טען שכתוצאה מלכלוך רב ורטיבות שהיו על רצפת המחסן, איבד את שיווי המשקל ונפל. כתוצאה מן הנפילה נגרמה לתובע חבלה קשה בברכו, הוא נזקק לקיבוע גבס, ובהמשך בשל הפגיעה אושפז ועבר ניתוח בבית החולים הדסה עין כרם. המחלוקת נסובה הן לעניין עצם האירוע ונסיבותיו, הן לעניין האחריות והן לעניין גובה הנזק. תמצית טענות הצדדים טענות התובע לטענת התובע התאונה ארעה בשל רשלנות ו/או חוסר זהירות ו/או חוסר מיומנות ו/או הפרה חובה חקוקה של הנתבעות ו/או עובדיהן ו/או שלוחיהן אשר הנתבעות אחראיות למעשיהם או מחדליהם באופן ישיר ו/או שילוחי, מאחר ובין היתר לא דאגו לשמור על ניקיון המחסן כדי למנוע החלקה, לרבות באמצעות שימוש בחומרים מפחיתי החלקה, לא התקינו תאורה מספקת במקום כדי לאפשר לעובדים להבחין במפגעים, ביקשו ו/או נתנו הוראה חד משמעית לתובע לעשות שימוש במחסן מסוכן ו/או בלתי בטיחות ו/או עשוי מחומר תקין ו/או לקוי ו/או מלוכלך ו/או רטוב אשר גרם לתובע להחליק וליפול, לא דאגו לביטחון העובדים העושים שימוש ו/או באים במגע עם המחסן, התעלמו מקיומו של מפגע בטיחותי במקום התאונה, לא הדריכו את העובדים במקום או הדריכום באופן לקוי, חדלו מלמנות ממונים על הבטיחות ו/או מנהלי עבודה בעלי הכשירות והמיומנות הנדרשים (הנתבעת 3) והפרו חובות חקוקות אשר נועדו להגן על העובד ועל שלומו. עוד מוסיף התובע כי במקרה דנן בהתאם להוראות ס' 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) יש להחיל על התובענה את הכלל "הדבר מדבר בעדו" שכן לא הייתה לו הידיעה או לא הייתה לו היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה, וכי התאונה נגרמה ע"י מקום עבודה עליו הייתה לנתבע 1 שליטה מלאה. טענות הנתבעים בראש וראשונה הכחישו הנתבעים בכתב ההגנה את עצם האירוע הנטען ואת שאר הנסיבות הנטענות ע"י התובע. הנתבעים ציינו כי עדות התובע לעניין קרות התאונה הינה רצופת סתירות, ולא ניתן לתת בה אמון. הנתבעים הוסיפו כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין שצריכה להיבחן בזהירות בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות. הנתבעות אף מפנות לפסיקה לאורה נפילה והחלקה הן במקרים מסויימים סיכונים סבירים שאינם מקימים אחריות בנזיקין, למשל ע"א 371/90 סובחי נגד רכבת ישראל מז (3) 345 10.6.93 . זאת ועוד, גם בהינתן גרסת התובע הרי שלטענת הנתבעות יש לייחס לתובע אשם תורם מכריע ו/או מלא. לטענתן, התובע עבד במחסן מידי יום ויומו, כאשר חלק מתפקידיו היה אף לנקות את המחסן. אי לכך חזקה עליו שיודע להיזהר במצבים אלו, ואם אכן נפל בשטח המחסן הדבר התרחש ברשלנותו המכרעת. עוד מציינים הנתבעים כי נטל השכנוע במקרה דנן מוטל לפתחו של התובע, והוא לא עמד בנטל המוטל עליו. דיון והכרעה מאחר שהצדדים חלוקים אף לגבי נסיבות אירוע התאונה יש לבחון את שתי הסוגיות שבפניי: האם הרים התובע את הנטל לשכנע את ביהמ"ש בנסיבות התאונה כפי