התובעת איבדה את השליטה ברכב בו נהגה, אשר התהפך לתעלה בצד הכביש. היא פונתה לבית החולים כאשר היא מחוסרת הכרה ומונשמת, לאחר פגיעת ראש ושברים באיברי גוף שונים. התביעה הוגשה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). התיק החל את דרכו בפני מותב אחר והועבר לשמיעה לפניי בראשית 2012. אין מחלוקת בין הצדדים בדבר חבות הנתבעת לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה לאחר ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") אשר שולמו לתובעת במסגרת נכות כללית ושירותים מיוחדים. עוד שולמו לתובעת במהלך התקופה, תשלומים תכופים. נכותה הרפואית של התובעת בעניינה של התובעת מונו על ידי בית המשפט שלושה מומחים: ד"ר גיל סווירי בתחום הנוירולוגיה, ד"ר בן דוד בתחום הא.א.ג. וד"ר כמאל פרחאת בתחום הפסיכיאטריה. טרם הגשת התביעה, הסכימו הצדדים על מינויו של ד"ר מיכה רינות בתחום האורטופדיה. בהתאם, הוגשו בתיק ארבע חוות הדעת. בתחום האורטופדי, ציין המומחה חוסר שיתוף פעולה מצד התובעת, אשר בא לידי ביטוי בבדיקות השונות בלא שקיים הסבר רפואי להתנהלות התובעת. בפרק המסקנות, קבע ד"ר רינות כי לתובעת נגרם "שבר מרוסק בשורש כף יד ימין אשר בגינו עברה ניתוח שחזור וקיבוע פנימי וכן שבר של קצה פיקת ברך שמאל שטופל בסד... ממצאי הבדיקה הנוכחית: דפורמציה של קיצור הרדיוס, הגבלה בתנועת שורש כף יד ימין, רגישות במישוש. דלדול שרירים קל, צלקת ניתוחית שקועה ורגישה בחלקה. למרות הקושי בבדיקת הנפגעת בשל קשיי שיתוף פעולה, וע"פ ממצאי הבדיקה העקיפים ואופי הפגיעה אני מניח שקיימת בנוסף הפחתה משמעותית בכח היד". בסופו של דבר, קבע ד"ר רינות נכות בשיעור 10% בגין ההגבלה בשורש כף היד ונכות בשיעור 5% בגין הצלקות. כמו כן, נקבעה נכות זמנית בשיעור 100% למשך שלושה חודשים מיום התאונה ובהמשך, לשלושה חודשים נוספים, נכות בשיעור 30%. בתחום הנוירולוגי קבע ד"ר סווירי בחוות דעתו כי התובעת נחבלה בתאונה בדרגה המוגדרת קשה, זאת בשל פגיעה רב מערכתית קשה הכוללת פגיעת ראש: "על פי רישום אבחנות במכתב השחרור מהמחלקה האורתופדית במרכז רפואי רבין נמצאה עדות לחבלת ראש בצורת פציעת מעיכה באונה פרונטלית (הסריקת CT) וכן שבר בלמינה פפירציאה: הקיר למדיאלי של ארובת העין בנוסף סבלה מחבלות בגפיים ושברים". ד"ר סווירי ציין כי התובעת סובלת ממספר הפרעות בתחום התמחותו והמשיקות לתחום התמחותו: "1. הפרעה בשדה ראיה, הפרעה מסוג המיאנופיה הומונימית משמאל במיוחד ברביע התחתון. מדובר בהפרעה שאיננה קשורה לחבלה בעין או במסילות הראיה הקדמית כי אם להפרעה מוחית. הפרעה זו עשויה בסבירות גבוה להיגרם בעקבות חבלת ראש עם מנגנון של פגיעה ישירה או דיפוזית במוח. האזור במוח שנפגע הוא איזור בו עוברות מסילות ראיה אחוריות (רדיאציה אופטית) אילו הם אגדים של סיבי עצב שמעבירים את המידע הראיתי לקליפת המוח הראיתי, איזור אחר שיכול להיפגע ולהביא לחסר הנ"ל בשדות הראיה הוא קליפת המוח הראיתי. ... לרוב הפרעות מסוג זה אינן מוקדיות ולחולה יש קושי לבטא ולהסביר מה הוא רואה ("לא רואה") מאחר ומדובר בפגיעה משולבת חלקית בשדה הראיה. לפגיעה זו נמצאה עדות אובייקטיבית בבדיקת שדות ראיה שעברה ביום 6.11.08." ד"ר סווירי קבע כי על מנת לקבוע שיעור נכות צמיתה בגין הפרעה זו יש לערוך בעתיד בדיקת שדות ראיה ממוחשבת זאת משום שלפגיעות מהסוג המתואר יש נטייה להשתפר במרוצת הזמן. עם קבלת תוצאת תוצאות בדיקת שדות הראיה שנערכה לתובעת ביום 15.6.11, השלים ד"ר סווירי את חוות דעתו וקבע כי תוצאות הבדיקה מלמדות על המיאנופיה הומונימית משמאל, יותר ברביע התחתון והיא אינה שונה מהמצב אשר הודגם בבדיקת התובעת על ידי ד"ר סווירי. לפיכך קבע המומחה כי לתובעת נכות בשיעור של 40% בגין הפגיעה בראייה. הפרעה נוספת אליה התייחס ד"ר סווירי הינה תסמונת פוסט טראומתית שבאה לידי ביטוי בכאבי ראש והפרעות קוגניטיביות מינימאליות. המדובר בהפרעות שניתן ללמוד אותן מתלונות הנבדק ללא תמיכה אובייקטיבית, לדעתו של ד"ר סווירי ההפרעה המתוארת משפיעה על התפקוד היומיומי של התובעת במידה קלה, בגין הפרעה זו קבע ד"ר סווירי נכויות זמניות בשיעור של 100% לתקופה שמיום התאונה ועד ליום 31.12.08 ולאחר מכן קבע נכות זמנית בשיעור של 50% מיום 1.1.09 ועד ליום 31.7.09. מיום 1.8.09 קבע ד"ר סווירי כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין "הפרעה פסיכונוירוטית הכוללת הפרעה פוסט טראומתית קוגניטיבית עם השפעה קלה עד בינונית על ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה". בתחום הפסיכיאטרי קבע ד"ר פרחאת כי כתוצאה מהתאונה התפתחה תסמונת משולבת: "1- תסמונת לאחר זעזוע מוח כתוצאה מחבלת ראש בזמן התאונה ואבוד הכרה. 2- הפרעת הסתגלות תגובתית דיכאונית חרדתית ממושכת, בחלקה מושפעת באופן ישיר מחבלת הראש עצמה ובחלקה השיני מהסבל הגופני הקיים. .. 1- "תסמונת לאחר חבלת ראש" אשק זכתה להתייחסות רחבה בחוות דעתו ל ד"ר גיל סווירי ביום 16.2.2011. 2- כתוצאה מאירוע התאונה הנ"ל התפתחה פתלוגית (כך במקור-ר.ג.מ) נפשית מסוג "הפרעת הסתגלות דיכאונית חרדתית בחלקה קבלה התייחסות קליני וגם באחוזי נכות אשר ד"ר גיל סווירי קבע בחוות דעתו." ד"ר פרחאת הגיע לכלל מסקנה כי התובעת פיתחה תסמונת משולבת וישנם מרכיבים חופפים בין שתי התסמונות השונות, אשר כבר קיבלו התייחסות בחוות דעתו של ד"ר סווירי. לפיכך, קבע ד"ר פרחאת כי יש להוסיף לשיעור הנכות אשר נקבעה על ידי ד"ר סווירי 2.5% בגין תהליך חרדתי דכאוני ממושך ממנו סובלת התובעת ולפיכך העמיד את שיעור הנכות של התובעת בתחום הפסיכיאטרי על 7.5%. בתחום הא.א.ג קבע ד"ר בן דוד כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה. בסיכומו של דבר, ובהתאם לחוות הדעת שהוגשו על ידי המומחים בתחומים השונים, עומדת נכותה המשוקללת של התובעת על שיעור של 52.5%. כאמור, הצדדים לא ביקשו לחקור מי מן המומחים והם אינם מעלים כל טענה שהיא ביחס לנכות הרפואית בתחומים הללו. הטענה היחידה במישור הרפואי אשר אינה נסמכת על חוות דעת היא טענת התובעת להוצאות שונות שנגרמו לה בגין הצורך בטיפולי שיניים אשר בוצעו בה, לטענתה ועל פי עדות אחיה, רופא השיניים ד"ר קוסאי מסארווה, בגין נזקי התאונה. טענות אלו אינן מבוססות על חוות דעת רפואית כלשהי ואינן נתמכות במסמכים הרפואיים בתקופה שלאחר התאונה. התובעת לא עתרה למינוי מומחה בתחום זה וכעת, טוענת היא, על בסיס עדות אחיה, כי יש לפצותה בגין הנזק לשן מס' 21 והצורך בטיפולים עתידיים. אומר כבר כעת, אין זו הדרך להוכיח טענה שברפואה, בפרט כאשר הרופא המטפל, על פי הטענה, הוא אחיה של התובעת והוא זה שמעריך את עלות הטיפול ועל הערכתו וחוות דעתו מבוססת התביעה ביחס לעניין זה. לפיכך נכותה הרפואית הצמיתה והמשוקללת של התובעת כתוצאה מהתאונה עומדת על 52.5%. רקעה התעסוקתי של התובעת ערב התאונה לצורך בחינת שאלת אבדן שכרה של התובעת ושאלת מידת הפגיעה בכושר השתכרותה, יש לבחון את הרקע התעסוקתי, שהרי נקודת המוצא לחישוב בסיס שכרה של התובעת הינו על פי עיסוקה ערב התאונה. התובעת לא עבדה ערב התאונה. היא פוטרה מעבודה בשנת 2007, כממלאת מקום וסייעת בעיריית טייבה. בחודש מרץ 2008, כחמישה חודשים לפני התאונה, נאסר בעלה ואז הוכרה התובעת כאם חד הורית. התובעת טענה כי היא הוסמכה כסייעת לרופא שיניים וכי במשך מספר שנים עבדה במקצועה זה במרפאותיהם של שני אחיה, רופאי שיניים. התובעת טענה כי כאשר נולדו ילדיה ביקשה להתמסר לגידול ילדיה, בפרט לאור שעות העבודה המרובות הנדרשות כסייעת רופא שיניים. לפיכך עזבה את עבודתה (סעיף 12 לתצהירה). בחקירתה הנגדית השיבה כך: "ש. את נתת לנו את מקומות העבודה שאת עבדת בהם, עד מתי עבדת כמלווה בהסעות לילדים ת. 2007 הפסקתי, ב- 2005 אני התחלתי ש. אני מבין שהעבודה היתה למעשה לקחת ילדים מטייבה לראש העין ת. בהתחלה העבודה שלי היתה סייעת גננת, ואחר כך העבירו אותי לעשות ליווי לחינוך מיוחד ש. אנו יודעים שעבדת כסייעת גננת תקופה מסויימת וכמלווה של ילדים, למה באותם שנים לא עבדת גם כסייעת ת. אני לא עבדתי כסייעת לרופא שיניים כי זה לוקח הרבה שעות, אני לא יכולה לעבוד הרבה שעות כמו שנדרש אצל רופא שיניים, העבודה בעיריה היה פחות שעות והיה לי הרבה זמן לשבת עם הילדים. בעלי היה אז בבית כשבעלי נכנס לכלא חיפשתי עבודה שלא משנה לי כמה שעות וכמה מאמץ העיקר שיש לי משכורת שאני אוכל לפרנס את הילדים שלי. תלוי במצב המשפחתי ש. למה ב- 2008 כשבעלך נכנס לכלא והיית כמה חודשים לפני התאונה, משכורת יותר גבוהה ולא עבדת בליווי, למה לא עבדת כסייעת אצל האחים שלך ת. אחים שלי לא עבדו בטייבה, הם עבדו אחד באור יהודה והשני בתל אביב, אז היה גם רחוק בשבילי וגם אני חיפשתי בלשכת התעסוקה שתחפש לי עבודה יותר קרובה, כי הייתי חד הורית, לפני שבעלי היה בכלא גם חיפשתי עבודה, א הייתי כל כך נלחמת על עבודה לאחר שבעלי נכנס לכלא כי היה מי שיפרנס את בעלי" (עמ' 14 ש' 10-21). אחיה של התובעת, ד"ר קוסאי מסארווה, מסר כי קיבל את מרפאת השיניים בטייבה מאחיו, גם הוא רופא שיניים במקצועו, ואחותם, התובעת, עבדה אצלו עד שנת 2000, אז החליטה לעזוב לצורך טיפול בילדיה. ד"ר מסארווה ציין כי אחותו היתה סייעת מצוינת וכי בשל הפגיעה בתאונת הדרכים והדרישות מסייעת רופא שיניים, אין היא יכולה לעבוד עוד במקצוע זה. בחקירתו הנגדית השיב אחיה של התובעת כך: ש. מתי היא עבדה אצלך ת. משנת 97 עד שנת 2000 ש. אתה רופא שיניים משנת 97 ת. נכון ש. היא הועסקה אצלך עד שנת 2000 והפסיקה לעבוד אז ת. אני לא זוכר מה עשתה אז, אצלי היא הפסיקה בשנת 2000 ש. אני מניח שפנו אליך כחלק גדול מהויכוח שלנו מה ההשתכרות שלה, ביקשו שבוודאי תמציא על ההוכחות שלך לגבי השכר לאותה תקופה, האם זה נכון שפנו אליך ת. נכון שפנו אלי, היות וזו אחותי וזה תחילת עבודה שלי, היא עבדה בשחור, לא הנפקתי לה שכר לצערי הרב. אני הייתי עוד חדש בארץ ש. שילמת לה כסף והואיל ולא היתה לך אסמכתא לביטוח לאומי לא יכולת לנכות כהוצאה מוכרת ת. נכון ש. בשנת 2000 ככה פתאום היא הפסיקה לעבוד, היתה סיבה ת. היו שלוש סיבות, סיבה ראשונה שכבר היו לה 2 ילדים, בשנת 2000 הבן היה בן 6 והשני היה בן שנתיים ש. כשהילדים היו קטנים בן שנה וחצי שנה היה לזמן לעבוד איתך עד שנת 2000, ואחר כך לא היה לה זמן לעבוד ת. תשאל אותה. הסיבה השניה היתה שאני לא רציתי שאחותי תעבוד אצלי, אני אוהב אותה, אני בוס קשוח, לא רציתי שאף אחד מבני המשפחה יעבוד אצלי, רציתי לעשות הפרדה בין משפחה לבין עבודה ש. אתה בוודאי לא זוכר כמה שילמת לה בשנת 2000, או שכן תזכור ת. משהו עקרוני, עקרונית אף פעם לא ניצלתי בן אדם. מצידי גם היום וגם אז ותמיד לא היה יכול להיות מצב ששילמתי לאדם מפחות משכר מינימום ו מה שמקובל במשק. במגזר הערבי מקובל לתת פחות ממה שמקובל, אצלי זה לא היה ש. אתה זוכר שכר מינימום, שכר ממוצע ת. אני זוכר היא קיבלה משהו כמו 3,500 ₪ וזה גם העיקרון שלי לא לתת פחות משכר מינימום ש. אמרת שלא נתת פחות משכר מינימום שזה העיקרון אצלך ת. אמרתי ש. כמה היה שכר המינימום בשנת 2000 ת. לא זוכר" (עמ' 8 ש' 7 עד עמ' 9 ש' 26). את כושר העיסוק של התובעת, יש לבחון על פי הראיות אשר הוצגו. מאלו עולה כי ערב התאונה, היתה התובעת עקרת בית. קודם לכן, במשך תקופה כוללת של כשנתיים, מ- 10/2005 ועד 5/2007, עבדה התובעת במסגרת עיריית טייבה, כך עולה מדו"ח רציפות בעבודה של המוסד לביטוח לאומי (נ/1). עיון בדו"ח מלמד כי קודם לעבודתה במסגרת עיריית טייבה, מאז שנת 1995, לא דווח כי התובעת עובדת במקום עבודה כלשהו. טענותיה של התובעת כי היא בעלת תעודה של סייעת לרופא שיניים לא הוכחו. לא הוצגה בפניי כל תעודה המלמדת על כך, זולת אישורים על הרשמה ללימודים - קבלה על תשלום ותוכנית קורסים. טענות התובעת ואחיה, רופא השיניים אשר על פי הטענה העסיק אותה עד שנת 2000 אינן נתמכות בדבר, שכן מדבריהם עולה כי עבודת התובעת, אם היתה כזו, לא דווחה לרשויות וכך עולה גם מדו"ח רציפות בעבודה נ/1. גם אחי התובעת, מעסיקה, לא ידע למסור מהו גובה השכר אשר שולם לה, אלא טען כי סביר להניח ששילם לא פחות משכר מינימום ומסר נתונים שונים על שכרה של סייעת לרופא שיניים כיום. לכך יש להוסיף גם את העובדה שהתובעת לא הביאה לעדות את האח הנוסף, רופא השיניים אשר העסיקה קודם לעבודתה אצל אחיה, העד ד"ר קוסאי מסארווה. ד"ר קוסאי מסארווה העיד כי לא דיווח על עבודת אחותו, הנטענת, אולם האח הנוסף, כלל לא נשאל על כך ולא הוצגו מסמכים כלשהם שיש בהם כדי להעיד כי עבדה אצלו קודם לכן. אף אם הייתי נכונה לקבל את הטענה כי התובעת עבדה אצל אחיה אשר שילם לה מבלי לדווח, גם אם היה ניתן להתגבר על כך שכלל לא נמסרו נתונים אודות היקף העבודה והתשלום בגינה ועל כך שהעדויות ביחס לכך מתמצות באלו של התובעת ואחיה, עדויות אשר ניתן לראותן כעדות אחת ויחידה, עדיין לא הוצגה בפניי כל ראיה המצביעה על השכלתה של התובעת ועל כך שמוסמכת היא לעבוד כסייעת לרופא שיניים. ברי כי אישורים שכאלה אמורים להיות ברשותה של התובעת, או לכל הפחות בהישג ידה, אולם הם לא הוגשו לעיון בית המשפט. התעודה היחידה אשר הוצגה היא זו המלמדת על קורס סייעות א+ב בתחום החינוך, אשר עברה התובעת במסגרת עיריית טייבה ואשר לאחריו אף עבדה בכך במסגרת