תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מאירוע תקיפה

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מאירוע תקיפה בהתאם לנטען, ביום 01.10.09 בשעות הלילה, יצא התובע יחד עם שניים מחבריו לבילוי במועדון. המועדון היה בבעלות נתבעת 2. נתבע 1 חד מבעלי נתבעת-2. לטענת התובע, הותקף על ידי מאבטחים, אשר הועסקו על ידי הנתבעים, שלפתו אותו ודחפו כדי לסלקו מהמקום. עקב הדחיפה וכתוצאה ממנה נתקעה רגלו בסורגים, הוא נפל ארצה ונגרם לו שבר מרוסק חוץ פרקי עם תזוזות בקרסול רגל שמאל. במסגרת כתב התביעה טוען התובע, כי כתוצאה מהאירוע הוא סובל מנכות נפשית בשיעור של 30%. הנתבעים כולם הכחישו את הנטען בכתב התביעה. לטענתם, האירוע הנטען לא התרחש בפועל, לנתבעים אין כל מידע בדבר אופן היווצרות נזקיו המוכחשים של התובע. בכתב ההגנה מטעם הנתבעים 1 ו 2 נטען כי דין התביעה כנגד נתבע 1, מנהלה של נתבעת 2, להידחות על הסף בהיעדר עילה. נתבעים 1 ו 2 הגישו הודעת צד ג' נגד נתבעת 3. לא הוגש כתב הגנה להודעה צד ג'. הדיון בתיק זה פוצל לשאלת האחריות והנזק, נוכח הכחשת החבות. ישיבת הוכחות התקיימה ביום 29.09.13, במהלכה נחקרו התובע ועדיו, מר יוסי רחמים ומר אדיק X - אחיו של התובע, נתבע 1 ומר עופר סיימון - מנהל משמרת, במועד האירוע, אצל נתבעת 2, מר מיקי גיל - מנהל נתבעת 3 ומר וצ'סלב ווינקין - הועסק בתפקיד מאבטח על ידי נתבעת 3 ואחראי משמרת במועד האירוע. (הציטוטים הינם מפרוטוקול הדיון, אלא אם יצויין אחרת) לאחר שמיעת העדים ובפתח שמיעת סיכומי הצדדים הוסכם על ידי בא כוח התובע ובא כוח הנתבעות 1 ו 2 כי התביעה נגד נתבע 1 תידחה ללא צו להוצאות. דיון והכרעה: התובע בתצהיר עדותו הראשית טען כי ביום 01.10.09 הגיע למועדון ביחד עם שני חברים. אחד משני החברים נכנס עימו למועדון ואילו החבר השני נאלץ להמתין בחוץ. לטענת התובע: "פניתי לסלקטורים ו\או למאבטחים לברר את פשר העיכוב של חברי ומדוע הוא לא נכנס, בתשובה נדחפתי על ידי המאבטחים בחוזקה אל עבר הסורגים בפתח הכניסה ואז הודיעו לי המאבטחים כי גם אני נשאר בחוץ ואז נדחפתי בחוזקה על ידי מאבטחים נוספים אשר הגיעו וביקשו לסלקני מהמקום... בעקבות הדחיפה וכתוצאה ממנה נתקעה רגלי בסורגים ונפלתי ארצה, נגרם שבר מרוסק חוץ פרקי עם תזוזות בקרסול רגל שמאל." (סעיפים 6-7 לתצהיר התובע). לטענת התובע, למחרת האירוע פנה לבית החולים "אסף הרופא", רגלו גובסה למשך כ 8 שבועות ולאחר מכן נזקק לסדרה ארוכה של טיפולי פיזיותרפיה ומעקב רפואי. עוד טען התובע, כי עקב התאונה וכתוצאה ממנה והאירוע הטראומתי שחווה, הינו סובל כיום מדיכאון ועל רקע זה שוחרר מצה"ל. לתצהיר עדותו הראשית צירף התובע מסמכים רפואיים המעידים על החבלה ברגל שמאל ועל הטיפולים שעבר, רשומה רפואית מצה"ל המעידה על הורדת הפרופיל ל- 21 מיום 21.12.09 וחוות דעת פסיכיאטרית, שנערכה על ידי ד"ר גרינברג איזבלה, מיום 24.03.10. כמו כן, צורף לתצהיר אישור על הגשת תלונה במשטרה מיום 05.10.09 על "תקיפה סתם". בחקירתו הנגדית התבקש התובע למסור פרטים נוספים על החבר השלישי, שכאמור נותר מחוץ למועדון ולהבהיר מדוע לא הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו. התובע