין נפקא מינה, באם הכרעת הדין המרשיעה הייתה מכוח הודאת הנאשם, ולא לאחר שמיעת ראיות. רואים בעובדות כתב האישום בהן הודה הנאשם כעובדות שהוכחו, והן הן "הממצאים" שנקבעו בפסק-הדין המרשיע (ר' בעניין זה: ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח נ' סילביה בוחבוט, פ"ד מא (4) 327, בעמ' 332-331). עם זאת, ראיתי להתייחס לראיות שהובאו בפניי ולעובדות כפי שהוכחו. עדות התובע: 10. התובע העיד, כי בלכתו למסיבת חתונה שהתקיימה בשכונה מרחק הליכה מביתו, ומשהתקרב למקום בו נערכה החתונה, עמד עם אנשים שהתקהלו כשלפתע הגיח הרכב מאחוריו, התנגש בו, אז נתלה על מכסה המנוע, והרכב המשיך בנסיעתו הדוהרת במהירות "מטורפת", כפי שתיארהּ התובע, מרחק 80-70 מר', ללא שהאט מהירות, עד שנאלץ לבלום כתוצאה מרכב אחר שיצא מולו. כתוצאה מהבלימה הפתאומית הועף התובע ארצה ונחבט בקיר. לאחר מכן, הנהג המשיך בנסיעה בבריחה מהמקום. התובע העיד, כי לא ראה את הנהג, וזהותו נודעה לו מאוחר יותר. או אז התברר לו שיש ביניהם היכרות קודמת ואף יומיים קודם לכן עבדו יחדיו. כן העיד התובע, כי בהגיעו להתקהלות שהייתה בקרבת המקום בו נערכה החתונה, לא ידע על התקרית שהתרחשה דקות ספורות קודם לכן, וגם לא שם לבו למשהו חריג. התובע העיד, כי נודע לו מאוחר יותר, כי הנהג פגע בכ-10 עד 12 איש באותה "נסיעת אָמוֹק". בחקירתו הנגדית אישר התובע את דבריו שהשמיע בעת ביקור במקום שערך בית-המשפט, שהוא אכן ראה במקום המולה וסבר, כי מדובר בקטטה של נערים, אך המשיך בדרכו, ולא נתן לכך תשומת לבו, משבעיניו המולה מעין זו אינה דבר חריג. התובע אישר, בחקירתו הנגדית, כי בין האנשים אותם ראה בסמוך למקום האירוע, זוכר את שמם של חאמד סביחאת, ושל חאלד עאבד, וראה, כי הם הלכו לכיוון המקום בו הייתה הקטטה, אך הוא נשאר במקום. לטענתו, מוחמד עבדאלקאדר עאבד (עת/2), שעמד לידו, ראה את הכל, ומשום כך זומן על ידו לעדות. הודעות התובע במשטרה: 11. בנוסף לעדותו לפניי מסר התובע שתי הודעות במשטרה (סומנו נ/1, נ/2). בראשונה מסר, כי בהיותו במסיבת חתונה בשכונה, רכב אמריקאי בצבע לבן שהיה נהוג ע"י מחמוד עאבד, פגע בו ובמספר אנשים נוספים שעמדו בכביש, ללא כל סיבה; בהודעתו השניה במשטרה, המפורטת הרבה יותר, שב התובע על תיאור הנסיבות. עיינתי בהודעתו, נ/2, ומצאתי, כי בעיקרה תיאור התואם את התיאור של הנסיבות, כפי שהתובע פירט בעדותו לפניי. לא מצאתי בהודעתו סתירות של ממש, או סתירות היורדות לשורש העניין. התובע מתאר, כי הגיע בסמוך למקום בו התקיימה החתונה, שם ראה אנשים שהתקהלו ברחוב, כשלפתע ראה את הרכב נוסע לכיוון ההתקהלות. התובע שלא התייחס לכך, רצה להיכנס לחצר בה התקיימה מסיבת החתונה, אך בטרם הספיק שמע צעקות אנשים שהיו ברחוב, ואז הרכב גם פגע בו באזור הישבן, והעיף אותו למעלה; התובע נפל על מכסה המנוע, ונאחז בו, אך הרכב המשיך בנסיעתו המהירה, כשהתובע נאחז במכסה, עד שרכב אחר יצא מולו. אז ניצל את ההזדמנות וקפץ הצדה. עדות מוחמד עבדלרחמאן עאבד - עת/2: 12. מוחמד העיד, כי באותו ערב הגיע לחתונה אליה היה מוזמן, ועמד ברחוב הסמוך יחד עם אנשים נוספים. בשלב מסוים ראה את התובע מגיע לחתונה, ותוך שהוא פונה להיכנס לחצר בה נערכה החתונה, לפתע הגיח רכב שפגע בתובע. "הוא נפל על מכסה המנוע והרכב סחב אותו מרחק בערך 100-120 מטר, כמעט עד סוף הכביש. הרכב נעצר בפתאומיות, כי הגיע רכב אחר מהעליה ואז סמיר נפל מהרכב" (עמ' 16, ש' 20 עד 26). בהמשך העיד, כי הנהג המשיך בנסיעה גם לאחר שהתובע נפל ארצה (עמ' 21, ש' 2-1). בחקירתו הנגדית העיד, כי בעת שהרכב פגע בתובע, הוא היה לידו (עמ' 17, ש' 9-8), מטרים ספורים מפתח הכניסה לחצר החתונה (עמ' 17, ש' 11-10), והנהג המשיך בנסיעה גם לאחר שהתובע נפל ארצה (עמ' 21, ש' 2-1). עדות הנהג/הנתבע: 13. בתום ישיבת ההוכחות הראשונה, ולאחר שהתובע סיים הבאת ראיותיו, הצהיר ב"כ הנתבע כי מטעמו יעיד הנתבע בלבד. בפתח הדיון שנקבע להמשך הוכחות, הודיע ב"כ הנתבע, כי הוא חוזר בו מכוונתו להעיד את הנתבע, וכי לא יעידו מטעמו עדים כלשהם. בעקבות ההצהרה הנ"ל, קם ב"כ הנתבעת 2 והצהיר שגם הוא אינו מתכוון לזמן את הנתבע לעדות. כל שנותר, אם כן, היא גרסת הנתבע כפי שהושמעה במהלך הביקור במקום: "בשלב מאוחר יותר הבחין התובע בנהג הפוגע בקרבת ביתו וקרא לו. הנהג הגיע ובנוכחות הצדדים מסר את הדברים הבאים: נקרא ע"י אחיו הצעיר, בן כ-10 שנים, בשל כך שאחיו הותקף ע"י שיכורים שהיו ברחוב, הנהג הגיע למקום הקטטה בפינת הרחובות ואז גם הוא הותקף ע"י השיכורים, ברח לכיוון ביתו והם באו בעקבותיו ואז עלה על רכבו כדי למלט עצמו, כך לטענתו, ויצא בנסיעה חפוזה מכיוון ביתו לאורך הסמטה ואישר כי אכן פגע באנשים באותה סמטה שהתובע הצביע עליה כמקום שבו הוא גם נפגע, אלא שהנהג לא ידע לומר במי הוא פגע כי לטענתו אין הוא יודע במי הוא פגע וכל אשר ביקש הוא לחלץ את עצמו". (עמ' 6, ש' 5 עד 11). בהמשך הדיון הגיעו הצדדים להסכמה דיונית כדלקמן: "הצדדים: הגענו להבנות ולפיהן יוגש פסק-הדין המרשיע כנגד הנתבע וכן יוגשו הודעותיהם במשטרה של העדים מס' 1-4. לגבי העד מס' 5, מר חאמד סביחאת, שהתייצב לדיון, אנחנו נשמע את עדותו ובכך מסיימים שמיעת התיק". (עמ' 25, ש' 28-26). עדות חאמד סביחאת, עה/1: 14. חאמד העיד, כי הוא היה בין המוזמנים לחתונה, בהיותו קרוב משפחה של החתן; בעקבות קטטה בה היה מעורב אחיו של הנהג, הגיח הנהג לאחר מספר דקות בנסיעה ברכב שברולט לבן "...ונכנס בכל אלה שהיו בחתונה" (עמ' 27, ש' 7), האנשים בהם "נכנס" עמדו בכביש בסמוך למקום בו התקיימה החתונה, כשהתובע היה ביניהם (עמ' 27, ש' 14-10). עוד מציין העד, כי קודם לתאונה, הנהג קילל ואיים, וכי האנשים עמדו באסופה אחת בכביש, כשהתובע היה ביניהם. בנוסף לקללות, הנהג איים: "...אני אהרוג את כולם..."