מאשר את אמיתות חתימתו על השיק אך הוא טוען שהתובע אינו זכאי להיפרע ממנו על פי השיק 2. גירסת הנתבע: הנתבע עלה ארצה מאוקראינה בשנת 1999. בשנת 2003, כשטרם ידע עברית, הוא הופנה על ידי מכרים אל חב' לאופר-שחף בע"מ (להלן: חב' לאופר) על מנת לקבל באמצעותה רישיון של מפעיל מנוף. מגעיו של הנתבע היו עם מר שלמה יקותיאל מחב' לאופר, שדובר רוסית. לאחר שהנתבע עבר בהצלחה את מבחן התיאוריה, הסביר לו יקותיאל שדרושה פרקטיקה, ולאחר שהנתבע יתלמד בתקופת הפרקטיקה, יוזמן בוחן שיבחן אותו ויחליט אם לתת לו את רישיון המנופאי. על פי דרישת יקותיאל, משך הנתבע את השיק, לטענתו - כשיק לביטחון, אם כי הדבר לא נרשם על השיק. הנתבע רשם את סכום השיק: 16,000 ₪, בספרות בלבד (הנתבע אינו קורא ואינו כותב עברית). הנתבע לא מילא בשיק את שם הנפרע ואף לא את מועד הפירעון. השיק נועד להבטיח שהנתבע לא יעזוב את העבודה אצל חב' לאופר לפני חלוף שנתיים ממועד קבלת הרישיון. סכום השיק מורכב משניים: 6,000 ₪ - עבור הכשרתו של הנתבע על ידי חב' לאופר (סכום זה היה אמור להיגבות מהנתבע במשך אותן שנתיים, בניכוי בסך 250 ₪ ממשכורתו החודשית); יתרת הסכום: 10,000 ₪, נועדה לשמש בטוחה לכך שהנתבע לא יעזוב את חב' לאופר לפני תום השנתיים. הסדר זה היה כפוף לכך שהנתבע יקבל את הרישיון כמפעיל מנוף. הנתבע טוען כי לאחר מספר ימים של פרקטיקה עם מנופאי של חב' לאופר, הוא החליט לזנוח את כוונתו לקבל רישיון של מפעיל מנוף, כיוון שהגיע למסקנה שמקצוע זה מסוכן מדי, ואז ניתק את הקשר עם חב' לאופר. הנתבע הודיע ליקותיאל על כך שהחליט לוותר על רישיון מפעיל המנוף וביקש ממנו להחזיר לו את השיק. יקותיאל השיב לנתבע, כי הוא יקרע את השיק, וכי אין לנתבע מה לדאוג בגינו. הנתבע לא קיבל, איפוא, את השיק בחזרה, אך "ליתר ביטחון", כדבריו, ביטל אותו, בשנת 2004. בשנת 2006 סגר הנתבע את חשבון הבנק שלו בבנק הפועלים, שעליו נמשך השיק. השיק הוגש לפירעון בשנת 2008, לאחר שמולא בו מועד פירעון: 9.1.08, וזאת כשנתיים לאחר סגירתו של חשבון הבנק על ידי הנתבע. הנתבע אינו מכיר את התובע, ואין לו כל ידיעה כיצד הגיע השיק לידיו. הנתבע טוען כי לא קיבל כל תמורה עבור השיק, וכי היה מדובר כאמור בשיק לביטחון בלבד, אשר תקפותו הותנתה, בראש ובראשונה, בכך שהנתבע יקבל את רישיון מפעיל המנוף. משזנח הנתבע את הכשרתו כמפעיל מנוף, וממילא לא קיבל את הרישיון, לא התקיים התנאי הבסיסי לתקפותו של השיק. חב' לאופר, או יקותיאל, היו צריכים להשמיד את השיק, ולא היתה להם זכות לעשות בו שימוש כלשהו. הנתבע טוען כי התובע אינו אוחז כשורה בשיק, ועל כן אין הוא יכול להתגבר על אי החוקיות שבשימוש שנעשה בו, ואינו יכול להיפרע מהנתבע על פיו. 3. גירסת התובע: התובע הוא ספר והיה בעל מספרה בראשון לציון. באוגוסט 2006 - לקראת נסיעה לארה"ב לתקופה של מספר חודשים - מכר התובע את ציוד המספרה, תמורת 16,000 ₪, לאדם בשם דוד שקולניק, שעבד עמו במשך זמן מסויים, ולתובע היה אמון בו. בעת רכישת הציוד לא שילם