שתיאר בכתב התביעה, ובהנחה שכן, האם בנסיבות אלה קמה אחריות מושגית וקונקרטית של הנתבעת כלפי התובע. רק בהנחה שהתשובה לגבי שתי השאלות חיובית, יתפנה ביהמ"ש לבחון את שאלת הנזק, שגם הוא כאמור שנוי במחלוקת. שאלת האירוע ונסיבותיו העדות היחידה לגבי עצם התרחשות התאונה כמתואר על ידי התובע הינה עדותו של התובע עצמו. אומר מייד כי התובע לא שכנע כי עדותו לעניין אמינה, ובעדותו נבקעו די בקיעים על מנת שלא לקבל את גרסתו על כל מרכיביה. בראש ובראשונה ראוי לציין כי התובע לא מסר גרסה קוהרנטית באשר לשאלה העובדתית העיקרית שבמחלוקת, והיא נסיבות התאונה ואופן התרחשותה. בכתב התביעה (ס' 7-8) טען התובע כי כשהיה בתוך מחסן השייך לנתבעות לקראת סיום יום עבודתו הרים ארגז כלים, ותוך כדי הליכה במחסן עם הארגז החליק עקב רטיבות ולכלוך שהיו על רצפת המחסן, איבד את שיווי המשקל, נפל ונחבל בברכו. כבר בתצהיר (ס' 3-4) מסר התובע גרסה שונה לפיה הוא נכנס עם ארגז הכלים לתוך המחסן, וכשהיה בתוכו החליק עקב לכלוך וחומרים מחליקים, כמו סולר וחומרי הדברה על רצפת המחסן. בניגוד לכתב התביעה, ממנו השתמע כי הרמת הארגז התרחשה במחסן ולאחריה הנפילה, הרי שלפי התצהיר הרמת הארגז נעשתה טרם נכנס למחסן, והנפילה ארעה עת נכנס אליו. בנוסף, בתצהיר פירט לפתע התובע חומרים אשר היו עלולים להביא לנפילתו קרי: סולר וחומר ריסוס, וזאת בניגוד לכתב התביעה שם הסתפק בתיאור כוללני ונקב במילה "רטיבות". בתצהירו הוסיף התובע אף טענות חדשות, לפיהן, המרצפות עצמן במחסן היו חלקות ומסוכנות מטיבן, וכי החליק כתוצאה ממעברים לא נוחים בתוך המחסן עצמו, טענה שאין לה זכר בכתב התביעה. במהלך החקירה הנגדית מסר גרסה נוספת שונה בפרטים שונים משתי הקודמות. אמנם בדומה לתצהיר טען בבית המשפט כי את הארגז הרים במקום מרוחק מהמחסן במרחק 50 מטר, והנפילה היתה במחסן (פרוטוקול הדיון מיום 20.6.13 עמ' 15 ש' 25-29). עם זאת בבית המשפט הוסיף התובע לראשונה כי רצפת המחסן היתה מרוצפת ריצוף פלטות בלי להסביר את משמעות ריצוף זה, תוך הותרת רושם כי לסוג ריצוף זה חלק בהחלקתו (עמ' 13 ש' 15). בנוסף, בניגוד לכתב התביעה בו לא פרט התובע את מהות הרטיבות בגינה החליק, ואף בניגוד לתצהיר בו פרט חומרים שונים אפשריים אשר היו על הרצפה, בבית המשפט טען לפתע בודאות כי החומר בעטיו החליק היה דווקא חומר ריסוס להדברה (עמ' 16' ש' 30-31). העובדה כי לפתע פתאום ידע התובע להצביע על מהות החומר עליו החליק הינה תמוהה, במיוחד לאור העובדה כי שניות קודם לכן בבית המשפט טען כי אין לו מושג בגין איזה חומר החליק (עמ' 16 ש' 27-28). בבית המשפט אף ציין כי נפילתו ארעה עת נכנס למחסן קרי בצמוד לדלת מבפנים (עמ' 15 ש' 28-32), מה שאינו מתיישב עם גרסתו בתצהיר ועם גרסתו בכתב התביעה מהן משתמע שנפל בעומק המחסן. כך בתצהיר טען כי נפל בין היתר עקב מעברים לא נוחים בתוך המחסן (ראה כאמור ס' 4 לתצהירו). אם התובע