עבדו כמלצרים, במהלך העבודה פרץ ביניהם ויכוח שבסיומו שבר הנתבע כוס זכוכית ודקר את התובע. התובע מבקש פיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מהדקירה, כאשר המחלוקות המרכזיות הן בנוגע לאחריות המעביד ולשיעור הנזק. לאחר שמיעת העדויות ובחינת הראיות, שכללו גם סרטון של התקיפה, מצאתי לקבל את התביעה כנגד הנתבע ולדחות את התביעה כנגד המעביד. הראיות מלמדות כי הדקירה הייתה אירוע בלתי צפוי שאינו קשור לעבודה והמעביד לא יכול היה למנוע אותה באמצעים סבירים. הצדדים התובע, יליד 10/7/88, כיום כבן 25, עבד כמלצר באולם השמחות "קינגסטון" באור יהודה (האולם). האולם שייך למעביד והתובע עבד בו כשנה וחצי. הנתבע הוא כבן גילו של התובע וגם הוא עבד כמלצר באולם "קינגסטון". בין השניים קיימת היכרות מוקדמת והם למדו יחד באותה פנימייה. התקיפה ב-23/11/06 עבדו התובע והנתבע כמלצרים באירוע שהתקיים באולם. במהלך האירוע התפתח עימות בו היו מעורבים אורחים ואנשי צוות האולם (מלצרים ותקליטן). התובע והנתבע התערבו בעימות והתובע דחף את אחד המעורבים, לטענתו כדי להרחיקו מהמקום [עמ' 15, 15]. הנתבע, שהכיר את אותו אדם, כעס על התובע על שדחף את חברו ובין השניים התפתח עימות מילולי וכנראה גם עימות פיסי קצר. התובע והנתבע יצאו מן האולם ונכנסו למטבח שם חודש העימות המילולי שהתדרדר לחילופי מהלומות. צוות המטבח ורב המלצרים הפרידו בין התובע לנתבע ורב המלצרים הורה לכל אחד מהם ללכת לעבוד בחלק אחר של האולם. עד כה למדנו על האירועים מעדויות הצדדים במשטרה ובבית המשפט אך מנקודה זו ואילך ניתן לראות את האירועים בסרטון שצורף כנספח א' לתביעה. בשעה 22:53:33 יצא התובע מהמטבח ונכנס לאולם. התובע מתקדם לתוך האולם אך לאחר שהלך מספר מטרים (מרחק שני שולחנות) הוא מסתובב וחוזר לאחור. לטענתו חזר משום שהנתבע קרא לו. בשעה 22:53:42 נכנס הנתבע לאולם ומתחיל לשוחח עם התובע. השיחה ארכה כ-43 שניות (עד 22:54:25) וניתן לראות כי תנועות הידיים של הדוברים מתגברות ומכאן נלמד כי השיחה התלהטה. כך עולה גם מעדויות הצדדים שסיפרו כי איימו וקללו זה את זה. בשלב כלשהו התובע פונה ללכת לאולם אולם הנתבע ניגש לשולחן סמוך, שובר כוס ומתחיל לרדוף אחרי התובע. התובע מנסה להתגונן אך הנתבע מצליח לדקר אותו בצווארו. התובע אוחז בצווארו ומתקדם לתוך האולם, והנתבע מתקדם לכיוון אחר. התובע פונה לבית-חולים תל-השומר שם אובחן חתך בצוואר מצד ימין. החתך נתפר והתובע אושפז לצורך השגחה למשך יומיים, עד 26/11/06. כתוצאה מהתקיפה נותרה לתובע צלקת באורך כ-8 ס"מ וברוחב של כ-1 ס"מ, על קו הלסת הימנית מלמטה, מבסיס הלסת ועד קו מחצית הפנים. תמונות הצלקת צורפו לתיק. כנגד הנתבע הוגש כתב אישום והוא הורשע, על פי הודאתו, בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 יחד עם סעיף 335 