העירייה, כפי שעולה מדיווחי המל"ל וממסמכים נוספים. מסקנתי, אם כן, היא כי התובעת לא הוכיחה כי היא בעלת הסמכה לעבוד כסייעת לרופא שיניים וזאת בעיקר על יסוד השיקולים הבאים: ראשית, טענת התובעת ביחס להסמכתה ועיסוקה כסייעת לרופא שיניים מתבססת על עדותה ועל עדות אחיה, ובמהות, המדובר בעדות יחידה. שנית, טענתה נסתרת במסמכי המוסד לביטוח לאומי אשר אינם מציגים דיווח כלשהו על עבודה בתחום זה. שלישית, לא הוגשו מסמכים התומכים בטענה. רביעית, מסיבה שהגיונה לא הובהר, גם לאחר מאסרו של בעלה וטענתה של התובעת כי היתה מוכנה לעבודה בכל עבודה, גם במספר שעות רב, נמנעה היא מחיפוש עבודה של סייעת לרופא שיניים בטענה כי אחיה כבר לא עבדו באזור. אם אכן בעלת הסמכה היא, מדוע לא יכולה היתה לחפש עבודה אצל רופאי שיניים אחרים? טעם לכך לא ניתן. ואחרון, הימנעות התובעת מהגשת התעודה או אישור על סיום הלימודים עומדת לחובתה וכך גם אי העדתו של האח הנוסף, רופא השיניים אשר על פי הטענה, העסיק גם הוא את התובעת. הנכות התפקודית ב"כ התובעת טענה בסיכומיה כי לאור שלל הנכויות אשר נקבעו לה וכתוצאה מהמגבלות הרבות אשר נותרו בעקבות התאונה, אין ביכולתה לשוב לעבוד כסייעת לרופא שיניים זאת בעיקר בשל קשיי הריכוז, מגבלה בחדות הראיה ובמוטוריקה עדינה כישוריי חובה לתפקיד סייעת שיניים. כן, טענה ב"כ התובעת כי בשל מגבלותיה האורתופדיות ובשל מצבה הנפשי הקשה, אין היא יכולה לשוב לעבודתה כמלווה ילדים עם צרכים מיוחדים. לאור האמור, טענה התובעת כי נכותה התפקודית היא כמעט מלאה והוסיפה כי במוסד לביטוח לאומי נקבעה לתובעת דרגת אי כושר לעבודה בשיעור של 65%. לפיכך, עתרה התובעת להכיר בנכותה התפקודית בשיעור גבוה משיעור נכותה הרפואית היינו בשיעור של 65% בהתאם לקביעת המוסד לביטוח לאומי. ב"כ הנתבעת טען מנגד כי טענותיה של התובעת בדבר נכות תפקודית ומרכיבי ההשתכרות לא גובו בראיות ואין להן כל בסיס עובדתי. לפיכך, ביקש לקבוע כי נכויותיה הרפואיות פוגעות בתובעת בצורה מתונה בלבד וכי המרכיב התפקודי בשלל הנכויות הרפואיות אשר נקבעו לה אינו עולה על 20% . בע"א 4919/09 עיסא עזאם נ' דנית בר (ניתן ביום 14.6.11) קבע כב' השופט עמית לעניין הנכות התפקודית של נפגעי ראש בלשונו כך: "הערכת נכותו התפקודית של נפגע, היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית. כך בדרך כלל, וכך במיוחד בנפגעי ראש, שהערכת נכותם התיפקודית אינה מהדברים הקלים, והפגיעה בכושר השתכרותם אף אינה חופפת בהכרח את הנכות התפקודית במישורי החיים האחרים (להבחנה בין נכות תפקודית לבין אובדן כושר השתכרות, ראו ע"א 3049/03 ג'רוסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792 (1995)). לכן, כאשר בנפגעי ראש עסקינן, המעין-חזקה הנוהגת לפיה שיעור הנכות הרפואית משקף גם את שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות (ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ (לא פורסם, 21.12.1992)), איננה חזקה (במובן חוזק), ואין מקום לקבוע מסמרות באשר ל'טווח הסטיה' מהנכות הרפואית לצורך קביעת הפגיעה בכושר ההשתכרות של נפגעי ראש. כל מקרה צריך להיבחן פרטנית לגופו, על פי כלל הנסיבות וחומר הראיות המובא בפני בית המשפט (למכלול הנסיבות הנדרשות לקביעת הנכות התפקודית, ראו לדוגמא, ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (לא פורסם, 25.7.2010) בפסקה 8 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה)." בפסק דין אשר ניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרת ת"א (חי) 966/06 פינקלשטיין אולג נ' הפול-המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (3.12.13), הדגישה כב' הש' יעל וילנר, את החשיבות שבהותרת קביעת הנכות התפקודית לבית המשפט הדן בתיק מבלי להסתמך באופן גורף על החזקה המשווה את הנכות התפקודית לזו הרפואית. אכן, בתיק זה, סבורה אני כי נכון לבחון, בקפידה ובזהירות, את שאלת נכותה התפקודית של התובעת, זאת, בין היתר, לאור ריבוי הנכויות בתחומים השונים ומורכבותן וגובה הנכות המשוקללת. התובעת הצהירה בתצהירה כי עד היום, סובלת היא מכאבים וליקויים שונים: "אני ממשיכה לסבול מליקוי חמור בראיה, המסב לי כאבים בעיני ותשישות רבה בשל הטשטוש בראיה, המחייב ממני מאמץ רב. אני ממשיכה לסבול מסחרחורות, מחרדות, ממצב רוח רע ומדאגנות יתר. אני בוכה הרבה ומתקשה לישון בלילה.." ובהמשך: "קשה לי