לטענת התובעת, הנתבעת השמיצה אותה בפני לקוחות פוטנציאליים כאשר היא כינתה אותה "נוכלת", או התייחסה לעבודתה כאל "גניבה" או "סחורה נמוכה". מטרת הנתבעת הייתה לפגוע בשמה הטוב של התובעת ולפגוע בעסקיה. לטענת התובעת, התנהגות זו של הנתבעת גרמה לה לנזק רב אשר הוערך על ידה בכ-200,000 ₪. לטענת התובעת, הנתבעת פנתה ללקוחות של התובעת, השמיצה את התובעת בפניהם והמליצה להם לקנות בחנות אחרת. בעקבות מידע שהגיע לתובעת מלקוחותיה שלחה היא חוקר פרטי לאמת את הדברים. אותו חוקר אכן הגיש תמליל והקלטה בו נשמעת הנתבעת כשהיא מוציאה דיבה כלפי התובעת. הנתבעת לא הסתפקה בכינויי גנאי כנגד התובעת אלא אף שלחה את הקונה הפוטנציאלי לחנות אחרת. לטענת התובעת, האמור בתמליל שתומלל ע"י החוקר, מעיד על דרך התנהלותה של הנתבעת כלפי התובעת גם עם לקוחות פוטנציאליים אחרים. בהתנהגות זו של הנתבעת יש משום התנהגות שהינה בניגוד לחוק איסור לשון הרע. לאור ההשלכות הקשות והפגיעה בעסקיה של התובעת הרי שיש בהתנהגות זו גם פגיעה לפי חוק עוולות מסחריות. בהתאם לסעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע מבקשת התובעת פיצוי בסך 50,000 ₪ גם ללא הוכחת נזק. כמו כן, מציינת היא כי לפי סעיף 13א' לחוק עוולות מסחריות זכאית היא לדרוש פיצוי עד לסך של 100,000 ₪ בגין כל פרסום וגם זאת ללא הוכחת נזק. מטעמי ייעול ביקשה התובעת, כי ייפסק לה הסך של 50,000 ₪ בלבד כתקרת סדר הדין המהיר במועד הגשת התביעה. תמצית טענות הנתבעת: לטענת הנתבעת, מדובר בתביעה קנטרנית המבוססת כל כולה על "סוכן מדיח". לטענת הנתבעת, מחירי הפריטים בחנות התובעת אכן מופקעים, הפריטים אינם מקוריים והתובעת עושה שימוש בסימנים מסחריים לא לה, תוך גניבת עין והפרת הוראות הדין. לטענת הנתבעת, התובעת איננה מעצבת, אלא פשוט "מעתיקה". הנתבעת ציינה, כאמור לעיל, את דעתה על התובעת, אך מסתייגת היא ממילות הגנאי שיוחסו לה ע"י התובעת. הנתבעת, לעומתה, עוסקת בעיצוב ואין בכך לגרוע מעבודתה כמתווכת. הנתבעת איננה משמיצה את התובעת ואיננה מנסה לפגוע בפרנסתה ואינה מורה לאיש שלא להיכנס לחנות התובעת אלא לקנות בחנות אחרת. ההיפך הוא הנכון, הנתבעת שלחה קונים רבים לחנותה של התובעת. לטענת הנתבעת, התובעת מאדירה את שמה, למרות שבפועל היא קונה את הדברים בדרום תל-אביב ומוסיפה להם פריט זה או אחר ומוכרת אותם במחירים מופקעים בחנות שברמת השרון. לעניין המחלוקת בנושא הנעל, הרי שלטענת הנתבעת היא הייתה זאת שעיצבה את אותה נעל בשנת 2004 ונעל זו זכתה לפופולריות רבה. הנתבעת השוותה מחירים עם חברותיה כפי שמקובל בין חברות ואין בכך משום התנהגות הנוגדת חוק זה או אחר. הנתבעת לא פגעה בשמה הטוב של התובעת לא רק בגלל שאין לתובעת שם טוב, אלא משום שלא עשתה את המיוחס לה בכתב התביעה. אין כל קשר לחוק עוולות מסחריות בתביעה הנדונה, ההיפך הוא הנכון - התובעת היא זו שמפרה את החוק. אין בהתבטאות הנתבעת כלפי התובעת משום עבירה על חוק איסור לשון הרע. כמו כן, אין לתת משקל לדבריו ועדותו של הסוכן המדיח. לאור האמור לעיל, לטענתה, יש לדחות את התביעה. דיון והכרעה: בדיון שהתקיים בפניי העידו התובעת והנתבעת. בעוד התובעת זימנה לעדות את חברתה, שרה לוי, בעלה, שמוליק יקותיאלי, ומר יורם פריג וכן זימנה את החוקר שהגיש תמליל לאחר שעקב אחרי הנתבעת, הרי שהנתבעת הגישה תצהירים מטעם אביה, הגברת רונית גיאור ופנינה