נפל ממש ליד דלת המחסן, בכניסה ליד הדלת, כאשר לשיטתו לא ניתן לשלול שאחת מרגליו היתה עדיין מחוץ למחסן (עמ' 15 ש' 32, עמ, 16 ש' 1-3) לא ברור איזו השלכה היתה למעברים לא נוחים לכאורה בתוך המחסן שכן התובע שעמד בדלת לא הספיק מטבע הדברים להיכנס לפנים המחסן ולפול, בין היתר, כתוצאה מהם. בכתב התביעה טען שנפל עת הלך עם הארגז בתוך המחסן קרי היה בתוך המחסן ולא על סף הדלת שכן אם היה על סף הדלת לא היה מספיק לצעוד בתוך המחסן. יתרה מכך, גרסאותיו של התובע בכתב התביעה, בתצהיר ובבית המשפט מתבססות על טענתו כי החליק על רצפת המחסן שהיתה מלוכלת בחומרי ריסוס, סולר ועוד. עם זאת הטענה נסתרה באופן כלשהו על ידי התובע עצמו שאישר במהלך חקירתו הנגדית את עדות מעסיקו, יהורם אלקבץ, כי חומרים אלו, כמו הסולר וחומרי הריסוס, נמצאים מחוץ למחסן, לא מובאים לשם כלל (עמ' 19 ש' 10-20) וכי לפועלים בכל מקרה אין גישה לחומרים אלו באופן עצמאי (עמ' 32 ש' 4-10). עדותו של יורם אלקבץ בנושא לא נסתרה (עמ' 32 ש' 17-18), והיא מכרסמת בגרסתו של התובע. לא זו אף זו, חוסר קוהרנטיות מאפיין את דברי התובע גם מהשוואת דבריו כפי שניתנו במסגרת תביעה זו לגרסאותיו המוקדמות בביה"ח ובמוסד לביטוח לאומי. מגרסתו של התובע בזמן אמת אשר ניתנה בחדר המיון מיד לאחר האירוע, כעולה מדו"ח חדר המיון, ניתן לראות כי כל שסיפר לרופאים הינו כי "נפל ונחבל.. (ראה נספח ב' לתצהיר התובע) ללא אזכור להרמת ארגז או להחלקה. סביר להניח כי נפגע בתאונה כגון זו, המתוארת ע"י התובע בכתב התביעה, היה מציין בפני רופאיו שטיפלו בו בסמוך לפגיעה כי לא רק נפל, אלא החליק, והימנעותו מלציין פרט זה בפני רופאיו אומרת דרשני ומותירה רושם כי נולדה לצרכי משפט. באשר לגרסאותיו במוסד לביטוח לאומי, הרי שבהודעה על פגיעה בעבודה כשבוע לאחר התאונה (נ/1) וגם בתביעתו לקביעת דרגת נכות מעבודה מחודש ינואר 2005 (נ/3) מסר התובע גרסה חדשה שונה מדבריו בכתב התביעה, בתצהיר ובבית המשפט. לפי גרסה זו תוך כדי הרמת הארגז נפל על הרצפה (ראה נ/1). בגרסה זו כפי שבאה לידי ביטוי במסמכים הנ"ל אין זכר לנפילה תוך הליכה, או לחומר מחליק כלשהו אותו הזכיר בגרסאותיו המאוחרות. למעשה מגרסה זו ניתן היה להבין כי בשל ההרמה של הארגז הכבד איבד התובע את שיווי המשקל ונפל ללא קשר, כאמור, להחלקה או לרצפת המחסן יהיה נקיונה אשר יהא. אמנם בטופס למתן טיפול לנפגע עבודה (טופס בל/250) מוזכרת החלקה, אך שם לא מוזכר כלל הארגז שהינו הגורם בעטיו נפל לפי שתי גרסאותיו האחרות של התובע בביטוח הלאומי (ראה כאמור נ/1, נ/3). אמנם אין מחלוקת כי התובע נפגע באותו יום וסבל פגיעות כמתואר במסמכים הרפואיים, אך כל אותם פרכות וההבדלים המהותיים בגירסאות השונות שמסר התובע, והעובדה שלא דבק בגירסה אחת ברורה, הגיונית ועקבית, מחייבים את המסקנה כי לא ניתן לסמוך על גירסתו כי התאונה ארעה כתוצאה מרשלנות הנתבעות. אמנם התובע אינו