(עמ' 27, ש' 31). ההודעות במשטרה: 15. כאמור, מלבד העדים הנ"ל, הוגשו בהסכמה הודעותיהם של מספר עדים שנמסרו במשטרה במסגרת החקירה הפלילית, ללא שהעדים העידו בפניי. אסקור את ההודעות להלן, ככל שהן רלוונטיות לענייננו. א. עדות אוסאמה עאבד (הודעתו נ/4): אוסאמה היה בין מוזמני החתונה, בהיותו קרוב משפחה. אוסאמה העיד, כי יצא החוצה למקום ההתקהלות כדי להזמין את האורחים להיכנס פנימה, או אז הגיח הרכב, "...פגע בי ובאחרים ודרס אותם בכוונה וברח מהמקום אני עמדתי ביחד עם האחרים על הכביש...". אוסאמה גם ציין בהודעתו, כי במקום הייתה תאורה טובה, כמו "אור יום". ב. עדות פריד עאבד (הודעתו נ/5, נ/6): פריד העיד, (בהודעתו נ/5), כי היה בחתונה, שמע צעקות בחוץ, יצא לרחוב, הבין שהייתה מהומה וריב, בה מעורב הנתבע, אשר רב קודם לכן עם סלים; באותם רגעים ממש הגיח הרכב בנסיעה מהירה "...ונכנס בכל האנשים שהזכרתי...פגע בהם והמשיך בנסיעה מטה. אני קפצתי לצד שלא יכנס בי...". העד נשאל: "האם ראית איך אותו רכב פוגע בכל האנשים הנ"ל", והשיב: "הוא ממש נכנס בהם פגע בהם בחזית הרכב וחאלד עף לצד שמאל של הרכב וסלים עף לצד, זה מה שראיתי ואני הייתי בהלם כאשר ראיתי אותו נכנס בהם וכולם נפגעו ונפלו על הקרקע לפי מה שאני זוכר". מעדותו עולה, כי קודם לאירוע הדריסה הנתבע רב עם מספר אנשים שהיו במקום, אך עולה גם מעדותו שהוא פגע במספר רב של אנשים, שבחלקם כלל לא היו מעורבים אישית בקטטה שהייתה. פריד העיד בהודעתו (נ/6), כי הרכב הגיע במהירות מופרזת לכיוון ההתקהלות של אנשים, "...ראיתי שפגע באדם והעיף אותו קדימה וברגעים אלו המשיך הרכב ופגע בי בגופי בצד ימין והפיל אותי הצידה ואנשים הרימו אותי ולא ראיתי יותר מה קרה...". ג. עדות חאלד עאבד (הודעתו נ/7): חאלד ציין, כי לאחר הקטטה בקרבת מקום החתונה, שהייתה בין ילדים ובה היה מעורב אחיו של הנתבע, הגיע הנתבע והחל ויכוח סוער עם איימן חמדאן מעג'ול, משחשד בו כמי שתקף את אחיו. חאלד הרגיע את הרוחות, "...חיבקתי אותו (את הנתבע - ס"י) והלכתי איתו לבית שלהם בקרבת מקום ומחמוד(הנתבע - ס"י) כל הזמן היה מקלל ואיים שילכו עשרה אנשים (הכוונה - ייהרגו עשרה אנשים - ס"י)...מחמוד נכנס לחצר ביתם ואני חזרתי לחתונה ולאחר כחמש שש דקות בהיותי עומד ברחוב סמוך לחתונה עם עוד אנשים, והייתי מדבר עם בני הקטין. פתאום הרגשתי מכה חזקה בגב שלי, עפתי למעלה, נחבטתי בעמוד ברגל ונפלתי על הרצפה והתעוררתי בבית חולים...". בהמשך הודעתו במשטרה נשאל העד: "האם שמעת את החשוד מחמוד שליאן אומר ומאיים שיהרוג עשרה אנשים", והשיב: "מחמוד שליאן אמר שהפגיעה באחיו לא תעבור בשקט, ועל כך ילכו עשרה אנשים...". משמעות מילים אלו הינה שהנתבע איים להרוג עשרה אנשים, והכוונה שהוא איים להרוג מספר רב של אנשים, ולאו דווקא עשרה במספר. למרבה האירוניה ראינו, כי אכן הצליח לפגוע בעשרה אנשים, כפי שלמדים מכתב האישום. ד. עדות איימן סביחאת (הודעותיו נ/8 ו-נ/9): איימן מסר בהודעתו נ/8, מיום האירוע: "הייתי בחתונה של בן דוד שלי והיינו עומדים על יד החתונה אני והחיברי (כך במקור - ס"י) ופתאום ראינו אוטו בא במהירות 120 קמ"ש ונכנס בחתונה מישהו יכול לברוח ברך (כך במקור - ס"י) מישהו ליכול (כך במקור - ס"י) אז נדרס". הודעתו נ/9 מ-22/08/2005 הייתה מפורטת יותר, אך אין היא אלא חזרה על אותו תיאור, ככל שהדברים רלוונטיים להכרעה כאן. בתארו את אופן הנסיעה של הנתבע, מסר: "...