תביעה בגין סך של 185,743 ₪, אשר הועמדה לצרכי אגרה על סך של 120,000 ₪ בלבד טענות התובעת בכתב התביעה התובעת הייתה בעלת זכויות בשתי דירות בהרצליה, האחת ברח' סירקין 31 (להלן "הדירה הראשונה") והשנייה ברח' הבנים 21 (להלן "הדירה השנייה") ופנתה לנתבע, בהיותו עורך דין, על מנת לייצגה במכירת הדירות הנ"ל. ביום 9.12.98 נחתם הסכם המכר של הדירה הראשונה, ובקיץ 2001 בחנה התובעת את האפשרות למכור את הדירה השנייה. התובעת נעזרה בסיוע של מתווך בשם תומר לוי, והייתה נכונות של רוכשים פוטנציאלים, ה"ה באומר לרכוש את הדירה השנייה תמורת 260,000$. התובעת ביקשה לברר את היבטי המס בגין המכירה, ולאחר בירור שנערך בעניין ועיון בתיק המכר הראשון אמר הנתבע לתובעת כי יוטב לה לעכב את מכירת הדירה עד לאמצע דצמבר 2001, היות שאם תמכור את הדירה לפני כן, תחויב במס שבח בגין המכירה. בעקבות זאת ביקשה התובעת מהקונים הפוטנציאליים הנ"ל להמתין עד אמצע דצמבר 2001, אולם בשל ירידת מחירי הדירות בשוק התעוררה מחלוקת לגבי מחיר הדירה, והעסקה לא יצאה לפועל. מתוך ידיעה כי הייתה אפשרות למכור את הדירה השנייה בפטור מס שבח החל מדצמבר 2001, הציג המתווך ביום 2.10.02 קונים פוטנציאליים חדשים בשם ה"ה בראונר עדי ורבקה. התובעת ערכה בירור נוסף עם הנתבע אשר חזר על דבריו כי הפטור בתוקף החל מאמצע דצמבר 2001 ונחתם זיכרון דברים למכירת הדירה השנייה. ביום 17.10.02 נחתם הסכם מכר של הדירה השנייה תמורת 232,500$ במשרד ב"כ הקונים, עו"ד דגן, במעמד התובעת והנתבע. לאחר מכן התקשר הנתבע לתובעת ביום 11.12.07 והודיע לה שהתקבלה דרישה לתשלום מס שבח בסך של 99,707 ₪ בגין מכירת הדירה השנייה. בעקבות זאת בחר הנתבע להתנער לחלוטין מאחריותו המקצועית, ניתק מגע עם התובעת והאשים אותה. התובעת לקחה ייעוץ מס וייעוץ משפטי אחר וכך הצליחה להפחית את חיוב המס לסך של 38,330 ₪. התובעת דורשת סך של 38,330 ש"ח בגין תשלום המס הנ"ל, סך של 130,900 ₪ בגין ההפסד מירידת ערך הדירה אשר נמכרה תמורת 232,500$ במקום 260,000$ וכן 16,243 ₪ בגין שכר יועצים. טענות הנתבע בכתב ההגנה בכתב ההגנה נטען כי דינה של התביעה להידחות, בין היתר משום שהתיישנה ולכל הפחות הוגשה בשיהוי ניכר. כן נטען כי לא הייתה כל רשלנות מצדו של הנתבע, אין כל עילת תביעה ואין קשר סיבתי בין התנהלותו של הנתבע לנזקים הנטענים והמוכחשים. ביתר פירוט נטען כי זיכרון הדברים נחתם ביום 9.10.02 והתביעה הוגשה ביום 15.10.09, לאחר שחלפו למעלה משבע שנים, וגם אם מועד חתימת ההסכם הסופי הוא הקובע, מדובר בשיהוי ניכר שכן התביעה הוגשה שבע שנים פחות יומיים לאחר חתימת ההסכם. הנתבע אכן נתן לתובעת ייעוץ בעניין מכירת הדירה הראשונה, אך חלפו למעלה מעשר שנים מאז, והתיק שהיה במשרדו בוער. באוקטובר 