הוצאות בסך של 3,000 ₪ בעקבות ביטול פסק דין בהיעדר הגנה

חויבו המבקשים בתשלום הוצאות בסך של 3,000 ₪, בעקבות ביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה. הרקע לבקשה: ביום 8.1.2013 הגישה המשיבה תביעה לתשלום פיצויים בעילות שונות עקב סיום עבודתה אצל המבקשים. ביום 3.3.2013 הגישה המשיבה בקשה דחופה למתן פסק דין בהיעדר הגנה. ביום 3.4.2013 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה. בית הדין האזורי קבע כי לפי אישור המסירה שהוגש לתיק, כתב התביעה והדרישה לכתב הגנה נמסרו למבקשים ביום 14.1.13. המבקשים לא הגישו כתבי הגנה או כל תגובה אחרת מטעמם. לאור זאת, ניתן פסק דין בהיעדר הגנה על יסוד האמור בכתב התביעה. לפיכך, המבקשים ישלמו למבקשת סכום של 320,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, המבקשים ישלמו למשיבה את אגרת בית הדין בסך של 3,200 ₪, והוצאות משפט (שכ"ט עו"ד) בסך של 10,000 ₪. ביום 28.5.2013 הגישו המבקשים בקשה בהולה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה. נטען כי כתב התביעה הומצא למבקשים ביום 12.2.2013. אולם, במשך כמעט חצי שנה מאז שהוגש כתב התביעה לא הומצאו למבקשים כל החלטה או דרישה בתיק, לרבות החלטה המורה על הגשת כתב הגנה. גם בדיקה בנט המשפט מעלה כי אין אישור על המצאות שבוצעו; לפי תקנה 27 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, (להלן - תקנה 27) נתבע אינו מחויב להגיש כתב הגנה עם המצאת כתב התביעה, אלא אם נדרש לכך בהוראת בית הדין, והוראה כזו לא התקבלה על ידי המבקשים; מבדיקה אקראית בנט המשפט מסתבר כי הוגשה בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה, אולם עותק של הבקשה לא הומצא למבקשים. כמו כן, מבדיקה עולה כי ניתן פסק דין בהיעדר הגנה, אולם גם פסק הדין טרם הומצא למבקשים; בית הדין לא ביקש לקבל את עמדת המבקשים לבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה טרם ניתן פסק דין, ופסק הדין ניתן מבלי שהמבקשים ידעו כי הוגשה בקשה כאמור. לפי ההלכה, כל בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה מחייבת זכות תגובה לצד שעלול להיפגע מהיענות לבקשה; על פי הפסיקה יש להעדיף בירור תביעות לגופן, ומדיניות בית הדין היא להעדיף את בירור המחלוקת ולאפשר לבעל דין את יומו בבית הדין; לבקשה צורף תצהיר של מר עודד קם, סגן מנהל השירות המשפטי בעיריית תל אביב, ולפיו למבקשים הומצא כתב תביעה בלבד, ללא החלטה המורה על הגשת כתב הגנה; למבקשים טענות הגנה טובות כנגד האמור בכתב התביעה. בהחלטה מיום 1.6.2013, בין היתר, הפנה בית הדין את המבקשים "לדרישה להגיש כתב הגנה המצויה בתיק ואשר ניתנה לתובע ביום הגשת התביעה יחד עם מסירת מעטפה עם אישור מסירה." בהודעה מיום 4.6.2013 טענו המבקשים כי מבירור שערכו עם מזכירות בית הדין עולה כי בחודש ינואר 2013, מועד הגשת התביעה, לא נתן בית הדין למשיבה מעטפה כלשהי. כמו כן, מעטפות עם אישור מסירה ניתנו לתובעים מיוצגים על ידי עורכי דין רק לתקופה קצרה במהלך חודש אפריל 2013, היינו לאחר שכבר ניתן פסק הדין. המשיבה טענה בתגובה לבקשה לביטול פסק דין כי יש לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין על הסף, ולחילופין יש לחייב את המבקשים בהוצאות ושכ"ט עו"ד בגין אי הגשת כתב הגנה ובגין הגשת תגובתה; הבקשה אינה מגלה כל עילה מהותית והיא אף נגועה בחוסר תום לב; מר דניאל הרפז מטעם המבקש 1 יצר קשר עם ב"כ המשיבה, ואישר את קבלת כתב התביעה, אולם ביקש כי כתב התביעה ונספחיו יישלחו שנית בפקס על מנת להגיש כתב הגנה. כתב התביעה נשלח מיידית בפקס, אולם למרות זאת לא הוגש כתב הגנה; לפי ההלכה בעניין ביטול פסק דין על בית הדין לבחון שתי שאלות: האחת, מהי הסיבה אשר מנעה מהמבקשים להתייצב לדיון, והשנייה, שהיא חשובה יותר, מהם סיכויי ההצלחה של הנתבע אם יבוטל פסק הדין. בענייננו, התשובה לשתי השאלות היא חד משמעית לרעת המבקשים; לפי הפסיקה, כאשר מדובר בבעל דין שהתעלם מההליך המשפטי וזלזל בחובתו אין הוא זכאי לסעד של ביטול פסק דין שניתן בהיעדר צד. כאמור, המבקשים לא הגישו כתב הגנה למרות שקיבלו את כתב התביעה. המבקשים טענו בתגובה לתגובת המשיבה, כי רק כתב התביעה הומצא להם ולא דרישה להגשת כתב הגנה, וכאמור על