שקולניק לתובע דבר תמורתו, אלא סוכם ביניהם ששקולניק ישלם את הסכום במזומן, עם שובו של התובע מארה"ב. לשם הבטחת התשלום כאמור נמסר לתובע השיק דנן, כשיק לביטחון. לגבי הנסיבות של מסירת השיק לידיו, טוען התובע כי שקולניק ביקש למסור לו, כשיק לביטחון, שיק של בן דודו בשם אדוארד, תוך שהוא מבטיח לתובע כי בן הדוד אמין כמוהו. התובע טוען כי ביום 28.8.06 הגיע אליו שקולניק ביחד עם האדם שהציג כבן דודו אדוארד. באותו מעמד, בנוכחות התובע, רשם בן הדוד על השיק את סכום העסקה שסוכם: 16,000 ₪. השיק כבר היה חתום, ללא מועד פירעון, והתובע רשם בו את שמו כנפרע. התובע טוען כי שב ארצה בסוף שנת 2006, ובערך במאי 2007 פתח שוב את המספרה שלו באותו מקום. דא עקא, עקבותיו של שקולניק נעלמו. התובע העדיף לקבל משקולניק את סכום השיק, כפי שסוכם ביניהם, ועל כן לא הזדרז לפעול לפירעון השיק. עם זאת, טוען הוא כי בירר בבנק הפועלים, שעליו נמשך השיק, אם יוכל לפרוע את השיק, ונענה בחיוב, וכי "הכל בסדר", ועל כן לא דאג פן השיק לא ייפרע. משלא הצליח התובע לאתר את שקולניק עד סוף שנת 2007, הוא מילא בשיק את מועד הפירעון: 9.1.08 והגישו לפירעון בבנק הנמשך. משחולל השיק, הגישו התובע לביצוע בהוצאה לפועל. 4. בדיון ההוכחות בביהמ"ש נפגשו התובע והנתבע פנים אל פנים, ואז העיד התובע: "הנתבע שיושב כאן באולם אינו האדם שהגיע אלי ביום 28.8.06 ביחד עם שקולניק והוצג לפני בתור בן דודו של שקולניק בשם אדוארד" (בעמ' 9 לפר'). יש לציין כי שמו הפרטי של הנתבע הוא אדוארד, ובראש השיק מודפס שמו: מירונוב אדוארד. בחקירתו הנגדית של התובע עימתה אותו ב"כ הנתבע עם פירכה בעניין האמון שנתן בשקולניק, על פי גירסתו: בסעיף 16 של תצהירו מוסר התובע כי שקולניק היה חייב לו סכום של 700 - 800 ₪ עבור תספורות שהסתפר אצלו במהלך תקופת היכרותם. בעדותו מסר התובע כי תקופה זו היתה בת כחצי שנה. על כן, על פי האמור בתצהירו, פקפק התובע אם יהיה ביכולתו של שקולניק לשלם לו את הסכום של 16,000 ₪ עבור הציוד שמכר לו. ב"כ הנתבע עימתה את התובע: אם לא הצליח לגבות משקולניק חוב בסך כ- 700 ₪, שהלה צבר במשך כחצי שנה, כיצד זה נתן בו אמון עד כדי כך שנמנע מלגבות ממנו סכום כלשהו עבור הציוד שמכר לו, לגירסתו, והסתפק בשיק הביטחון של "בן הדוד" שהביא שקולניק? על כך השיב התובע כי כיוון שלא שילם לשקולניק עבור העזרה שעזר לו במספרה, הוא מוכן לראות עבודה זו של שקולניק כשקולה כנגד שירותי התספורת, ששקולניק קיבל ממנו, ובדרך זו, "כנראה שיוצא שהוא לא נשאר חייב לי כסף עבור התספורות. הוא נשאר חייב רק עבור הציוד שמכרתי לו" (בעמ' 10 לפר'). התובע טען כי הציוד שמכר לשקולניק, שאותו פירט בתצהירו, היה חדש ונרכש בשנת 2005, אך הוא לא צירף לתצהירו קבלות לאימות טענה זו, ולא המציא כל ראייה לגבי ערך הציוד, בסך 16,000 ₪, אשר לטענתו מכר לשקולניק. יש לציין לעניין זה כי לגבי הציוד, שרכש לטענתו בשנת 2005, העיד התובע (בעמ' 10 לפר') כי קבלות רכישתו מצויות אצל רואה החשבון