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ונגזרו עליו 20 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי. טענות הצדדים הסוגיות העובדתיות נפרשו בהרחבה בחקירה הפלילית ובעדויות הצדדים. אין אפוא מחלוקת מהותית בנושא העובדתית או בנוגע לאחריות הנתבע. עיקר טענות התובע מופנה אפוא למעביד, שלטענתו אחראי לתקיפה שנגרמה לעובד על מקרקעיו. התובע סבור כי המעביד התרשל משום שלא מינה ממונה בטיחות ולא הציב אנשי אבטחה שיכלו למנוע את הדקירה, וטוען כי במקרה הנוכחי אף היתה למעביד ידיעה קונקרטית על תגרות אלימות המתרחשות באולם ולכן היה עליו לנקוט באמצעים מוגברים כדי למנוע אותן. התובע מוסיף כי לנתבע עבר פלילי קודם, ומכאן שהיה על המעביד לצפות את התנהגותו האלימה. אשר לנזק - התובע טוען כי כתוצאה מהתקיפה נגרמה לו נכות תפקודית של 15% וכי נזקיו מהצלקת מגיעים לסכום של 566,700 ₪. הנתבע אינו מכחיש את אחריותו לאירוע וטענתו העיקרית היא לאשם תורם משמעותי של התובע שקילל, איים והיכה אותו, דבר שגרם לנתבע לאבד את קור רוחו. המעביד טוען כי מדובר באירוע פתאומי שלא ניתן לצפות או למנוע אותו. המעביד מסכים כי עליו לנקוט אמצעים "סבירים" על מנת למנוע מקרי אלימות, אך לטענתו מניעת אירוע שכזה אינה אפשרית באמצעים סבירים ודרישת התובע להציב מאבטחים בתוך שמחות ואירועים אינה סבירה. המעביד מדגיש כי גם אם התרשל בדרך כלשהי, אשמת הנתבע ואשמו התורם של התובע גורמים לניתוק קשר סיבתי בין התנהגותו לבין הנזק. אשר לנזק - המעביד סבור כי נזקי התובע הם בסכום של 30,000 ₪ בלבד, ומזה יש לנכות תגמולי מל"ל. דיון ומסקנות אחריות המעביד: אין חולק כי המעביד חב כלפי התובע חובת זהירות מושגית. זו נובעת מחובתו לספק סביבת עבודה בטוחה ולנקוט באמצעי זהירות סבירים למניעת סיכונים (ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז(3) 225 [1993]), ומחובתו כמחזיק המקרקעין ומפעיל האולם להבטיח את שלום השוהים במקרקעיו. חובה זו אינה נשללת רק משום שהנזק נגרם כתוצאה ממעשה פלילי של צד שלישי שהוא בחזקת גורם זר מתערב (ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד, פ"ד נה(5) 826 [2001]; ת"א 3613/07 מיניקוף נ' זוהר [14/3/2011]). עד כאן נסכים עם התובע אך בהגיענו להאחריות הקונקרטית נפרדות דרכינו. המעביד הרי אינו אחראי אחריות מוחלטת לכל נזק שארע בעבודה (ע"א 250/64 לוגסי נ' שק"מ, פ"ד יט(1) 30 [1965]; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345 [1993]), ואחריות מושגית לבדה אינה מספקיה להטלת חבות בנזיקין. על התובע להראות כי הופרה חובת זהירות קונקרטית וכי קיים קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד, ל"ז (1) 113 [1991]; והשוו: ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385 [2004]; ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות [2007]; ופרשת ולעס שלעיל), ואלו לא הוכחו. נוותר על מושכלות ראשונים בנזיקין ועל יסודות עוולת הרשלנות, ונסתפק בכך שרשלנותו של המעביד ובעל המקרקעין תקבע רק אם נמצא כי בנסיבות המקרה הסיכון היה צפוי וכי המעביד לא נקט אמצעים סבירים למניעתו. עמד על כך בית-המשפט בפרשת שיריזיאן שלעיל: "קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אך שותף גם אני לדעה כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו ... אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון, אם אכן יתממש..." התובע אינו חולק על מושכלות ראשונים אלו, אך סבור כי המעביד התרשל בענייננו משום שהיה עליו לצפות את האירוע האלים, הן משום שלנתבע עבר פלילי והן משום שבאולם התרחשו קטטות הקשורות לאורחים בתדירות גבוהה, ואפילו בערב התקיפה עצמה. התובע מוסיף וטוען כי אמצעי זהירות סביר היה מינוי ממונה בטיחות והצבת שומרים בתוך האולם על מנת שימנעו מעשי אלימות מהסוג התרחש. בדבריו מסתמך התובע, בעיקר, על שני פסקי דין בהם הטיל בית-המשפט אחריות בשל אי הצבת שמירה - בפסק הדין בעניינה הטראגי של תמר ברז המנוחה (ת.א (מחוזי ת"א) 2271/04 עזבון המנוחה תמר ברז נ' ביתי לי בע"מ [2010]) שנרצחה על ידי עובד באזור שומם בחנות ופסק הדין בת.א (מחוזי י-מ) 1453/99 אוד נ' הסוכנות היהודית [2005]) שעסק בתקיפת עובד במרכז קליטה שבו היו חיכוחים קבועים בין הדיירים לבין העובדים. אינני מקבל את טענות התובע, ואין המשל שבפסקי הדין שהציג דומה לנמשל שבענייננו. עיון בפסיקה מגלה דווקא שורה ארוכה של החלטות בהן נמנעו בתי המשפט מהטלת אחריות בנסיבות הדומות לענייננו (וראו למשל: ע"א 7238/09 פלוני נ' מיקוד אבטחה [2012]; ת.א (מחוזי מרכז) 5271-08-07 זלמן נ' כספים [2008], שאושר בבית המשפט העליון בע"א 11062/08 [2010]; ת.א. (מחוזי חי') 1326/00 מלחם נ' חמארשה [2005]; ת.א. (מחוזי חי') 23604-11-09 בן אבי נ' חברת השמירה [2011]). גם על פסק הדין בפרשת ברז, עליו מסתמך התובע, הוגש ערעור שהסתיים בפשרה שהחליפה את פסק הדין וזאת לאחר שבית-המשפט העליון הצביע על "הקשיים שמעוררת קביעת האחריות בנזיקין בתיק" (ע"א 3917/10 ביתילי נ' עזבון המנוחה תמר ברז [2012]). רצף פסיקתי זה אינו מקרי. צד שלישי הנוקט פעולה אלימה ספונטנית הוא סוג של גורם-זר-מתערב. בתי המשפט נכונים אמנם להרחיב את היריעה הנזיקית ולהטיל אחריות חרף מעורבותו של אותו גורם זר "אלא, שמקרים מעין אלו, יהיו מקרים חריגים, בנסיבות מיוחדות, והכלל הוא, שאחריות נזיקית במקרים של תקיפה על ידי צד שלישי, תוטל במשורה" (כב' השופט עמית בפרשת מלחם לעיל). האחריות - ובגדרה גם החובה להציב מאבטחים ולנקוט אמצעי בטיחות למניעת מעשים אלימים - מותנית אפוא בצפיות המעשה האלים והצורך במניעותו, וצפיות זו נלמדת משורה של נסיבות