2002, בחלוף כמעט ארבע שנים ממועד מכירת הדירה הראשונה, יצרה התובעת קשר טלפוני עם הנתבע ומסרה לו כי מספר ימים קודם לכן מכרה את דירתה באמצעות חתימה על זיכרון דברים ביום 9.10.02 וביקשה ממנו לייצגה. הנתבע ידע על מכירת הדירה לאחר מעשה, ולא היה מעורב במו"מ ובהכנת זיכרון הדברים. כמו כן התברר כי התובעת ציינה במפורש בזיכרון הדברים כי מס השבח יחול עליה. הנתבע הודיע לתובעת כי אם מכרה דירה נוספת ב- 4 השנים האחרונות היא תחויב במס שבח, אך היא הודיעה שלא מכרה דירה נוספת וחזרה על כך גם במעמד החתימה על ההסכם הסופי ובטופס הדיווח של מס שבח אשר נחתם באותו מעמד. בעקבות דבריה של התובעת שלא מכרה דירה בארבע השנים האחרונות והוא לא מצא לנכון לבצע בדיקות נוספות שלו לעניין זה. הנתבע אינו זוכר שיחה טלפונית כלשהי מקיץ 2001, ואם הייתה שיחה כזאת, אז וודאי שלא התנהלה כפי שהתובעת תיארה אותה בכתב תביעתה. הנתבע טוען כי גרסתה של התובעת "מתפתחת ומתגלגלת" ומפנה בין היתר למכתבים שכתב בשנת 2003. לאחר קבלת עמדת מס שבח בתחילת חודש ינואר 2003 כי לא יינתן פטור משום שנמכרה דירה נוספת פחות מארבע שנים לפני כן, המציאה התובעת למשרד הנתבע מסמכים וקבלות לצורך הגשת השגה על סכום המס והנתבע הכין טיוטת השגה בהתאם. ואולם, ביום 15.1.03 שלחה התובעת מכתב לנתבע אשר מורה לו לעצור את הטיפול במכירת הנכס (נספח 4 לכתב ההגנה). בכתב ההגנה ישנה התייחסות למכתבים שהוחלפו בין הצדדים, וביניהם מכתבו של הנתבע מיום 17.1.03 שבו ציין כי איננו זוכר כל שיחה שהתנהלה בין הצדדים בקיץ 2001 וכן ישנה התייחסות למכתב האחרון של הנתבע מיום 29.5.03 ונטען כי מאותו מועד ועד להגשת מכתב התראה לפני תביעה ביום 30.9.09 התובעת זנחה את טענותיה ולא עשתה דבר, ואף לא שילמה לנתבע שכ"ט עו"ד עבור הטיפול והמכר של הדירה השנייה. כן טוען הנתבע כי בכל מקרה אם יחויב בסכום כלשהו יש לקזז את שכ"ט עוה"ד המגיע לו בסך של 8,380 ₪. תצהירים ועדויות בתמיכה לתביעה הוגש תצהיר של התובעת (מיום 6.12.10), תצהיר של מר תומר לוי (מיום 5.6.03), תצהירה של הגב' אנה באומר (מיום 18.4.03) ותצהירו של הנתבע בתמיכה לטענות הגנתו. בפתח דיון ההוכחות ביקשה ב"כ התובעת להשלים חקירה ראשית של המצהירים תומר לוי ואנה באומר. ב"כ הנתבע התנגד ובית המשפט התיר את החקירה בקבעו כי ניתן להשלים עדות ראשית מטעם הנתבע בהתאם וכן להתייחס למהימנות העדויות. מתצהיריהם של מר יונתן (תומר) לוי והגב' אנה באומר משנת 2003 עולה כי התובעת התקשרה לנתבע בנוכחותם בקיץ 2001 ומיד אמרה להם שיש לעכב את המכר עד לחודש דצמבר 2001 משום שהנתבע אמר שרק אז יהיה לה פטור ממס שבח. התקיימו שני דיוני הוכחות שבהם נחקרו כל המצהירים בחקירות נגדיות. הגב' אנה באומר העידה בחקירתה הנגדית כי