לבצע פעולות בידי הימנית, שהינה ידי הדומיננטית ואני סובלת מכאבים ומנימול ביד. אינני מסוגלת לבצע פעולות המצריכות מוטוריקה עדינה ולפיכך אני לא אוכל לשוב ולעבוד כסייעת לרופא שיניים" התובעת המשיכה ותארה בתצהירה כי היא מתקשה בביצוע פעולות יומיומית פשוטות וכן מתקשה בביצוע עבודות הבית כדוגמת ניקיון הבית, בישול וכביסה. בחקירתה הנגדית השיבה התובעת לשאלות כך: " ש. מה שהמצאת לנו כולל גם את כל החומר הרפואי העדכני לגבייך, את למעשה לא מקבלת טיפולים ת. אני מקבלת, יש לי ניאורולוג, ד"ר הייתם נאטור אני מקבלת תרופה לשינה, הייתי אצלו לפני כחודש. אני הייתי מטופלת אצל כירורג כף היד שהוא נתן לי 3 זריקות של קורטיזון כי היתה לי בעיה בכיפוף אצבעות ובעיה בתנועות שורש כף היד ימין. " (ראו עמ' 16 ש' 5-8) כאשר נשאלה לעניין נהיגה ברכב, השיבה התובעת כך: " ש. לנהוג באוטו את נוהגת ת. רק בטייבה ולא למרחקים ש. יש לך רשיון נהיגה ולמרות הבעיה שלך בעיניים לא מסרת דיווח למשרד הרישוי, לא הזמינו אותך לבדיקה, הגביל את רשיון הנהיגה ת. הבעיה שאני לא נוהגת למרחבים מסיבה שאני לא רואה טוב, יש הרבה סיבות, הסיבה העקרית היא שיש לי טראומה מהנהיגה, וזה אחרי התאונה ש. אם את לא נוהגת או ממעטת לנהוג זה לא בגלל הבעיה של הראיה כמו הרטאומה ת. יש הרבה סיבות, העיניים זה אחת מהסיבות, יש טראומה שאני פוחדת לנהוג, ויש עוד סיבה שהאורות משפיעים עלי, מסנוור אותי ש. באופן מעשי את נוסעת בתוך טייבה מאיפה לאיפה ת. מהבית, לא מזמן התחלתי לנהוג, אחרי התאונה לא נהגתי כי לא יכולתי, אני נוהגת לבית הספר ולפעמים למכולת, עכשיו בעלי בבית הוא נוהג, שבעלי לא היה בבית אני הייתי נוהגת, בשעות הערב לא נהגתי כי אני לא רוצה לעבור עוד תאונה מהרבה סיבות. לא מבחינת מזל, מבחינה שאני לא יכולה" (ראו בעמ' 15 ש' 23-32 ובעמ' 16 ש' 1-4). אין מחלוקת כי בזמנים הסמוכים לתאונה נזקקה התובעת לעזרה מרובה ונכותה תפקודית היתה גבוהה משיעור נכותה הרפואית הצמיתה אשר נקבעה בסופו של יום, אך השאלה הצריכה לענייננו, היא האם מצבה של התובעת כיום, כאשר נכותה הרפואית נותרה צמיתה, השתפר ומהי ההשלכה של הנכות על תפקודה של התובעת כיום. היינו, יש לבחון את הנכות התפקודית שלה במונחי ההווה. התובעת מסרה בתצהירה כי בסמוך לאחר התאונה נעזרה בכל בני משפחתה, המונה 10 אחים ואחיות, התובעת צרפה תצהירים של אחיה, ד"ר קוסאי מסראווה ומר בילאל מסראווה. מר בילאל מסר בעדותו כי עם היוודע דבר התאונה המצערת, התגייסו כל המשפחה ונחלצו לעזרת התובעת, הן בשהייה בסמוך למיטתה הן בטיפול בילדיה הקטנים. אחר שחרורה של התובעת מבית החולים, סייעו לתובעת בילאל ואשתו ואחיותיה של התובעת חנאן ומרים, אך לפי עדותו של מר בילאל, גם כל יתר בני המשפחה התגייסו לסייע לתובעת (עמ' 11 ש' 22-32 ובהמשך בעמ' 12 ש' 1-4). הנכות הרפואית הינה המדד שבאמצעותו יכול בית-המשפט לקבוע מהי הנכות התפקודית שממנה סובל הנפגע ומהי השלכתה על כושר השתכרותו לעתיד (ע"א 8388/99 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' בן-ארי, פ"ד נו(4) 689, 710). כלומר, הנכות הרפואית באה לשקף מצב מן ההיבט הרפואי בלבד ואילו הנכות התפקודית, באה לתרגם את המצב הרפואי להיבט המשפטי, לאותה נכות אשר מפריעה לתפקוד הנפגע. כאמור, התובעת טוענת לנכות תפקודית הגבוהה מזו הרפואית ואילו הנתבעת מבקשת כי בית המשפט יקבע את הנכות התפקודית כ- 20%. אכן, הנכות הרפואית כוללת גם נכות בשיעור 5% בגין צלקות ונכות זו, מטבע הדברים ובנסיבות הפגיעה, יש לה השלכה מועטה בהיבט התפקודי. עם זאת, הנכויות הרפואיות האחרות, זו הנוירולוגית, בעיקר הנוגעת להגבלה בשדה הראיה, האורטופדית בידה של התובעת והפסיכיאטרית - הן מגבילות ממש. התרשמתי כי התובעת מצליחה אומנם לדאוג לצרכיה היומיומיים הבסיסיים, אך הן מעדותה והן ההגיון מלמדים על כך שאין היא מסוגלת לתפקד כשם שתפקדה לפני התאונה. הפגיעה בראיה מגבילה את תפקוד התובעת ומקשה עליה אפילו בתפקוד יומי בסיסי ומעבר לכך, התרשמתי כי הדבר אף גורם לה לפגיעה נפשית הסתגלותית למצבה כיום. המעבר מאדם רואה לאדם מוגבל בראייה אינו מתבטא לטעמי רק במגבלה רפואית אלא טומן בחובו מגבלה תפקודית גבוהה יותר. כמו כן, התרשמתי כי הנכות הפסיכיאטרית הינה תפקודית מעצם טיבה ומעצימה את הקושי בו נמצאת התובעת כעת כדבר המובן מאליו. לכך יש להוסיף את המגבלה האורטופדית בידה של התובעת. לאחר