אחריות המדינה או השב"ס על התאבדות בתא מעצר ? תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שהוגשה ע"י עזבון המנוח אשר היה כלוא בתא מעצר בהדרים ונמצא ללא רוח חיים ביום 21.8.02. כתב התביעה מתייחס לעובדת מעצרו של המנוח עד תום ההליכים (החלטה מיום 24.6.02), בגין כתב אישום שהוגש נגדו בבימ"ש מחוזי בבאר שבע (ת.פ. 8085/02 עבירות ביצוע שוד בצוותא), העברתו לתא המעצר בהדרים ביום 19.8.02 והבוקר בו נמצא תלוי בתא המעצר ביום 21.8.02. בסעיף 7 לכתב התביעה נטען לחקירה רשלנית ובלתי ממצה של הנתבעים בכל הקשור בקביעה כי המנוח התאבד. בסעיפים 8 ו- 9 לכתב התביעה, נטען להעברת נטל הראיה (דבר מסוכן והדבר מדבר בעדו). לחילופין, נטען בסעיף 10 לכתב התביעה כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מאשמתם ו/או פזיזותם ו/או רשלנותם של הנתבעים, תוך הפרת הנהלים והפרת חובה חקוקה (סעיפים 322, 325, 326, 337 ו- 338 לחוק העונשין). 2. כתב ההגנה מתייחס לטענות מקדמיות, בין השאר שיהוי ונזק ראייתי. הוכחש הנטען לעניין רצף האירועים ואחריות הנתבעים או מי מהם לאחר שהמנוח, אשר הועבר למתקן זמן קצר מאוד לפני ששם קץ לחייו בתאו ללא כל אותות מצוקה, ובכך יש כדי לנתק את הקשר הסיבתי, העובדתי והמשפטי בין התנהלות הנתבעים לבין מותו של המנוח. 3. ראיות התביעה: אמו של המנוח, תובעת 2 X X, הגישה תצהיר עדות ראשית המתייחס לנסיבות האישיות של התא המשפחתי,(אם חד הורית ובן יחיד) מעצרו של המנוח, הטענה כי היה מכור לסמים וזקוק לגמילה ומכאן כי במצבו היה על הנתבעים לנהוג באמצעי זהירות מירביים למנוע את התוצאה הטרגית. מרבית סעיפי התצהיר מנוסחים בלשון משפטית לרבות ציטוט סעיפי חוק ורק בסעיף 16 פונה המצהירה ומבקשת :"להוסיף את דברי אישית"- דברי אם המבכה את מות בנה שהיה כל עולמה. עד תביעה נוסף, מציין בתצהירו כי היה החבר הטוב של המנוח, אותו הכיר משנת 1997, מתאר בן מסור לאימו, הדואג לכל מחסורה. בחקירה נגדית נדרש להכרות בתקופה בה היה המנוח עצור, לגביה לא ידע למסור פרטים (עמ' 28 לפרו'). 4. ראיות ההגנה: ע.ה/1 הרצל עשור - מפקד אגף 1 בבית המעצר הדרים. ע.ה/2 מכמל אבו עאסי- עוזר מפקד משמרת בבית המעצר. ע.ה/3 ד"ר גנאדי לסיצה רופא כללי בשב"ס. ע.ה/4 כוכבה מונקר עובדת סוציאלית. ע.ה/5 מנחם מנקדי חוקר שאחראי על תיק החקירה. 5. ע.ה/1 הרצל עשור היה בכל הזמנים הרלבנטיים מפקד אגף 1 בבית מעצר הדרים ומתאר בתצהירו נ/1 את לוחות הזמנים. המנוח היה עצור (מעצר ימים) מיום 8.5.02 (עצור עד תום ההליכים מיום 24.6.02) בבית מעצר הנגב. לאחר שהסכים להעיד מטעם התביעה הועבר לבית המעצר הדרים, שם נקלט ביום 19.8.02 בשעה 15:05 והוחזק בתא מס' 9 יחד עם שני עצורים בני מיעוטים. העד מציין כי הוצע למנוח לעבור לתא אחר יחד עם אדם מחבר העמים הרוסי, אך הוא סרב. ביום 21.8.02 בשעה 06:05 במהלך ספירת בוקר נמצא המנוח ללא רוח חיים: "כשהוא תלוי על ידית דלת תאו