השיחה בין התובעת לבין עורך דינה התנהלה שלא בנוכחותה (עמ' 9 ש' 23-24). כשנשאלה האם התובעת התקשרה אליה ואמרה שעורך הדין שלה אמר לה שהיא לא יכולה להתקשר בעסקה השיבה "משהו בסגנון, כן" (עמ' 9 ש' 25-27). העדה חזרה והבהירה בחקירתה החוזרת כי לא נכחה בעת שהתקיימה השיחה בין התובעת לעורך דינה - "לא הייתי נוכחת בשיחה ביניהם, בשיחה של התובעת והעו"ד שלה" (עמ' 10 ש' 10). לאחר מכן העידה כי היא לא זוכרת האם תצהירה היה מוכן לפני שהגיעה למשרד עוה"ד כדי לחתום עליו. מר יונתן לוי נחקר במהלך דיון ההוכחות והעיד כי הוא זוכר שישב עם קונים והתובעת התקשרה לעורך הדין שלה ואמרה שעוה"ד שלה אומר שהיא צריכה להמתין כמה חודשים על מנת לעשות את העסקה. לעניין המחיר עלה מפיו כי התובעת הייתה מוכנה למכור את הדירה תמורת סך של 250,000$ בלבד, והרוכשים הסכימו לשלם 245,000$. כן הוסיף מר לוי כי הוא זה שהביא לתובעת ולרוכשים את הטופס של זיכרון הדברים. לגבי התצהיר משנת 2003 העיד מר לוי כי עוה"ד של התובעת ניסחה אותו והוא ביצע תיקונים. מר לוי העיד כי התובעת אכן שוחחה עם עורך הדין שלה בנוכחותו - "היא דיברה אתו כמה פעמים בנוכחותי" (עמ' 14 ש' 14) ולגבי מעמד החתימה על זיכרון הדברים העיד כי "היא בטוח התקשרה אליו בנוכחותי ובנוכחות הקונים" (עמ' 14 ש' 26). מר לוי הוסיף כי "אז היא כל הזמן אמרה "אני מתקשרת לעו"ד שלי" והיתה מתקשרת" (עמ' 14 ש' 28). מר לוי נשאל האם הגב' באומר אכן הציעה לשלם 250,000$ עבור הדירה, והשיב "משהו כזה, או 245,000 $ את המחירים על המדויק איני יכול לומר, אומר בערך" (עמ' 16 ש' 16-18) וכן הוסיף כי אם לא היה מס שבח העסקה הייתה נסגרת. מר לוי חזר על הסכומים 245,000$ ו- 250,000$ ולאחר מכן העיד כי בגלל הסיפור של מס שבח "הם לא סיכמו את המחיר והעסקה עם הגב' באונ(מ)ר נפלה". מר לוי נשאל במהלך חקירתו האם הקונים הפוטנציאליים הראשונים חזרו למו"מ לאחר כמה חודשים והשיב "איני זוכר" (עמ' 17 ש' 13). בסוף החקירה החוזרת נשאל מר לוי האם העסקה הייתה נסגרת תמורת 260,000$ אם לא היו בעיות של מס שבח והשיב "לא. 245,000 דולר או 250,000 דולר. עד היום חשבתי שהדירה נמכרה ב- 235,000 דולר" (עמ' 17 ש' 22). התובעת נחקרה בחקירה נגדית על תצהירה והעידה כי רק בחודש דצמבר 2002 נודע לה מתי נמכרה הדירה הראשונה (בדצמבר 1998). בהקשר זה נשאלה התובעת האם הנתבע אמר לה כי אפשר למכור את הדירה בערך בדצמבר 2001 והשיבה כי "הוא אמר לי להמתין כמה דקות על הקו ואז חזר ואמר לי שאהיה פטורה ממס שבח רק מדצמבר 2001 אבל לא אמר לי שום תאריך" (עמ' 23 ש' 16-14). התובעת נשאלה האם שילמה מס בשיעור דומה לזה שהנתבע הגיע אליו בעת שטיפל בהשגה כפי שפורט בנ/3 - סך של 39,641.50 ₪, והיא השיבה כי מעולם לא שמעה