פגיעה בשיניים לאחר נפילת ילד בבית ספר עקב ריצה והיתקלות בשולחן

על פי הטענה, התובע, רץ במסדרון בית הספר נתקל ברגל שולחן אשר היה מוצב במסדרון, נפל ונפגע בשיניו הראיות 2. התובע, תלמיד כיתה ו' כיום, לא העיד. מטעמו העידו אמו וסבתו. האם לא נכחה כלל באירוע ואף לא אחריו. הסבתא הוזעקה לבית הספר לאחר שדווח לה לאימו של התובע על הפציעה וזו הזעיקה את סבתו. מטבע הדברים, מאחר שהאם לא היתה נוכחת באירוע ואף לא הגיעה לבית הספר אחריו, אין היא יכולה להעיד ביחס לפרטי האירוע. תצהירה רלוונטי, בעיקר למהלך הטיפול בתובע לאחר האירוע. מתצהירה של הסבתא ומעדותה עולה כי הסבתא, המתגוררת בקרבה לבית הספר, הוזעקה על ידי בתה, אם התובע, לבית הספר לאחר שדווח לאם על האירוע. כאשר הגיע לבית הספר, מצאה את נכדה כאשר שלוש משיניו שבורות והוא מדמם ובוכה. לדבריה, פנה אליה מנהל בית הספר וניסה להקל ראש בחומרת הפציעה, כך על פי תיאורה. בצמוד לתצהיר האם הוגשו מסמכים המעידים על תשלומים שונים בגין הטיפול בתובע וכן תעודת רופא, מיום האירוע, 25.11.08 המתעדת את החבלה בפניו של התובע, את פרטי האירוע כפי שנמסרו לו ואת הטיפול אשר ניתן לו כ"עזרה ראשונה". אלו ראיות התובע. 3. הנתבעת, מצידה, הזמינה לעדות את מנהל בית הספר בזמן האירוע וכן את אב הבית. אב הבית, אשר העיד כי תפקידו התמקד באחזקה, מסר כי אינו זוכר במדויק את האירוע. עם זאת, ידע הוא לומר כי השולחנות אשר הוצבו במסדרונות, הוצבו במעין "מגרעת" הקיימת בקיר, בצמוד לקיר, והיו מיועדים לזמני תגבור והכנת שיעורים של התלמידים. אב הבית העיד כי רגלי השולחן היו קעורות כלפי פנימה והן אינן בולטות אל מעבר לקו השולחן. השולחן המדובר, כך העיד אב הבית, הוצב במרחק של לפחות מטר מדלת הכיתה. מנהל בית הספר הסביר כי השולחנות אשר הוצבו במסדרון שימשו כפינות עבודה במהלך שעות הלימודים הרגילות לצורך פעילות לימודית. תיאורו אודות מבנה רגלי השולחן אינו תואם את תיאור אב הבית והתיאורים שמסרו שניהם אינם מתיישבים עם השולחנות הנראים בתצלום אשר צולם על ידי החוקר מטעם הנתבעת ואשר הוגש. מנהל בית הספר לא היה עד לתאונה, אולם לדבריו, לאחר הפציעה, בירר עם המורה האחראית, (אשר כיום הוא אינו בטוח לגבי זהותה), ונמסר לו כי התובע רץ ונפל. מנהל בית הספר מסר כי לאחר האירוע ערך דו"ח, אותו הביא עימו לדיון, דו"ח אשר לא היה ברשותם של הצדדים קודם לדיון. בדו"ח, המבוסס, לדברי העד, על דברי המורה, דברי התובע ודבריהם של תלמידים נוספים, נרשם תיאור האירוע כך: "א' רץ במסדרון נפל ואז רץ לשירותי בנים. אף אחד לא דחף אותו הוא נתקל ברגל השולחן נתקל בו וברצפה ועשה חליקה על הברך". העד הדגיש כי את הדו"ח הוא רשם על פי דבריהם של מי שהיו עדים לאירוע הנפילה, "מפי ראשון" לדבריו (עמ' 15 ש' 31). הוא הוסיף וענה, לשאלות בית המשפט, כי זכרונו את האירוע, במעמד עדותו בבית המשפט, אינו מלא וכי האמור בדו"ח מייצג נכונה את הנסיבות כפי שנמסרו לו (עמ' 16 ש' 9-11). הוא ביקש כי בית המשפט ייתן משקל לאמור בדו"ח. עיון בתצלומי המסדרון אשר ניטלו על ידי חוקר מטעם הנתבעת, מלמד כי השולחנות אינם צמודים לאורכם אל קיר המסדרון, כפי שניתן היה להבין מעדויות אב הבית ומנהל בית הספר, אלא ניצבים במאונך לקיר, באופן שהם בולטים אל תוך המעבר המשמש את הילדים היוצאים ונכנסים מן הכיתות. כמו כן, השולחן בו נתקל התובע על פי הטענה, מוצב בכניסה לכיתתו של התובע בקרבה לדלת הכניסה לכיתה. רגלי השולחן גם הן אינן תואמות את העדויות ובעניינים אלו מבכרת אני את "מראה העיניים", על יסוד התצלום, על פני עדויותיהם של השניים אשר זיכרונם את האירוע, אשר אירע לפני כחמש שנים, הוא מוגבל ביותר כפי שעלה מדבריהם. 