עובדתיות ומבחנים שפורטו על ידי כב' השופט ריבלין בפרשת ולעס שלעיל: "האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני (בהקשר זה יש לבחון לא רק את הספונטניות והפתאומיות של המעשה העברייני עצמו, אלא גם את התנהגותו של העבריין עובר למעשה); האם התרחשו בעבר במקום האירוע אירועים דומים; האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים; האם המעשה העברייני שאירע הינו מעשה שיגרתי או שמא היה חריג באופיו; האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום הביצוע; האם, בהתחשב במהות היחסים בין בעלי-הדין, היה התובע יכול להסתמך באופן סביר על כך שהנתבע ינקוט אמצעי זהירות סבירים לשמירת ביטחונו מפני עבריינים ... האם ניתן ללמוד על קיומה של החובה מכלל הנסיבות האחרות של המקרה". וראו גם דבריו של כב' השופט עמית בפרשת מלחם לעיל: הטלת אחריות נזיקית של מעביד, בגין תקיפה של צד שלישי את עובדו, עשויה להיות מוצדקת, בנסיבות ובמצבים שפורטו בהלכת ולעס לעיל. ואנו נוסיף ונאמר, גם מקום בו אופי העבודה הוא כזה, שקיים סיכון מובנה שהעובד יהיה חשוף להתנכלות פיזית. הדברים יפים במיוחד מקום בו העובד עוסק במתן שירות לציבור "מועד לפורענות", כגון עובדים סוציאלים במחלקת רווחה, רופאים בחדר מיון וכיו"ב. במקומות אלו, נדרוש ממעביד לנקוט באמצעי זהירות, כדי למנוע מצב בו העובד-נותן השירות, יותקף על ידי מי מהמטופלים". זאת ועוד, בבוא בית-המשפט לקבוע מהם אמצעים סבירים למניעת הנזק עליו לשקול גם שיקולים של מדיניות ציבורית ולאזן בין הערכים השונים המתנגשים. אכן, "משנשקלו כל אלה, ייבחנו בנסיבות המתאימות גם שיקולים של מדיניות ציבורית אשר בגינם עשוי בית-המשפט להימנע מלקבוע כי בין הצדדים קיימת חובת זהירות" (ולעס, שם). יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה בענייננו מובילים למסקנה כי אין מקום להטיל אחריות נזיקית על המעביד בגין התקיפה. אולם שמחות אינו סביבה פלילית ואינו סביבה הצפויה לאירועים אלימים. אף שעשוי להווצר ויכוח בין אורחים ואף בין אנשי צוות - ויכוח ואף קטטה תמיד עשויים להתרחש - לא הוכח כי בעבר התרחשו אירועים דומים באולם וכי קיומן של קטטות היה דבר שכיח. בוודאי שלא הוכח כי קיומם של ויכוחים וקטטות בין עובדי האולם היה דבר ידוע, או כי ארעה בעבר דקירה כלשהי. מר עדאל משיח, מנהל הנתבעת, העיד כי במשך 13 שנים לא היה מקרה אלימות מסוג זה באולם השמחות [עמ' 29, 19-20] וגם הנתבע העיד כי אינו זוכר שאירעו מקרי אלימות בתקופת עבודתו אצל המעביד [עמ' 34 6-10]. העובדה שבאותה תקופה נדקר למוות בעל אולם שמחות אחר אינה מלמדת על שכיחות האירועים בכלל, ובוודאי שאינה מלמדת על המתרחש באולמו של המעביד. זאת ועוד, בחינת הנסיבות, ובעיקר סרטון התקיפה, מלמדת כי מדובר באירוע ספונטני, בלתי צפוי ובלתי ניתן למניעה. אף שלתקיפה