מהנתבע את הסך של 39,000 ₪ להערכת השומה, אלא ההיפך, הנתבע אמר לתובעת שאולי ניתן להתייחס לרבע מהקבלות שהביאה לו בסך של כ- 70,000 ₪ (עמ' 22 ש' 29-28). התובעת הוסיפה והעידה כי התאריך המדויק לא עניין אותה משום שהיו לה קונים שרצו לקנות את הדירה בחודש אוגוסט 2001, וברגע שהדירה לא נמכרה באוגוסט, תאריך רחוק בדצמבר כבר לא שינה דבר (עמ' 23 ש' 20-17). התובעת נשאלה מדוע לא עניין אותה מתי בדיוק ניתן יהיה למכור את הדירה בפטור והיא השיבה כי הקונים התעקשו לרכוש את הדירה באוגוסט או בספטמבר, ותאריך מאוחר יותר כבר לא היה אופציה בשבילם (שם, ש' 26-24). לאחר מכן נשאלה התובעת האם ייתכן שהנתבע אמר לה שיש להמתין ארבע שנים ממכר הדירה הקודמת והיא השיבה "ממש לא" (שם, ש' 29-27). התובעת אישרה כי חתמה על זיכרון הדברים ורק לאחר מכן פנתה לנתבע על מנת שייצג אותה בהסכם המכר (עמ' 24 ש' 25-26). כן עלה מהחקירה כי התובעת שוחחה עם הנתבע בעת שחתמה על זיכרון הדברים, והפעם הוא אמר לה מיד, ומבלי לבדוק בתיק השני שהיה אצלו, כי הדירה פטורה ממס משנת 2001 (עמ' 26 ש' 1). בהמשך נשאלה התובעת כיצד זכר הנתבע בדיוק את הנתון הזה על אף שהוא עוסק בעסקאות רבות אחרות והשיבה כי אין לה מושג איך, אבל ככה הוא השיב לה. במהלך החקירה העידה התובעת כי אם הייתה מוכרת את הדירה באוגוסט 2001 אולי הייתה מקבלת 255,000$ (עמ' 29 ש' 18) וכשנשאלה מדוע ציינה בתצהירה 260,000$ השיבה שהיא לא יודעת. כמו כן נשאלה התובעת האם בערכים שקליים לא הרוויחה ממכירת הדירה במועד שבו נמכרה בפועל והיא השיבה בשלילה והעידה שהיא חושבת שמחירי הדירות ירדו באותה תקופה, אך אישרה כי בחישוביה לא לקחה בחשבון את הפרשי שער הדולר באותה תקופה. בסוף החקירה נשאלה התובעת כיצד הקבלות שהציגה רלוונטיות לתביעה שבפנינו, והשיבה בין השאר כי היא צריכה לברר עם דליה ולברר אתה איזה קבלות קיבלה. הנתבע העיד בפתח חקירתו הראשית כי: "לראשונה נודע לי שנחתם זיכרון דברים בין ה- 10 ל-17 לאוקטובר, לאחר שהתובעת התקשרה אלי והודיעה לי שמגיע לה מזל טוב כי מכרה את דירתה ואם אני מוכן לייצגה. אכן הודעתי לה שאני מוכן לייצגה, ושאלתיה באותה שיחה האם חלפו 4 שנים מאז שמכרה את דירתה הקודמת כי אחרת היא תחויב במס, והיא אמרה לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שחלפו 4 שנים זה מכבר, קבעה להיפגש במשרדי והביאה לי את זיכרון הדברים" (עמ' 34 ש' 20-25). לגבי הטענה כי בשנת 2001 אמר לתובעת שהיא יכולה למכור את הדירה בדצמבר, העיד הנתבע כי הוא לא זוכר את השיחה הנ"ל, ואם אכן התקיימה, אזי לכל היותר אמר לתובעת שעליה להמתין 4 שנים ממועד מכירת הדירה הראשונה על מנת לזכות בפטור ממס שבח (עמ' 36 ש' 16-20). כן העיד הנתבע כי לו התובעת הייתה פונה אליו