4. בתיק הוגשה חוות דעת מומחה אשר מונה על ידי בית המשפט, פרופ' ד. לאופר, מנתח פה ולסת, אשר קבע כי לא נותרה אצל התובע נכות צמיתה, אולם כתוצאה מן הפגיעה הוצאו הוצאות לצורך שיקום הפה, בסך 1,800 ₪ בהתאם לקבלות אשר הוצגו בפני המומחה וכן התובע ייזקק לטיפול בעתיד בסתימות בשתי שיניו הקדמיות בסכום של 11,200 ₪ ולטיפול בשן 12 בעלות של 3,100 ₪ עד גיל 17 ולאחר מכן כל 12.5 שנים בסך של 2,000 ₪. בפני המומחה הוצגו מסמכים המתעדים את הטיפול אשר ניתן לתובע בסמוך לאחר הפגיעה. לא התבקשה חקירת המומחה, לא הועלתה על ידי הצדדים כל טענה ביחס לקביעותיו וממצאיו והנמקותיו מקובלים עלי. 5. הראיות אשר הובאו על ידי התובע דלות ואינן כוללות התייחסות לנסיבות אירוע הנפילה עצמו. התובע, ילד בן 12 כיום, לא העיד וגם העדים הנוספים לאירוע, ככל הנראה, הם ילדים. אמו של התובע הסבירה כי החליטה שלא יעיד במשפט זאת מאחר שהוא סובל מבעיות שונות כמפורט בתצהירה והיא ביקשה למנוע כי תיגרם לו פגיעה נפשית. הסבר זה הוא סביר ומתיישב עם ההגיון, גם אם עלול היה לעלות במחיר של העדר יכולת להוכיח את התביעה. ואולם, גם בלא עדותו של התובע, ראיות המטות את הכף לטובת התובע והתומכות בטענותיו לנסיבות נפילתו הובאו על ידי הנתבעת. מנהל הנתבעת הביא עימו לעדות את אותו דו"ח, אשר לא היה ברשותם של ב"כ הצדדים, ואשר נערך מיד לאחר האירוע, המתעד את נסיבותיו, כפי שהעיד מנהל בית הספר, מפיהם של עדי ראייה בלבד. מן הדו"ח עולה כי אכן התובע, כפי טענותיו, רץ במסדרון, נתקל ברגל השולחן ונפל ובעקבות כך נפגע בשיניו. מנהל בית הספר העיד ואישר את קיומו של האירוע, גם אם לא היה עד לנפילה עצמה. הוא היה ער לכך שהתובע נפל במסדרון ואף תחקר את האירוע ורשם את הדו"ח. דו"ח זה נתמך גם במסמכים הרפואיים אשר הוצגו בפני המומחה כפי שעולה מחוות דעתו. גם עדותה של סבתו של התובע, אשר הגיעה לבית הספר מיד לאחר האירוע ואף שוחחה עם מנהל בית הספר, תומכת בקיומו של אירוע הנפילה. לכך יש להוסיף את התצלום ממנו ניתן ללמוד על מיקום השולחנות במסדרון בכלל ועל מיקומו של השולחן שבו נתקל התובע, השולחן הסמוך לכיתתו, כאשר הם בניצב לקירות המסדרון ומפריעים למעבר זורם וקל במסדרון. 6. הנתבעת הביעה תרעומת על כך שהתובע בעצמו לא העיד ובכלל על כי לא הובאו עדי ראייה על ידי התובע. אכן, ניתן היה לצפות מן התובע להביא עדים מטעמו, עדים אשר יעידו על האירוע, אך מנגד, יש לזכור כי העדים, כך עולה מעדותו של מנהל בית הספר, היו ילדים וגם זהותם נלמדת רק מאותו דו"ח אשר הגם שהיה בידי העד מטעם הנתבעת, לא הומצא לב"כ התובע. דו"ח זה הוצג לראשונה במעמד הדיון. אמנם, הנתבעת טענה בסיכומיה כי הדו"ח הועבר להורי התובע, אולם מעדותו של מנהל בית