הנתבעת טוענת כי אין ליתן אמון בגרסת התובעת, שכן נתגלו בה סתירות מהותיות, הואיל ובחקירתה הנגדית מסרה פרטים שונים מאלה שמסרה בתצהירה, ואף בין תשובותיה בחקירה הנגדית קיימות סתירות. אין בידי לקבל טענה זו. אומנם ניתן למצוא הבדלים בפרטים שונים בתיאורה של התובעת את אופן התרחשות התאונה בתצהירה ובכמה הזדמנויות בחקירתה הנגדית. ואולם יש לזכור כי מדובר באירוע נקודתי, שארך שניות ואף פחות מכך, והתובעת נדרשה לתארו בפרוטרוט ו"לפרקו לגורמים", ואך סביר להניח כי התובעת, ככל אדם אחר, אינם יכולה לעשות כן מפאת המהירות שבה התרחשו הדברים, בפרט שמדובר באירוע טראומטי שהתובעת נחבלה בו. התובעת אף הסבירה את הדבר במהלך עדותה: "אני לא יודעת אם אני נפלתי על הדלת או שהיא נטרקה עלי. אני לא זוכרת. מה שהרגשתי באותה דקה זה היה תוך שניות. אני הרגשתי כאבים בגב וסחרחורת וכאב ראש. זה מה שאני הכי זוכרת" (עמ' 18 שו' 14-16). התובעת לא הייתה העדה היחידה שהעידה בנוגע להתרחשות התאונה. גם העד אמין, שנסע עימה ברכב, העיד על כך. העד מסר בעדותו כי ישב במושב האחורי של הרכב. הוא לא ראה את נפילת התובעת, ואולם שמע צעקה, ואז יצא מהרכב ורץ לעברה. כשהגיע אל התובעת היא כבר התחילה לקום (ראה עדותו בעמ' 27 שו' 21-29 ובעמ' 28 שו' 4, וסעיפים 6-7 לתצהירו). איני סבורה כי קרבת המשפחה שלו אל התובעת גורעת ממשקל עדותו. התרשמתי כי העד תאר במדויק את מה שראה ואת מה ששמע, ולא ניסע לעזור לתובעת. הוא מסר כי לא ראה את הנפילה, אלא שמע צעקה וכשהגיע אל התובעת היא החלה לקום. עדות התובעת בדבר נפילתה בעת שירדה מהרכב נתמכת, איפוא, בעדות אמין. מנגד לא הביאה הנתבעת ראיות כלשהן. על כן אני מאמצת את גרסת התובעת, וקובעת כי נפלה במהלך יציאתה מהרכב, וקיבלה מכה מדלת הרכב. ואולם בניגוד לגרסת התובעת בתצהירה כי הדלת הוטחה בחוזקה בכתפה הימנית ובגבה, אני קובעת כי הדלת פגעה רק בגבה של התובעת, ולא בכתפה הימנית, וזאת על סמך גרסת התובעת עצמה בחקירתה הנגדית. התובעת נשאלה פעמים רבות בחקירתה הנגדית לגבי מקום פגיעת הדלת, ובאף אחת מהפעמים לא ציינה כי הדלת פגעה בכתפה הימנית כפי שטענה בתצהירה. אביא את דבריה כפי שהם (ההדגשות אינן במקור): "ישבתי, הורדתי את רגל שמאל ונפלתי כשרגליי מתקפלות כלפי מטה ובלמתי עם הידיים. הרגשתי שהדלת בגב" (עמ' 16 שו' 5-6). "אני זוכרת טוב מאוד שהרגשתי את הדלת בגב וכאבים בראש וסחרחורת" (עמ' 16 שו' 12). "אני זוכרת שאת המכה קיבלתי בגב" (עמ' 16 שו' 14). "ש. מה הרגשת? ת. הרגשתי שהדלת בגב" (עמ' 16 שו' 23-24). אפילו כשנדרשה על ידי ב"כ הנתבעת להבחין בין כתף לבין גב לא הזכירה פגיעה בכתף ימין כנטען בתצהירה: "ש. בגב? ת. כן, בכתפיים. ש. בגב או בכתף? ת. זה הכל גב. ש. כתף זה כתף וגב זה גב. ת. הרגשתי סחרחורת קשה מאוד. רציתי לישון. זו הייתה מכה חזקה. ש. קיבלת מכה בראש? ת. לא, בכתפיים ובגב. הרגשתי את זה בכתף האחורית" (עמ' 16 שו' 15-22). עינינו הרואות כי פרט לתצהירה לא הזכירה התובעת כלל פגיעה של הדלת בכתף ימין, ועל כן אני דוחה את טענתה בתצהיר כי