טען, כי לא זכר את שם משפחתו של החבר הנוסף ששמו אלי, אותו הכיר במסגרת עבודה, ולכן לא עלה בידו ליצור קשר עימו. התובע פירט את נסיבות ההגעה למועדון. לדבריו, יצא יחד עם יוסי במונית ממקום מגוריו בעיר לוד, אסף בתחנה המרכזית את אלי ומשם המשיכו השלושה לכיוון הרצליה. לדבריו, בסביבות השעה 23:30 הגיעו למועדון. התובע פירט כי הוא ויוסי נכנסו למועדון, רכשו כרטיסים והמתינו לאלי בתוך המועדון. בחלוף כרבע שעה, טען התובע, כי ביקש לברר היכן אלי ומדוע לא הוכנס עדיין למועדון. "היה מאבטח, ניגשתי אליו אחרי כמה דקות ואמרתי לו מה קורה עם החבר, כי היינו צריכים להיכנס ביחד. אז הוא אמר 'היציאה בשעה 02:00', אמרתי שאם לא מכניסים אותו אנחנו הולכים והוא אמר שהיציאה בשעה '02:00'. אחרי 15 דקות שוב באתי אליו ושאלתי אותו מה קורה עם החבר ומקסימום אני יוצא, הוא אמר שהיציאה בשעה 02:00 והיה כולו עצבני. התחלתי לדבר עם החבר, המאבטח אמר לי 'אתה בוא רגע', הוא שאל אם אני רוצה לצאת, אמרתי כן, הסתובבתי והוא דחף אותי לכיוון הקיר בפרוזדור, אני מסמן על גבי הציור, כולי התבלבלתי לא הבנתי מה קורה לי... אחרי זה אותו בן אדם לקח אותי, זרק אותי לכיוון היציאה, צעק איזה משהו ברוסית או עברית. היו בחוץ שני שומרים, מסמן את מיקום שני השומרים... אחד השומרים תפס אותי, צעקתי לו 'תעזוב אותי אני יוצא לבד'. הרגל שלי נתקעה בסורג שאני מסמן אותו ב X, מיקום הפגיעה. הוא תפס אותי בחוזק אדיר, עטף אותי מקדימה, ניסיתי להתנגד כי הרגל הייתה בין הסורגים. האיש של הכרטיסים זרק אותי לכיוון היציאה ואז נתקעתי בסורגים עם הרגל. בא אליי השומר שעמד בחוץ, תפס אותי מקדימה. אחד פתח את שער הכניסה והשני שתפס אותי העיף אותי החוצה. שמעתי רעש של הרגל שלי שהייתה תקועה בסורג. יוסי חבר שלי היה איתי, העיפו אותו גם איכשהו אני לא זוכר את האמת." (עמוד 17, שורות 19-33, עמוד 18 שורה 1) התובע שירטט את הכניסה למועדון ואת מיקום המאבטחים (הוגש וסומן ת/1). התובע נדרש לשוב ולפרט את נסיבות החבלה והתקיפה ולהדגים את האופן בו עמד וכיצד נלפת על ידי המאבטח והבהיר: "ת: עכשיו כשהעדתי זה חזר אליי וסיפרתי. אין לי מה לשקר. ש: היה שלב שנפלת? ת: כן. כשהעיפו אותי בשלב השני נפלתי. ש: יחסית למתחם הכניסה בחוץ, איפה בדיוק נפלת? ת: נפלתי לכיוון שער הכניסה, אני מסמן על השרטוט שהוגש לפני כן. ש: השלב הראשון אתה נדחף ונמרח על הקיר, נכון? ת: נגיד, כן. ש: והשלב השני, אתה נדחף ונזרק לכיוון הכניסה? ת: כמו שסיפרתי מהתחלה ככה היה. ש: כמה פעמים דחפו אותך? ת: פעמיים. אחד לקיר... אה, שלוש פעמים. היה אחד לקיר, מהקיר דחף אותי וצעק משהו למאבטחים, המאבטח תפס אותי, אמרתי לו שיעזוב אותי ואז מאבטח פתח את השער וזרק אותי. ש: השלב השני, המאבטח תופס אותך ומשם זורק אותך החוצה, נכון? ת: כן, כשהרגל שלי תפוסה בסורג. ש: איזה רגל נתפסה בסורגים? ת: שמאל. ש: מי הוציא את הרגל שלך מהסורג, מי עזר לך לקום משם? ת: לא הוציאו את הרגל, פשוט כשדחפו אותי הרגל יצאה ככה. לא יודע, זה התגלגל ככה... עכשיו הכל חוזר אליי כי עכשיו אני רואה את התמונה הברורה... יש לי פלאשבקים כמו שקרה עכשיו