הספר עולה כי העביר את הדו"ח למשרד החינוך ובשום שלב לא צויין כי הדו"ח נמסר להורי התובע ואף חתימתם נעדרת מן הטופס במקום המיועד לכך (עמ' 13 ש' 31-32). הדעת נותנת כי מאחר שדו"ח זה היה בידי הנתבעת, בידי מנהלה, היתה זו יכולה לזמן את עדי הראיה אשר שמותיהם מופיעים בדו"ח, אולם אלו לא זומנו על ידי הנתבעת. משלא נמסר הדו"ח לב"כ התובע, הם גם לא זומנו על ידו. עם זאת, גם בהעדר העדים האמורים, אין כדי למנוע מבית המשפט ראיית התמונה הכוללת, כפי שעולה מעדויות הנתבעים. אין המדובר בתמונה עובדתית שונה מזו שנטענה על ידי התובע אלא באותה התמונה ממש, תמונה הנתמכת ונלמדת מתוך ראיות הנתבעים. לפיכך, אני מקבלת את הטענה כי ביום 25.11.08 נפל התובע בהיותו תלמיד כאשר רץ במסדרון בית ספרו, אל עבר כיתתו, ונתקל בשולחן אשר הוצב במאונך לקירות המסדרון באופן שחוסם את המעבר. שאלת רשלנות הנתבעת 7. התובע מבסס את עילת תביעתו על עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין. ארבעה הם יסודות העוולה, כאמור בפסה"ד המנחה לעניין זה, ע"א 145/80 וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' פ"ד לז (1) 113 והם: א. קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, של המזיק כלפי הניזוק. ב. הפרת החובה. ג. גרימת נזק. ד. קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. 8. לא יכול להיות ספק ואף הנתבעת אינה כופרת בכך כי במישור הנורמטיבי, קיימת חובת זהירות, הן מושגית והן קונקרטית, של הנתבעת כלפי התובע כגורם המנהל, המפעיל והאחראי על בית הספר שבו נפגע התובע. על בית הספר מוטלת החובה לפקח ולהשגיח על תלמידים בבית הספר וזאת על מנת להבטיח את ביטחונם ושלומם הפיזי והנפשי ולמנוע פגיעה בהם. חובת הפיקוח וההשגחה המוטלת על המורים מקורה הן בעוולת הרשלנות בפקודת הנזיקין (דנ"א 2571/94 עזבון המנוח ארגמן נ' חפצדי (12/6/96)) והן בקשר החוזי הנוצר בין התלמיד והוריו לבין בית הספר: "חובת הפיקוח וההשגחה המוטלת על המורים מקורה גם בקשר החוזי הנוצר, בין במפורש ובין במשתמע, בין התלמיד והוריו מצד אחד, לבין הנהלת בית הספר מצד שני. עם רישום התלמיד לבית הספר, מתחייבת הנהלת בית הספר לפקח על התלמיד בעת שהייתו בבית הספר ולשמור על שלמות גופו ובטחונו (מעין חוזה השתדלות) הפרת התחייבות זו, מהווה הפרת החוזה ואף הפרת האמון, בהן חבה הנהלת בית הספר כלפי הורי התלמיד ואף כלפי התלמיד עצמו. ההורה, המפקיד את היקר לו מכל, בידי צוות בית הספר, מסתמך, בצדק, על התחייבות ההנהלה לשמור על ילדו מכל משמר תוך מילוי תקנות הבטיחות ויתר ההוראות הרלונטיות. הפרת חובה זו, תביא להטלת אחריות על צוות המורים לכל נזק שיגרם לתלמיד במסגרת פעילות בית הספר, כתוצאה מתאונה שניתן וצריך היה למונעה." (ת"א (מח' חיפה) 915/02 ק.ג. נ' משרד החינוך (29.11.07)). ועוד, יש לומר, כי ככל שעסקינן בתלמידים צעירים יותר, כך רמת ההשגחה הנדרשת עולה שכן "כדרך הטבע ניסיונם אינו רב, והם אינם מסוגלים תמיד לצפות תוצאת מעשיהם ויכולים להסתכן ולסכן אחרים שלא מדעת (ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל נתניה, פ"ד ל"ה (2) 764). 9. לפיכך, יש לבחון האם בעובדות שהוכחו בפניי, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות שבה היא חבה כלפיו של התובע והאם קיים קשר סיבתי בין ההפרה ובין נזקו של התובע. מאחר שדיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת, לא ניתן לצפות כי הסביבה תהא סטרילית. מנגד, יש לצפות מבית הספר, בהיותו אחראי על שלומם של התלמידים לאורך שעות רבות במהלך היום, כי יוודא שאין הוא שם מכשולים בפני התלמידים וכי סביבת בית הספר היא מקום בטוח ואין בו מפגעים המסכנים את בריאותם ושלמות גופם של התלמידים. האם באופן שבו הוצבו השולחנות יש כדי להוות הפרה של חובת הזהירות של הנתבעת כלפי התובע? מן הראיות המונחות בפניי, יש להשיב לשאלה זו בחיוב. עיון בתצלום אשר הוגש על ידי החוקר מטעם הנתבעת (נ/3) ובעדויות, מלמד כי במסדרון בית הספר בחר מנהל בית הספר להציב שולחנות, למטרות לימודיות, כפי שהסביר. שולחנות אלו, בניגוד לעדויות אב הבית והמנהל, לא הוצבו לאורך הקיר, אלא בניצב, כפי שנראה בבירור בתצלום נ/3. יוצא כי הגם שהמדובר במסדרון רחב, ברוחב של כשישה מטרים כפי שמסר החוקר, אזי השולחנות בולטים אל עבר חלל המסדרון אשר בו הולכים וכפי שמתברר מנסיבות האירוע ומעדות מנהל בית הספר - גם רצים התלמידים. הצבתו של שולחן באופן שכזה מהווה מפגע. בפרט כאשר המדובר בילדים רכים, אשר יכולתם להעריך את הסכנה הצפויה מריצה בסמוך לשולחן, היא נמוכה. הצבת השולחן כאשר הוא בולט אל תוך המסדרון מהווה מכשול בפני התלמידים. ויודגש, סביב השולחנות הוצבו גם כסאות כך שהמקום שתפסו השולחנות והכיסאות והחסימה אשר יצרו במסדרון היא ברורה ומסוכנת. אין המדובר בקהל מבוגרים, הפוסע באופן שקול וזהיר, אלא בקהל של ילדים, אשר בהתאם לגילם הצעיר, נוהגים לרוץ, בוודאי כאשר המדובר ביציאה מן הכיתה או בחזרה אליה. בהתאם לקהל היעד, צריך היה לארגן את המסדרונות ולמנוע הצבתם של מכשולים בדרכם של הילדים. התובע היה תלמיד כיתה ג' בזמן האירוע ועל הנתבעת, באמצעות מנהלה והצוות החינוכי, מוטלת החובה להתאים את סביבת הלימודים לגילו הצעיר. אין המדובר בכשל הנובע מאחזקת מבנה בית הספר, אלא בהחלטה שנעשתה על ידי הצוות החינוכי ובראשו המנהל, להציב באופן שכזה את השולחנות והכיסאות במסדרונות (ראה עדותו של אב הבית עמ' 10 ש' 16). מעבר לכך, לאופן הצבת הריהוט אחראי מנהל בית הספר וכפועל יוצא מכך, הנתבעת. איני מקבלת את טענת הנתבעת כי העירייה, אשר כלפיה נדחתה התביעה, היא שנושאת באחריות. אין המדובר בפגם מבני כלשהו או בבעיית תחזוקה, אלא בהחלטה מודעת של הצבת שולחנות באופן שמהווה מכשול בפני הילדים, תלמידי בית הספר. משכך, התנהגותה של הנתבעת עולה כדי הפרת חובת הזהירות הקונקרטית ולכן המסקנה המתבקשת היא כי האחריות רובצת לפתחם. 10. בנסיבות האירוע איני מוצאת כי יש לייחס לתובע אשם תורם כלשהו. בעת האירוע, היה התובע ילד בכיתה ג', כבן 8, הפזיזות המאפיינת את בני גילו והעדר שיקול הדעת לסיכונים כתוצאה ממעשיו הם בדיוק הסיבה בגינה מוטלת חובה על הנתבעת, חובה אשר הופרה כאמור. "אין לייחס "אשם" תורם לילד בן פחות משמונה, אשר התפתה, כמנהג חלק מהילדים בני גילו, לטפס על עץ. "האשם" איננו בו, אלא באלה, שעל אף שהיה הדבר מחובתם, לא מנעו ממנו את העליה על העץ..." (ע"א 310/89 כהן נ' לנטוש, פ"ד מו (1) 402 בעמ' 408). 