הדלת הוטחה בחוזקה בכתפה הימנית. התרשמתי כי מרגע שהבינה התובעת כי התאונה הינה תאונת דרכים ועל כן תוכל לזכות בפיצוי, היא ניסתה לנפח את נזקיה ולהעצימם. נראה כי זוהי גם הסיבה לכך שבתצהירה הוספה פגיעה שלא הייתה בכתף ימין, הוספה שנועדה להצביע על מנגנון פגיעה בכתף ולקשר את מצבה לתאונה. סוגיית הנזק הנכות הרפואית - חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט על מנת לבחון אם לתובעת נותרה נכות כתוצאה מהתאונה, ואם כן - מה שיעורה, מיניתי את ד"ר גבריאל מוזס כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי. ד"ר מוזס קבע כי לתובעת לא נותרה נכות בגין התאונה. התובעת גורסת כי אין לאמץ את דעתו של המומחה, אלא יש מקום לסטות ממנה ולקבוע כי לתובעת נותרה נכות עקב התאונה. ואילו לטענת הנתבעת יש מקום לאמץ את קביעתו של המומחה. אסקור בקצרה את השתלשלות העניינים שהובילה למינויו של ד"ר מוזס: ביום 9.3.10 מיניתי מומחה בתחום האורטופדיה (להלן: "המומחה האחר"). במשך כחצי שנה לא פנתה התובעת למומחה האחר. בהודעה מיום 12.9.10 הודיעה התובעת, בין היתר, כי היא מבקשת לשנות את זהותו של המומחה שמונה. ביום 13.9.10 הגישה התובעת "הודעה דחופה על החלפת זהות מומחה בית המשפט", שבה מסרה כי הצדדים הסכימו למינויו של ד"ר מוזס כמומחה מטעם בית המשפט. הואיל וזהות המומחה הוסכמה על הצדדים, מיניתי את ד"ר מוזס כמומחה מטעם בית המשפט במקום המומחה האחר. ביום 10.7.11 נתן ד"ר מוזס את חוות דעתו. הכלל שנקבע בהלכה הפסוקה הוא כי אף שחוות דעתו של מומחה שמונה אינה מחייבת את בית המשפט, רק בהתקיים נסיבות מיוחדות יסטה בית המשפט ממנה. וכך באו הדברים לידי ביטוי בפסיקה: "חוות דעתו של מומחה רפואי מטעם בית המשפט אינה מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון. ברם, הכלל אשר נקבע בדין הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7, (28.3.2007))" (רע"א 7301/12 ש.ב. נ' כלל - חברה לביטוח בע''מ (9.4.13)). "הלכה פסוקה היא כי חוות דעתו של מומחה רפואי איננה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, אם ראה לנכון לעשות כן בנסיבות העניין (ראו ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170 (1993) (להלן: עניין רז). יחד עם זאת, לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה" (ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ (28.3.07)). "נוכח מעמדו המיוחד של המומחה כידו הארוכה של בית המשפט לעניינים שברפואה, ואף שבית המשפט חופשי לסטות מחוות דעתו, הרי שבמצב הדברים הרגיל, בית המשפט יעשה כן כחריג, במשורה ומטעמים מבוררים. זאת, להבדיל ממצב בו הערכאה הדיונית מאמצת את חוות דעתו של המומחה, גם אם לא נחקר אודותיה. אך טבעי הוא, שכאשר הערכאה הדיונית דוחה את חוות דעתו של מומחה בית המשפט, היא תעשה כן, לאחר שניתנה למומחה הזדמנות להסביר ולהבהיר את חוות דעתו" (ע"א 8513/12 שלמה אברהם נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (18.3.13)). לכלל האמור משנה תוקף מקום בו זהות