תביעת שיבוב נגד חמש נתבעים בגין גמלאות בסך כ- 650,000 ₪ ששולמו על ידי התובע לנפגע עקב תאונת דרכים שהתרחשה ביום 7.2.2002, ברחוב כצנלסון שבבית דגן (להלן: "מקום הארוע"). הנתבעת 1 הינה מועצה מקומית, אשר במועדים הרלוונטיים ביצעה עבודות תשתית וחפירות במקום הארוע. הנתבעת 2 היא חברה בע"מ אשר ביצעה עבור הנתבעת 1 את עבודות התשתית והחפירות במקום הארוע. הנתבע 3 שימש כמפקח עבודה ופיקח באופן שוטף על ביצוע עבודות התשתית והחפירות שהתנהלו במקום הארוע. הנתבע 4 היה קבלן המשנה של הנתבעת 2 ובין היתר ביצע עבודות במקום הארוע. הנתבעת 5 הינה חברה בע"מ העוסקת בביטוח והיא ביטחה את הנתבעת 2. הנתבעים שלחו הודעות צד ג' זה כפי רעהו. בכתב תביעתו התובע טען שהנתבעים חייבים בתשלום פיצוי שכן הפרו את חובת הזהירות כלפי הנפגע ולכן התובע זכאי לשיבוב מהנתבעים. הנתבעים בכתבי הגנתם כפרו בחבות, כל אחד מסיבותיו וטענו בעיקר שכיוון שלנפגע אין עילת תביעה נגדם גם לתובע הבא בנעליו אין עילת תביעה בנסיבות העניין. בסופו של יום לא היה צורך בקיום דיונים לגופו של עניין שכן ב"כ התובע הודיע על נכונותו לחזור בו מתביעתו לאור פסק הדין שניתן בתביעת הנפגע בתיק (מחוזי ת"א) 2436/06 בו נדחתה תביעתו. כל שנותר במחלוקת היא שאלת הוצאות המשפט בגין ההליך בבית משפט זה. ב"כ התובע המלומד טען שהמדובר בתביעת שיבוב ולא תביעה כספית רגילה ולכן אין מקום לפסוק נגדו הוצאות כלל, הוא ציין כי תביעת השיבוב בתיק הוגשה לאחר שבקשתו של המוסד להצטרף כתובע נוסף לתביעת הנפגע, אשר התבררה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, נדחתה ביום 15.7.09 ע"י כב' השופטת ענת ברון, בין היתר, בשל התנגדותם של הנתבעים. התנגדות זו הייתה תמוהה לאור העובדה, כי ברור היה לנתבעים כי ניהול תביעת המל"ל עם תביעת הנפגע תביא לייעול ההליכים ולחסכון מזמנם וכספם שלהם ושל בית המשפט, כששאלת גובה ניכויי המל"ל הינה שאלה אשר ממילא תתברר בתביעת הנפגע. לאור דחיית בקשתו של המוסד להצטרף כתובע נוסף לתביעת הנפגע המתנהלת ולנוכח מועד התיישנותה של התביעה, נאלץ המוסד, בלית ברירה, לפעול להגשת תביעתו זו. ככל שלא היה פועל להגשת תביעתו בזמן וזו היתה מתיישנת, היה, הלכה למעשה, מוותר על תביעתו מראש, וזאת מבלי שתעמוד לו הזכות לעמוד על שיבוב הגמלאות אשר שילם וישלם לנפגע, מר וקנין. מאחר ומדובר בהשבת כספים אל קופת המדינה ובזכות המוקנית לו על פי חוק לתבוע את שיבובן, פעל התובע להגשת תביעתו. לתובע לא היתה כל יכולת לדעת כי תביעת הנפגע תידחה בסופו של יום, תוצאה שתשליך גם על תביעת השיבוב. כמו כן, ציין ב"כ התובע המלומד כי הוא פעל בשקידה ראויה לאורך כל הדרך, ובכך חסך זמן שיפוטי יקר, והוצאות לצדדים. החל מניסיונו להצטרף לתביעת הנפגע בכדי למנוע ניהול כפל הליכים וכלה בבקשותיו לדחיות ישיבות דיונים שנקבעו בתיק זה, במטרה להמתין להכרעות בתביעת הנפגע. התנהלותו היעילה של התובע באה לידי ביטוי לא רק ב"השהיית" בירור תביעתו עד למתן הכרעות בתביעת הנפגע, כי אם גם לאחר מתן פסק הדין בתביעת הנפגע. לחילופין, על ההוצאות המושתות על התובע, כגוף ציבורי, להיות מידתיות, ובשים לב להיותה של התביעה לגיטימית. התנהלותו העניינית והיעילה של התובע לאורך ההליך הביא לכך שלנתבעים נגרמה טרחה מינימאלית בלבד בהליך זה והוא הודיע על וויתורו על