פי התקנות נתבע אינו מחויב להגיש כתב הגנה עם המצאת כתב התביעה; המבקשים תמיד מגישים כתבי הגנה כשהם נדרשים לכך, והם היו עושים זאת גם הפעם אילו נדרשו לכך. אין מדובר בהתעלמות מההליך המשפטי או בזלזול בחובות המבקשים כבעלי דין. בהחלטה מיום 16.6.2013 קבע בית הדין כי יש מקום לקבל את הבקשה לביטול פסק דין. נקבע כי אין לקבל את טענות המבקשים כי משום שלא קיבלו לכאורה דרישה להגשת כתב הגנה לא הגישו כתב הגנה בתיק. מדובר בטענה מיתממת ומתחמקת. אולם, בבקשה לביטול פסק הדין הציגו המבקשים טענות שיש בהן כדי להעיד ולו לכאורה כי סיכויי ההגנה טובים. אין לקבוע בשלב זה מסמרות, אולם לנוכח הטענות יש ליתן משקל למדיניות בית הדין להעדיף הכרעה לגופו של עניין מקום בו ניתן לפצות את הצד השני, וליתן למבקשים את יומם בבית הדין. לפיכך, בוטל פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה, ונקבע כי המבקשים ישלמו למשיבה הוצאות הבקשה בסך של 3000 ₪. החלטה זו, בעניין ההוצאות שהוטלו על המבקשים, היא מושא בקשת רשות הערעור. בבקשת רשות הערעור חזרו המבקשים על כלל הטענות שפורטו בבקשה לביטול פסק הדין וכן בהודעות הנוספות שהגישו בעניין זה לבית הדין האזורי כמפורט בסעיפים 2.4, 2.6 ו-2.8 לעיל. כמו כן הוסיפו המבקשים כי אמנם, ככלל ערכאת הערעור ממעטת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בקביעת סכום ההוצאות, אולם מדובר במקרה חריג של אי סבירות בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. בנוסף, מאחר שסכום ההוצאות אינו עונשי, אלא בא לפצות את הצד השני על הנזקים שנגרמו לו, ומאחר שהמבקשים לא גרמו לצד השני נזקים כלשהם, החלטת בית הדין האזורי לפסוק הוצאות לחובת המבקשים אינה סבירה ומידתית; המבקשים הוכיחו כי לא קיבלו דרישה להגשת כתב הגנה; לאור תקנה 27 והפסיקה כי ספק בהמצאת דרישה לכתב הגנה פועל לטובת הנתבע, החלטת בית הדין מהווה הפרה של זכויותיהם הדיוניות. כאמור, המבקשים לא הגישו כתב הגנה בצדק, מאחר שלא הומצאה להם דרישה להגשת כתב הגנה. לכן, לא היה מקום לקבוע כי מדובר בטענה "מיתממת ומתחמקת", אלא מדובר בעמידה של המבקשים על זכויותיהם הדיוניות, היינו שלא להגיש כתב הגנה אלא אם מתקבלת אצלם דרישה לכך; לא הייתה עילה לחיוב המבקשים בהוצאות; ככל שנגרמו למשיבה הוצאות הן נגרמו בשל טעות בית הדין ולא עקב התנהלות המבקשים; לחילופין, סכום ההוצאות שנפסק גבוה באופן ניכר מהמקובל. לאור התנהלות המבקשים לא היה מקום לפסוק הוצאות, ולכל היותר לפסוק הוצאות סמליות. פסיקת הוצאות בסך של 3,000 ₪ היא מוגזמת וחריגה. לאחר בחינת טענות המבקשים וכלל החומר שבתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתגובת המשיבה. זאת, מנימוקים שיפורטו להלן. סעיף 26(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 קובע כי בית הדין הארצי ייתן רשות ערעור על החלטה אחרת "אם שוכנע בית הדין כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". במקרה הנדון, אין בהחלטת הביניים בעניין ההוצאות כדי להשפיע על המשך התנהלות ההליך בבית הדין האזורי, או לגרום למבקשים נזק של ממש, ולא מתקיימות הנסיבות הקבועות בסעיף 26(א) לחוק המצדיקות מתן רשות ערעור. לפיכך, אין מקום ליתן רשות ערעור על ההחלטה בשלב זה של ההליך במסגרת ערעור על החלטת ביניים, ובכך לעכב את המשך ההתדיינות בבית הדין האזורי. אציין, כי הלכה פסוקה היא כי פסיקת הוצאות היא עניין הנתון לערכאה הדיונית וערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בשיקול דעתה [עע 140/05 סילביה שטינמץ ואח' - נאגו מריאטה, מיום 29.9.2005; דב"ע נד/43 - 3 ארגוב - "סחף" חברה ישראלית לעבודות פיתוח בע"מ, פד"ע כז 175]. מכל מקום, לאור הוראת סעיף 26(א) לחוק, בשלב זה לא נדרשת הכרעה בטענות המבקשים לגופן. אוסיף, כי המבקשים רשאים לבקש מבית הדין האזורי כי בפסיקת ההוצאות בפסק הדין בהליך יביא בחשבון את חיובם בהוצאות בהחלטה מושא בקשת רשות הערעור ואת טענותיהם בעניין זה. כמו כן המבקשים יהיו רשאים להעלות את טענותיהם בעניין חיובם בהוצאות גם בערעור על פסק הדין הסופי, ככל שיוגש ערעור. סוף דבר - בקשת רשות הערעור נדחית. הואיל ולא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. פסק דין בהעדר הגנהביטול פסק דין