ביום חתימת זיכרון הדברים הוא היה אוסר עליה לחתום עליו. הנתבע הכחיש כי הלך ובדק בתיק המקורי את מועד המכירה של הדירה הראשונה, והעיד כי התובעת הבהירה לו בצורה ברורה וחדה כי הדירה הראשונה נמכרה למעלה מ- 4 שנים קודם לכן, כך שלא היה שום צורך ללכת לתיק המקורי. כן הוסיף הנתבע כי לא ניגש לתיק המקורי גם משום שהתובעת הגיעה עם זיכרון דברים חתום, על כל המשתמע מכך. עוד עלה מחקירתו של הנתבע כי היה לתובעת העתק של הסכם המכר של הדירה הראשונה משנת 1998 (עמ' 40 ש' 12). הנתבע נשאל מספר שאלות לגבי האפשרות לבטל את זיכרון הדברים והשיב כי לו התובעת הייתה מתייעצת אתו בעניין זה היה ממליץ לה לקיים את העסקה כדי לא לשלם פיצוי מוסכם גבוה ולשאת בתשלום המס שהיה יכול להיות נמוך מ- 39,000 לו הייתה התובעת משלמת לנתבע שכ"ט עו"ד ומאפשרת לו להגיש השגה על סכום החיוב למס השבח. כשנשאל האם בנסיבות העניין לא סבר כי היה מקום לפנות לתיק המכר של הדירה הראשונה שהיה אז במשרדו והשיב כי התובעת הגיעה אליו עם מעשה עשוי ועמדה על כך שחלפו למעלה מ- 4 שנים ממועד מכירת הדירה. כן עלה כי סביר להניח שפנה לתיק המכר לצורך הטיפול בהשגה על סכום החיוב למס שבח. הנתבע נשאל לגבי הקשר בינו לבין התובעת לאחר עסקת המכר הראשונה, והשיב כי מאז אותה עסקה לא ייצג את התובעת, ועל כן אם הם שוחחו אזי לכל היותר דיבר עם התובעת באופן כללי על הצורך להמתין 4 שנים על מנת לקבל פטור ממס שבח, שכן הוא איננו יודע אילו נכסים יש בידיה, וייתכן שהיו לה נכסים נוספים (עמ' 44 ש' 18-23). לשאלה אשר נשאלה שוב ושוב האם אכן נכון שלא בדק את התיק בשנת 2001 השיב גם הפעם בשלילה והוסיף כי לו היה בודק את התיק היה מוסר תאריך מדויק "ולא הייתי אומר בערך דצמבר, זה לא אני" (עמ' 44 ש' 12). הנתבע הכחיש פעם אחר פעם כי שוחח עם התובעת בסמוך לפני המועד שבו חתמה על זיכרון הדברים והוסיף כי "זה היה אך ורק אחרי והיא מעידה כי היא הלכה לעו"ד שמילוביץ לפני" (עמ' 45 ש' 11-12). הנתבע נשאל מתי הגיעה התובעת למשרדו, והוא השיב שלדעתו היה זה ביום 18/12 וב- 20/12 ההשגה (נ/2) הייתה מוכנה. בתום דיוני ההוכחות הוגשו סיכומי הצדדים בכתב, וכל צד חזר על טענותיו הנ"ל. דיון השאלה הראשונה והמרכזית שבפנינו היא האם התובעת הוכיחה ששוחחה עם הנתבע במהלך שנת 2001 בעקבות הצעתם של הקונים פוטנציאלים, ה"ה באומר, והאם הוכיחה כי הנתבע אמר לה שבדק את תיק המכר של הדירה הראשונה ושאפשר למכור את הדירה בפטור ממס שבח באמצע דצמבר 2001. התובעת הצהירה והעידה כי בחודש אוגוסט 2001 פנתה אל הנתבע ושוחחה עמו על כך, אך הנתבע הכחיש זאת ואמר שלא הייתה שיחה כזו, אלא לכל היותר הייתה שיחה כללית שבה הודיע לתובעת כי יש צורך להמתין 4 שנים ממכר הדירה האחרונה על מנת לזכות בפטור