נזקי גוף בעקבות התחשמלות מגדר מתכת אשר מקיף את מגרש החניה של הבניין ברחוב רובינשטיין 59 (להלן " הבניין") ומהווה חלק מהרכוש המשותף. בבניין פועלת נציגות בית משותף (להלן: "הנתבעת"). עיריית תל אביב- יפו הינה רשות מקומית אשר בתחום המוניציפאלי שלה נמצא הבניין בו ארעה התאונה. היא אחראית מכוח פקודת העיריות לתקינותם ובטיחותם של רחובותיה והמדרכות הנמצאות בתחום שיפוטה (להלן: "העירייה"). חברת החשמל הינה חברה ממשלתית המספקת חשמל לתושבי מדינת ישראל מכוח חוק החשמל, תשי"ד-1954 (להלן: "חברת החשמל"), והתקנות שהותקנו על פיו. במקרים המתאימים שלושת הנתבעות יקראו להלן: "הנתבעות". ד"ר דני פישר, מומחה בתחום הפסיכיאטרי מטעם בית המשפט קבע כי כתוצאה מהתאונה לתובע נותרה נכות צמיתה בתחום הנפשי בשיעור של 10% לפי סעיף 34(ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי. לאחר שהגישו הצדדים תחשיבי נזק מטעמם הצעתי ביום 5.5.13 כי ינסו להגיע להסדר פשרה על בסיס הצעת בית המשפט. משהודיעו הצדדים שלא מקבלים את הצעת בית המשפט, לא היה מנוס מלקבוע את התיק להוכחות. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 28.11.2013 העידו מטעם התביעה התובע עצמו, גב' סוזנה גבריאלוב, ומר אדוארד גבריאל. מטעם ההגנה העידו מר דורי לזר והמהנדס מר שלום לוי. יש לציין כי בתיק זה הוגש כתב הגנה להודעת צד ג', כאשר הודעת צד ג' לא הוגשה כדין, ומשכך הליך זה נמחק בפתח דיון ההוכחות. טענות הצדדים ב"כ התובע המלומד טען כי ביום 5.7.04 שהה התובע עם חבריו במגרש החנייה של הבניין המוקף בגדר אבנים, ומעליה גדר מתכת המשולבת בעמודי תאורה. התובע ניסה לעבור מעל צמח, אחז בידיו בגדר, כאשר לפתע חש בזרם חשמלי אשר גרם לו להיצמד לגדר מבלי יכולת להתנתק ממנה לפרק זמן של מספר דקות, כאשר כל אותו פרק זמן חש את הזרם בגופו, עם רעד מתמיד של כל השרירים בגוף, עד שלבסוף הצליח להתנתק מהגדר ונותר מפויח ויד שמאל שחורה כתוצאה מן ההתפחמות (להלן: "התאונה"). עוד באותו לילה, חש התובע בחולשה ניכרת וכאבים בשרירי גופו ודפיקות לב בלתי סדירות, ובשל כך הוא פנה למוקד של "מכבי שירותי בריאות". שם עבר בדיקת א.ק.ג. אשר בעקבותיה הובהל לבית חולים וולפסון בשל חשד של פגיעה מערכתית בשרירים, ואושפז לפרק זמן של 3 ימים, לבדיקות והתאוששות. בעקבות דיווח שנעשה ע"י הורי התובע בסמוך לאירוע למוקד של חברת החשמל, נשלח צוות בדיקה מטעמה אשר איתר את מקור ההתחשמלות במתקן החשמל הציבורי בבניין, וכן מתקלה וליקויים בלוח החשמל של הנתבעת. ב"כ התובע טען כי האחריות חלה על שלושת הנתבעות לפצות את התובע בגין נזקיו: הנתבעת כבעלת המקרקעין ואחראית על תחזוקתה השוטפת של מתקניה. אחריות חב' החשמל נובעת מכך שהיכן שיש סמכות יש גם חבות. אם חברת החשמל יש לה סמכות לנתק את הזרם מהמתקן הציבורי בבניין, משמע שגם מוטלת עליה החובה לבצע ביקורות לגבי המתקן הזה במיוחד כאשר המתקן הזה מספק חשמל למערכת תאורה היקפית שאומנם מקיפה מגרש חניה של בניינים, אך יחד עם זאת