שלו; ואילו כשנשאל על קבלות רכישה לגבי ציוד חדש, אשר לטענתו רכש לאחר שובו מארה"ב - השיב התובע (בעמ' 12 לפר'): "אני לא לוקח את הקבלות כי אני לא חייב מע"מ (קודם לכן ציין התובע כי הוא עוסק זעיר שפטור ממע"מ). סתירה זו שבין תשובותיו גורעת מאמינותו של התובע. התובע מסר כי ברשותו תעודות אחריות לגבי מכשירי החשמל שרכש עבור המספרה, אך גם אותן לא המציא, מבלי שניתנה סיבה לכך. בסופו של דבר, כל דברי התובע לגבי ציוד המספרה, שמכר לטענתו לשקולניק, ולגבי ציוד חדש שרכש, לצורך פתיחת המספרה שוב, לאחר שחזר מחו"ל ולא מצא את שקולניק - הם דברים בעל-פה, מפיו בלבד, ללא תמיכה בראייה כלשהי, וללא הסבר להעדר הראיות, למרות שניתן לכאורה להמציא ראיות כאלה די בנקל (לרבות באמצעות שיחזורן אצל הספקים). נקודה נוספת: מעדותו של התובע עלה כי ההוצאות השוטפות על הפעלת המספרה (דמי שכירות, ארנונה, חשמל, מים), עמדו על סך כ- 3,000 ₪ לחודש. התובע אישר כי רצה להגיע עם שקולניק להסדר לפיו יחזיק שקולניק במספרה ויפעיל אותה מספר חודשים, עד שובו של התובע מחו"ל, אך שקולניק לא יכול היה לעמוד בהוצאות התפעול החודשיות, כיוון שהיה רק סטג'ר בספרות, לא היה לו כסף, ועדיין לא ידע היטב את העבודה. לא נערך כל חוזה בכתב עם שקולניק, אלא הסכם בעל-פה בלבד. בהצטברות של נסיבות-תמיהה אלה, חזרה ב"כ הנתבע והקשתה כלפי התובע: כיצד זה האמין ששקולניק ישלם לו עבור הציוד, עם שובו של התובע מחו"ל, אם מצבו של שקולניק היה כפי שתיאר. התובע השיב: "סמכתי עליו, כי הוא בא אלי עם הבן דוד שלו, והם עשו עלי רושם שהם אנשים בסדר" (בעמ' 11 לפר'). התובע העיד כי פגש את בן הדוד פעמיים, בהפרש של כשבוע ביניהן, וכי במפגש השני ביניהם רשם בן הדוד את השיק. לשאלה מדוע לא ביקש מבן הדוד תעודת זהות, השיב התובע כי סמך על שקולניק. לשאלה אם בן הדוד אדוארד חתם בנוכחותו על שיק מתוך פנקס שיקים, או על שיק בודד, תלוש, שהיה בידו, השיב התובע: "השיק היה חתום. הוא הוציא אותו מהארנק שלו. שיק בודד. הוא מילא מול עיני את הסכום, ואני מילאתי את שמי כנפרע" (בעמ' 11 לפר'). לשאלה מדוע לא נרשם על השיק כי הוא ניתן כשיק לביטחון, השיב התובע כי שקולניק הבטיח לו, שאם לא ישלם לו עבור הציוד בשובו של התובע מחו"ל, יוכל התובע להפקיד את השיק בבנק ולהיפרע את מחיר הציוד באמצעותו. התובע העיד כי בעת שקיבל את השיק (באוגוסט 2006), הוא לא התקשר אל הבנק הנמשך כדי לוודא שהשיק בר פירעון. ב"כ הנתבע עימתה אותו עם התמיהה שבמחדל זה, לאחר שהתובע עצמו העיד כי נהג להתקשר לבנק כדי לבדוק את תקינותם של שיקים בסכומים של 120 ₪, 200 ₪ וכד'. אם כך, הקשתה ב"כ הנתבע, כיצד זה לא בדק התובע את תקינותו של שיק ע"ס 16,000 ₪, עם קבלתו? על כך השיב התובע כי נתן אמון בשקולניק; אולם על פי הנסיבות, שהתובע עצמו מפרט לגבי קשייו הכספיים של שקולניק - תשובה זו אינה משכנעת. ב"כ הנתבע שאלה את התובע מה היה המועד שבו ערך בירור עם הבנק, כמתואר בסעיף 28 לתצהירו. התובע השיב (בעמ' 12 לפר') כי הבדיקה