ששקלתי את מכלול הראיות, את קביעות המומחים בתחומים השונים, את הרכב הנכויות ואת טענות התובעת, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת על 60%, שיעור העולה על הנכות הרפואית שנקבעה לה. הפסד השתכרות לעבר ערב התאונה התובעת היתה, כאמור, עקרת בית, זאת לאחר שפוטרה מעבודתה בעיריית טייבה, פיטורין אשר נבעו, כך על פי הטענה שלא נסתרה, כתוצאה מקשיים כלכליים אליהם נקלעה הרשות המקומית (סעיף 4 לתצהיר התובעת). עבודתה בעיריית טייבה היתה, בהתאם לדיווח הרשות וכפי שעולה מדו"ח הרציפות בביטוח של המל"ל, בתקופה שבין 10/2005 ל- 5/2007, אך לא ברצף. ב"כ התובעת סברה כי יש לחשב את בסיס השכר בין השכר הממוצע במשק, אשר אמור לשקף את פוטנציאל ההשתכרות התובעת במקצוע סייעת שיניים, לבין שכר המינימום במשק אשר אמור לשקף את פוטנציאל השתכרות התובעת בתפקיד סייעת גננת או מלווה של ילדים עם צרכים מיוחדים ולפיכך עתרה לחישוב בסיס שכר של 6,400 ₪ ב"כ התובעת עתרה בסיכומיה לחלוקת הפיצוי בראש נזק זה לשתי תקופות כדלקמן: אי כושר מלא במשך שנה ושבועיים, זאת בהסתמך על קביעות המוסד לביטוח לאומי לפיו הפיצוי המגיע לתובעת בתקופה זו הינו בסך של 80,000 ₪. אי כושר חלקי במשך 4 שנים, עד למועד עריכת החישוב היינו, 48 חודשים לפי נכות בשיעור של 65%, וסה"כ 199,680 ₪ לפיכך הפסד שכרה של התובעת, לטענתה, מיום התאונה ועד אוגוסט 2013 הוא 279,680 ₪. הנתבעת טענה בסיכומיה כי מדו"ח רציפות בביטוח ניתן ללמוד כי במהלך התקופה מאוקטובר 2005 ועד פברואר 2007 במהלכה עבדה כמלווה לילדים, עמד שכרה על סך של 1,000 ₪ בממוצע לחודש סכום הנמוך בהרבה משכר המינימום במשק. אשר על כן, טענה הנתבעת, כי אין מקום לערוך חישוב לפי שכר גבוה יותר. הנתבעת טענה כי יש לחשב את בסיס הכושר ההשתכרות לפי 1,500 ₪ לחודש ולפי נכות תפקודית בשיעור של 20% היינו לפי 300 ₪ לחודש. הנתבעת טענה כי הפיצוי בראש נזק זה יחושב לפי שתי תקופות: תקופה ראשונה- במהלכה היתה התובעת באובדן מוחלט לעבודה במשך שנה לפיו הפיצוי מוערך בסך של 18,000 ₪ (1,500 ₪ X 12 חוד') תקופה שניה- אובדן כושר עבודה חלקי במשך 5 שנים (מיום אוגוסט 2008 ועד אוגוסט 2013) לפי 300 ₪ לחודש= 18,000 ₪ סך הפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר הינו 36,000 ₪ . מקובלת עלי עמדת הנתבעת לפיה התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה ולא הביאה ראיות להוכחת טענותיה לעניין הכשרתה ו/או עיסוקה כסייעת רופא שיניים, כפי שהוסבר מעלה. התובעת טענה אמנם, בסיכומיה, כי הינה אישה משכילה, בת למשפחה משכילה אשר מרבית בני משפחתה אקדמאים וגם אזור מגוריה, במרכז הארץ, "אינו סובל מאבטלה" (עמ' 9 סעיף ג' בסיכומי התובעת), כל זאת עומד בסתירה לעובדה כי התובעת אחר שפוטרה ממקום עבודה כמלווה לילדים, לא שבה למעגל העבודה במשך למעלה משנה עד אשר ארעה התאונה המצערת, ובמהלך התקופה קיבלה התובעת דמי אבטלה. כל שמצוי בפניי, אם כן, הוא ראיות בדבר שכרה של התובעת בשנים שקדמו לפיטוריה, קודם לתאונה, ותעודה בדבר היותה סייעת א-ב. אין המדובר באישה שרק החלה דרכה התעסוקתית, אלא באישה כבת 47 ועל כן עברה התעסוקתי בהחלט משקף את יכולת ההשתכרות שלה. על יסוד הנתונים בדו"ח הרציפות בביטוח של המל"ל, שכרה החודשי של התובעת, במהלך השנה האחרונה לעבודתה בעיריית טייבה, כאשר הוא משוערך להיום, עומד על 2,800 ₪ במעוגל. סכום זה יהווה את הבסיס לחישוב הפסד שכרה של התובעת, לעבר. לאור הנכויות הזמניות שנקבעו לתובעת ולאור מהלך הטיפול בה ותהליך החלמתה, יחושב הפסד השכר לשנה הראשונה שלאחר התאונה כהפסד מלא, היינו 33,600 ₪. החל ממחצית אוגוסט 2009 ועד היום, עומד הפסד השכר, כאשר הוא מחושב עם נכות תפקודית בשיעור 60%, על סך של 90,000 ₪ במעוגל. סה"כ 123,600 ₪. פגיעה בפוטנציאל ההשתכרות ב"כ התובעת טענה בסיכומיה, כי התובעת בת 47 כיום וכי נותרו לה עוד 20 שנות עבודה עד למועד יציאתה הצפויה לפנסיה ולפיכך טענה כי בגין פגיעה בפוטנציאל ההשתכרות התובעת זכאית לפיצוי בסך 750,090 ₪ ובגין הפסדי פנסיה זכאית לפיצוי בסך 100,000 ₪. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו, כי סך ההפסד בגין ראש נזק זה הינו 54,000 ₪ זאת לפי הפסד של 300 ₪ לחודש ולא התייחס בסיכומיו לטענת התובעת בדבר הפסד זכויות סוציאליות. נכותה התפקודית של התובעת, כאמור, נקבעה על ידי בשיעור של 60%. כאמור, התובעת מחזיקה בתעודה של סייעת א+ב ואף עבדה בכך לסירוגין במהלך תקופה של כשנתיים. עם זאת, עברה התעסוקתי של התובעת מלמד על כך שבשנה שקדמה לתאונה, לא עבדה ואף בעשר השנים שקדמו לעבודתה בעיריית טייבה, אין נתוני שכר. לפיכך, לאחר ששקלתי בדבר, אני מוצאת כי אין מקום לערוך חישוב אריתמטי מדוייק על יסוד נכות תפקודית ושכר חודשי כלשהו, אלא בנסיבות האמורות, נכון ליתן פיצוי בראש נזק זה, המוערך באופן גלובאלי. לפיכך, לאחר ששקלתי בדבר, אני מוצאת לפסוק לתובעת בגין ראש נזק זה, פיצוי בסך 250,000 ₪. לעניין טענת התובעת להפסד תנאים סוציאליים סברתי כי יש לפסוק לפי 12% מסך ההפסד בראש נזק של הפסד פוטנציאל ההשתכרות היינו סך של 30,000 ₪. עזרת הזולת ב"כ התובעת טענה בסיכומיה כי במהלך אשפוזה שהו בסמוך למיטה בני משפחתה ודאגו לכל צרכיה. עוד נטען, כי המשפחה דאגה לשני ילדיה הקטנים יומם וליל זאת בין היתר בשל היות אביהם במאסר. גם לאחר שחרורה מבית החולים, נזקקה התובעת לעזרה מרובה בהסעתה לבדיקות שונות ולקבלת טיפולים שונים בין היתר מפני שהתובעת לא נהגה ברכבה תקופה ממושכת לאחר התאונה. התובעת טענה כי בשובה לביתה, נאלצה להעסיק עוזרת בית לביצוע עבודות הבית הקשות בעוד שאת העבודות השוטפות בבית נטלו על עצמם בני משפחתה, דבר אשר לא נדרש קודם לתאונה. לפיכך, עתרה התובעת לפיצוי בראש נזק זה, בסך של 135,000 ₪. לעתיד, עתרה התובעת לפיצוי המבוסס על תשלום חודשי של 2,500 ₪ לחודש עד תום תוחלת חיי התובעת, בסכום כולל של 646,750 ₪. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי התובעת כלל לא הוכיחה כי נעזרה בעזרה כלשהי בתשלום, אף אחיה אשר העיד מטעמה לא תמך בראיות כלשהן את טענותיו בדבר ההפסדים אשר נגרמו לו במטע התאנים כתוצאה מהעזרה אשר הושיט לתובעת ואף לא הציג דוחות רווח והפסד כדי להוכיח את טענותיו בדבר הפסד השתכרותו. הנתבעת טענה כי פיצוי בסך של 15,000 ₪ לעבר משקף נכונה את העזרה אשר ניתנה לתובעת. באשר לעתיד טענה הנתבעת כי פיצוי בסך של 50,000 ₪ הולם וראוי בנסיבות העניין. באשר לעזרת הזולת לעבר, התובעת היתה באובדן כושר עבודה בשיעור של 75% אשר מזכה בגמלה מלאה מיום התאונה ועד ליום 1.9.09. כן, הוכרה התובעת כזכאית לקבלת גמלת שירותים מיוחדים בשיעור של 105% החל ממועד התאונה ועד ליום 1.7.09. התובעת היא אמא לילדים ואף הוכרה כאם חד הורית למשך תקופת ריצוי עונש המאסר על ידי בעלה. מטבע הדברים, עם שובה לביתה, לאחר שחרורה מבית החולים, היתה זקוקה לעזרה רבה בטיפול בעצמה ובילדיה. כפי שעולה מחוות הדעת, לתובעת היתה נכות זמנית בשיעור 100% עד ליום 31.12.08 ובהמשך, עד ליום 31.7.09 היתה נכות נוירולוגית זמנית בשיעור 50%, לכך התווספה נכות אורטופדית זמנית גבוהה מזו שנקבעה בסופו של יום כצמיתה. התובעת לא הציגה ראיות של ממש לגובה הפיצוי הראוי בראש נזק זה, אלא התבססה על עדותה שלה ועל עדות אחיה ביחס לסיוע שהושט לה על ידי בני המשפחה, לאחר התאונה. עם זאת, ברור, שבמצב הדברים ובנסיבות תיק זה ועל יסוד נכותה המשמעותית של התובעת, נדרשה היא לעזרה מרובה ואף תידרש לעזרה בעתיד. לאחר ששקלתי את הראיות בדבר מצבה של התובעת לאחר התאונה ותקופת ההחלמה והטיפולים הממושכת, מכלול נכויותיה והמגבלות אשר נגרמו לה, מצאתי לקבוע פיצוי בראש נזק זה, פיצוי גלובאלי אשר יעמוד על 100,000 ₪. באשר לעזרת הזולת לעתיד, מאחר והמדובר בנכות תפקודית גבוהה למרות שחלה הטבה במצבה של התובעת כפי שבא לידי ביטוי, בין היתר, בכך ששבה לנהוג בצורה מוגבלת ברכב, סברתי כי פיצוי גלובאלי בסך של 200,000 ₪ נכון להיום ועד תום תוחלת חייה, יהלום את הנסיבות בראש נזק זה. הוצאות רפואיות ב"כ התובעת טענה בסיכומיה כי לתובעת נגרמו הוצאות רפואיות רבות בגין טיפולי פיזיותרפיה, טיפולים נפשיים, ביקורות אצל הרופאים השונים בהתאם לפגיעותיה אשר רק בגין חלקם שמרה התובעת קבלות ואשר הינן מעבר לסל הבריאות, התובעת עתרה לפיצוי גלובאלי בראש נזק זה לעבר ולעתיד בסך של 150,000 ₪. התובעת אף טענה להוצאות רפואיות שונות כפי שהעריך אחיה, ד"ר קוסאי מסארווה אשר טען כי טיפל בשיניה. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי אין כל הצדקה לפסיקת פיצוי בראש נזק זה נוכח העובדה כי התובעת כלל לא הוכיחה כי תזדקק לטיפולים נוספים הן לא נמצאה כל המלצה ממי מהמומחים הרפואיים אשר חוות דעתם הוגשה לבית המשפט. לאור הלכת ע"א 5557/95 סהר חברה לבטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724, התובעת זכאית לקבלת הטיפולים הרפואיים, ככל שנדרשים, במסגרת קופת החולים בה היא חברה ובהתאם לסל הבריאות ואף סעיף 41ב לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו 2010) תשס"ט - 2009, העביר את האחריות למימון טיפול רפואי בנפגעי תאונות דרכים מהמבטחים לקופות החולים. עם זאת, ברי כי התובעת נדרשה בעבר ועלולה להידרש בעתיד להוצאות רפואיות מסוימות, לרבות תשלום דמי השתתפות לצורך קבלת טיפול רפואי וייתכנו אף הוצאות מעבר להוצאות המוכרות. על כן, לאחר ששקלתי גם את טענות התובעת להוצאות רפואיות בטיפולי השיניים, אפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בראש נזק זה, לעבר ולעתיד ראוי והולם את הנסיבות, בסך 20,000 ₪. ניידות ב"כ התובעת טענה בסיכומיה כי כתוצאה מהתאונה התובעת סובלת ממגבלת ראיה בעטיה נמנעה מנהיגה ונזקקה לעזרה בהסעה, הן ציינה התובעת בעדותה כי היא אינה מסוגלת לנהוג בחשכה בשל מגבלת הראיה ובשל סנוור אשר נגרם מפנסי המכוניות החולפות. עוד ציינה ב"כ התובעת בסיכומיה, כי אין כל וודאות כי בעתיד תהא התובעת מסוגלת לנהוג ברכבה וכי לא יישלל רישיון הנהיגה שלה בשל שינוי במצבה הרפואי בעתיד ועתרה לפיצוי בסך של 300,000 ₪ בראש נזק זה. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי לתובעת לא נגרמה כל פגיעה אורטופדית אשר מונעת מהתובעת לעשות שימוש בתחבורה או אשר מצדיקות הגדלת היקף הנסיעות מעבר להיקף הרגיל להן נזקקת התובעת באופן רגיל זאת בנוסף לעדותה של התובעת עצמה אשר העידה כי היא שבה לנהוג ברכה. אשר על כן טען ב"כ הנתבעת כי אין כל הצדקה לפסוק לתובעת פיצוי בראש נזק זה. עיון בחוות הדעת השונות מלמד כי התובעת סובלת מבעיות תפקודיות ניכרות המשפיעות באופן ישיר על יכולת הניידות העצמאית של התובעת הן בתחום הראיה הן בתחום הפסיכיאטרי. התובעת אינה עצמאית לחלוטין זאת בהתאם למגבלותיה אשר גורמות לה להיות תלויה בגורמים אחרים בשעות הערב או כאשר נדרשת היא לצאת מעיר מגוריה זאת מעבר לפיצוי אשר נפסק לה בראש הנזק של עזרת הזולת. לעניין הפסד ניידות סברתי כי פיצוי בסך של 50,000 ₪ לעבר ולעתיד הינו פיצוי ראוי בנסיבות העניין. נזק לא ממוני התובעת ילידת 29.7.1966, לתובעת נקבעה נכות בשיעור של 52.5%. התובעת היתה מאושפזת בעקבות התאונה הנדונה מיום 13.8.08 ועד ליום 31.8.08, תקופה של 18 יום. כפועל יוצא, ובהתאם ל"תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים" (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו - 1976, זכאית התובעת לפיצוי כספי בסך 97,500₪ בראש נזק זה, נכון להיום. ניכויים מהסכומים שפורטו יש לנכות תשלומים תכופים ששולמו על ידי הנתבעת בתאריכים שונים כדלקמן: א. תשלום ראשון מתאריך 3.3.10 בסך של 24,000 ₪ ב. תשלום שני מתאריך 17.3.11 בסך של 6,766 ₪ סך התשלומים התכופים אשר שולמו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום, הינם בסך של 34,320 ₪. בנוסף יש לנכות את תגמולי המל"ל שקבלה ותקבל התובעת בגן קצבת נכות כללית וכן יש לנכות את התשלום אשר קבלה התובעת מהמל"ל בגין תגמולי שירותים מיוחדים. ב"כ הנתבעת הגיש חוות דעת אקטוארית עדכנית שנערכה ביום 16.7.13 על ידי האקטואר שי ספיר, כאשר מועד ההיוון הוא 31.7.13. קצבאות הנכות כללית והשירותים המיוחדים, בתוספת הצמדה וריבית מיום 31.7.13 ועד היום, עומדות על סך כולל של 400,680 ₪. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, תישא הנתבעת בנזקי התובעת כדלקמן: א. אבדן הכנסה לעבר - 123,600 ₪. ב. הפסד פוטנציאל השתכרות לעתיד- 250,000 ₪. ג. הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות- 30,000 ₪ ד. הוצאות בגין עזרת זולת לעבר ולעתיד- 300,000 ₪. ה. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד- 20,000 ₪. ו. הוצאות ניידות לעבר ולעתיד- 50,000 ₪. ז. נזק לא ממוני- 97,500 ₪. סכום הנזק הכולל עומד על הסך של 871,100 ₪. מסכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל כאמור בסעיף 44 לפסק הדין וכן את התשלומים התכופים כאמור בסעיף 43 ולהוסיף על היתרה שכ"ט עו"ד 13% + מע"מ. כמו כן, תישא הנתבעת באגרות המשפט אשר שולמו על ידי התובעת, משוערכות למועד התשלום. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי כחוק כבישרכבתאונת דרכיםאיבוד שליטה (על רכב)