אותה גדר היא גם מפרידה בין הבניין לבין התחום הציבורי. הגדר חוצצת בין הבניין לבין המדרכה שהיא שטח ציבורי (ובאותה מידה שהתובע נפגע מצד הפנימי של הבניין יכל עובר אורח תמים במדרכה להתחשמל באותה גדר מהצד של הרחוב). חברת החשמל היא זו שמורה לוועד הבית לבצע תיקונים והיא לא מחדשת את אספקת החשמל לאותו מתקן אלא לאחר ביקורת שעשתה במתקן ציבורי. לא זו בלבד, אלא מכוח העובדה שהגדר משולבת עם עמודי התאורה, והיא נחשבת לחלק מהמדרכה, הדבר הופך את התאורה גם לתאורה שנמצאת במרחב ציבורי, הגם שמקור הזרם שלה הוא בשטח הפרטי ולמתקן הפרטי, וכשיש לחברת החשמל אחריות לתאורה שנמצאת במרחב הציבורי. בנתונים אלה, יש לה אחריות גם על עמודי התאורה שממוקמים על המדרכה. באשר לעירייה, טען ב"כ התובע המלומד כי היא חבה בפיצוי מכוח סעיפים 235, 236 לפקודת העיריות אשר מגדירים את אחריות העירייה לבטיחות הרחובות. הרחוב בכללו כולל גם כביש וגם מדרכה. הגדר הוא חלק מהמדרכה, ולכן ישנה אחריות של העירייה לגדר אשר מורכבת מבסיס אבנים ומעליה גדר משולבת ממתכת בה משולבים עמודי תאורה. משכך, אחריות העירייה היא גם על עומדי התאורה והגדר שנחשבים חלק מהמדרכה. הנתבעת הגישה כתב הגנה מטעמה לא חתום, ולא התייצבה לדיון ההוכחות ונראה שניהול ההליך לא היה בראש מענייניה. ב"כ העירייה המלומד לא הכחיש את התרחשות התאונה, אך ציין כי המסמכים הרפואיים וגרסת התובע סותרות את גרסת העד מטעמו, חברו הטוב, אשר נכח בזירת האירוע, ובכך נותר התובע עד יחיד שהינו בעל דין והוא לא אמין כלל בקשר לנסיבות התאונה הנטענות. עוד טען ב"כ העירייה כי אם תתקבל גרסת התובע לגבי נסיבות ההתחשמלות, אזי האחריות רובצת רק על כתפי הנתבעת, וכי צירוף העירייה וחברת החשמל הינו רק ניסיון לחפש "כיס נוח" יותר לגבות ממנו כסף שכן החצר שבו התחשמל התובע הינו שטח פרטי, וכי מערכת החשמל ממנה נפגע התובע היא מערכת פרטית של הבניין. ב"כ חברת החשמל המלומד הודה כי אמנם במסמכים נרשם "מתקן ציבורי", אך הבהיר שרישום זה בא רק בכדי להבדילו ממתקנים בתוך דירות הדיירים ובפועל המדובר למעשה במתקן פרטי המצוי ברכוש המשותף של הצרכן, ובמקרינו דנן, הנתבעת. ב"כ חברת החשמל דחה מכל וכל את טענת התובע על כי היכן שיש סמכות יש חבות, ומה עוד שהתובע לא הפנה לשום מקור חוקי או דין המצביע על חבות חברת החשמל. חבותה של חברת החשמל במקרים דומים היא לנתק את החשמל, וזה מה שהיא עשתה במקרה הנדון, ולאחר תיקון התקלה ע"י הנתבעת, היא החזירה את זרם החשמל בהתאם. בנוסף הנתבעים טענו לחלופין שדרישות הנזקים של התובע מופרזות, מופרכות ואינן מציאותיות. דיון והכרעה סבורני כי במקרה דנן לאור עדויות העדים ולאור כל המסמכים המצורפים לתיק בית משפט ולעדותו של התובע ושל חברו, שהיו מהימנות בעיניי, יש מקום לקבל את התביעה נגד שלושת הנתבעות ולקבוע את רשלנותם ואחריותם של הנתבעות, בהתאם למבחני הפסיקה. השאלה הראשונה עליה יש לתת מענה בבחינת קיומה של רשלנות הנתבעות היא האם קיימת חובת זהירות מושגית? קיומה