שערך במענה הקולי בבנק נעשתה במאי 2007, כאשר ביקש לפתוח את המספרה מחדש, וטרם מצא את שקולניק. לעומת זאת, בתשובה שמסר בהמשך עדותו (בעמ' 14 לפר'), שינה התובע את המועד שמסר קודם לכן ואמר כי לא התקשר לבנק במאי 2007, אלא כחצי שנה או יותר לאחר מכן, בינואר 2008. שלושה ימים לאחר שנענה על ידי הבנק כי החשבון פתוח ו"הכל בסדר", מילא התובע בשיק את מועד הפירעון והפקידו בבנק, ואז נענה כי החשבון סגור. 5. הנתבע העיד כי עבד כמנופאי באוקראינה, בשנים שטרם עלייתו ארצה, ומספר שנים לאחר עלייתו רצה לקבל רישיון מנופאי כדי לרכוש מקצוע טוב מזה של פועל לא מקצועי. הוא פירט את תהליך ההכשרה כמנופאי, שהוצע לו על ידי שלמה יקותיאל מחב' לאופר, וחזר על גירסתו כי לאחר ימים ספורים של הכשרה, בשלב של הפרקטיקה, הוא החליט לוותר על ההכשרה כמנופאי ועל רכישת הרישיון למקצוע זה. לגבי השיק העיד הנתבע, כי תחילה לא אמר לו יקותיאל שיידרש ממנו שיק כזה, אלא רק לאחר שעבר בהצלחה את מבחן התיאוריה: "בהתחלה לא ידעתי. שלמה אמר אח"כ. אמר שאעבור פרקטיקה, אח"כ אם אקבל רישיון ממשרד התחבורה, כדי שלא אלך לחברה אחרת או שלא אברח עם הרישיון, אני צריך לעבוד בחברה שלהם שנתיים. לכן הייתי צריך להשאיר שיק ביטחון" (בעמ' 20 ללפר'). הנתבע העיד כי כיוון שלא היה ברשותו סכום של 6,000 ₪, שנדרש על ידי חב' לאופר עבור ההכשרה, סוכם כי סכום זה ייכלל בשיק הביטחון (ראו פירוט גירסת הנתבע בסעיף 2 לעיל). הנתבע היה אמור לקבל את השיק בחזרה, אם לאחר קבלת רישיון המנופאי הוא ישלים שתי שנות עבודה בחב' לאופר, אשר במהלכן ינוכה ממשכורתו סך 250 ₪ לחודש על מנת לכסות את דמי ההכשרה. לשאלה מדוע הסכים הנתבע לתת לחב' לאופר שיק-ביטחון למשך שנתיים, אם היה לו ספק לגבי רצונו לעבוד כמנופאי, השיב הנתבע כי לאחר שעבר את מבחן התיאוריה, הבטיח לו שלמה יקותיאל מקום עבודה, ובכך שכנע אותו. "נכון ששלמה הבטיח לי עבודה. אמר לי שיחזיר לי את השיק אחרי שאעבוד שם שנתיים. הוא אמר שכולם עושים כך. הוא אמר לי שאין לי מה לדאוג, והוא מחזיר את השיקים של הביטחון לכל האנשים" (בעמ' 21 לפר'). הנתבע העיד (בעמ' 22 לפר') כי מצוי ברשותו פנקס השיקים, שממנו נתלש השיק דנן, עם ספחי השיקים מתוכו. לא היה לנתבע הסבר מדוע לא המציא כראייה את פנקס השיקים עם הספחים. הנתבע העיד כי נהג לרשום את שם הנפרע בשיקים שמשך, אך במקרה זה הורה לו שלמה יקותיאל שלא לעשות כן: "שלמה אמר להשאיר ריק ולא לרשום. שלמה אמר שרק אחתום וסכום. אני כתבתי את הסכום, לא שלמה". הנתבע העיד כי כתב את הסכום רק בספרות, ולא במילים (הנתבע אינו קורא וכותב עברית). עוד העיד כי על פי הוראת יקותיאל, הושאר מועד הפירעון בשיק ריק: "חתמתי, רשמתי את הסכום, תאריך שלמה אמר שלא צריך לכתוב. אמר שאם אני אברח, הוא ימלא את התאריך" (בעמ' 23 לפר'). 