באמצעות רצועת בד אשר כרך סביב צווארו." (סעיף 7 לתצהיר). נטען כי לאורך שהותו הקצרה בבית המעצר לא שידר המנוח סימני מצוקה ולא ניתן היה כלל לחשוד מהתנהגותו כי מצבו הנפשי אינו כשורה וכי ינסה לפגוע בעצמו, וכך גם בעת שהותו בבית המעצר הנגב. מהתצהיר עולה כי בעת הקליטה שוחח המנוח עם העובדת הסוציאלית ולא הוצהר כי הוא בתהליך גמילה מסמים או סובל בעיה פסיכיאטרית כלשהי. המנוח נבדק גם ע"י רופא היחידה וגם בפניו לא באה טענה לבעיה בריאותית או נפשית. ועדת חקירה שמונתה ע"י שב"ס, גבתה עדויות מהשותפים לתא המחזקות את הטענה כי המנוח לא שידר מצוקה, כך גם עולה מכל הנהלים בעת קליטתו ובהעדר חשד לפלילים או רשלנות בקיום נוהלי שב"ס, התיק נסגר והערר שהוגש ע"י ב"כ התובעים נדחה. בחקירה נגדית נדרש לנתונים לפיהם המנוח היה מכור לסמים והועבר לבית המעצר הדרים מאחר והיה אמור להעיד נגד השותפים שלו. העד מבהיר כי ישנו תהליך קליטה של בעלי מקצוע, אשר לא התרשמו כי העצור היה זקוק להשגחה: "למעט ההפרדה שבגללה הוא נמצא בהדרים ולא בנגב." (שורה 23 עמ' 15 לפרו'). במסגרת תפקידו כמנהל האגף, פעל בהתאם לנוהלים והסתמך בתצהירו על הנתונים המפורטים בדו"ח החקירה ובאשר לנתונים המתייחסים למנוח, הבהיר כי בזמנים הרלבנטיים ניתן היה להכניס תיקים עם רצועה לתא. (עמ' 17 לפרו'). 6. ע.ה/2 מכמל אבו עאסי, היה בכל הזמנים הרלבנטיים רס"ר מתחם הדרים ובהתאם לתצהירו נ/2, שימש ביום 21.8.02 עוזר קצין תורן. העד מצהיר כי במהלך הלילה ביצעו סיורים ולא נרשמו אירועים חריגים. בשעה 06:05 בעת שערך ספירת בוקר ונכנס לתא מס' 9 באגף 1, כאשר הרגיש התנגדות עם פתיחת הדלת, נהדף לאחור והבחין: "שמדובר בעצור (להלן: "המנוח") שתלה עצמו על דלת תא המעצר. השותפים שהיו עימו בתא נותרו ישנים במיטותיהם." (סעיף 5 לתצהיר). העד מתאר כיצד שיחרר את המנוח מרצועת התיק האישי שכרך סביב צווארו, לחץ על מכשיר המצוקה ובתוך שניות התייצבו סוהרים וחובשים, בוצעה החיאה והוזעק צוות מד"א ורופא. בחקירה נגדית נשאל האם היה מקום לשמירה מיוחדת ולטענתו אין זה במסגרת תפקידו, יש סמל לילה תורן שעורך ביקורת ורישום ואכן כך נעשה כמשתקף מהיומן שנכתב בזמן אמת. "... 01:00 ערכתי ביקורת באגף כולל עצורים בסיכון אובדני הכל תקין ... כל השעות מ- 00:30 עד 05:30 עד הספירה הכל תקין ..." (עמ' 19 לפרו' שורות 12-18). העד מציין כי היה קושי בפתיחת הדלת, אך לא העלה על דעתו שאסיר יתלה עצמו וחשב בתחילה שמישהו רוצה לתקוף אותו (עמ' 20 לפרו'). 7. ע.ה/3 ד"ר גנאדי לסיצה, היה בכל הזמנים הרלבנטיים רופא יחידה בבית מעצר הדרים ובתצהירו נ/3 מתייחס ליום 19.8.02 בשעה 15:05 כאשר קלט את המנוח במתקן הכליאה, ערך בדיקה רפואית, עיין במסמכים שהועברו מבית מעצר הנגב, שם לא היו הוראות מיוחדות וכך גם בבדיקה בפניו: "לא הצהיר בפני ולא טען לבעיות כלשהן בריאותיות או נפשיות" אף שציין כי בעבר סבל מאסטמה והשתמש בסמים וכאשר נשאל אם הוא מבקש להיבדק ע"י רופא נרקולוג לצורך טיפול וגמילה מסמים השיב כי אין צורך בכך. (סעיף 6 לתצהיר). הרופא מציין כי הבדיקה לא הצביעה על נתון חריג או מצוקה ולא עלה חשש שהמנוח עשוי לסכן עצמו כאשר כל המדדים היו תקינים, הוא נמצא כשיר בריאותית ולא נתגלו סימנים פסיכוטיים או אובדניים. העד מתייחס בתצהירו לצלקות וחתכים שטחיים בשתי אמות הידיים המצביעים לטענתו על נסיון אובדני שלא צלח ולמרות שלא היתה חריגה מנוהלי השב"ס, נמצא המנוח למרבה הצער בתאו ללא רוח חיים 48 שעות לאחר הבדיקה כאשר לא ניתן היה לצפות כי ישים קץ לחייו. בחקירה נגדית נדרש לתחום מומחיותו בכל הקשור בשימוש בסמים, התייחס לטופס העברת אסיר כפי שהתקבל מתא המעצר בנגב ומהתיעוד שצורף כמו גם דו"ח נתיחת הגופה עולה כי המנוח לא היה תחת השפעת תרופה עובר למותו (עמ' 23, 24 לפרו'). 8. ע.ה/4 כוכבה מונקר, היתה בכל הזמנים הרלבנטיים עובדת סוציאלית בבית מעצר הדרים, מתייחסת בתצהירה לקליטת המנוח ביום 19.8.02 והראיון שקיימה עימו, לפיו סיפר כי היה רקע של שימוש סמים לפני כשנתיים וכי אינו מצוי בגמילה פיזית או נזקק לתחליף סם, שלל קיום רקע פסיכיאטרי או אובדני או מצוקה כלשהי. בתצהיר נ/4 מדגישה העדה כי מניסיונה כמו גם מהלך הראיון שקיימה, נראה היה כי סביבת המעצר אינה זרה לו ואינה מהווה איום או אינדיקציה למסוכנות פוטנציאלית. האירוע בו נמצא המנוח פחות מ- 48 שעות לאחר שיחת הקליטה ללא רוח חיים בתאו לאחר ששם קץ לחייו - היה בלתי צפוי. בחקירה נגדית חוזרת ומבהירה כי טופס ראיון הקבלה מכיל שאלות ספציפיות אותן נשאל המנוח ולא עלה חשד כלשהו המעיד על פוטנציאל אובדני. (עמ' 24 לפרו'). 9. ע.ה/5 מנחם מנקדי היה בכל הזמנים הרלבנטיים חוקר בתחנת משטרת כפר סבא אשר הופקד על תיק החקירה שנפתח בעקבות אירוע התאבדות העציר X X בכלא הדרים. בתצהירו נ/5 על 31 סעיפיו, ישנו פרוט השתלשלות האירועים מיום בו נקלט המנוח ב- 19.8.02 בבית מעצר הדרים, נבדק ע"י רופא שב"ס ועובדת סוציאלית, חלק תא עם שני עצירים נוספים שלא היה לו קשר או הכרות קודמת איתם, ביום 21.8.02 בסביבות השעה 01:00 הלך לישון בתאו יחד עם שותפיו, סיורי הלילה לא הצביעו על אירוע חריג ובשעה 06:00 עם ספירת הבוקר, נמצא תלוי על דלת התא באמצעות רצועת תיק העשויה מבד. לא ניתן היה להבחין מחוץ לתא בגופה התלויה ורק כאשר נעשה נסיון לפתוח את התא לספירת הבוקר, נמצאה הגופה. מהחקירה עולה כי התנהלות הסוהרים והביקורת היו שגרתיות, לא היתה אינדיקציה כלשהי על מצב נפשי שהצריך השגחה וכך גם עולה מחקירת שותפיו לתא אשר העידו כי לא היתה התנהגות חריגה או מעוררת חשד. נבדקה גם הטענה כי המנוח התקשר לאמו וביקש ממנה להפקיד 150 ₪ לחשבון בנק של אחר אשר לא היה כל קשר בינו לבין מותו של המנוח (סעיפים 21-23 לתצהיר). המסקנה ממכלול הנסיבות שנבחנו ונשללו היתה חד משמעית לפיה המנוח שם קץ לחייו ולא נרצח על ידי אדם אחר (סעיף 27 לתצהיר). החקירה