נבחן על פי מבחן הצפיות: האם אדם סביר יכול או צריך היה לצפות להתרחשות הנזק? המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" (Ought to) לצפות להתרחשות הנזק. נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה. במסגרת השיקולים להם נזקק בית המשפט כעניין של מדיניות שיפוטית עליו לאזן בין האינטרסים השונים ובהם הצורך להבטיח חופש פעולה של המזיק מחד והצורך להגן על הרכוש והגוף של הניזוק מאידך. יש אף להתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו ואת השפעת ההכרעה על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. כמו כן יש לשקול את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות הטלתה או אי הטלתה של האחריות. (ראה למשל את העקרונות שבכלכלה ומשפט שהותוו על ידי השופט הנד במשפט האמריקאי). בעניין זה לא התעלמתי מטענות העירייה וחברת החשמל על המעמסה הכספית שתגרום קביעה נורמטיבית המטילה עליהן פיקוח ובדיקה רצופה של מתקנים פרטיים ברכוש משותף של בניין דיירים. לדידי, הנתבעת אחראית כלפי דיירי הבית ומבקרים בתחומה לתפקוד תקין של מתקני הבניין. כמו כן, העירייה אחראית לשלום הציבור ולמניעת מפגעים במרחב המשמש את הציבור, או נושק למרחק הציבורי לפי סעיף 235 לפקודת העיריות (להלן: "הפקודה") הקובע כדלקמן: סעיף 235: "בעניין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה: תפקח על תחום הרחוב והבניה של כל רחוב. תדאג לתיקונו ניקויו החלפתו תאורתו, וניקוזו של כל רחוב שאינו רכוש פרטי. 3. תסיר ותמנע מכשולים והסגת גבול ברחוב." סעיף 1 לפקודת העיריות מגדיר מהי מדרכה, "מדרכה" - חלק מרחוב המיועד למעבר הולכי רגל, לרבות אבני שפה, קיר משען, מדרגות וקירות תומכים; על פי פקודת הפרשנות [נוסח חדש] נקבעה הגדרת רחוב: "רחוב או דרך - לרבות כביש, שדרה, סמטה, משעול לרוכבים או לרגלים, ככר, חצר טיילת, מבוי מפולש וכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו". אמנם הפקודה בוטלה ברובה על פי חוק הפרשנות תשמ"א - 1981, אך על פי ס' 1 שבחוק הרי שהגדרות מסוימות כוחן יפה ותקפן שרירי וקיים. הנשיא (כתוארו אז) שמגר ברע"פ 6795/93 אגדי נ' מדינת ישראל, פד"י מח(1) בע"מ, 705, 709, קבע כי: "המחוקק הבחין אפוא בין חובות העירייה באשר "רחוב" כמונח כללי החובק כל סוגי הרחובות לבין רחוב שאינו רכוש הפרט מושג אליו הצמיד מילים המגדירות אותו ככזה. המחוקק קבע חובות החלות על כל רחוב, בין שהוא רכוש הפרט ובין שאינו רכוש הפרט. לשון אחר, מן השימוש בתיבה "רחוב" ללא תוספת תיאורית ומן השימוש הכי זמני במונח "רחוב שאינו רכוש הפרט" קובע, שיכול שרחוב יהיה רכוש הפרט ויכול שלא יהא רכוש הפרט". מכאן שכאשר המחוקק נקט לשון כגון: "הציבור נוהג לעבור בו" או "הציבור רשאי להיכנס אליו" אין מקום להיזקקות לשאלת הבעלות במקרקעין, בכדי לקבוע את אחריות העיריה במקרים כגון דא. מכל המקובץ המסקנה היא כי מכיוון שהגדר שבו התחשמל התובע מהווה מקום פתוח אליו ניגשים עוברי אורך וכן