ממס שבח. לפי סעיף 27 לתצהירה של התובעת, "המתווך מר תומר לוי, וכן ה"ה באומר, היו עדים לכל האירוע המתואר לעיל, שכן, וכאמור, שיחת הטלפון עם עו"ד קיבריק בוצעה בנוכחותם". הגב' באומר חתמה על תצהיר מיום 18.4.03 אשר הוגש לתיק דנן, שבו הצהירה כי לאחר שסוכמו תנאי הרכישה "התקשרה בנוכחותנו גב' הראל לעורך דינה ששמו קיבריק, מהרצליה וביררה כיצד ניתן להתקדם בעסקה... במהלך השיחה מסרה לנו אור-לי כי עורך דינה אמר שהיא אינה יכולה עדיין למכור את הדירה שכן תחויב במס שבח וביקשה שנמתין עד סוף השנה, בערך עד אמצע דצמבר 2001, רק אז לפי דברי עורך דינה תהיה פטורה ממס שבח". כאמור לעיל, ב"כ התובעת ביקשה לחקור את הגב' באומר בחקירה ראשית לצורך השלמת תצהירה הנ"ל משנת 2003, ומחקירה זו התברר כי הגב' באומר כלל לא נכחה בעת שהתנהלה השיחה האמורה - "אורלי צלצלה אלי ואמרה לי שהעו"ד שלה אמר לה שהיא לא יכולה למכור את הדירה..." (עמ' 7 ש' 27-28) וכן "השיחה שלהם לא היתה בנוכחותי" (עמ' 9 ש' 24). יוצא אם כן כי התובעת והגב' באומר לא העידו אמת כשהצהירו כי הגב' באומר נכחה בעת שהתנהלה השיחה הנטענת של התובעת עם הנתבע. לכל היותר, התובעת אמרה את הדברים לגב' באומר לאחר מכן ובשיחה טלפונית. לפיכך, עדותה של הגב' באומר איננה יכולה לבסס את הטענה בעניין השיחה בין התובעת לנתבע, ואי אמירת אמת לגבי ניהול השיחה בנוכחות הגב' באומר אף משליכה על המהימנות שיש לייחס לכלל עדותה של התובעת. מנגד, הנתבע הצהיר והעיד כי לא היו דברים מעולם, וכי לכל היותר אמר לתובעת דברים כלליים ביותר לעניין הצורך להמתין 4 שנים כדי ליהנות מפטור ממס שבח. כמו כן עלה מחקירתה של הגב' באומר כי היא לא זוכרת את נסיבות החתימה על התצהיר משנת 2003, ואיננה יכולה לשלול את האפשרות כי התצהיר הוכן מראש. מר תומר לוי, הצהיר אף הוא התובעת התקשרה לנתבע בנוכחותו ובנוכחות ה"ה באומר, אף שכאמור הגב' באומר הודתה שלא הייתה נוכחת באותו מעמד. גם אם התנהלה שיחה בין התובעת לנתבע, מר לוי לא היה שותף לשיחה, וניזון אך ורק ממה שהתובעת סיפרה לו שעורך הדין אמר לה. כן עלה מעדותו של מר לוי העיד כי הכינו עבורו תצהיר מראש, והוא ביקש לבצע שינויים כדי לשקף את האמת. לאור כל האמור לעיל, עדותו של מר לוי כי היה נוכח בעת שהתנהלה השיחה הנטענת בין התובעת לנתבע אינה אמינה בעיני בית המשפט. כאן המקום לציין כי גם לו נאמר לתובעת בשנת 2001 שיש צורך לשלם מס שבח משום שטרם חלפו 4 שנים מיום מכירת הדירה הקודמת, לא סביר כי הנתבע הביע את דעתו שאין מקום למכור את הדירה. ההחלטה אם למכור דירה במועד מסוים צריכה להיעשות לפי שיקול דעתו של המוכר, ועל יסוד שיקולים רבים ושונים, וביניהם שווי הדירה נכון לאותו מועד, הצורך של המוכר בקבלת כספים, הזמן והמשאבים הדרושים