הועברה לפרקליטות מחוז מרכז אשר החליטה ביום 27.9.06 על סגירת התיק בהעדר אשמה פלילית וגם לאחר הגשת ערר נמצא כי היתה הצדקה לסגירת התיק והודעה על כך נמסרה לב"כ התובעים במכתב מיום 25.2.08 מטעם מינהלת תחום העררים בפרקליטות המדינה. בחקירה נגדית עומת עם כל הנתונים המפורטים בתצהירו כמו גם גירסאות שונות שבאו מפי ב"כ התובעים, אך חזר על העמדה כפי שעולה מהתצהיר על נספחיו: "מבחינתנו בהסתמך על חוו"ד, ממנה עולה כי המנוח התאבד בתאו." (עמ' 29 לפרו'). 10. ב"כ התובעים טוען בסיכומים בכתב כי היו גורמי סיכון שחייבו פיקוח בעת קליטת המנוח בבית המעצר, מצבו האישי, התמכרות לסמים ועדות כנגד שותפים לפשע ולא נבדק כיוון חקירה נוסף כגון רצח. עוד נטען כי רצועת התיק היתה בגדר "דבר מסוכן" המעביר את נטל הראיה. בסיכומי הנתבעים נטען לנזק ראייתי, תביעה שהוגשה לאחר 7 שנים כאשר על פי כל הנתונים מדובר בשהות קצרה בבית מעצר ללא התנהגות חריגה וחוו"ד פתולוג הקובע כי המנוח שם קץ לחייו ע"י תליה. על פי נוהלי שב"ס בזמנים הרלבנטיים לא היה איסור להחזיק תיק עם רצועת בד ולא היה יסוד סביר להניח כי המנוח נשא חפץ שיכול לשמש לגרימת נזק. 11. בתום שמיעת הראיות, עיון בפרוטוקול, במוצגים ובסיכומי הצדדים, אין מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית כלפי המנוח שהושם במעצר תחת משמורת הנתבעות. נדרשת הכרעה לעניין קיומה של חובת זהירות קונקרטית ובדיקת מארג הראיות לעניין היכולת לצפות את התאבדות המנוח, כאשר: "יכולת הצפיה של גורמי המשטרה כי יגרם נזק מסוג זה לעציר תלויה בעיקרה במידע קונקרטי או באינדיקציות כלשהן למצוקה נפשית בה שרוי העציר." (ראה, בין השאר, ע.א. 4241/06 בימ"ש עליון לוי נ' מ"י). חובת זהירות נקבעת על פי מבחן הציפיות, טכנית ונורמטיבית קרי האם אדם סביר היה יכול לצפות בנסיבות המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק והאם כעניין שבמדיניות אדם סביר צריך לצפות התרחשות אותו נזק. 12. בית המשפט העליון מתייחס למושכלות היסוד בפסק הדין שפורסם לאחרונה ביום 17.7.13 בע.א. 8650/08 בנימין רפאלוב נ' מ"י. "אין חולק כי מוטלת על המדינה (שרות בתי הסוהר) חובה לדאוג לשלומם וביטחונם - הפיזיים והנפשיים - של האסירים הנתונים במשמורתה ... ... המרות השלטונית הכרוכה בהחזקת אנשים במשמורת, בין במעצר ובין במאסר, מטילה על המדינה אחריות חוקתית ומינהלית לדאוג לשלומם של בני אדם המצויים במשמורתה והנתונים תחת חסותה, בהיבט הפיזי ובהיבט הנפשי. על המדינה לכבד את זכויותיו החוקיות של הנתון במשמורת - לחיים, לכבוד ולהגנת הגוף. ..." (ראה סעיף 18 לפסק הדין והאסמכתאות שם). יחד עם זאת, מובהר כי על אף קיומן של "יחסי קירבה" בין המדינה לבין האסיר/עציר, המבססים את חובת הזהירות המושגית, קיומה של חובת זהירות קונקרטית תבחן על פי מבחן הציפיות, קרי האם שלטונות בתי הסוהר יכלו לצפות מראש את התרחשות האירוע על בסיס מכלול העובדות והנסיבות. בית המשפט העליון עושה אבחנה ברורה בין המקרים בהם שלטונות הכלא צופים או חייבים לצפות התנהגות אלימה או סכנה הנשקפת לאסיר לבין מצבים בהם לא היתה כל אינדיקציה לכך. (ראה סעיף 19 לפסק הדין, תוך התייחסות למשפט משווה). 