בקיא בשפה העברית, אך מדובר בפערים כה גדולים שאינם פועל יוצא של אי ידיעת השפה, במיוחד כשחלק מהמסמכים נערכו ע"י בא כוחו של התובע, אשר בקיא בשפה העברית. זאת ועוד, גם העדים שהביא התובע לתמיכה בטענותיו לא היה בידם לסייע לו, ולהיפך דברי העדים בחלקם אף לא עלו בקנה אחד עם טענות התובע. ראשית, העד מר אלעז'לוני, פועל נוסף שעבד ביום המקרה אצל הנתבעות, לא היה עד לתאונה עצמה (עמ' 23 ש' 10), אלא הגיע לצידו של התובע רק לאחר ששמע את צעקות הכאב שלו לאחר שנפל (פרוטוקול הדיון מיום 20.6.13 עמ' 23 ש' 9-10). אין מחלוקת כי התובע נפגע ביום האירוע, ואי לכך דברי העד כי שמע צעקותיו של התובע אינם רלוונטים. עוד העיד העד כי ראה כי התובע מרים ארגז ומכניסו למחסן (עמ' 23 ש' 11-12) אך גם פרט זה ללא שנכח בנפילה עצמה אינו מחזק את גרסת התובע באשר לנסיבות התאונה. יתרה מכך, דברי העד אף לא תאמו במלואם את גרסת התובע בכמה היבטים. כך, בניגוד לטענת התובע כי העד נכח בזמן התאונה וראה את נסיבות התרחשותה (עמ' 14 ש' 1), העד הכחיש, כאמור, כי נכח בתאונה. בנוסף, בניסיון להגדיל בתיאור הלכלוך והרטיבות שהצטברו על רצפת המחסן טען התובע כי המחסן לא נוקה ע"י הפועלים זה עשרים יום (עמ' 16 ש' 18-19). עם זאת העד אלעזלו'ני העיד בניגוד לכך כי המחסן מנוקה "יום כן ויום לא.." (עמ' 23 ש' 23-24). שנית, גם עדות אשתו של התובע לא מהווה תימוכין לעדותו, שכן אין מחלוקת כי לא היתה עדה לתאונה עצמה וניזונה מדברים שסיפר לה בעלה. בנוסף העדה טענה כי התובע סיפר לה כי "נפל כי היה קצת שמן או משהו על הרצפה" (עמ' 25 ש' 23-24). תיאור זה של אשת התובע, לפיה טען בפניה שכל שהיה על הרצפה הוא קצת שמן, אינו עולה בקנה אחד עם תיאוריו הדרמטיים של התובע אודות חומרי ריסוס, סולר ולכלוך שהצטבר על הרצפה שלא נוקתה מזה עשרים יום. התובע בשלל גרסאותיו מעולם אף לא טען כי החליק על שמן. העדה אף אישרה כי הסיבה בעטייה הוגשה התביעה לאחר זמן כה רב הינה היזקקותם לכסף (עמ' 27 ש' 14-18). התנהלות זו אינה מתיישבת עם תלונה אמיתית ואותנטית של מי שמאמין בנכונות תלונתו. לעומת חוסר רלוונטיות של עדים אלו נמנע התובע משום מה מלהביא לעדות עדים רלוונטים, קרי פועלים אחרים שנכחו לשיטתו ביום התאונה והיו עדים לה: מנהל העבודה, עבדאל חמיד, פועל נוסף יוסף סביח (עמ' 14 ש' 1-4). הימנעות מלעשות כן אומרת דרשני. טענת העד כי נמנע מלקרוא לשניים מהעדים לעדות כי מצוי בסכסוך משפחתי עימם נטענה בעלמא ולא גובתה בראיות כלשהן (עמ' 14 ש' 20-21). כך גם טענתו כי נבצר מעד נוסף להגיע מפאת עבודתו (עמ' 14 ש' 25). היות שמדובר בשאלה מאוד חשובה לגבי העובדה המהותית שבמחלוקת, עדותם של אותם עדים הינה חיונית ביותר, והיה מצופה כי התובע יביא עדים אלו לעדות או למצער יראה כי עשה ניסיונות לשם כך, אך כשל. מי שנמנע מלהביא עד חזקה שדברי העד לא יהיו לטובתו. כבר נקבע כי: "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחקירתו שכנגד.... ככלל אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד (1) 239 עמ' 245 8.1.90 וראה גם ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א.