6. ב"כ התובע שאל את הנתבע מדוע לא המציא את המסמך שמתעד את ביטול השיק על ידו, בשנת 2004. על כך השיבה ב"כ הנתבע (בעמ' 23 לפר') כי מסמך זה אותר במאוחר, וכי כב' הרשמת אונגר (כתוארה אז) לא התירה הגשתו. מנגד טען ב"כ התובע כי הוא לא ראה בקשה של ב"כ הנתבע לצרף את מסמך הבנק שמתעד את ביטול השיק, וממילא לא ראה את המסמך הנטען (שהיה אמור להיות מצורף לבקשה כזאת). יצויין כי אותה טענה של ב"כ הנתבע - בדבר מסמך של הבנק שאותר באיחור, וכב' הרשמת דחתה בקשה לצרפו - הועלתה על ידה (בעמ' 13 לפר') גם לגבי מסמך נוסף של הבנק, זה שמתעד את סגירת החשבון, אשר לטענת הנתבע ביצע בשנת 2006. לעומת זאת, הן בפרוטוקול הישיבה המקדמית מיום 4.5.10, והן בהחלטתה של כב' הרשמת אונגר-ביטון, מיום 26.6.10, שבה דחתה את בקשת ב"כ הנתבע לצרף מסמך של הבנק - דובר רק במסמך אחד של הבנק, ולא בשניים, וצויין כי ב"כ הנתבע לא מסרה כלל מה הוא אותו מסמך של הבנק שביקשה אז לצרף. ככל שהיו בידי ב"כ הנתבע, בשלב הישיבה המקדמית, מסמכי הבנק שמתעדים את ביטול השיק דנן על ידי הנתבע, בשנת 2004, ואת סגירת החשבון על ידו, בשנת 2006; או אחד מהמסמכים הללו - לא ברור מדוע לא הגישה בקשה מסודרת ונתמכת בתצהיר, על מנת להביא להגשתם כראייה, ומדוע לא גילתה מה הוא בדיוק המסמך (או המסמכים) הללו. מחדל-ראייתי נוסף מצד ב"כ הנתבע היה אי-העדתו של שלמה יקותיאל מטעם הנתבע. למותר לעמוד על חשיבותו של עד זה לבירור "תולדותיו" של השיק דנן, לאחר שהנתבע מסרו ליקותיאל. הן הנתבע והן ב"כ הצליחו ליצור קשר עם יקותיאל, אך בשיחות עמם טען כי אינו זוכר במה מדובר, ואף "התעצבן", כלשונו של הנתבע, על עצם הפנייה (ראו בסעיף 14 לתצהירו של הנתבע ודבריו, בעמ' 25 לפר'). איני רואה בתגובה כזאת (שאינה מפתיעה) מצד יקותיאל, הצדקה שלא לזמנו לעדות. אולם מהטעמים שיבוארו להלן, לא היה במחדלים-ראייתיים אלה מצד הנתבע כדי לשנות את התוצאה. דיון 7. אין מחלוקת כי הנתבע הוא שמשך את השיק מחשבונו, והוא שחתם עליו (עדות הנתבע, בעמ' 2 של פר' הדיון בהתנגדות). הנתבע היה עקבי בגירסתו, שלא הופרכה, בדבר הנסיבות שבהן משך את השיק, כשיק-ביטחון לחב' לאופר; בדבר הפרטים שמילא בשיק, ואלה שלא מילא; ובדבר עזיבתו את מסלול ההכשרה של מנופאי, דבר שהביא להפקעת תקפותו של שיק הביטחון המותנה. על פי גירסת הנתבע, אזי במסגרת העסקה שבבסיס השיק, בין הצדדים הקרובים, בוטל השיק ונועד להשמדה, ולא היתה לחב' לאופר זכות לתבוע מהנתבע לשלם לה את סכומו. הנתבע טען כי יקותיאל הבטיח לו להשמיד את השיק - דבר שבפועל לא עשה - אך ברור שלא היתה לחב' לאופר (או ליקותיאל) כל זכות לעשות שימוש כלשהו בשיק. בנסיבות אלה, על מנת להיפרע מהנתבע את סכומו של שיק זה, על האוחז בשיק (התובע) להתגבר על היותו של השיק בטל ומבוטל, בשלב שבו "נפרד" ממנו הנתבע. 