אני אומר לך בוודאות שאותו בחור נסע כמו מטורף והוא רצה לפגוע באנשים שעמדו בכביש". הכרעה: 16. עולה מן העדויות שנסקרו לעיל, כי הנתבע נהג ברכב במהירות מופרזת, "מטורפת", כפי שתוארה ע"י חלק מהעדים, היישר אל התקהלות האנשים שעמדו ברחוב בסמוך לחצר שבה התקיימה החתונה, לא רק מתוך מודעות לאפשרות פגיעה באנשים שהתקהלו במקום, אלא בכוונה, ברורה ונחרצת, לפגוע בכמה שיותר אנשים, ללא אבחנה, ואכן הצליח לפגוע בעשרה אנשים לכל הפחות. טענת התובע, כי הוא נמנה עם הקבוצה השניה של אנשים, שבהם למעשה לא התכוון לפגוע, אינה מקובלת עליי כלל ועיקר, ולא מצאתי לה ביסוס כלשהוא בחומר הראיות. כל העדים שהעידו, אם לפניי, ואם בהודעותיהם במשטרה, לא הזכירו שתי קבוצות אנשים, והתייחסות להתקהלות שהייתה כהתקהלות אחת. אין המקרה דומה לפרשת זינו טל ז"ל. שם נקבע עובדתית, כי הנהג התכוון אכן לפגוע בשניים שניסו לעצור את השתוללותו על הטרקטורון, ואלה בנס לא נפגעו, אך בהמשך נסיעתו פגע באנשים אחרים, ובמנוחה שחלפה באקראי כשהיא רכובה על אופניה. לא כך הן העובדות כפי שהוכחו בענייננו. 17. החזקה הממעטת, הקבועה בהגדרת המונח "תאונת דרכים", קובעת, כי: "...לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי"; (סעיף 1 לחוק הפלת"ד, הגדרת "תאונת דרכים", סיפא). 18. נשאלת השאלה, מה מהות "הכוונה" הנדרשת על מנת שיחול החריג? אין מחלוקת שהנהג התכוון לפגוע באנשים שהתקהלו ברחוב. האם לשם החלת החריג יש להוכיח כי הנהג התכוון לפגוע בתובע דווקא? תשובתי לכך הינה שלילית. הנטל להוכחת התקיימותה של החזקה הממעטת - "מעשה מכוון", מוטל על הנתבע הטוען זאת; והוא ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, היינו ברמת מאזן ההסתברויות, "אלא שבשל מהותה וחומרתה של הטענה הראיות הנדרשות להוכחתה יהיו דווקניות יותר מבמקרה רגיל"(ריבלין, תאונות הדרכים, מהדורה רביעית, עמ' 343, והפסיקה תחת הערה 28). 19. בפסיקה נקבע, כי יש לבחון את מצבו הסובייקטיבי דווקא של המשתמש ברכב לעניין החזקה החלוטה הממעטת של "התאונה במתכוון" הקבועה בסעיף 7 (1) לחוק, וזו הוראתו המפורשת של סעיף החוק (ר: ריבלין, עמ' 163). שם אמנם נאמרו הדברים, בהתייחס לבחינת "מטרות התחבורה" לעניין השימוש של כניסה לרכב וירידה ממנו, אך הם יפים גם לענייננו. הדרישה כי לנוהג ברכב תהא כוונה סובייקטיבית לפגוע באדם ספציפי עולה גם מן השינוי שהכניס המחוקק לנוסח הסופי שנתקבל במסגרת תיקון מס' 8 לחוק, לעומת הנוסח שהונח על שולחן הכנסת על-פי הצעת החוק. בנוסח שנתקבל, בסופו של דבר (תיקון מס' 8 לחוק), אין שלילה מוחלטת של תאונת דרכים שנגרמה ע"י מעשה מכוון (ריבלין, עמ' 254). "החזקה החלוטה הממעטת הקבועה היום בהגדרת התאונה שבסעיף 1 לחוק הפיצויים כוללת שלושה יסודות: בוצע מעשה מכוון; מטרת המעשה הייתה לגרום נזק לגופו או לרכושו של 'אותו אדם'; הנזק נגרם כתוצאה ישירה מן המעשה המכוון. כל אחד מן היסודות האלה טעון בירור" (ריבלין, עמ' 334). 