לוינשטיין בע"מ נ. צ'רבוס ניהול סחר וייעוץ בע"מ 30.5.02. לסיום נושא זה אף אציין כי העובדה כי מעסיקו של התובע יורם חתם על טופס ב.ל/250 (נספח א' לתצהיר התובע|) ביום התאונה ואישר כי מדובר בהחלקה אינה יכולה לסייע לתובע. אין מחלוקת כי המעביד מר אלקבץ לא היה נוכח בזמן התאונה וניזון מדבריו של מנהל העבודה שלו, עבד אלחמיד סביח. בנוגע לחתימת מעביד נאמר בת"א (שלום חד') 5037/06 מסארווה מחמוד נ. גינות עירון - אבו שרקיה מוחמד ( 29.5.08) כי: "טופס 250 היות והנתבע לא היה נוכח בזמן אירוע התאונה, הרי הגרסה בטופס 250 נרשמה מפיו של התובע. במילים אחרות, אין לראות בחתימת הנתבע על טופס 250 משום הודאת בעל דין, שכן הוא לא אישר את נסיבות התאונה מידיעתו האישית אלא לפי מה שמסר לו התובע ומתוך הנחה שגרסתו אמת. יחד עם זאת, אם ביהמ"ש ישתכנע במהלך ניהול המשפט וראיות שתוצגנה במהלכו, כי תאור התאונה המופיע בטופס ההודעה אינו משקף את העובדות לאשורן, וכי אישור עובדות אלה ע"י המעביד נעשה עקב הטעייתו ע"י התובע, כי אז נשלל האופי "ההודאתי" המיוחס למעביד בטופס זה". לעניין זה ראה: ע"א 685/87 אלבז נ' פסקל, דינים עליון, כרך יג, 590, ע"א (מחוזי-חיפה) 4056/99, מחמוד נ' מפעלי נמליט בע"מ (). ההשלכה למקרה זה ברורה - עצם החתימה של המעביד על טופס 250, אינה מהווה הודאת בעל דין כאמור, וההכרעה בדבר נסיבות התאונה, תהא בהתאם לראיות התובע כפי שפורט לעיל. מעבר לכך גם אם אכן החליק התובע כנאמר בטופס הנ"ל אין בכך להעיד כי החליק בשל מפגע לו אחראיות הנתבעות. מהאמור לעיל אין אני מוצא שהמקרה דנן, בא בגדר אותם מקרים, בהם ניתן לסמוך על עדות יחידה של בעל דין ללא כל עדות מסייעת; לטעמי התובע לא הוכיח מעבר למאזן ההסתברות (כמוטל עליו), את עצם האירוע. בנסיבות העניין, היו כאמור עדים נוספים שלא הוזמנו, ועדותו הייתה רצופה אי דיוקים וסתירות. אמנם, כאמור, אין ספק כי התובע נפגע ביום האירוע כעולה מהמסמכים הרפואיים, אך לא הוכח ברמה הנדרשת כי הדבר כאמור אירע כתוצאה ממפגע עליו אחראיות הנתבעות. בענייננו אין אף מקום לקבל את טענת התובע להיפוך נטלי הראייה בהתאם לס' 41 לפקודת הנזיקין, שכן כעולה כאמור מחקירתו הנגדית, התובע יודע היטב להצביע על הגורם שהביא לתאונה, קרי חומר הריסוס אותו הזכיר בחקירה כסיבת החלקתו (פרוטוקול הדיון מיום 20.6.13 עמ' 16 ש' 30-31). בנסיבות אלו די בכך כדי לקבוע כי אין מקום לתחולת הכלל הקבוע בס' 41 לפקודה החל רק בנסיבות בהן "לתובע לא הייתה ידיעה או לא היתה לו היכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק". עוד אציין כי גם בגרסת הנתבעות נפערו אי אילו סדקים, כמו העובדה כי לא הובאו