8. אין ספק שהתובע הוא "זר" לעסקת היסוד, שבה משך הנתבע את השיק. אולם גירסת התובע אינה גירסה של "אוחז כשורה", שהוא "זר" לעסקת היסוד המקורית וטוען כי השיק מאותה עסקת יסוד מקורית הוסב אליו, טרם מועד פירעונו, תוך תום לב מצידו וכנגד תמורה (למשל, כתשלום עבור סחורה או שירות שהוא מכר לנפרע על פי השיק). גירסתו של התובע היא כי השיק ניתן לו, כשיק לביטחון, שהיווה מרכיב מהותי בעסקת היסוד שבינו לבין שקולניק. אין מחלוקת כי לנתבע לא היה כל קשר, ישיר או עקיף, עם עסקת היסוד שבין התובע לבין שקולניק. גירסת התובע היא, כי הוא הסכים שלא לגבות משקולניק כל תשלום עבור הציוד שמכר לו, תוך הסתמכות על שיק הביטחון, שמסר לו אותו "אדוארד", אשר שקולניק הציג לפניו כבן דודו. אותו "בן הדוד" אדוארד הציג עצמו לפני התובע כבעל השיק וכמי שחתם עליו, והתובע הסתמך על כך, למרות שהשיק לא נחתם בנוכחותו, ולמרות שהוא לא וידא את זהותו הנטענת של "בן הדוד". 9. כשראה התובע את הנתבע בביהמ"ש, הוא העיד מייד כי הנתבע איננו אותו "בן הדוד אדוארד", שהגיע אליו ביחד עם שקולניק ומסר לו את השיק דנן. התובע העיד כי פגש ב"בן הדוד" פעמיים, דבר שמחזק את הביטחון שבו אמר התובע כי הנתבע דנן איננו אותו אדם, שהגיע אליו עם שקולניק, הוצג כ"בן דודו" ומסר לו את השיק, תוך הצגתו כשיק שלו. עוד העיד התובע כי אותו "בן דוד" לא משך את השיק מתוך פנקס שיקים ואף לא חתם עליו בנוכחותו, אלא הוציא מארנקו את השיק, כשיק בודד, וכשחתימת המושך כבר מצוייה עליו, ומילא בו רק את הסכום. לעניין מילוי הסכום בספרות, מעדיפה אני את עדותו של הנתבע, כי הוא היה מי שמילא בשיק סכום זה. אפשר, איפוא, כי "בן הדוד" של שקולניק, שהגיע אל התובע, מילא רק את הסכום במילים, אך לענייננו אין בכך כדי לשנות. על פי הראיות שלפני, אלה הן העובדות המכריעות, שאינן שנויות במחלוקת: א. השיק שייך לנתבע ונחתם בידו. ב. "בן הדוד" של שקולניק הציג עצמו לפני התובע כבעל השיק, וכמי שחתם עליו, אך הוא לא חתם על השיק בנוכחות התובע, אלא הוציאו מארנקו, כאשר חתימת המושך כבר מצוייה עליו. כאמור, אין מחלוקת כי חתימה זו היא של הנתבע. ג. התובע העיד בוודאות כי הנתבע איננו אותו "בן דוד" של שקולניק, שמסר לו את שיק הביטחון והציגו כשיק ששייך לו. על פי מערכת נסיבות זו, ובמיוחד העובדות המכריעות, המוסכמות, שצויינו לעיל, עולה - במידת מאזן ההסתברויות ואף למעלה מכך - כי השיק של הנתבע נמסר לתובע במרמה, על ידי אדם שהתחזה באופן שקרי כאילו הוא הנתבע, אדוארד מירונוב, שהוא בעל השיק והחותם עליו. בנסיבות אלה, דינו של שיק כזה כשיק גנוב. כפי שצויין, שם הנפרע בשיק היה ריק, והתובע הוא שמילא את שמו כנפרע. עובדה זו מתיישבת עם גירסת התובע, כי הוא קיבל את השיק כשיק לביטחון, במסגרת עסקת היסוד שבינו לבין שקולניק, אשר השיק של "בן הדוד" שימש מרכיב מהותי בה. במסגרת שמיעת הראיות לא נתבררה ה"דרך" שעשה השיק, מאז שהנתבע השאירו בידי יקותיאל, ועד שהגיע לידי אותו "בן דוד" מתחזה שמסרו לתובע. אולם די בעובדות המהותיות שאינן במחלוקת, אשר רובן שאובות מפי התובע עצמו, כדי להביא למסקנה כי כשנמסר השיק דנן לתובע - כחלק מעסקת היסוד שבינו לבין שקולניק - הוא נמסר על בסיס התחזות שקרית של מוסר השיק כבעל השיק וכמי שחתם עליו, מבלי שהיתה לו כל זכות להשתמש בשיק. אעיר כי כל אחד משני הצדדים יכול היה "לעבות" את הראיות