מהווה חלק מהמדרכה שהינה חלק מהרחוב, והיא נמצאת בתחום אחריותה של העירייה, גם עליה החובה לדאוג כי יהיה מתוחזק כראוי ולא יהיו בו מפגעים. אין צורך לומר שגדר העשוי ממתכת שיש בו זרם חשמלי מהווה מפגע וסכנה למשתמשים בו. טענת העירייה כי מדובר בשטח פרטי ולכן אין העירייה מתחשבת בה בתוכנית עבודתה אין בה כדי להועיל לנתבעת אלא לגרוע. מוטב כי תפנים העירייה כי גם במקומות כגון אלו אין היא פטורה מלדאוג להסרת מפגעים. באשר לחברת החשמל, סבורני כי חלה עליה חובת זהירות מושגית בהיותה מספקת את החשמל לצרכן, ונוצר ביניהם יחסים חוזיים. לא אוכל כמובן להתעלם מטענת הנתבעות 2-3 על כי אין זה סביר להטיל עליהן עלויות אבסורדיות של משלוח פקחים לכל מקום ומקום בכדי לבדוק תקינות מתקני חשמל וגדרות שקשורות למערכת תאורה הפונה לרחוב. לדידי, אין סיבה שעלויות אלו יפלו כולן על כתפי הנתבעות 2-3. ניתן היה לדרוש, כל תקופה מוגדרת מראש, המצאת אישור של חשמלאי מוסמך על תקינות המתקן (כפי שהדבר נעשה בקשר למעליות ברכוש משותף למשל) ולהטיל הוצאה זו על בעלי הרכוש המשותף או מנהלו. עד כאן באשר לחובת הזהירות המושגית. ומכאן לשאלה האם קיימת חובת זהירות קונקרטית? האם הנתבעות יוכלו או צריכות היו לצפות את התרחשות הנזק בנסיבות הספציפיות של המקרה כמתואר לעיל? גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות וכפי שנכתב בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לד (ה) עמ' 113, 125: "השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק". בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם פ"ד לח(1) עמוד 72 כתב לעניין זה כב' השופט ד' לוין: "הפעלה ראויה של מבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. שכן רק בגין הסכנה האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית". בעוד ששאלת חובת הזהירות המושגית נבחנת במנותק מעובדותיו של המקרה, הרי ששאלת הזהירות הקונקרטית מתייחסת לנסיבות נשוא הדיון. המבחן לקיומה של חובת זהירות הינו מבחן הצפיות. לדידי, התשובה גם לשאלה זו היא חיובית ומתבקשת. יש לזכור שאפילו אין מוטלת על רשות שלטונית כל חובה, וסמכותה היא רשות בלבד, עשויה אותה רשות לחוב חובת זהירות ברשלנות בשל אי-הפעלה רשלנית של סמכותה (ראה ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר פ"ד לז(3) 757). מכיוון שהנתבעות כלל לא חשבו שמתפקידן לבדוק את המקום, לדרוש אישורי תקינות תקופתיים הרי הפרו גם חובת הזהירות הקונקרטית והן אחראיות לנזקיו של התובע. השאלה הנוספת המתעוררת בכל תביעת נזיקין היא האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו: האם הוא סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו? לאור האמור לעיל ניתן ללמוד כי הנתבעות לא השכילו לנסות ולהקטין את הנזק דרך בדיקות שגרתיות או הטלת חובה כזו על כתפי הדיירים או וועד הבית. מכאן עלינו לבדוק האם הפרת החובה היא שגרמה נזק? סבורני שאילו נקטו הנתבעות באמצעי זהירות ראויים כגון בדיקות שגרתיות, או "פיקוח - על" הדורש המצאת מסמכים המוכחים תקינות המתקן כל תקופה מוגדרת מראש, כי אז הסיכוי שהנזק היה נמנע גדול מן הסיכוי כי היה מתרחש. באשר לקשר הסיבתי המשפטי בין הפרת החובה לבין הנזק הרי שהן על פי מבחן הסיכון הבוחן האם התוצאה המזיקה בתחום הסיכון שיצרה התנהגות הנתבעות הייתה שייכת לסוג הסכנות המסתברות ממנה ואשר בגללן יש לראותן כרשלנות. סבורני כי מחדליהן של הנתבעות נמצאים בתוך מתחם הסיכון שחובת הזהירות המוטלת על הנתבעות באה למנוע. במבחן השכל הישר, התנהגותן של הנתבעות כאמור לעיל הן שתרמו לנזק, במקרה דנן. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני קובע כי הנתבעות התרשלו וכי התרשלותן היא שגרמה לפגיעתו של התובע. אשם תורם לאור הצהרת ב"כ הנתבעות 2-3 בעניין זניחת טענת האשם התורם, אינני דן בכך. נכות התובע נבדק ע"י ד"ר שחר אבנר מומחה לרפואה פנימית מטעם התביעה , אשר קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 35% בגין הפרעות בקצב לב, פציעת שרירי המרפק וכן בגין תסמונת חרדתית - פוסט טראומטית. כמו כן התובע נבדק ע"י ד"ר גרמן צינובוי, מומחה פסיכיאטרי מטעם התביעה, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 25%. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת מטעם ד"ר אברהם פלד, מומחה בתחום הקרדיולוגי, אשר קבע כי לתובע לא נותרה נכות רפואית בתחום זה. כמו כן הגישה ההגנה חוות דעת בתחום הפסיכיאטריה מטעם ד"ר אברהם פלד אשר ציין בחוות דעתו שלהערכתו מבחינה נפשית התובע אינו סובל מנכות או אובדן כושר עבודה בגין אירוע ההתחשמלות ב- 7.4 . לאור המחלוקות בין מומחי הצדדים, בית המשפט מינה שני מומחים מטעמו שבדקו את התובע ו/או המסמכים הרפואיים, שהומצאו להם, לרבות חוות דעת מטעם הצדדים. ד"ר דני פישר, מומחה פסיכיאטר מטעם בית המשפט, קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 34ב' לתקנות הביטוח לאומי. פרופ' דן צבעוני, מומחה לקרדיולוגיה מטעם בית המשפט, קבע כי לתובע לא היה נזק לבבי קבוע, ולמעשה לא נותרה לו נכות בתחום הקרדיולוגי. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במכלול ראיותיהם, אינני מוצא לסטות ממסקנותיהם וקביעותיהם של המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט. המומחים לא זומנו לעדות. אינני סבור כי עמדה בפני המומחים הרפואיים תשתית לקביעת נכות כפי שהתובע טוען, ובהתאם לכך ולאור שאר הראיות לא ראיתי לסטות מקביעותיהם של המומחים מטעם בית המשפט. המומחים קבעו את שקבעו בהסתמך על המסמכים והחומר הרפואי הרלוונטי שעמדו בפניהם. התרשמתי כי מסקנותיהם של המומחים מבוססות כדבעי והן התקבלו לאחר בחינה ושקילה של מכלול הנסיבות הרלוונטיות. למומחה שמונה ע"י בית המשפט, אין כל עניין לרצות את אחד הצדדים, וחוות דעתו נטולת פניות ואובייקטיביות, ולכן בית המשפט נוטה לאמצה. לאור כל האמור לעיל אני מאמץ את חוות דעתם של המומחים מטעם בית המשפט. באשר לנכותו התפקודית, מונח זה מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מגבלה זו נכון שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראייה לאובדן במקביל של הכושר לתפקוד יום - יומי, לרבות הכושר להתפרנס בכבוד. קביעת שיעורי הנכות הרפואיים אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות שציינו מומחי בית המשפט וכפי שנפסק בע"א 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ושני אח' לב(3) 589: "הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו". התובע החליף מספר מקומות עבודה בתקופה קצרה ולא הצליח להתאקלם בעבודה קבועה. מדובר בבחור צעיר בתחילה חייו המקצועית, ואין ספק כי הנכות הנפשית ממנה הוא סובל יש לה השפעת תפקודית ממשית ביכולתו להתפרנס. שוכנעתי מהראיות שהוצגו בפני, שהתאונה השפיעה על התובע ועל אורח חיו, על לימודיו, ועל היכולת להתגייס ולשרת בצה"ל. אין ספק שהדברים מקבלים משנה תוקף כשהמדובר בנכות פסיכיאטרית (ראה למשל ע"א (מחוזי ת"א) 1624/96 חנה לוי נ' ד"ר י. מולכו, פ"מ תשנ"ז, חלק שני, ע' 349). בענייננו, הקביעה של 10% נכות לפי פרט 34 (ב), אשר לשונו היא כזו:" ישנם סימנים אוביקטיביים וסוביקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה" היינו שסביר כי לנכות נפשית זו תהיינה השלכות גם על גריעה בכושר ההשתכרות. לאור כל האמור לעיל, אני מעריך כי נכותו התפקודית של התובע תהא בשיעור 10%. הפסד שכר לעבר ולעתיד ככל שמדובר בעבר, עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש. עם זאת, באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר (ראו ע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה(2) 800,809). לעתיד אין לדעת מה ילד יום וכיצד הפגיעה והנכות התפקודית תשפיע על כושר ההשתכרות של התובע. התובע היה במועד האירוע תלמיד תיכון, אשר סיים כיתה י', בן 16.5. הוא לא התגייס לצבא, ולמעשה התחיל את חיי העבודה שלו בגיל 18, כשנקבעה לו נכות רפואית זמנית בשיעור של 15% לתקופה של 5 שנים וחצי. התובע לא מצליח להתאקלם בשוק העבודה, אך זאת לא רק בגלל התאונה אלא גם מנסיבות נוספות, שהצביע עליהן ב"כ הנתבעת המלומד (ראה עמ' 30 לפרוטוקול הדיון מיום 28.11.13) ומתוך שמירה על פרטיות התובע עדיף שלא לפרטם. לאור זאת לדידי, יש לבצע את התחשיבים לא לפי השכר הממוצע במשק אלא לפי השכר החיציוני במשק בחישוב אקטוארי לא מלא. אשר על כן, סבורני כי יש מקום לפצות את התובע בסכום הלוקח בחשבון את גילו, נכותו ואת השכר החיצוני במשק. משכך יש לפסוק בגין ראש נזק זה סכום גלובלי, הגון וסביר בסך 150,000 ₪, הכולל רכיב של פנסיה. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה - לטיפולים רפואיים או בדרך כלל - לעבר, הן ראש נזק מיוחד, אותו יש להוכיח "ברחל בתך הקטנה" וכאמור בפסיקה, אין להסתפק בדרך כלל בתחליפים מסוג "הערכות". אם נמנע התובע מלשמור את מרבית הקבלות והאסמכתאות להוצאות הנטענות על ידו, אין לו אלא להלין על עצמו. לפחות אין לכך הסבר במהלך השנים מאז הוא מיוצג ע"י בא-כוחו, שמן הסתם העמידוהו על החשיבות שבשמירת האסמכתאות. יחד עם זאת קבעה הפסיקה, כי די אם הצביע תובע על קיומו של נזק בעבר או על אפשרות קיומו בעתיד, כדי שיזכה בפיצוי מתאים - ודי באפשרות להעריך את שיעור הנזק מתוך העדויות, כדי שאפשר יהיה להעניק פיצויים לפי הערכה זו ולפוסקם באופן גלובלי (קציר, פיצויים בשל נזק גוף, עמ' 857 - 863.) התובע עבר סדרת טיפולים, והמומחה הפסיכיאטר מטעם בית המשפט ציין בחוות דעתו: " ממליץ כי ימשיך במעקב פסיכיאטרי במסגרת בה מטופל כיום וכן ממליץ על טיפול פסיכותרפויטי בתדירות של אחת לשבוע למשך שנה. עלות פגישה טיפולית כזו בין 300 ל-400 ₪ כולל מע"מ בשוק הפרטי, במידה ויש לו ביטוח משלים יוכל כנראה לקבל טיפול זה בעלות מופחתת במסגרת הקופה המבטחת." סבורני כי יש לפצות את התובע בראש נזק זה בסכום גלובאלי לעבר ולעתיד אשר גם לוקח בחשבון את גילו של התובע ואת נכותו בסך של 20,000 ₪. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד מדובר בנזק אשר יש להוכיחו בראיות של ממש ולא הומצאו לבית המשפט הוכחות כי התובע נזקק לעזרה החורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה (ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח(3) 588, 580). יש להניח כי בני משפחה המתגוררים עם בן משפחה שנפגע בתאונה כלשהי דוגמת התובע הם יסייעו לו בכל מקרה, בין אם זכאי הוא לפיצויים ובין אם לאו, ולו בשל תחושת החובה המוסרית המוטלת עליהם. עם זאת, כבר נפסק לא אחת על ידי בית משפט העליון, שגם כאשר בני משפחה סועדים את הנפגע בחוליו, הרי אם ברור שהוא זקוק לעזרה זו בגלל מצבו, לא יהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחוייב לפצות את הניזוק על העזרה שנזקק לה ושקיבל מהם. ע"א 5774/95 יצחק שכטר נ' אלה כץ, תק-על 97(3), 919 , 922 (1997). הלכה פסוקה היא, כי כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, יהיה זכאי הנפגע לפיצויים בגין אותה עזרה, גם אם אין הוא משלם עבורה. אי לכך, סבורני כי לאור נכותו הרפואית, ולנכויות הזמניות, ולטיב פציעתו, יש מקום לפיצוי התובע בסכום גלובלי, סביר והוגן בגין ראש נזק זה. בענייננו אני מעריך את שווי העזרה לה נזקק התובע בסך 10,000 ₪ וזאת לעבר ולעתיד. כאב וסבל אין צורך לחזור על פרטי הפגיעה ממנה סבל התובע, ולשם כך די בכל הנתונים שהוזכרו בפסק הדין על מנת לעמוד על היקף הנזק הגופני שהיה ונותר אצל התובע. בשים לב לאמור לעיל, לשיעור הנכות הצמיתה של 10% ובהתאם לגילו וימי האישופז, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 80,000 ₪ בגין ראש נזק זה. סוף דבר אי לכך ולאור כל האמור לעיל הנני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד כדלקמן : הפסד ופגיעה בכושר ההשתכרות: 150,000 ₪ הוצאות רפואה ונסיעות: 20,000 ₪ עזרת הזולת: 10,000 ₪ כאב וסבל: 80,000 ₪ סכום הפיצוי הכולל: 260,000 ₪ כמו כן ישאו הנתבעות בהוצאות משפט וכן בשכ"ט עו"ד בגובה 15.2%. מתכתנזקי גוףהתחשמלות