טורנה. לאחר ששמעתי את העדים ולאחר עיון בכתבי הטענות לא מצאתי כי מדובר בהוצאת דיבה. התובעת לא זימנה לעדות אף אחד מאותם לקוחות, אשר לטענתה, מסרו לה שהנתבעת משמיצה אותה בפניהם. במקום לזמן את אותם לקוחות להעיד על אותן השמצות בחרה התובעת לזמן לעדות חוקר שנשלח מטעמה אל הנתבעת ואשר הקליט אותה לאחר שדובב אותה. אין ספק שבמהלך השיחה נאמרו ע"י הנתבעת דברים אשר בנסיבות מסוימות יכולים להיחשב כלשון הרע. אלא שבמקרה הנדון, אם קוראים בעיון את כל מהלך השיחה, הרי שעולה שאותו חוקר דובב את הנתבעת עד שהצליח להוציא ממנה את אותן מילים כמו "גנבים" וכד'. טוב הייתה עושה הנתבעת אם לא הייתה משתמשת בביטוי זה, אך בהקשר בו השתמשה בו ולאור שיחת הדיבוב, הרי שאין לראות בזה הוצאת דיבה. לו הייתה התובעת מזמנת לעדות לקוחות פוטנציאליים, או אותם לקוחות של התובעת אשר מסרו לה על אותן השמצות ומוכיחה כי קיימת שיטה אצל הנתבעת להשמיץ את התובעת ולהבריח את הלקוחות לחנויות אחרות, הרי שהיה בידה להוכיח את תביעתה. אלא שבמקרה הנדון העדות היחידה שהצליחה התובעת להביא היא של אותו חוקר מדובב. גם החוקר לו רצה היה יכול לעמוד בחוץ ולצלם את כל אותם לקוחות פוטנציאליים, אשר הנתבעת השמיצה באוזנם את התובעת והבריחה אותם מחנות התובעת. החוקר לא הציג דוח המתייחס לקונים פוטנציאליים מזדמנים, אלא צירף תמלול שיחה שלו עצמו עם הנתבעת, בה ניסה להוביל את הנתבעת לומר את הדברים שאמרה ואינני יכולה לראות בכך הוצאת דיבה או פגיעה בתובעת בהתאם לחוק עוולות מסחריות. הגעתי למסקנה זו הן לאור המשמעות שמייחסת הפסיקה להתבטאויות מסוג זה, והן לאור הסיטואציה בה נאמרו אותם ביטויים. הצדדים הרבו בחקירה בהתייחס להעתקה או אי העתקה של דגם לסנדל שהוצג בחלון הראווה של התובעת ואשר לכאורה הנתבעת טענה כי עוצב על ידה. התובעת ראתה בסכסוך על עיצוב הסנדל כטריגר שגרם לנתבעת להשמיץ אותה באוזני לקוחות פוטנציאליים. לטענת התובעת, הדבר נבע מקנאה של הנתבעת אשר לא הייתה אלא "מעצבת מתוסכלת", בעוד התובעת הביאה למימוש את כישוריה כמעצבת. לא מצאתי, כי במסגרת תיק זה עליי להיכנס לאותה מערכת יחסים שבין הצדדים. לעיתים "קנאת סופרים" מגדילה את המוטיבציה לקידום יצירות חדשות ונוספות, ולעיתים ייתכן כי התוצאה היא השמצות מיותרות. במקרה הנדון, בין אם הייתה קנאה ובין אם הייתה "קנאת יוצרים" הרי שהתוצאה לא הייתה הוצאת דיבה גם אם היא הביאה להרס היחסים הטובים שהיו בין הצדדים במשך תקופה ארוכה. לא מצאתי גם, כי השיחות שבין הנתבעת לחברותיה, אשר נגעו להשוואת מחירים או ביקורת על דגמים, היו רלוונטיות לשאלה האם הוציאה הנתבעת את דיבתה של התובעת לגבי לקוחות פוטנציאליים. מטבען של הבריות ובוודאי של אלו העוסקים באותו מקצוע או המתעניינים בו לומר דברי ביקורת, לעיתים לחיוב או לעיתים לשלילה על מוצרים שונים ואף לבצע השוואת מחירים ואין בכך משום הוצאת דיבה או מעשה אסור. בנסיבות אלו, כל החקירות הארוכות שנחקרו אותן חברות אינן רלוונטיות ואינן מעידות על ביצוע עוולה של הוצאת דיבה או עוולה בהתאם לחוק עוולות מסחריות. סוף דבר: לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות בסך של 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪. התשלום יתבצע בתוך 30 יום ולאחר מועד זה יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. השמצות / הכפשותלקוחותלשון הרע / הוצאת דיבה