לאישוש גירסתו יותר מכפי שעשה (כפי שהועלה בחקירות הנגדיות ההדדיות ובסיכומי ב"כ הצדדים), אך אין בכך כדי להכריע, כיוון שאין מחלוקת לגבי "עובדות הקצה" המהותיות שמהן עולה כי מדובר בשימוש בשיק שדינו כגנוב, אשר הגיע לידי "בן הדוד" המתחזה שלא כדין, ואשר לא היתה לו בו זכות קניין או זכות שימוש. שיק גנוב אינו מקנה זכות פירעון למי שקיבל אותו לאחר שנגנב, גם אם מקבל השיק רומה אף הוא על ידי הגנב או הרמאי ונתן בתום לב תמורה עבור השיק, כגירסת התובע דנן. ניתן להעלות תמיהות לגבי מידת תום הלב, או עצימת העיניים, מצד התובע, בנסיבות של העסקה הנטענת שערך עם שקולניק (ראו בסעיף 4 לעיל); אולם אין צורך לקבוע מסמרות בעניין זה, לנוכח הראיות שמביאות למסקנה כי ל"בן הדוד" של שקולניק לא היתה כל זכות לעשות שימוש בשיק, שאם לא כן לא היה "בן הדוד" מתחזה, במרמה, כבעליו של השיק וכמי שחתם עליו. 10. על פי האמור, אין לתובע זכות להיפרע מהנתבע על פי השיק, ויש לדחות את התביעה. 11. ב"כ הנתבע טענה בסיכומיה כי השיק, במקורו, הוצא מהנתבע שלא כדין על ידי חב' לאופר, בהבטיחה לו הכשרה שלא היה בסמכותה לתת. זו טענה עובדתית שלא הוכחה, ואף אינה רלבנטית לתביעה דנן, כיוון שהתובע אינו מסתמך על ההתחייבות של הנתבע כלפי חב' לאופר, שגלומה בשיק, אלא על ההתחייבות של "בן הדוד" כלפיו, כערב לתשלום על ידי שקולניק, באמצעות השיק, שאותו "בן דוד" הציג במרמה כשיק ששייך לו וחתום על ידו. מרמה/גניבה זו היא שמנתקת את הקשר בין הנתבע לבין השיק, ובגינה אין לתובע זכות להיפרע מהנתבע על פי השיק. אפשר שאדם יהא אוחז כשורה בשיק שהגיע אליו לאחר מספר הסבות, אם אותו אדם מקיים את תנאי האחיזה כשורה. אולם במקרה דנן אין מדובר כלל בשיק שהוסב, אלא בשיק שהגיע אל התובע ללא שם-נפרע, והתובע הוא שמילא את שמו כנפרע. בעבר לא יכול היה אוחז כזה להיחשב אוחז כשורה, גם משום שמילוי שמו כנפרע מצביע, על פני השטר, על היותו צד "קרוב" לעסקת היסוד, אף אם בפועל לא היה כזה; וגם משום שהעדר שם הנפרע נחשב כשטר שאינו שלם ותקין על פי מראהו, ועל כן אינו מקנה אחיזה כשורה (למשל, ע"א 377/68 מטע בע"מ נ. פרל ואח', פ"ד כ"ג (1), 98). אולם גם משהתגמשה, עם השנים, האפשרות להכיר באחיזה כשורה, גם כשהטוען לה הוא הנפרע בשטר - עדיין אין אפשרות לרכוש זכות על פי שטר גנוב, או שנלקח במרמה, או שמילוי שם הנפרע ומועד הפירעון בו נעשו ללא הרשאת המושך (ע"א 640/73 גלבנק נ. עיזבון המנוח גילאי ואח', פ"ד כ"ט (2), 701). על פי הראיות שלפני, השיק נמסר לתובע על ידי רמאי, שהתחזה כבעליו וכמי שחתם עליו, כשאין מחלוקת שהתחזות זו היתה שקרית. מכאן, שכאשר מילא התובע בשיק את שמו-שלו כנפרע, ואף את מועד הפירעון - הוא עשה כן ללא הרשאתו של בעל השיק וחותמו, שהוא הנתבע דנן. בנסיבות אלה לא קמה לתובע זכות להיפרע מהנתבע על פי השיק. 12. ב"כ התובע טוען בסיכומיו כי גירסת הנתבע בדבר היות השיק "לביטחון", בעסקה שלו עם חב' לאופר, קרסה בחקירה הנגדית. איני מסכימה עם טענה זו, אך בכל