תביעתו, עוד בטרם הושקעו על ידי הנתבעים מאמצים רבים. ב"כ הנתבעת 1 המלומדת השאירה את עניין ההוצאות לשיקול דעתו של בית המשפט. כך עשה גם ב"כ הנתבע 3 המלומד. ב"כ נתבעות 2-5 המלומדת טענה שאין ספק שיש לפסוק הוצאות ממשיות בגין דחיית התביעה, שכן נדרשו הגשת 3 כתבי הגנה (אחד כנתבעות ושניים כצדדי ג'). בניגוד לנטען בטיעוני המל"ל אין המדובר בכתבי הגנה זהים לאלו שבתביעתו של הנפגע כלל. התובע בהשתהותו עד לסף מועד ההתיישנות, גרם לצורך שבהגשת תביעה נפרדת, ומהלך זה גרר את הנתבעות להידרש לתיק נוסף, להגשת כתבי הגנה, הוצאת מכתבי דיווח שוטפים לנתבעת מס' 5 על מצב התביעה, מעקב ווידוא דחיית כל אחד ממועדי הדיון שנקבעו וכו'. נתבעות אלו טענו כי בפועל מדובר בתיק נפרד מתביעת הנפגע, ולכן ההוצאה המרכזית הוא תשלום נוסף של שכ"ט עו"ד. דיון והכרעה תקנות 511 ו - 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעות כי בתום הדיון בכל הליך יחליט בית המשפט לעניין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן: "הוצאות") לטובת בעל דין אחר, אם לאו. סכומים אלו, נקבע, יזקקו לשיקול דעתו של בית המשפט לאחר שזה שמע, עיין ודקדק בטענותיהם של הצדדים. בין שיקוליו אלו יבחן ביהמ"ש את שווי הסעד השנוי במחלוקת, התעריף המומלץ שנקבע לעניין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין, והדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון. כלל ראשון לכללי פסיקת ההוצאות הוא שבאין נסיבות מיוחדות, המצדיקות לשלול מבעל-דין שזכה, יהא אותו בעל-דין זכאי לפסיקת מלוא ההוצאות (ראה: י.זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה שישית, בעריכת ש' לוין 1990, בעמ' 507-508 וכן: ע"א 1986, 1894/90 שמואל פלאטו-שרון נ' ז'ק אסולין, פ"ד מו(4)822, עמ' 830-829). עם זאת, אין להתעלם מ"צוק העיתים" והעומס הרב שמוטל על בתי המשפט והצורך במדיניות שיפוטית ראויה, שמשמעותה בעיני מחד גיסא הרתעת תובעים מפתיחת הליכי סרק מבלי לבצע בדיקה לעומק בטרם פתיחת ההליכים, אך מאידך גיסא עידוד סיום הליכים אלו מוקדם ככל האפשר, תוך הימנעות ממתן תמריץ שלילי לסיום הליכי סרק בשלבים מוקדמים על ידי פסיקת ההוצאות בשיעור ניכר. בעל דין זכאי כי שכרו לא ייצא בהפסדו וממילא זכאי הוא למלוא הוצאותיו (ראה: ע"א 1182/90 דורית שחם נ' מרים רוטמן ואח'. פ"ד מו (4), 330, עמ' 346-347) אך לזאת אוסיף העובדה כי התובע וב"כ, בחרו ועשו על מנת לעצור ההליך באיבו ובכך למנוע את ניהול התובענה באופן בזבזני ומיותר (ראה: ע"א 6431/96 אן בר זאב ואח' נ' ג'ומעה מוחמד ואח'. פ"ד נב(3) 557, עמ' 576-575). בנסיבות אלו, ולאחר שעיינתי במסמכי הצדדים וטיעוניהם ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, ושיקולי מדיניות שיפוטית ראויה כפי שפורטו לעיל, הנני קובע כי יהיה זה נכון וצודק לחייב את התובע, לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפטיות בסך של 5,000 ₪ (30,000 ₪ בסך הכל), שהוא פחות ממחצית מהשכר המומלץ לפי כללי לשכת עורכי הדין והוא משקף אל נכון עידוד תובע מוסדי להגיש תביעתו בכדי לממש זכותו בבית המשפט רק כשברור שיוכל להוכיחה בבית המשפט, ומצד שני תמרוץ לחזור בו מהתביעה בהקדם האפשרי לאחר הגשת התביעה, בכדי לא לחוב במלוא ההוצאות על פי הדין. תאונת דרכיםתביעת שיבוב