13. בדקתי, בחנתי ושקלתי את מלוא הטיעונים ולא מצאתי קיומה של תשתית ראייתית שיש בה כדי לבסס את הטענה לפיה ניתן היה לצפות את האירוע בבוקרו של יום 21.8.02. בנסיבות המייחדות את העושה והמעשה, לא שוכנעתי כי ניתן יהיה לקבוע על פי המדדים קיומה של חובת זהירות קונקרטית. "... בהתאמה מתרחבת חובתן של רשויות הכלא לגלות ערנות למצבו של האסיר ולנורות אזהרה המאותתות על קיומה של מצוקה מיוחדת - ועימה הצורך להבטיח כי שלומו הגופני והנפשי של האסיר לא ייפגע פגיעה החורגת מאמת המידה והסבירה והמידתית הראויה בנסיבות המיוחדות בהן מדובר, ובלבד ששלטונות בתי הסוהר מודעים, או צריכים להיות מודעים, להתרחשויות אלה" (סעיף 23 לפסק הדין אל מול סעיף 7 לפסק הדין בע.א. 4241/06). צערה של האם ופניות בא-כוחה לברור הנסיבות, אין בהם תחליף למימצאי החקירה שלא מצאתי להטיל בה דופי ולקביעות חוות הדעת הפתולוגית. פרק הזמן הקצוב והקצר מאז נקלט המנוח בבית המעצר, הבדיקה ע"י הרופא וראיון הקבלה של העובדת הסוציאלית - תומכים ומחזקים את מהלך האירועים לפיהם לא היה כל נתון חריג שיש בו כדי לעורר חשד לפיו מדובר בעציר המסוכן לעצמו, לא היה מידע או רמז למצוקה גם לאחר שהדברים נבדקו ונבחנו במישרין בעת הקליטה בבית המעצר. לא מצאתי חריגה ו/או סטיה מהנוהל בכל הקשור בפעילות הצוות באגף בלילה האחרון לחייו של המנוח, מציאת הגופה לפנות בוקר ואופן האירועים מרגע פתיחת דלת תא המעצר ועד לאזעקת הצוות הרפואי. חוו"ד הפתולוג ד"ר לוי מיום 25.8.02, קובעת בין השאר כי נמצאו פצעי חתך שיטחיים באמות הידיים, הדבר מתיישב עם פציעה עצמית ומחזק את המסקנה כי נעשה נסיון שלא צלח ובעקבותיו בוצע המעשה האובדני בחנק באמצעות רצועת התיק שנקשרה לסורג דלת תא המעצר. תרחישי הקיצון המועלים על ידי ב"כ התובעים לעניין האפשרות לקיומו של מניע ופגיעה מכוונת במנוח, מנותקים מהמציאות בה התרחש האירוע בזמן אמת, מהרקע והנתונים המשתקפים בתיעוד הסמוך לאירועים. שוכנעתי כי מדובר בחקירה שבוצעה במיומנות ובלא משוא פנים והגיעה לחקר האמת הן לעניין רצף האירועים והן לעניין התוצאה המצערת. 14. המסקנה הינה כי אדם סביר לא יכול היה לצפות כי המנוח ישלח יד בנפשו, לא היה מידע על נסיונות התאבדות, על מצב נפשי או מצוקה או הצהרה אובדנית ולפיכך, לא קמה חובת זהירות קונקרטית ולא התגבשה עילה בעוולת הרשלנות עקב מותו הטרגי של המנוח X X ז"ל. לא ניתן להטיל על שרות בתי הסוהר או המדינה אחריות בכך שלא מנעו את האירוע כאשר היה המנוח במשמורת בית המעצר. התביעה נדחית - בנסיבות אין צו להוצאות. מעצרבית סוהר / כלאמאסראחריות המדינהתביעות נגד המדינהשאלות משפטיותשב"ס (שירות בתי הסוהר)התאבדות