20. ההשקפה המקובלת היא שיש לפרש את הכוונה השוללת תחולת החוק פרשנות מצמצמת ודווקנית (ריבלין, עמ' 335, והפסיקה שם). תנאי הוא, כי המעשה יהא מכוון לפגוע באותו אדם. גם "אותו אדם" יש לפרש בדווקנות, עד כי למשל, כפי שהביאו ריבלין (בעמ' 335), כאשר א' מתכוון לפגוע ב-ג', ומכוון פגיעתו אל ב' בסברו, בטעות, שמדובר ב-ג', כך שנפגע אדם (ב') ש-א' כיוון אליו, אך לא התכוון לו, הכוונה אינה מועברת ל-ב', ולפיכך המעשה לו כוון ל"אותו אדם", ו-ב' יהא זכאי לפיצוי מכוח חוק הפיצויים. 21. אלא מאי? נהג המכוון לפגוע בציבור מסוים, או בקבוצה מסוימת, או בבני אדם באופן כללי, ותוך כדי כך פוגע באחד מאותו ציבור או קבוצה, הרי שיש לראות במעשהו כמעשה מכוון (ר' ריבלין, עמ' 336 והפסיקה שם). לשם הוכחת הכוונה די במודעות בפועל לטיב המעשה ולאפשרות גרימת הנזק, וכן ברצון כי תוצאה זו אכן תיגרם (ר' ריבלין, עמ' 336, והפסיקה שם); ואילו המניע העומד מאחורי הכוונה לפגוע אינו משנה (ריבלין, עמ' 338). דרישת "הכוונה" מתקיימת גם אם הפגיעה ב"אותו אדם" הייתה אמצעי להשגת מטרה אחרת, המניע אינו משנה (רע"א 6284/2010, קרנית נ' רבקה אליצור). 22. הראיות שהובאו לעיל מלמדות ברמת הסתברות גבוהה בהרבה מזו הנדרשת במשפט אזרחי, כי הנתבע התכוון לפגוע באופן כללי באנשים שהתקהלו ברחוב, והתכוון לפגוע בהם ללא אבחנה בין אלה שהתעמת איתם לבין אלה שלא התעמת איתם; אמנם בין אלה צפוי היה שיהיו גם אותם אנשים שהתעמת איתם בקטטה שהתרחשה אך דקות ספורות קודם לכן, אך ניתן לקבוע בוודאות, כי הוא היה מודע לכך שבמעשהו יפגע בכלל האנשים, ולאו דווקא באותם "מעורבים" בקטטה. העובדה שהתובע לא היה מעורב, לא בקטטה ולא בעימות כלשהו עם הנתבע, אין בה כדי להשפיע על המסקנה הנ"ל. 23. יתרה מזאת, משפגע הנהג בתובע, וזה האחרון נאחז במכסה המנוע, אך הנהג המשיך בנסיעתו הדוהרת, גם אם קודם לכן לא הייתה לו כוונה לפגוע בו דווקא, בהמשך נסיעתו הביע כוונה זו. גם אם כוונתו הייתה רק להפיל אותו ממכסה המנוע, ולהמשיך בנסיעה, גם אז אין להפריד בין רצונו להפילו, לבין רצונו לפגוע בו (ר' בהקשר זה, רע"א 1117/09, קרנית נ' יעקב לבן, 21/09/2009; וכן רע"א 10907/08 עזבון המנוח רשיד סאמי נ' קרנית, 19/10/2009). 24. לאור המקובץ לעיל, ולאור שקבעתי, כי הנתבע 1 נהג ברכב בכוונה לפגוע בהתקהלות של אנשים, ובתוך כך פגע גם בתובע, הרי שהמקרה נופל בגדרו של החריג "תאונה במתכוון", שאין היא בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפלת"ד. אשר-על-כן, ובהמשך לאמור בסעיף 3 לעיל, התביעה נדחית נגד שני הנתבעים. פועל יוצא, דין ההודעה לצד ג' להידחות אף היא. בנסיבות, ובהתחשב בחבלה הגופנית החמורה ממנה סבל התובע, אינני עושה צו להוצאות. תאונת דרכיםתאונת דרכים במתכוון (החזקה הממעטת)קרנית