מקרה אין בה כדי לשנות, לנוכח גירסתו של התובע, בדבר היותו של השיק שיק לביטחון, בעסקת היסוד של התובע-עצמו עם שקולניק ועם "בן דודו", ולאחר שהסתבר - שוב, מפי התובע עצמו - כי "בן הדוד" הוציא את השיק כשהוא כבר חתום, וכי אותו "בן דוד" לא היה הנתבע, אשר אין מחלוקת שהוא שמשך את השיק וחתם עליו. ב"כ התובע הסתמך על ע"א 1886/97 יהודה נ. זלמה (פ"ד נ"ג (1), 132; להלן: עניין יהודה), שם נפסק כי המערער (יהודה) הוא אוחז כשורה בשיק שמשכה המשיבה ומסרה אותו לאדם בשם אריק, מבלי למלא את שם הנפרע ואת הסכום. נאמר בפסק הדין כי המשיבה נהגה גם בעבר למסור לאריק שיקים מבלי למלא בהם את שם הנפרע ואת הסכום. במקרה זה מילא אריק בשיק את שמו של יהודה כנפרע, ומילא אף סכום, וכך מסר את השיק ליהודה. ביהמ"ש העליון פסק כי משמילא יהודה, מההיבט הענייני-פונקציונלי, אחר תנאי האחיזה כשורה, ולמרות ששמו נרשם בשיק כנפרע - הרי בהיותו צד רחוק, בהתייחס לעסקת היסוד שבין המשיבה (מושכת השיק) לבין אריק, הוא מתגבר על טענתה של המשיבה כלפי אריק, כי במילוי הפרטים בשיק הוא חרג מההרשאה שנתנה לו. נסיבות אלה אינן דומות כלל לנסיבות שבענייננו, כיוון שבעניין יהודה לא היתה מחלוקת שמושכת השיק מסרה אותו לאריק, מבלי שמילאה את שם הנפרע ואת הסכום (כפי שעשתה אף בעבר), ואריק מסר את השיק ליהודה, כנפרע. זה היה "קו הרצף" של "תולדות השיק", שעל פיו פסק ביהמ"ש כי יהודה הוא אוחז כשורה בשיק. בניגוד לכך, בענייננו ברור שיש נתק מוחלט בין משיכת השיק על ידי הנתבע, במסגרת עסקת היסוד שלו עם חב' לאופר; לבין מסירת השיק לידי התובע, במסגרת עסקת היסוד שלו עם שקולניק ו"בן דודו" שהתחזה במרמה כבעל השיק וכמי שחתם עליו. אמנם, היה מחדל מצד הנתבע בכך שלא הביא לעדות את יקותיאל מחב' לאופר, כדי לנסות לבדוק מה עשה יקותיאל בשיק של הנתבע, שנותר בידיו ושהיה אמור להשמידו. על כן אין לפני ראיות אם השיק סוחר על ידי יקותיאל, ללא ידיעתו של הנתבע וללא הסכמתו, כטענת ב"כ, או שמא נגנב השיק, וכיצד התגלגל לידי "בן הדוד" של שקולניק. דבר אחד ברור מתוך הראיות משני "הקצוות" של האירוע, שאינן במחלוקת (ראו בסעיף 9 לעיל), והוא: כי התובע קיבל את השיק מידי מתחזה, רמאי, שלא יכול היה להקנות לתובע כל זכות להיפרע משיק זה. בפסק הדין בעניין יהודה לא עמד לדיון שיק כזה, ועל כן אין ב"כ התובע יכול להסתמך עליו לענייננו. בנסיבות של המקרה דנן, התובע אינו "צד רחוק" לשיק שמשך הנתבע. הוא אינו כלל "צד" לשיק זה. התובע קיבל את השיק לידיו על בסיס גניבה או מרמה, שלהן היה שותף "בן הדוד" (אולי ביחד עם "שקולניק"). בנסיבות אלה, אין השיק מקנה לתובע זכות כלשהי, גם אם הוא עצמו האמין בתום לב שהשיק שייך ל"בן הדוד". 13. על פי כל האמור, אני דוחה את התביעה. בפסיקת ההוצאות התחשבתי במידה מסויימת בשיבושים שנגרמו לאורך ההליך בעטיו של הנתבע/ב"כ (כפי שעולה מהפרוטוקולים והבקשות השונות בתיק). התובע ישלם לנתבע הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. שיקים