המומחה שמונה נקבעה על ידי הצדדים, ובמקרה זה בראש ובראשונה על ידי התובעת עצמה. לאחר שמיעת עדותו של ד"ר מוזס, לא זו בלבד שלא מצאתי טעמים לדחות את חוות דעתו, אלא שמצאתי כי בעדותו עלה נושא מהותי המחזק אותה. בחקירתו הנגדית של המומחה על ידי ב"כ הנתבעת הוצגה בפניו גרסת התובעת בעדותה בבית המשפט ביחס לאופן קרות התאונה, גרסה שתואמת את הממצאים העובדתיים שקבעתי לעיל, דהיינו כי התובעת נפלה ודלת הרכב פגעה בגבה. זאת בניגוד לגרסה שהייתה בפניו בעת שערך את חוות דעתו, כי התובעת "מעדה ונפלה על צידה הימני, ונחבלה בכתף הימנית" (גרסה שנשללה על ידי התובעת). המומחה השיב כי במנגנון פגיעה כפי שתואר, התובעת באופן חד משמעי לא נחבלה בכתף (עמ' 43 שו' 15-22). נושא נוסף שעלה בעדות המומחה ומחזק את קביעתו בחוות הדעת כי לתובעת לא נותרה נכות כתוצאה מהתאונה, הוא כי הקרע הזעיר שראה המומחה בבדיקות האולטרסאונד, כמפורט בחוות דעתו, אינו קרע המקנה נכות, שכן רק קרעים בינוניים וגדולים מקנים נכות (ראה עדותו בעמ' 33 שו' 4-18). על כן אף אילו היה מקום לקבוע שהקרע נגרם כתוצאה מהתאונה, אין מדובר בקרע שהיה משנה מהמסקנה כי התובעת אינה סובלת מנכות בעקבות התאונה. מעבר לכך, לא מצאתי בטענותיה של התובעת נימוק המצדיק סטיה מחוות הדעת. להלן אתייחס לטענותיה. התובעת טוענת כי בחוות הדעת צוין כי פנתה לראשונה לרופא ביום 18.9.08, 18 ימים לאחר התאונה, אך היא פנתה לרופאת משפחה כבר ב-11.9.08, 11 ימים אחרי התאונה. התובעת צרפה לתצהירה את המסמך הרפואי אודות הביקור. דא עקא כי אין בעובדה זו לגרוע מחוות הדעת. ד"ר מוזס הסביר בפירוט הן בחוות דעתו והן בעדותו (ראה: עמ' 35 שו' 15-19), כי קרע טראומטי מכאיב מאוד, ובמקרה כזה אנשים מגיעים לקבלת טיפול רפואי יום - יומיים לאחר האירוע ולא מעבר לכך. התובעת מנסה להסביר את פנייתה המאוחרת לרופא בכך שחשבה שמדובר בכאבי מחזור. גרסה זו אינה מהימנה עליי. התובעת הייתה במועד האירוע כבת ארבעים, וסביר כי היא מכירה את כאבי המחזור שלה, ויכולה להבדיל ביניהם לבין כאב שהינו תוצאה של טראומה חבלתית (ראה גם עדות המומחה בעמ' 36 שו' 8-9). התובעת מסבירה את העובדה שבמסמכים הרפואיים עד 26 ימים לאחר התאונה מצוין שסיבת פנייתה היא "מחלה", בכך שלא ידעה כי התאונה הינה תאונת דרכים. התובעת אינה משפטנית, ולא מצופה ממנה כי תכיר את ההגדרות שבחוק הפלת"ד, ותדע כי נפילתה וקבלת המכה מדלת הרכב מהווים תאונת דרכים. ואולם אדם שנחבל כתוצאה מנפילה ופונה לקבלת טיפול רפואי מציין כי נחבל כתוצאה מנפילה, אף אם אינו יודע לציין כי אותה נפילה מהווה תאונת דרכים. אציין כי התובעת מנסה להיבנות מן העובדה שהמומחה ציין שרק 50 יום לאחר התאונה מופיע בתיעוד הרפואי כי מדובר בתאונת דרכים, וזאת שעה שהדבר מופיע במסמכי הפיזיותרפיה מ-26 ימים לאחר התאונה. מהטעם שפרטתי, איני סבורה שלעובדה זו יש נפקות, שכן אדם שפונה לטיפול רפואי בשל חבלה מנפילה מציין זאת כבר בפניותיו הראשונות. טענה נוספת שמעלה התובעת היא כי באחת התמונות שקיבלה לידיה מהמומחה לאחר עדותו (תמונה מס' 2 שצורפה לסיכומיה) נראית זרועה הימנית, להבדיל מהשמאלית, מתרוממת מעט פחות מגובה השכם. לטענתה הדבר מקנה לה 15% נכות לפי תקנה 41(4) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. דא עקא כי אין מקום ליתן משקל לתמונה זו ובוודאי שלא לבסס עליה בלבד קביעת נכות, וזאת לנוכח הממצאים השוללים קיומה של נכות, ובמיוחד לנוכח ניסיונה של התובעת להחמיר מצבה במהלך בדיקת המומחה. אפנה בעניין זה לחוות הדעת: "לציין חוסר שיתוף פעולה לכיוון החמרת מצבה לכל אורך הבדיקה. ... גם בבדיקת אבדוקציה היא הורידה את ידה במקום להרים אותה, 5 פעמים נבדקה וחמש פעמים קיבלתי תוצאות שונות - כיפוף קדמי ואבדוקציה נמדד 95 מעלות, 70 מעלות, 120 מעלות ו-160 מעלות" (עמ' 3 לחוות הדעת). בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע ממצא כלשהו על סמך תמונות מהבדיקה, ובוודאי שלא ניתן לקבוע נכות על סמך תמונה אחת בלבד. אציין כי אף אני, כמו המומחה, התרשמתי מניסיונה של התובעת להעצים את נזקיה ולהציג את מצבה כחמור מן המצב האמיתי. התובעת מפנה גם לרישום "US חדש? עדכני" שרשם המומחה ברישומיו במהלך הבדיקה. דא עקא כי המומחה הסביר משמעותו של רישום זה בצורה מספקת ומשכנעת (ראה עדותו בעמ' 34 שו' 28-31 ובעמ' 33 שו' 28-29). התוצאה היא כי אני מאמצת את חוות דעתו של ד"ר מוזס, וקובעת כי לתובעת לא נותרה נכות כתוצאה מהתאונה. הנכות התפקודית משמצאתי כי התאונה לא הותירה בתובעת נכות רפואית, הרי שלא הייתה לה השלכה תפקודית על התובעת. נזקי התובעת מדובר בתאונה שנסיבותיה קלות, אשר גרמה לתובעת, אומנם, מבוכה, בהלה וכאב, אך לא גרמה לה נזק גוף משמעותי. התובעת לא נזקקה לטיפול רפואי בסמוך לאחר התאונה, לא אושפזה בעקבותיה ואף לא ניתנו לה ימי מחלה. לפיכך טענותיה בנושא שיעור נזקיה הינן חסרות בסיס ומופרזות. ראשי נזק של הפסד השתכרות בעבר ועזרת צד ג' בעבר הם ראשי נזק מיוחדים, שיש להוכיחם בראיות. התובעת לא הביאה ראיות להוכחתם, ואין בכך תימה: תאונה קלה מסוג זה אינה גורמת להפסדי השתכרות ואינה מצריכה עזרת צד ג'. גם ראש הנזק של הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה הינו ראש נזק מיוחד, שיש להוכיחו בראיות. התובעת לא הביאה קבלות או ראיות להוכחתו של ראש נזק זה, ועל כן אין היא זכאית לפיצוי בגינו. משקבעתי כי לתובעת לא נותרה נכות בעקבות התאונה, לא גרמה התאונה לפגיעה בכושר השתכרותה העתידי של התובעת, ולא גרמה לכך שתזדקק לעזרת צד ג' בעתיד. ראש הנזק היחיד שבגינו זכאית התובעת לפיצוי הינו כאב וסבל. בנסיבות העניין אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 4,000 ₪ בראש נזק זה. סוף דבר אשר על כן הנני מורה כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 4,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% מהסכום שנפסק בתוספת מע"מ. הנתבעת תשיב לתובעת את האגרה ששילמה. לנוכח מסקנתי לגבי חוות דעתו של ד"ר מוזס אין מקום להורות לנתבעת להשיב לתובעת את שכר עדותו. זכות ערעור כחוק. חקירה נגדיתדיוןחקירה (בבית משפט)