למציאת רוכשים אחרים במועד מאוחר יותר וכד'. גרסתו של הנתבע שלפיה אם שוחח עם התובעת, אזי לכל היותר דיבר איתה בכלליות על פטור ממס שבח לאחר 4 שנים סבירה והגיונית יותר מגרסתה של התובעת שלפיה הנתבע אמר לה שאפשר למכור את הדירה בפטור ממס בערך באמצע בדצמבר 2001 (עמ' 23 ש' 7-3). לאור כל האמור לעיל, התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה כדי להוכיח כי התקשרה לנתבע בנוכחות מר לוי וה"ה באומר, ואף לא הוכיחה כי הנתבע אכן שוחח עמה, בדק את תיק המכר ואמר לה שהיא יכולה למכור את דירתה השנייה בערך בחודש דצמבר 2001. יצוין שלפי עדותה של התובעת, הרוכשים הפוטנציאלים ה"ה באומר "התעקשו על הדירה באוג' או ספטמבר, תאריך מאוחר יותר לא הייתה אופציה" (עמ' 23 ש' 26-25). מכאן שממילא לא הייתה אפשרות לדחות את ביצוע העסקה עם ה"ה באומר למועד מאוחר יותר. התובעת החליטה לא למכור את הדירה במועד הנ"ל שדרשו ה"ה באומר עקב החיוב הצפוי במס שבח, ולא הוכח כי לו ידעה התובעת שאפשר יהיה למכור את הדירה בפטור ממס שבח רק בדצמבר 2002, אזי הייתה מתקשרת בעסקה הנ"ל חרף החיוב הצפוי במס שבח. התובעת היא זו שבחרה לוותר על עסקת מכירת הדירה לה"ה באומר מבלי לקחת בחשבון את האפשרות של ירידת שווי השוק של הדירות, ולא הוכיחה ולו לכאורה מה סכום התמורה שהייתה יכולה לקבל עבור הדירה באמצע חודש דצמבר 2001. השאלה השנייה שיש לדון ולהכריע בה היא האם התובעת הוכיחה כי שוחחה עם הנתבע לפני מועד החתימה על זיכרון הדברים. גם כאן, לאור כל הראיות שהוצגו בפני בית משפט זה, יש לקבוע כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה כדי להוכיח כי אכן שוחחה עם הנתבע כמה ימים לפני מועד החתימה על זיכרון הדברים. בית המשפט מוצא את גרסתו של הנתבע בעניין זה אמינה. לו היה הנתבע מעורב בעסקה אזי היה מטפל בעצמו בגיבוש תנאי המכירה ובניסוח זיכרון הדברים, אך בפועל המתווך מר לוי שאינו עורך דין הוא זה שהציג לצדדים נוסח של זיכרון דברים לחתימה. בית המשפט מקבל את טענת הנתבע כי בעת שהתובעת הציגה בפניו את זיכרון הדברים החתום ובו התחייבות למכור את הדירה בסכום שנקבע, לא היה מקום לנסות לבטל את ההסכם בין היתר לנוכח הפיצוי שהתובעת הייתה נאלצת לשלם בעקבות הביטול. בכל מקרה ההחלטה אם לנסות לבטל את ההסכם תלויה בגורמים רבים שיש לקחת בחשבון, כגון הרצון והצורך של התובעת למכור את הדירה באותו זמן, שווי השוק של הדירה ביחס לפיצוי המוסכם, גובה המס שצריך לשלם וכן הלאה. לעניין שווי הדירה השנייה, התובעת הצהירה כי הייתה יכולה לקבל 260,000$. הדירה נמכרה בסופו של דבר תמורת 232,500$, אך לא הוצגה כל חוות דעת מומחה מטעם התובעת על מנת להוכיח כי ריאלית ושקלית מחיר זה נמוך מ- 260,000$ נכון לחודש אוגוסט 2001. יתרה