11. נפילתו של התובע, על פי הטענה ועל פי העדויות שהובאו בפניי, היתה לאחר שנתקל ברגל השולחן ונפל אפיים ארצה. בנסיבות אלה, אין לי אלא לקבוע כי הוכח הקשר הסיבתי בין הצבתו של השולחן באופן המתואר מעלה לבין התקלות התובע, נפילתו ופציעתו. ועוד, אוסיף, כי אין המדובר בנפילה כך סתם בתחומי בית הספר, שאז נדרש היה לבחון את שאלת אחריות בית הספר בהיבט הפיקוח והשמירה על התלמידים, אלא בנפילה אשר נגרמה כתוצאה מחסימה אשר יצר בית הספר בכך שהציב את השולחנות במסדרון באופן שבו הוצבו. בנסיבות אלה, גם אם המדובר באירוע פתאומי אשר לא יכול היה להימנע על ידי הערות צוות חינוכי אם היה נוכח במקום, עדיין, עצם הצבתו של המפגע בדמות השולחן בפתח כיתתו של התובע, די בה כדי להטיל את האחריות על הנתבעת. נזקי התובע 12. עיון בחוות דעתו של המומחה אשר מונה מטעם בית המשפט, פרופ' לאופר, מלמד כי לתובע לא נותרה נכות כתוצאה מן האירוע, אולם נגרמו לו הוצאות בסך 1,800 ₪ ועתידות להיגרם לו הוצאות רפואיות גם בעתיד, בשיעור אשר נקבע על ידי המומחה. איש מבעלי הדין לא ביקש להטיל דופי בקביעת המומחה ביחס להוצאות שהוצאו בעבר וביחס לאלו אשר עתיד התובע להוציא בעתיד. לפיכך, לאחר שעיינתי בחוות הדעת ומצאתי כי היא מנומקת ומבוארת דיה, מקבלת אני את האמור בחוות דעתו של המומחה כלשונה. לפיכך, על הנתבעת לשאת בעלויות הטיפולים - 2,100 ₪ לעבר (1,800 ₪ משוערך) ו- 22,300 ₪ לעתיד. לסכומים אלו יש להוסיף סך של 2,500 ₪, חלקו של התובע בשכ"ט המומחה מטעם בית המשפט. סה"כ הוצאות לעבר בסך של 4,600 ₪ והוצאות לעתיד בסך 22,300 ₪. אין בליבי ספק כי פגיעתו של התובע גרמה לו כאב רב הן במועד הפגיעה הן במהלך הטיפול וכן ברור כי צפוי לו סבל נוסף במהלך הטיפולים העתידיים, בהתאם לחוות דעתו של פרופ' לאופר. בנוסף למרכיב הכאב, סבורה אני כי לתובע נגרמה עוגמת נפש במידה לא מבוטלת שכן המדובר בילד קט אשר סבל פגיעה קשה בפיו אשר לבטח גרמה לו לא רק לסבל וכאב, אלא גם לקשיים בהתמודדות עם תגובות הסביבה. את המקרה המצער שבו שבר התובע את שלוש שיניו הקדמיות ניתן היה למנוע בנקל, לו היו נמנעים מהצבתו של שולחן באופן שכזה. את הכאב שהיה נחלתו של התובע, ילד בן 8 בעת האירוע, ניתן רק לשער וזאת לאור תיאור הרופא המטפל כי נוסף לשלוש השיניים השבורות, היו בשפתיו של התובע חתכים ונפיחות והמטומה בשתי הלסתות. כך גם סביר כי לתובע נגרמה תחושת אי נוחות רבה להסתובב במראה שכזה, עד שטופל. לפיכך אני קובעת את הפיצוי בגין ראש הנזק של כאב וסבל, בסך של 20,000 ₪. לאחר האירוע, נזקק התובע לטיפול רפואי ולאור גילו, נאלצה אמו ללוותו ולטפל בו. לפיכך, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ביחס לכך, אני מוצאת לפסוק לתובע סך של 3,000₪ בגין עזרת צד ג' לתקופת ההחלמה והטיפול ולצורך הטיפולים בעתיד. 10. יוצא כי הנתבעת תשלם לתובע סכום של 50,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בסך 15% + מע"מ וכן אגרות בית המשפט משוערכות ממועד בו שולמו. הכספים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. זכות ערעור כחוק.קטיניםדיני חינוךתאונות בבית ספרשינייםבית ספרנפילה