קדם ויכוח ואף עימות פיסי בין התובע לנתבע היה נראה כי הרוחות נרגעו, רב המלצרים שלח אותם לחלקים נפרדים של האולם, ואף התנהלה ביניהם שיחה ממושכת. החלטתו של הנתבע - אשר לטענתו נבעה מכך שהתובע קילל את אימו - לשבור כוס ולתקוף את התובע היתה החלטה רגעית שגם התובע הנתבע לא צפו אותה. ומכאן שגם אם היו במקום מאבטחים, כדרישת התובע, ספק רב אם אלו היו יכולים למנוע את אירוע הדקירה שארע כהרף עין. התובע לא הוכיח גם כי היה בעברו של התובע או בהתנהגותו לפני התקיפה סימן שיכול ללמד על מסוכנות או על אפשרות לביצוע המעשה האלים (השוו: ע"א 7238/09 פלוני נ' מיקוד אבטחה [2012]). אכן לנתבע עבר פלילי שהתובע מייחס לו חשיבות רבה, ברם מדובר בעבירה אחת בתחום הסמים הקלים ואין לו עבר פלילי בתחום האלימות (הדבר הודגש גם בגזר דינו של בית-המשפט שדן בתיק הפלילי). ספק אם המעביד יכול או צריך היה לדעת על עבירה זו וגם אם ידע עליה הדבר אינו אמור למנוע את העסקתו של הנתבע כמלצר ובוודאי שאינו מלמד על מסוכנות או על האפשרות כי ידקור את חברו לעבודה. עוד אוסיף כי ספק רב אם חיובם של בעלי אולמות להציב מאבטחים בתוך אירועים ושמחות היא דרישה סבירה, ודומה כי הערכים החברתיים השוללים אותה הינם כבדי משקל. לא יתכן גם כי בכל מקום בו ישנה אינטראקציה בין עובדים יקום הצורך להעמיד מאבטח חמוש למקרה שאחד העובדים יחליט לתקוף באופן פתאומי עובד אחר. מכל מקום, במקרה הנוכחי אף אם היינו מקבלים את עמדת התובע לפיה היה צורך בהעמדת מאבטח במקום הרי שלפי סרטון האבטחה והאופן בו תקף הנתבע את התובע, בצורה פתאומית ולאחר שכבר נרגעו הרוחות, סביר עד מאוד להניח כי המאבטח לא היה מספיק לעצור את התקיפה. אשר על כן, לא השתכנעתי כי היה ביכולתה של הנתבעת למנוע את המקרה, לו היתה נוקטת באמצעים סבירים נוספים. נוכח כל אלו לא מצאתי להטיל אחריות על המעביד ואני דוחה את התביעה נגדו. אחריות הנתבע: הנתבע הורשע בפסק דין חלוט במשפט הפלילי וחלות עליו הוראות סימן ז' לפקודת הראיות, תשל"א-1971. אין חולק כי תקף את התובע תקיפה חמורה תוך שימוש באמצעי קטלני, ורק מזל מנע נזק חמור בהרבה. אחריותו לאירוע ולנזקי התובע ברורה, והמחלוקת היחידה היא בשאלת אשמו התורם של התובע. אשם תורם: הנתבעים מבקשים לייחס, כאמור, אשם תורם משמעותי לתובע משום שלקח חלק בויכוח המילולי והפיסי עם הנתבע, ומשום שגם על פי הודאתו איים עליו וקילל אותו ואת בני משפחתו. אינני מקבל טענה זו בהתאם לדין, וכעניין של מדיניות שיפוטית, יש להימנע מהטלת אשם תורם במקרים של מעשה אלים ומכוון, למעט מקרים חריגים ביותר בהם היה התובע מעורב באופן פעיל בקטטה וסיכן את התוקף סיכון של ממש. חיי היום יום מלאים בחילוקי דעות, בוויכוחים ואף בסכסוכים המגיעים כדי אלימות מילולית. אין לקבל את האפשרות שאירועים אלו יובילו כדבר שבשגרה לאלימות פיסית ולהטיל על מותקפים אשם תורם רק בשל מעורבותם בוויכוח מילולי. האחריות לאלימות הפיסית מוטלת, כמעט תמיד, על התוקף, והטלת אשם תורם על המותקף תהווה מסר שלילי לציבור ואף עשויה להתפרש כמתן לגיטימציה למעשים אלימים. "למעט מקרים בודדים, בהם נשקפת סכנה ממשית לחיי אדם או ליקיריו, אין אדם רשאי לקחת את החוק לידיו, ולהעניש באמצעות אלימות פיסית, אדם אחר על פגיעה שפגע בו" (ת"א 5380/03 עזבון המנוח אלכנסדר רחלין ז"ל נ' דניאל ציסין [2009]). לכן "לא בנקל יקבע בית המשפט קיומו של אשם תורם, מקום בו ביצע אדם מעשה אלים ואכזר מבלי שנשקפה לו או ליקיריו סכנה כלשהיא ממעשיו של התובע, או שהיה מדובר בקנטור ממשי שגרם לו לפגיעה בשיקול דעתו" (בת"א 15518-05-10 עיסאם סעד נ' מוחמד אל סעד [2012]; וראו גם: ת.א. 8147-10-09 פדל נ' עמבר [2013]). לפיכך, ואף שהוכח שהתובע קילל את הנתבע ואמו, אין לייחס לתובע אשם תורם כלשהו, שכן הנתבע הוא שנקט באלימות פיסית חמורה. לעניין זה יש לזכור שבסיום השיחה התובע פנה ללכת מן המקום ואילו הנתבע הוא שבחר לשבור כוס וכך לייצר לעצמו כלי נשק ולתקוף את התובע תקיפה חמורה שיכלה אף לגרום למוות. הנתבע רדף אחרי התובע ותקף אותו כשזה ניסה להתגונן. בנסיבות אלו אין מקום לייחס לתובע אחריות לתקיפה גם אם לקח חלק בוויכוח מילולי לפניה. סיכום לעניין האחריות התובע הותקף על ידי מלצר אחר במהלך עבודתו. לא מצאתי כי אירוע התקיפה היה צפוי וכי המעביד נמנע מלנקוט אמצעים סבירים שהיו יכולים למנוע אותו. לפיכך אין מקום להטיל אחריות על המעביד. אחריות הנתבע לאירוע ברורה. הנתבע מבקש לייחס לתובע אשם תורם, אולם לא מצאתי מקום לקבוע אשם תורם שכזה. אשר על כן התביעה כנגד המעביד נדחית ואילו התביעה כנגד הנתבע מתקבלת. נזקי התובע כאמור לעיל, כתוצאה מהתקיפה נותרה לתובע צלקת. הצלקת מתחילה בקו האוזן, אורכה כשמונה ס"מ, רוחבה 0.5-1 ס"מ, והיא נמשכת על קו הלסת מלמטה, סמוך לגרון, עד לקו הלחי. מומחה רפואי מטעם התובע העריך את הנכות ב-15% ואילו מומחה רפואי מטעם הנתבעים העריך אותה ב-10% וציין כי ניתן לצמצם את הצלקת בניתוח. הפסד עבר: לאחר התאונה נעדר התובע מעבודתו למשך כחודש. שכרו באותה עת עמד על כ-2850 ₪ לחודש, ולטענתו הרוויח סכום נוסף של כ-2,000 ₪ בתשרים. התובע לא הוכיח את היקף הסכומים שקיבל כתשר, ברם סביר כי אכן הרוויח סכום נוסף כלשהו מאורחים אותם שירת. בשים לב למכלול הנתנוים ולהצמדות אני מקבל את תביעת התובע לפיצוי בסך 4,293 ₪. הפסד השתכרות לעתיד: במועד התאונה היה התובע כבן 18, והוא מבקש כי יפסק לו פיצוי בסך 393,415 ₪ על יסוד השכר הממוצע במשק ונכות תפקודית של 15%. אני מקבל את עמדת התובע כי יש לחשב שכרו לעתיד על בסיס השכר הממוצע במשק, ברם יודגש כי הדבר אינו נובע מהחזקה הכללית לעניין קטינים שכן מדובר בבגיר בן 25 שכבר ניתן למוד על נתוני השתכרותו בפועל ואין צורך לפנות לחזקה (ע"א 10064/02 מגדל נ' רים אבו חנא פ"ד ס(3) 13 [2005]; ע"א 7684/10 עזבון המנוח רדואן נ' קרנית [2011]). במקרה הנוכחי התובע לא רכש השכלה גבוהה, אולם שכרו כיום, בגיל 25, עומד על סך של 7,500 ₪ לחודש. הואיל ומדובר באדם צעיר שצפוי להשביח את שכרו הערכה כי יגיע לשכר הממוצע המשק היא סבירה. אינני מקבל את עמדת התובע בנוגע להשפעתה התפקודית של הצלקת, וספק רב אם יש לה השפעה שכזו. אף שמדובר בצלקת בולטת היא אינה משפיעה על תפקודו היומיומי התובע ולא הוכח כי היא מגבילה את תנועתו או כי היא מציקה בדרך כלשהי. התובע טוען אמנם כי הוא מתקשה להתגלח ולצחוק וכי הוא "פולט" מזון כתוצאה מהצלקת [סעיף 8 לתצהירו], אולם לא הובאו ראיות שיתמכו בטענותיו אלו והן אינן סבירות נוכח מיקום הצלקת ומראה. יתרה מכך, אף שקיימת פגיעה אסתטית התבוננות בצלקת, לרבות צורתה ומיקומה, מעלה כי ההשפעה על אדם זר שרואה את התובע אינה מכרעת וספק רב אם תהא לצלקת השפעה על יכולתו להתקבל לעבודה או להתקדם בה. ואכן, הראיה הטובה ביותר בעניין זה היא העובדה שבפועל במהלך השנים התובע הועסק העסקה מלאה והתקדם בשכרו, כאשר כיום, בגיל 25, אף שהוא חסר השכלה, הוא מרוויחה כמעט כפול ממה שהרוויח במועד התקיפה וקרוב מאוד לשכר הממוצע במשק. קיים אפוא ספק רב אם הצלקת אכן פוגת בכושר השתכרותו של התובע, אולם חרף זאת, הואיל ונכות אסתטית בפנים גורמת לאי-נוחות, עשויה להשפיע על בטחונו העצמי של התובע ועלולה לעורר שאלות שאפשר יקשו עליו להשתלב בעבודות מסוימות (ע"א 169/77 שוורץ נ' ליברמן פ"ד לב(3) 561 [1978]; ע"א 557/88 מרון נ' ישראלי פ"ד מו(2) 286 [1992]; ת.א.(שלום ת"א) 33258/91 ארביב נ' טיראן [1994]), מצאתי לפסוק בכל זאת פיצוי גלובאלי בסך 50,000 ₪. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה: מדובר בתאונת עבודה. התובע טופל בקופת חולים והוא זכאי להחזר הוצאות מהמל"ל. אין הוצאות לעתיד. לפיכך, בגין היטלים, תרופות ונסיעות לעבר, נפסק סכום גלובאלי של 1,500 ₪. עזרת זולת: התובע שהה באי כושר לתקופה קצרה. בגין עזרה מוגברת של בני משפחה וקרובים נפסק סכום גלובאלי של 1,000 ₪. כאב וסבל: מדובר באירוע אלים וצלקת שהשחיתה את פניו של התובע. בנסיבות אלו ובשים לב לנכות ולמראה הצלקת נפסק סכום גלובאלי של 50,000 ₪. סיכום הנזק וניכויים: סך נזקי התובע הוא אפוא 126,793 ₪. מסכום זה יש לנכות תגמולי מל"ל בסך משוערך של 28,450 ₪ וסה"כ 98,343 ₪. סוף דבר התביעה נגד הנתבע 1 נדחית. התובע ישלם את הוצאות הנתבעת בסך 15,000 ₪. התביעה נגד הנתבע 2 מתקבלת. הנתבע 2 ישלם לתובע סך של 98,343 ₪ בתוספת שכ"ט בסך 25,000 ₪ והוצאות משפט בסך 4,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ולאחריהם יישאו ריבית והצמדה כחוק. משפט פלילידקירהויכוחמלצריםשבר