מזאת, התובעת לא הוכיחה בחודש אוגוסט 2001 כי הסכימו ה"ה באומר לשלם 260,000$ עבור הדירה. מר לוי הצהיר כי כעבור חצי שנה הודיע לתובעת שהמחירים ירדו, ושיש להוריד את המחיר המבוקש ב- 10,000- 15,000 דולר. כמו כן עלה מעדותו של מר לוי כי דובר אז על 245,000$ - 250,000$ והתובעת הייתה מוכנה לבצע את העסקה תמורת 250,000$. בתשובה לשאלה האם הגב' באומר הציעה לשלם 245,000$ השיב מר לוי "משהו כזה". בתצהירה של הגב' באומר משנת 2003 לא צוין מה היה הסכום שעליו הסכימו הצדדים בתמורה לרכישת הדירה. ב"כ התובעת קיבלה מבית המשפט רשות להשלים עדות בחקירה ראשית, ונושא זה לא עלה כלל. המחיר שהוסכם עם הגב' באומר כלל לא עלה גם בחקירה הנגדית או בחקירה החוזרת. לאור האמור לעיל, התובעת לא הוכיחה כי הייתה יכולה לקבל מה"ה באומר או מכל רוכש פוטנציאלי אחר סך של 260,000$ בגין מכירת הדירה בחודש אוגוסט 2001, אלא לכל היותר "245,000$ או משהו כזה" וההפרש בין סכום זה לבין הסך 232,500$ שקיבלה התובעת בפועל אינו רב. כך גם לא הוכח שהסכום שהתובעת הייתה יכולה לקבל בחודש אוגוסט 2001 גבוה ריאלית ושקלית מהסכום השקלי שהתקבל בפועל למעלה משנה לאחר מכן, באוקטובר 2002, כשיש לקחת בחשבון שמדובר בשערים יציגים שונים. על כן הנני דוחה את תביעת התובעת לקבלת סך של 130,900 ₪ בגין ירידת ערך הדירה וקובע כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה כדי להוכיח זאת כנדרש. לאור כל הקביעות דלעיל, יש לדחות גם את תביעת התובעת בגין תשלום מס השבח ששולם וכן את תביעתה בגין שכר טרחה עבור יועצי מס ויועצים משפטיים. כאמור לעיל, התובעת לא הוכיחה כי הנתבע אמר לה, בעת שלא ייצג אותה כלל בעסקה כזו או אחרת, כי תוכל למכור את הנכס בערך באמצע חודש דצמבר 2001. התובעת הסתמכה על המתווך מר לוי אשר נתן לה את נוסח זיכרון הדברים, חתמה על זיכרון הדברים מבלי לקבל ייעוץ מהנתבע והגיעה אל הנתבע עם מעשה מוגמר. הנתבעת צירפה לתצהירה קבלות בגין הוצאות שונות, ולכל הפחות לגבי חלק מהוצאות אלה כגון "שכ"ט בדיקת שני הסכמי שכירות" לא הוכח כי הן רלוונטיות לתביעה שבפנינו. כעולה ממוצג נ/2, הנתבע החל לטפל בהגשת השגה, ולפי התחשיב הראשוני שערך (נ/3), סכום החיוב הצפוי עמד על סך של 39,641.50 ₪. לא נסתרה טענתו של הנתבע כי לו השגתו הייתה מוגשת, החיוב במס שבח לא היה גבוה משמעותית מהסכום שאותו נדרשה התובעת לשלם בפועל. על כל פנים, בנסיבות העניין ומשביקשה התובעת מהנתבע להפסיק מידית את הטיפול בהשגה ושילמה ליועצים אחרים בגין השירות, אין מקום לחייב את הנתבע לשאת בהוצאות התובעת. על כן, ולאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבע סך של 15,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. אגרת בית משפטאגרה