שלא הצלחתי לקרוא, אני מתחיל לגמגם, דברים כאלה. כל הקטע הזה פשוט ככה בא לי. התחלתי לגמגם ולשכוח דברים." (עמודים 27-28) בחקירתו הנגדית נדרש התובע להסביר מדוע לא פנה מיידית לתחנת המשטרה הקרובה לשם הגשת תלונה, מדוע לא פנה לאחד מהנוכחים הרבים בקהל כדי לבקש ממנו פרטים לצורך מסירת גרסה, מדוע התקשר לאחיו כדי שיגיע לקחת אותו ומדוע לא קרא לאמבולנס. התובע הבהיר כי האירוע היה קשה, לטענתו היה מעורפל וב"סטרס", אחיו קרוב אליו מאוד ואין לו ניסיון באירועי אלימות "פשוט רציתי לעזוב את הכל וללכת הביתה בשקט" (שם, עמוד 17, שורה 24-25). עוד הוסיף התובע, כי מיד ובסמוך לאירוע לא ידע שנשברה לו הרגל. חש בכאבים וצלע, אולם הכאבים התגברו רק למחרת. התובע התבקש להבהיר מדוע בתיעוד הרפואי מחדר המיון, מיום 02.10.09, נרשם "מעידה" ולא נרשם כי המדובר באירוע תקיפה כפי שנרשם מאוחר יותר במסגרת טיפול שניתן לו ביום 19.10.09. התובע הסביר כי מסר מידע לגבי הפגיעה ולא נסיבותיה. עוד, הבהיר כי עדכן את מפקדיו בכך שנשברה לו הרגל בעת שיצא לבילוי במועדון וכן כי מסר את הפרטים הרלוונטיים בבית החולים לגבי הפגיעה. במהלך חקירתו הנגדית של התובע, על ידי באי כוח הנתבעים, כאמור נדרש התובע לשוב ולהבהיר ולהסביר כיצד התרחש האירוע הנטען. ניכר היה כי התובע מתרגש, הדבר בא לידי ביטוי בגמגום מעת לעת. התובע חש גם ערפול והתקשה לקרוא מהכתוב בעת שנדרש להתייחס לתצהירו ולמסמכים שצורפו אליו. יחד עם זאת, ניכר היה כי הוא משחזר את האירוע באופן המדויק ביותר שניתן, נוכח סערת הרגשות שחווה, הן תוך כדי האירוע והן במהלך חקירתו הנגדית. התרשמתי כי התובע ביקש להתרכז ולהיזכר באירוע הטראומתי שחווה ומסר את הפרטים העובדתיים כפי שזכר אותם ונזכר בהם תוך כדי מסירת העדות. יצוין, כי נתתי אמון מלוא בגרסתו של התובע. התרשמתי מהאופן בו מסר את הפרטים ונוכחתי כי הוא חווה את האירועים בעת מסירת העדות. ניתן היה לחוש בתסכול ובחוסר האונים שחש התובע בעת שהותקף, על לא עוול בכפו, על ידי המאבטחים וגורש באלימות מהמועדון. מר יוסי רחמים, חברו של אחיו של התובע, אשר התלווה אל התובע בערב האירוע לבילוי במועדון, בתצהיר עדותו הראשית הצהיר כי המאבטח דחף את התובע כלפי חוץ "והוא נפל לרצפה ורגלו נתקעה בין הסורגים... מאבטחים אחרים הצטרפו והתחילו לדחוף אותנו" (סעיפים 5-6 לתצהירו). בחקירתו הנגדית הוסיף ופירט: "יצאנו איפה שעומדים הסלקטורים בכניסה, מאבטחים, אני לא יודע אם זה מאבטחים או סלקטורים... ניגשנו אליהם, ניסו להדוף אותנו ואמרנו להם שאנחנו הולכים לראות מה קורה עם החבר שלנו. הם הסתכלו לבדוק מה עם החבר, לא יודע מה קרה פתאום הם הסתובבו, הסתכלו עליי ועל רומן והחבר שלנו היה בחוץ וביקשנו מהם להכניס אותו, לא יודע מה קרה להם פתאום הם אמרו 'גם שניכם החוצה' שאלנו מה למה. לא יודע מה, הם תפסו את רומן דחפו אותו טיפה החוצה, אני לא מעדתי לא נפלתי, גם אותי דחפו דחיפה החוצה. את רומן דחפו, נתפסה לו הרגל בסורגים של הכניסה, איפה שעומדים בסלקציה יש סורגים. אשרטט את המקום. בשלב הראשון פנינו למאבטחים שעמדו ממש בכניסה למועדון, שאלנו אותם כי הם היו הראשונים שראינו, בחוץ הרחבה ובכניסה לרחבה גם שני מאבטחים. שאלנו מה קורה עם החבר, המאבטחים בכניסה למועדון דיברו בניהם ברוסית, תפסו אותנו ואמרו שגם אנחנו יוצאים החוצה. הם דחפו אותנו בפעם הראשונה. אני עמדתי ליד רומן, יצאנו טיפה החוצה תוך כדי קליטה. המאבטחים שבחוץ ברחבה קלטו שיש איזה משהו והם הצטרפו גם, אותי הם דחפו החוצה. אני הספקתי לא למעוד עדיין ואז רומן הגיע לכיוון היציאה, נתפסה לו הרגל בסורגים ואז הוא נפל." (עמודים 35-36). בהמשך חקירתו הנגדית, הודה מר רחמים כי נדחף לעבר היציאה של המועדון ולא הבחין בלכידת רגלו של התובע בסורגים, אלא שמע על כך מפי התובע. אולם, הבהיר כי המאבטחים דחפו את התובע ואותו לעבר היציאה "רומן מעד ונפל בבום. אני כמעט נפלתי גם, גם אותי דחפו. אני חושב שהחזקתי מישהו שעמד שם. היה מלא אנשים" (עמוד 37, שורות 16-17). אחיו של התובע מר X, לא נכח באירוע, ובהתאם לנטען הוזעק למקום טלפונית על ידי אחיו. בחקירתו הנגדית התבקש להבהיר מדוע לא פינה את אחיו ישירות לבית החולים והשיב כי התובע ביקש להתפנות הביתה וסבר שהכאבים יחלפו. מטעם הנתבעות 1 ו 2 העיד נתבע 1, מבעלי המועדון, אשר לא נכח במועד האירוע. בהתאם לתצהירו, כבעלים של המועדון הינו נוקט בכל אמצעי הזהירות והאבטחה לפי הוראות המשטרה, ולפיכך העסיק המועדון את חברת האבטחה, נתבעת 3. עוד טען מר קרספין, כי במועדון היו מותקנות מצלמות אבטחה והצילומים היו נשמרים ל- 72 שעות. במועד האירוע נכח במועדון מנהל משמרת מטעמו, מר עופר סיימון. בחקירתו הנגדית נדרש מר קרספין, על ידי בא כוח התובע, להתייחס לתכתובת בין בא כוח התובע (הקודם) לבין מר מוני, מבעלי המועדון. מה קרספין הבהיר כי מוני היה אחראי על אירועי בר מצווה ובת מצווה שהיו נערכים במועדון וכי לא קיבל פניות מטעם בא כוח התובע, בטרם הוגשה התביעה. מר עופר סיימון, מי שהיה מנהל משמרת במועדון במועד הנטען, הצהיר "מבחינת המועדון הנהלים הינם ברורים ונמסרים בתדרוך מידי ערב לעובדי המקום ובין היתר גם למאבטחים שאין לנקוט באלימות כלפי באי המועדון ויתרה מכך יש להתנהג בסובלנות ואדיבות על מנת לשמור על שמו הטוב של המועדון". (סעיף 2 לתצהיר). לטענתו, לא הבחין ולא קיבל דיווח על אירוע חריג במועד הנטען מצד השומרים או העובדים ונודע לו על המקרה רק לאחר הגשת התביעה. מר סיימון שב ופירט בתצהירו לאמצעי הזהירות והאבטחה הננקטים על ידי המועדון בהתאם להוראות המשטרה. "אני כמנהל אירוע מחויב כי בכל ערב בו המועדון (כך במקור) יהיו מספר מאבטחים אשר תפקידם לשמור על הסדר ושלום הנכנסים למועדון וזאת בהתאם להוראת משטרת ישראל. ... אילו היה מתרחש אירוע כנטען על ידי התובע בוודאי הייתי מקבל אירוע על כך מידית על ידי המאבטחים שנמצאים בתוך המועדון ומחוץ לו ומעדכן ומזמין משטרה על פי חובתי ומעדכן מידי את ליאור על אירוע חריג." (סעיפים 7-9 לתצהיר). בחקירתו הנגדית הבהיר מר סיימון כי הועסק על ידי המועדון החל משנת 2008 ועד שנסגר. לטענתו, במסגרת עבודתו כמנהל אירוע הוא "מסתובב בין האנשים, בין הבר, יוצא לסלקציה לראות שהכל תקין ובסדר. ... יש קומה אחת. יש חדר ששם יש את כל המגברים עם המחשבים, מצלמות והכל. ... כל הזמן מסתכלים על הסרטים במהלך הערב. או אני או מי שמנהל את הערב. אני נייד, יוצא החוצה, חוזר ומסתכל. אם יש בעיה באמת חריגה נכנסים מהר לחדר ומסתכל. אני לא מריץ קדימה אחורה לראות, זה נמחק אוטומטית אחרי 72 שעות אלא אם המשטרה מבקשת. אני מסתובב גם בפנים וגם בחוץ כל הזמן" (עמודים 46-47). במענה לחקירתו הנגדית של בא כוח נתבעת 3 לשאלה "אם היה אירוע במקום הוא היה מתגלגל ומגיע אלייך?" השיב, "תוך 5 דקות אני צריך לדעת על זה. מעבר למאבטחים שיש בחוץ, יש מאבטח בכניסה. בשלב השני זה הדלת כניסה למועדון, שם המאבטח שקורע את הפתקים בודק את הבליינים עוד פעם לפני שנכנסים. הקשר שלי איתו הוא רציף כל הזמן גם בעיניים וברגע שיש סימן אני יודע שאני צריך לצאת החוצה. אם היה קורה משהו תוך פחות מדקה הייתי יודע וגם הניידת שעומדת מול המועדון הייתה מגיעה" (עמוד 48, שורות 17-21). מטעם נתבעת 3 העיד אחד ממנהליה, מר מיקי גיל. בהתאם לתצהירו "על פי מיטב ידיעתי עובדים מטעם החברה לא היו מעורבים באירוע מעין זה המתואר בכתב התביעה" (סעיף 4 לתצהיר). לדבריו, מספר חודשים לאחר האירוע פנה אליו מנהל המועדון מוני והודיע לו על טענות התובע. לטענת מר גיל, "תשאל" את מר וצ'סלב ווינקין, אשר היה אחראי על המאבטחים במועדון בתקופה הרלוונטית. האחרון, מסר לו כי לא ידוע לו על ההתרחשות הנטענת. בחקירתו הנגדית הוסיף כי בעניין זה פנה אליו גם מנהל נתבעת 2, מר קרספין ואף הודה כי במועד הגשת התביעה היו ברשותו רישומים לשמות כל המאבטחים שהוצבו מטעמו במועדון. מר גיל הבהיר כי "לא זכור לי איפה שמנו את הרישומים... אני לא יודע, תשאל את מנהל המשמרת מר ווינקין" (עמוד 54, שורות 6 ו-12). מר ווינקין, המועסק עד היום על ידי נתבעת-3, בתצהיר עדותו הראשית מסר כי בתקופה הרלוונטית הועסק בשורות נתבעת 3 בתפקיד מאבטח ושימש אחראי המאבטחים במועדון. לטענתו, עבד במועדון באופן קבוע בימי ה', ו' וש' ובמידת הצורך גם בערבי חג ותפקד כאחראי על 6 מאבטחים. האירוע נשוא התביעה "אינו מוכר לי והיעדר דיווח ו\או תיעוד כלשהי מעיד על כך, כי אירוע מעין זה לא התרחש במועדון. כך גם מסרתי לקב"ט כאשר הוא שאל אותי האם האירוע המתואר בכתב התביעה התרחש. כמו כן, על פי מיטב ידיעתי עובדים מטעם הנתבעת לא היו מעורבים באירוע מעין זה במועדון." (סעיפים 5-6 לתצהיר). בחקירתו הנגדית התבקש מר ווינקין להוכיח את העובדה כי עבד במועדון ביום האירוע. תשובתו הייתה כי ברשותו אין את המידע המבוקש וכי הוא ברשות החברה. עוד נשאל, האם הוא יודע מי הם המאבטחים שעבדו עימו באותו היום ותשובתו הייתה "לא זוכר עכשיו. אין רישום מי המאבטחים כל משמרת ומשמרת. לא יודע." (עמוד 56, שורות 1-3). בהמשך חקירתו הבהיר, כי לא היה באותו הערב כל אירוע חריג. לשאלה "מה זה רציני?" השיב "מכות חזק" ולשאלת בית המשפט הבהיר "אם דוחפים מישהו זה לא רציני" (עמוד 56, שורה 17). מר ווינקין העיד כי במסגרת תפקידו כראש הצוות מתחילת האירוע ובשעתיים הראשונות הוא נמצא בכניסה למועדון, לאחר מכן הוא מסתובב במועדון. לטענתו, אסור למאבטחים לגעת במבלים "אנחנו לא עושים כלום, אצבע אסור לנו לגעת" (שם, שורה 11). בסיום חקירתו של מר ווינקין נשאל התובע על ידי ביהמ"ש אם הוא מזהה את העד, התובע השיב כי אינו מזהה את העד וכי מאבטחים אחרים הם שנטלו חלק באירוע התקיפה הנטען. מעדויות הנתבעים התרשמתי כי הן הנתבע 1 והן מר גיל לא היו כלל מעורבים באירוע. לא היו נוכחים במקום ובוודאי שאין הם יכולים להעיד על התרחשות האירועים. מר סיימון, בהתאם לנטען שימש מנהל האירוע מטעם הנתבעת 2 ומר וונקין שימש אחראי המאבטחים מטעם הנתבעת 3. מר גיל אשר הציג עצמו מנהל בנתבעת 3 וכונה "הקב"ט הראשי" על ידי מר וונקין, בהתאם לעדותו ביצע תחקיר, לאחר שהתקבלה תלונת התובע ופניית מנהלי הנתבעת 2, ממצאי התחקיר לא הוצגו לביהמ"ש. הנתבעים, במהלך ההליכים המקדמיים שקוימו בין הצדדים, טענו כי אין ברשותם תיעוד כלשהו או רישום לאירוע הנטען. עוד, עמדו בסירובם להמציא פירוט של שמות המאבטחים שהוצבו במשמרת מטעם נתבעת 3 במועד האירוע. בחקירתם הנגדית העבירו העדים את האחריות לרישום או לתיעוד האחד לשני. מר קרספין טען כי המאבטחים נשלחים למקום מידי יום על ידי נתבעת 3, מר סיימון חזר והבהיר כי אינו שותף בנתבעת 2 וכי הוא עושה את שהוא מתבקש לעשות על ידי נתבע 1. מר גיל טען כי המידע בדבר זהות המאבטחים נמצא בידי מר וונקין, והאחרון טען כי המידע נמצא בידי נתבעת 3 ומר גיל. סוף דבר, שלא נמסרו פרטי המאבטחים לבא כוח התובע והם גם לא זומנו על ידי הנתבעים לעדות. באי כוח הצדדים בסיכומיהם בעל פה, לאחר שמיעת העדים, ביקשו כי ביהמ"ש יאמץ גרסת העדים מטעמם. באי כוח הנתבעים הפנו לסתירות בגרסת התובע כפי שהובאה בתצהיר עדותו הראשית לעומת זו שנמסרה במהלך חקירתו הנגדית. באי כוח הנתבעים הצביעו על סתירות בין גרסת התובע לגרסת חברו מר רחמים והפנו לכך שהתובע נמנע לזמן לעדות את חברו הנוסף, אלי. בנוסף, נטען כי התובע גרם לנזק ראייתי לנתבעים בעת שהשהה את פנייתו למשטרה וכן, בעת שלא פנה ישירות אל בעלי המועדון בתלונה, בסמוך למועד, כך שהייתה מתאפשרת צפייה בסרטי ההקלטה של המצלמות שהיו מותקנות באותה העת במועדון. לטענת באי כוח הנתבעים, נוכח כל אלו אין לקבל את גרסת התובע לנסיבות האירוע בהיותה עדות יחיד, בעל דין, אשר נדרש לה סיוע, שכאמור לא נמצא בראיותיו. מנגד, טען בא כוח התובע כי יש לאמץ את גרסת התובע אשר נתמכה בגרסתו של מר רחמים ואשר לא נסתרה על ידי עדי הנתבעים. עוד הפנה בא כוח התובע לניסיונם של הנתבעים להרחיק עצמם מהאירוע הנטען ולהסתיר מידע ופרטים הנמצאים ברשותם. לאחר ששמעתי עדויות הצדדים וטיעוני באי כוחם, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל. התובע טוען כי הותקף על ידי מאבטחים של נתבעת 3. סעיף 23 לפקודת הנזיקין קובע: "תקיפה שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם... על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם..." כפי שפירטתי לעיל, קיבלתי את גרסתו של התובע לכך שמאבטחי נתבעת 3 דחפו אותו מספר פעמים. בתחילה לעבר היציאה ממבנה המועדון, אל תוך הפרוזדור ולעבר הקיר (ראו שרטוט התובע - ת/1). כתוצאה מהדחיפה, נתקעה רגלו בסורגים של הגדר שהקיפה את רחבת הכניסה למועדון. מרחבת הכניסה (או היציאה) של המועדון, נהדף, נלפת ונדחף על ידי שני מאבטחים נוספים שעמדו בסמוך למקום (ראו לעניין זה גם שרטוט מר רחמים - ת\2). התובע המום מההתנהלות, מעד כתוצאה מהדחיפה כף רגלו, כאמור נתפסה בסורגי העמודים של המחסומים שהוצבו במקום, נזעק וביקש מהמאבטחים כי ישחררו את האחיזה בו כדי שיוכל לצאת בכוחות עצמו ולשחרר את הרגל שנתפסה כאמור. המאבטחים לא שעו לבקשת התובע והדפו אותו בכוח אל מחוץ לרחבה, תוך שרגלו שנתקעה, כאמור, בין הסורגים נותקה והוצאה בעת שנגרמה לו חבלה בכף רגלו השמאלית. כתוצאה מהדחיפה של המאבטחים לעבר היציאה מעד התובע על המדרכה מחוץ למועדון. גרסתו של התובע לכך שנדחף ונהדף על ידי המאבטחים נתמכה בגרסתו של החבר, מר רחמים. מר רחמים בתחילתו של האירוע עמד מאחורי התובע והבחין בכך שהמאבטח הודף אותו לעבר הקיר והיציאה ממבנה המועדון. בהמשך משהוצאו השניים לרחבת הכניסה, נדחף מר רחמים לעבר היציאה כך שהוא מקדים את התובע ולכן לא ראה את רגלו של התובע כאשר היא תקועה בין הסורגים, אולם הבהיר כי הסתובב אל עבר התובע והבחין במאבטחים שהם דוחפים את התובע לעבר היציאה. עוד העיד מר רחמים, כי ראה את התובע מועד בעת שהוצא משער המועדון על ידי המאבטחים. עדי הנתבעים, כפי שפירטתי, הרחיקו עצמם מהאירוע וטענו כי לא התקיים כלל. רק מר סיימון ומר ווינקין, בהתאם לנטען, היו במקום. המדובר באירוע שהתרחש במשך שניות עד דקות בודדות. ייתכן כי מר סיימון היה באותה עת בתוך המועדון וכך גם מר וונקין. יודגש כי לא נתתי אמון בגרסתו של מר וונקין, שטען שהיה ברחבת הכניסה למועדון במועד הנטען. גם אם לא נטל חלק פעיל באירוע התקיפה, כפי שגם התובע הבהיר, הרי שאני סבורה שהיה במקום בעת שהמאבטחים הנוספים הדפו ודחפו את התובע אל עבר היציאה. אני סבורה כי במועד האירוע לא ייחס מר וונקין חשיבות יתרה לעובדה כי המאבטחים הודפים ודוחפים את התובע אל עבר היציאה, שכן כפי שהעיד הרי שאירוע חריג מבחינתו הינו אירוע של אלימות ומכות ודחיפה אינה בבחינת אירוע בעל חשיבות אשר יש לדווח עליו לממונים. עוד, אני סבורה כי כפי שהתובע לא ייחס חשיבות לפציעתו, מיד ובסמוך לאירוע, הרי שגם מר וונקין נטה להתעלם מהאירוע. מכל האמור לעיל, לא מצאתי לייחס חשיבות לסתירות קלות בין גרסת התובע למר רחמים. אני מוצאת כי יש בכך כדי להעיד שהשניים לא ביצעו כל תיאום בין גרסאותיהם וכי השניים העידו בהתאם למיטב זיכרונם לגבי אירוע שהתרחש לפני 4 שנים. ניכר היה כי מר רחמים רוצה לסייע לתובע ולכן, אף מחוסר הבנה, התייחס לכך שרגל התובע נתפסה בסורגים, זאת מבלי שראה זאת במו עיניו. איני מקבלת את טענת בא כוח הנתבעות כי התובע סתר את האמור בתצהירו. נהפוך הוא, התובע לא מסר פירוט בתצהיר עדותו הראשית ושוכנעתי כי הדבר נבע מאופי התקשורת בינו לבין בא כוחו ולהתנהלות באי כוח התובע. במהלך הדיון שוכנעתי בכנותו של התובע, כאמור, אשר שחזר את האירוע לפרטי פרטים תוך שהוא עושה מאמץ להיזכר בפרטים שהיו מבחינתו טראומתיים, חלף זמן רב ממועד התרחשותם, אולם במועד מסירת העדות חווה אותם בשנית. עוד, איני סבורה כי יש לזקוף לחובת התובע את העובדה שנמנע מלזמן לעדות את החבר הנוסף אלי, אשר בהתאם לנטען אבד עימו הקשר. במהלך חקירתו הנגדית "פלט" התובע את שם המשפחה או את שמו הנוסף של אותו העד "פריז". מתגובת בא כוח נתבעת 3 ניתן היה להבין כי המידע אודות אותו העד היה ברשות נתבעת 3. לו סברה נתבעת 3 כי זימונו של העד יועיל להוכחת טענותיה, ברי כי הייתה דואגת לזמנו לעדות. מנגד, דווקא מצאתי לנכון לייחס משקל להימנעות הנתבעים באופן שיטתי ממסירת מידע או מסמכים לתובע, ובמיוחד מהימנעות נתבעת 3 למסור את פרטי ושמות המאבטחים שנכחו במקום במועד הנטען. מחקירת מר סיימון, מר גיל ומר וונקין עלה כי במשמרת תיפקדו בין 6-8 מאבטחים. בעת שהוגשה התביעה, בחלוף חודשיים ממועד האירוע, העידו מר גיל ומר וונקין כי פרטיהם של כל המאבטחים שנכחו במזמרת היו ברשותם. הסתרת הפרטים ואי מסירתם לרבות אי זימונם של המאבטחים, בנסיבות אלו, פועלת לחובת הנתבעים. מכל האמור לעיל, שוכנעתי כי התובע הותקף על ידי המאבטחים בהתאם לגרסתו. לחלוקת האחריות בין הנתבעים בהתאם להסכמת הצדדים, נדחית התביעה נגד נתבע 1 ללא צו להוצאות. עולה, כי נתבעת 2 שכרה את שירותי נתבעת 3 לצורך קבלת שירותי אבטחה בהתאם לדרישת המשטרה. הגם שמהמסמכים שהוצגו לבית המשפט הוצג הסכם בין שתי החברות מיום 01.11.09, העידו מר X ומר גיל כי בין הצדדים היו קשרי עבודה עוד משנת 2008 בהתאם לדרישות המשטרה וגם במועד האירוע למתן שירותי אבטחה. נתבע 1, מר סיימון, מר גיל ומר וונקין העידו כי בתחילת כל אירוע מתבצע תדרוך למאבטחים בנוכחות מנהל ואחראי משמרת מטעם נתבעת 2 ובנוכחות אחראי המאבטחים. עוד הבהיר מר גיל, כי המאבטחים עוברים הדרכה בהתאם להנחיות המשטרה. מר סיימון הבהיר כי תפקידו הוא לפקח, להיות נוכח, לוודא ולפתור בעיות ואף לבחון את סרטי הצילום במצלמות האבטחה המוצבות ברחבי המועדון. עוד ציין מר סיימון, כי במהלך כל האירוע הוא נייד, נמצא בקשר עין עם המאבטחים והסלקטורים ונקרא לפתור בעיות ואירועים חריגים. לטענתו, לו היה מתרחש אירוע חריג הרי שהיה נקרא למקום, מטפל בו ומדווח למשטרה עליו. העובדה כי מנהל מטעם נתבעת 2 הוצב במקום מצביעה על קיום אחריות וחובת פיקוח מטעם נתבעת 2 לשמור ולפקח על ביטחונם של הבאים בשערי המועדון שבבעלותם. העובדה כי מר סיימון לא היה מודע להתרחשות האלימה הינה מחדל רשלני. בנסיבות אלו, מצאתי לנכון לקבוע כי חלקה של נתבעת 2 באחריותה לאירוע הנטען הינו בשיעור של 20%. נתבעת 3, כאמור, העסיקה את המאבטחים והציבה במקום אחראי מטעמה. כפי שפירטתי, מאבטחים שהועסקו על ידי נתבעת 3 תקפו את התובע. אחראי מטעמה של נתבעת 3 אשר נכח במקום לא מנע את האירוע או הפסיק אותו בכדי למנוע את תוצאותיו הקשות. בנסיבות אלו, כאמור, הנני קובעת כי נתבעת 3 אחראית לנזקי התובע בשיעור של 80%. נוכח כל האמור לעיל ובעת שקיבלתי את טענות התובע להתרחשות האירוע, ניתנת שהות לנתבעות להגיש חוות דעת רפואית מטעמן וזאת עד ליום 01.01.14. עד ליום 20.01.14 יודיעו הצדדים עמדתם לנכות מוסכמת, אשר תחייב הצדדים עד לסיומו של ההליך, או למינוי מומחה מטעם בית המשפט. נקבע לתזכורת פנימית ליום 22.01.14 לשם מתן הנחיות להמשך ניהול ההליכים בתיק. הנתבעות 2 ו 3 יישאו בהוצאות התובע בגין ישיבת ההוכחות בסך של 7,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום על ידי הנתבעות. משפט פליליאלימותנזקי גוףפיצוייםתקיפה