עדי הראייה שטענו בפני העד אלקבץ כי התובע החליק כך סתם, ולא כתוצאה מאבנים למשל (עמ' 31 ש' 14-15), ואף לא הובא לעדות מנהל העבודה בטענה התמוהה כי לא ניתן היה להשיג את כתובתו (עמ' 33 ש' 14). הדבר מעלה סימני שאלה לנוכח היות אותו מנהל עבודה ואותם עובדים מקבלים משכורות מן הנתבעות, ובוודאי פרטיו היו מצויים אצלן. בנוסף, העד אלקבץ אף לא יכול היה לשלול כי חומרים, כמו סולר, בעטיו החליק התובע, לשיטתו, לא הוכנסו בטעות ע"י פועלים למחסן אליו לפועלים היתה גישה, וכי לא נעשתה ערבוביה במקום בין שני המחסנים (עמ' 32 ש' 30-31). לבסוף העד אף אישר כי ביום האירוע לא ידוע לו מה הוכנס למחסן, ולא נעשתה ביקורת על ידו ביום זה (עמ' 32 ש' 32, עמ' 33 ש' 1-3). בכל מקרה במשפט האזרחי עסקינן, ומידת ההוכחה הקבועה במישור האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות לזכותו של הנושא בנטל השכנוע, כאשר השקילות ברמת הוודאות של שתי גירסאות נוגדות פועלת לחובתו של הנושא בנטל השכנוע, היא התובעת. די היה בכל האמור לעיל על מנת לדחות את התביעה מחמת היעדר ראיה, והיעדר יכולת להרים נטל השכנוע בנסיבות התאונה. אך למעלה מן הנחוץ אתייחס אף בקצרה לשאלת האחריות. הדין והפסיקה קובעים את חובתו של המעביד לדאוג לבטיחות עובדיו. למעביד חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית כלפי עובדיו, ועליו לדאוג לקיומה של סביבת עבודה בטיחותית, לרבות בציוד בטיחות הולם. יתר על כן, המעביד חייב לא רק בהנהגת שיטות עבודה בטיחותיות, אלא גם בהדרכת העובדים לגבי שיטות אלה והזהרתם מפני הסיכונים הכרוכים בעבודתם. עם זאת לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעות 1, 3 ו-5 לא נקטו באמצעי זהירות כדי למנוע ולהתריע מפני סכנה מעין זו שתיאר התובע . התובע לא הביא לעדות עובדים נוספים אשר יעידו על נהלי הבטיחות המקובלים אצל הנתבעות ולא הוכח מעבר לעדותו היחידה של התובע כי הנתבעות לא סיפקו אמצעי מיגון, לא נקטו באמצעי בטיחות או לא סיפקו הדרכות כנדרש. יתרה מזו התובע והעד מטעמו אף לא היו עקביים באשר לתדירות פעולות הניקיון, כאשר למול דברי התובע כי המחסן מנוקה לעיתים רחוקות טען העד אלעג'לוני כי מנוקה יום כן יום לא. בהחלט ניתן לומר כי על פניו החלקה הינה סיכון טבעי לסוג העבודה של התובע, ולא היה ביכולתו של המעביד למנוע סיכון זה, במיוחד במצב בו, כאמור, לא הוכח כי המעביד לא פעל על פי נהלי הבטיחות הנדרשים. סוף דבר לאור האמור לעיל, אני סבור אם כן, כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו. משדחיתי את גרסת התובע באשר לאירוע, מתייתר הצורך לדון בנזקיו הנטענים. לפיכך, התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבעות בסך 5,000 ₪. ניתן להגיש ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.נזקי מיםתאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורירטיבותמחסןנפילה