טוענים כי הפעלת משחקיה לילדים ופינת ליטוף נעשית שלא כדין וגורמת להם למטרדים, לרבות מטרדי רעש. לפיכך, התובעים עתרו בתביעה שהוגשה להורות לנתבעים להפסיק את הפעילות הבלתי חוקית המתקיימת במקום ובכלל זאת למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לקיים בשטח המיועד למגורים בנחלתם ובסככה לגידול בעלי חיים המצויה באותה נחלה, פעילות של משחקיה לילדים, צהרון לילדים, מזנון אוכל, אפיית פיתות בטאבון ופינת ליטוף. כל זאת, ללא היתר לשימוש חורג, ללא רישיון עסק, ללא היתר הפעלה כדין ותוך הפרת חובה חקוקה (העולה, בין היתר, מחוק למניעת מפגעים, חוק התכנון והבניה וחוק רישוי עסקים). עוד עתרו התובעים בכתב התביעה לחיוב הנתבעים בפיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מהפעלתו של העסק, מקיומם של המטרדים ומירידת הערך של רכושם. הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי במשק מס' 9 בתוך השטח המיועד לפעילות לא חקלאית פועל עסק ובו פינת חי המשלב פעילויות מצומצמות לילדים בגיל הרך. העסק מצוי בניהולה של הנתבעת 2. לטענת הנתבעים, קודם להקמת העסק, הם פנו לתובעים וביקשו הסכמתם לכך והתובעים נתנו את הסכמתם להקמת העסק. הנתבעים טוענים כי מדובר בפינת חי ובה כמות קטנה של בעלי חיים, אשר מתארחים בה מספר מצומצם של ילדים. מדובר בעסק אשר אינו גורם לרעש, או למטרד כלשהו. בכתב התשובה, הפנו התובעים להליכים משפטיים בבית המשפט לעניינים מקומיים באשקלון, אשר מתנהלים נגד הנתבעת 1, בגין השימוש בנכס. לעניין הטענה לפיה נתנו התובעים הסכמתם להקמת העסק, הבהירו התובעים בתשובתם כי נמסר להם שמדובר בעסק קטן המהווה פינת חי וכלל לא הבינו כי הכוונה היא להקמת עסק גדול, הומה אדם, עם משחקיה רחבת היקף אשר מדיר שינה מעיני התובעים ופוגע בשלוות חייהם. התובעים טוענים כי הוחתמו על מסמך ההסכמה בחוסר תום לב, ותוך הצגת מצג שווא. התביעה הוגשה בתחילה גם נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה וכן נגד המועצה האזורית, אולם במהלך הדיון הוסכם על מחיקת התביעה נגד גורמים אלו. לאחר שהצדדים ניסו לגשר על הפערים ביניהם, אך ללא הצלחה, הוגשו תצהירי העדות הראשית וחוות דעת המומחים מטעם הצדדים ובהמשך לכך, נשמעו העדויות בפניי. במקביל לניהול ההליך המשפטי, הגישו הצדדים עדכונים ביחס להליכי התכנון והרישוי הנוגעים לעסק המתנהל במשק הנתבעים. העדכונים שהוגשו הצביעו על כך שהנתבעים אכן מקדמים את הליכי התכנון והרישוי. לנוכח מצב הדברים בהליכים האמורים, נעשה ניסיון נוסף לגשר בין עמדות הצדדים ולהביא את הצדדים להסכמות, אולם גם זאת ללא הועיל. לפיכך, בית המשפט נדרש למתן הכרעתו בתובענה. הנתבעים העלו טענה מקדמית, הנוגעת לזכות התובע 2 להגיש התביעה נגדם. הנתבעים טענו, כי לתובע 2 אין כל מעמד כחבר באגודה השיתופית במושב ולפיכך, אינו בעל זכויות במשק ואינו זכאי להגיש התביעה נגדם. אין מחלוקת כי התובע 2 ובני משפחתו מתגוררים במשק 10. עצם מגוריו של התובע במקום, מקנה לו את הזכות להגשת תביעה כמי שמחזיק בנכס. גם מי שאינו בעלים של זכויות בנכס, אך מתגורר בו כדין, זכאי להגיש תביעה נגד מי שגורם לו לנזקים, כתוצאה מאופן השימוש בנכס סמוך, כגון בגין מטרדי רעש או הפעלת עסק בלתי חוקי. (עם זאת יוער, ככל שנטען לנזק בגין ירידת ערך הרכוש, הרי שיש לבחון, לצורך זה, גם את טיב הזכויות שיש לתובע בנכס). התובע 2 הוכיח בראיות שהוגשו, כי בהמשך להיותו היורש של זכויות התובעת 1 במשק, הוא רכש את מלוא הזכויות במשק. לפיכך, לתובע 2 נתונה זכות התביעה, גם נוכח היותו בעל הזכויות במשק. בין הצדדים והאגודה השיתופית של מושב נווה מבטח מתנהל בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע הליך ביחס לקבלתו של התובע 2 כחבר אגודה במושב (ת.א. 3871-09-12). ככל שהדברים נוגעים לשאלת זכותו של התובע 2 להגיש התביעה בתיק זה על יסוד העילות המפורטות בה, הרי שאין בהליך האמור כדי להעלות או להוריד. כמפורט לעיל, התביעה מבוססת על היותו של התובע 2 המחזיק והבעלים של הזכויות במשק מס' 10. השאלה, האם הינו גם חבר באגודה השיתופית באותו מושב, אינה רלבנטית ליכולתו של התובע 2 להגיש תביעתו בגין העילות המפורטות בתביעתו. (אולם, גם בהקשר זה יש לחזור ולהעיר, כי בכל הנוגע לטענה לפגיעה כלכלית בזכויות, יש לבחון את טיב הזכויות, ולו לצורך הערכת הפגיעה). הנתבעים טענו, כי קודם להקמת העסק, הם פנו לתובעים וביקשו הסכמתם לכך והתובעים נתנו את הסכמתם להקמת העסק. בחינת הראיות שהוגשו בסוגיה זו מלמדת, כי הסכמת התובע 2 להפעלת העסק היתה למתכונת מצומצמת בלבד ולא למתכונת כפי שהופעלה בפועל או כזו שהוגדרה במסמכי התכנית התלויה ועומדת. היינו, התובע 2 לא נתן הסכמתו להפעלת העסק כפי שנעשתה בפועל או כפי שהנתבעים מבקשים להפעילו במסגרת הבקשות שהוגשו לקבלת רישיונות והיתרים. על כן, התובע אינו מנוע להעלות טענות ביחס להפעלת העסק. כך או כך, התובע אינו מנוע להעלות טענות ביחס למטרדים הנובעים מהעסק המופעל על ידי הנתבעים. בחינת הראיות שהוגשו מלמדת, כי דין התביעה להתקבל, לפחות בכל הנוגע לקיומה של הפרת חובה חקוקה מצד הנתבעים. מהראיות שהוגשו עולה, כי מהלך תקופה בת מספר שנים, מופעל במשק הנתבעים עסק וזאת ללא היתרים ורישיונות כדין. על רקע זה, הוגש לבית המשפט לעניינים מקומיים באשקלון (תיק עמק 643/09) כתב אישום נגד הנתבעת 1, בגין עבודות ובניה בתחום המשק, אשר נועדו לצורך הפעלתו של העסק. כמפורט בכתב האישום, נעשה בנכס שימוש לפעילויות לילדים הכוללות משחקיה, פינות ליטוף והאכלה של בעלי חיים, טאבון, מזנון, קייטנה, ימי הולדת, מסיבות וכנסים. בכתב האישום נטען, כי הבניה בתחום המשק לצורך הפעלת העסק, נעשתה ללא היתר כדין. הפעילות שנערכה בתחום המשק, נעשתה בניגוד לתוכנית החלה במשק ליעוד חקלאי וללא היתר כדין. לפיכך, יוחסו לנתבעת 1 עבירות של ביצוע עבודות בניה ללא היתר ושימוש במקרקעין ללא היתר. במסגרת הדיון שנערך בהליך האמור, הודתה הנתבעת 1 בעבירות המפורטות לעיל והוטל עליה קנס כספי. כמו כן, ניתן צו הריסה וצו הפסקת שימוש אשר תוקפו נקבע למועד נדחה. הנתבעת 1 הגישה לבית המשפט לעניינים מקומיים בקשות לדחיית מועד כניסתם לתוקף של צווי ההריסה והפסקת השימוש. בהחלטות שניתנו על ידי בית המשפט, נעתר בית המשפט לבקשות שהוגשו והורה על דחיית מועד כניסתם לתוקף של הצווים. הנה כי כן, נוכח הכרעת הדין שניתנה בהליך האמור ולמעשה, בהעדר מחלוקת בין הצדדים לגבי כך שבניית הסככה וכן הפעלת העסק במתחם נעשו לא היתרים וללא רישיון עסק כדין, מתקיים הרכיב הראשון בקיומה של עוולת הפרת חובה חקוקה. בשים לב להוראות החיקוק שהופרו, העולות מחוק התכנון והבניה ומחוק רישוי עסקים, אשר נועדו, בין היתר, גם להגן על מי שמתגורר בסמוך לבניה ולפעילות שנערכה במשק הנתבעים, לרבות על התובע ובני משפחתו, הרי שמתקיים גם הרכיב הנוסף הנדרש לקיומה של עוולת הפרת חובה חקוקה. הראיות שהובאו על ידי התובע הצביעו על כך, שהפעלת העסק במשק הנתבעים גרמה לו להפרעה ולאי נוחות בכל הנוגע לשימוש הרגיל והסביר במקום מגוריו, הסמוך למקום. התובע זכאי לפיצוי בגין אותו נזק שנגרם לו כתוצאה מקיומה של פעילות שאינה כדין, במשק הנתבעים. זכאותו של התובע לפיצוי נמשכת לאורך התקופה אשר במהלכה המשיך העסק האמור לפעול, מבלי שניתנו לו כלל ההיתרים והרישיונות. התובע עותר גם למתן צו מניעה אשר יאסור על הנתבעים לקיים בשטח המיועד למגורים בנחלתם ובסככה לגידול בעלי חיים המצויה באותה נחלה, פעילות של משחקיה לילדים, צהרון לילדים, מזנון אוכל, אפיית פיתות בטאבון ופינת ליטוף. חלק מהשיקולים שעל בית המשפט לבחון, בעת בחינת הסעד המבוקש לצו מניעה, שונים מאלו שעומדים ביסוד מתן סעד של פיצויים, בגין קיומה של עוולה בנזיקין. האבחנה בין השיקולים הנדרשים נובעת ממהותם השונה של הסעדים. סעד הפיצויים נובע מנזקי התובע ובני משפחתו בגין תקופת העבר ואילו צו המניעה צופה פני עתיד. על אף שקיומה של עוולה בנזיקין בעבר מהווה רכיב במכלול השיקולים למתן צו מניעה, הרי שבהקשר זה ישנה חשיבות רבה לבחינת מצב הדברים העדכני. כמפורט לעיל, בית המשפט לעניינים מקומיים, אשר דן בבניית הסככה ובהפעלת העסק במשק הנתבעים, הורה על מתן צווי הריסה והפסקת השימוש, אולם מועד כניסתם לתוקף של צווים אלו נדחה למועד עתידי. בינתיים, הנתבעים הגישו לוועדה המחוזית לתכנון ובניה בקשה לאישור תוכנית הכוללת שימוש לפעילות לא חקלאית (פל"ח). בין היתר, הוסיפה התוכנית פעילויות הכוללות מבנה, מתקנים, משחקים, פינת ישיבה, חניה ושירותים לבאי המקום. הוועדה המחוזית דנה בבקשת הנתבעים לאישור התוכנית ובהתנגדות התובעים לבקשה האמורה. בהחלטה שניתנה ביום 7.4.13, בישיבת וועדת המשנה להתנגדויות, במסגרתה דנה הוועדה בהתנגדות התובעים לתוכנית, אושרה התוכנית כפוף לתיקונים שונים אשר פורטו בהחלטה האמורה. ההחלטה שניתנה במסגרת הדיון בהליכי התכנון, מתייחסת לחוות דעת אקוסטית ולעמדת המשרד להגנת הסביבה בנושא הרעש. בהתאם לחוות הדעת האמורה, הגיעה הוועדה לכלל מסקנה כי אכן מפלס הרעש העלול להתקבל מהפעילות המתוכננת עולה על מפלסי הרעש הקבועים במדיניות המשרד להגנת הסביבה. אשר על כן, לאחר שנשקלו הפרמטרים שעלול להיות בהם מטרד כתוצאה מהפעילות המתוכננת, החליטה הוועדה לקבל את התנגדות התובעים בחלקה, ולהורות על תיקון התוכנית בהתאם לחוות הדעת המשרד להגנת הסביבה. בנוסף, הוועדה הורתה כי בגוף התוכנית ייקבע כי הפעילות, בכל מצב נתון, תוגבל להיקף מירבי של 50 איש בלבד (ילדים + מלווים). בנוסף נקבע, כי יש להגיש נספח תנועה אשר במסגרתו תוסדר חניה על פי התקן הנדרש, לאורך הדרך המקומית הגובלת במגרש, בנוסף ל- 4 מקומות חניה המיועדים לפעילות זו בתחום המגרש. התובעים הגישו למועצה הארצית לתכנון ובניה בקשה למתן רשות ערר על החלטת הוועדה המחוזית. ממכתבו של הממונה על מחוז הדרום מיום 3.6.13, עולה כי הבקשה נדחתה. בין היתר צוין, כי אימוץ המלצות המשרד להגנת הסביבה נועד על מנת לאזן בין הרצון לאפשר פעילות לא חקלאית, המבוקשת בתוכנית, לבין צמצום הפגיעה בשכנים הסובבים. ההליכים המשפטיים בין הצדדים נמשכו גם לאחר מתן ההחלטה האמורה. התובעים הגישו לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע עתירה מנהלית, במסגרתה ביקשו לבטל את ההחלטה שלא ליתן להם רשות לערור למועצה הארצית לתכנון ובניה (עת"מ 47806-07-13). לאחרונה, נתקבל עדכון, ממנו עלה כי במסגרת הדיון שנערך בעתירה, התובעים הסכימו למחיקת עתירתם. בחודש 8/13, ככל הנראה על יסוד החלטת הוועדה המחוזית לאישור התכנית (בכפוף לתנאים), ניתנו לנתבעים רישיונות עסק זמניים לגידול ואחזקת בעלי חיים, פינת חי, מתקני שעשועים וקיוסק. במסגרת רישיונות העסק הזמניים, נקבע כי אלו כפופים לאישור בתוקף משירותי הכבאות, לתנאים של איגוד ערים לאיכות הסביבה ולקיום חוקי העזר בדבר ניקיון ושפכים. הנתבעים לא הגישו את האישורים האמורים, אשר מהווים חלק מתנאי רישיון העסק, וספק רב אם בשלב זה יש בידיהם את כלל האישורים כאמור. כעולה מהמפורט לעיל, הנתבעים הפעילו ומפעילים בתחום משק מס' 9 במושב עסק, אשר עד כה פועל שלא כדין. ככל שהדברים נוגעים להוראות חוק התכנון והבניה, הרי שהשימוש בעסק נעשה במשך תקופה ארוכה שלא כדין. ודאי שכך היה המצב קודם לאישורה של התכנית בוועדה המחוזית, שעה שהעסק פעל תוך ביצוע בניה שלא בהיתר והשימוש שנעשה היה שימוש המנוגד לתכנית החלה (שקבעה שימוש חקלאי בלבד). על רקע זה כאמור, אף הורשעה הנתבעת 1 בעבירות לפי חוק התכנון והבניה. גם לאחר אישור התכנית על ידי הוועדה המחוזית, עדיין נדרשים הנתבעים להליכי קבלת היתר, ובכלל זאת עמידה בתנאים שנקבעו בתכנית. הליכים אלו טרם הושלמו, כאשר עצם אישורה של התכנית יכול לשמש כבסיס לדיון במתן ההיתר, אך אינו מהווה תחליף לכך. אין מקום או צורך להכריע בשלב זה במחלוקת בין הצדדים, בשאלה האם מצב הדברים הקיים מצריך עדיין הגשת בקשה לשימוש חורג בקרקע חקלאית, כפי טענת התובע, או שמא די בבקשה לאישור פעילות לא חקלאית (פל"ח) בהתאם לתוכניות המאושרות, כפי טענת הנתבעים. כך או כך, אין מחלוקת כי מלוא ההליכים להכשרת הבניה והפעילות הנערכת במשק הנתבעים, טרם הסתיימו, והמחלוקת נוגעת רק למסלול להמשך ההליכים (אשר ודאי משפיע על סיכויי ההליך, נוכח התנגדותו הצפויה של התובע). עד למועד בו נתקבלו בידי הנתבעים רישיונות עסק זמניים, הרי שהפעלתו של העסק במשק מס' 9 נעשתה גם בניגוד לחוק רישוי עסקים. אף שחלו התפתחויות בכל הנוגע להליכי התכנון והרישוי, ואף ניתנו לאחרונה רישיונות עסק זמניים, הרי שעדיין אין מדובר בפעילות התואמת באופן מלא את הדין, שכן רישיונות העסק ניתנו בכפוף לתנאים ולקבלת אישורים, אשר ניתן להבין כי טרם התקיימו במלואם. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שבינתיים חל שינוי של ממש בטיבה ובחומרתה של החריגה מהוראות החוק, אשר בתחילה היתה מהותית, ומנוגדת להוראות התכנית החלה במקום שייעדה את השימוש למגורים ולחקלאות בלבד. נוכח העובדה, כי התנהגות הנתבעים עלתה כדי ביצוע עוולת הפרת חובה חקוקה, שכן כאמור החיקוקים אשר הופרו על ידיהם, נחקקו גם לטובת מי שמתגורר והינו הבעלים של נכסים גובלים, דוגמת התובע 2 ובני משפחתו, והעובדה כי פעילות הנתבעים גרמה לתובעים לנזק, יהיה מקום לבחון את היקפו וטיבו של הנזק הנטען. התובע ביסס תביעתו גם על טענה בדבר קיומם של מפגעים, לרבות מפגעי רעש, בניגוד לחוק למניעת מפגעים ועל יסוד זאת טען גם לפיצוי בגין עוולות מטרד ליחיד. בקשר לכך, הצביע התובע על פרסומים הנוגעים להפעלת צהרון, עריכת ימי הולדת, מסיבות, וכן פינת ליטוף במקום. כמו כן, התובע צרף לתצהירו תצלומים של אוטובוסים המגיעים למקום, ובהם ילדים רבים. התובע תמך תביעתו בשתי חוות דעת של מומחה בתחום הרעש. המומחה תאר בחוות דעתו את הפעילות במשק הנתבעים (כולל תצלומים) והתייחס למפלס הרעש המירבי המותר לפי התקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), תש"ן-1990 (להלן - תקנות רעש בלתי סביר). כן התייחס המומחה לקולות החיות המגיעים לביתם של התובעים, ולקיומו של רעש המנוגד לתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), תשנ"ג-1992 (להלן - תקנות מניעת רעש). מסקנת המומחה בחוות דעתו היתה, כי נוכח תוצאות מדידת הרעש שערך בבית המגורים של התובעים, מפלסי רעש המשחקייה המגיעים ממשק הנתבעים חורגים ממפלסי הרעש המרביים המותרים לרעש שמשכו מעל 9 שעות בשעות היום. כמו כן, המומחה סבור כי קולות החיות חורגים מהמותר לפי תקנות מניעת רעש. בחינת מהלך הדברים בנוגע להפעלתו של העסק במתחם, נוכח הראיות שהובאו על ידי התובעים, מצביעה על כך כי במספר לא מבוטל של פעמים, אכן גרמה הפעלת העסק במקום למטרד לתובע ובני משפחתו. כל זאת, על רקע היקף הפעילות, לרבות מספרם של כלי הרכב שהגיעו למקום. כך גם נגרם מטרד הנובע ממספרם הרב של הילדים, שהגיעו בחלק מהמקרים למקום, וכן נוכח הרעש שנוצר בשל הפעילות במקום, אשר עלה מספר פעמים גם כדי רעש בלתי סביר, העומד בניגוד לתקנות רעש בלתי סביר. גם קולות החיות חרג, לעתים, מהמותר לפי תקנות מניעת רעש. עיקר הנזק נעוץ בטרדה ובעוגמת הנפש שנגרמה לתובע ובני משפחתו בגין הפעלת העסק והמשתמע מכך. אין מקום להפריד בין שיעור הנזק שנגרם בגין כל אחת מהעילות השונות שנמצא שהתקיימו שכן מדובר בנזק אחד. התובע טען גם לנזקים כספיים וכלכליים, הנובעים מירידת הערך של שווי הזכויות בנכס. בקשר לכך, תמך התובע את תביעתו בחוות דעת של שמאית מקרקעין. לעמדת השמאית בחוות דעתה, בשל קיומו של המטרד מהבית השכן, חלה ירידת ערך של הכנס בשיעור של כ-5% משווי הנכס, היינו בסך של כ- 140,000 ₪. אני מקבל את עמדת השמאית, לפיה קיומו של מטרד מתמשך, המתקיים בניגוד לדין, מביא לירידת ערך של שווי הזכויות בנכס. אולם, פיצוי בגין ירידת הערך יינתן רק מקום שבו צפויה ירידת הערך לגרום לנזק כספי בפועל. במקרה זה, ככל שהדברים נוגעים לתקופת העבר, לא נגרם לתובע כל נזק כספי, הנוגע לשווי הנכס. נהפוך הוא, התובע קיבל בירושה מחצית הזכויות בנכס ובהמשך לכך, רכש את המחצית הנוספת מאחיו. כלומר, מכירת זכויות התובע כלל לא עמדה על הפרק, ולא נטען לכך, ולפיכך לא נגרם נזק. ככל שהדברים נוגעים לעתיד, הרי שיכולה להתקיים ירידת ערך המצדיקה פיצוי, רק אם המטרד העולה מחוק למניעת מפגעים ימשיך או אם הפעילות הנובעת מהפעלת העסק, תמשיך להיות בלתי חוקית. במידה וצפוי כי מטרד הנובע מפעילות נמשכת בעסק הסמוך לבית מגורים, ימשיך להתקיים, יהיה בכך להוות בסיס לפיצוי בגין ירידת ערך הנכס. אולם, אם אותו מטרד, אשר עוצמתו יכולה להצדיק פיצוי, צפוי להיפסק או להפוך לנדיר, לא מתקיים בסיס לפסיקת פיצוי בגין ירידת ערך. במקרה שלפנינו, הוכח קיומם של מטרדים שונים לרבות רעש בלתי סביר, לגבי מספר אירועים ובתקופות מסוימות. אין מדובר במטרדים המתקיימים באופן רציף, ללא הפסקה, ובעוצמה דומה. מכל מקום, באשר לעתיד, כפי שיפורט להלן בכל הנוגע לבחינת שאלת מתן צו מניעה על יסוד טענת המטרד, מצב הדברים הנוכחי והתנאים שנקבעו על ידי הרשויות (התכנון והרישוי) בנוגע למתכונת הפעלת העסק, מבטיחים (בכפוף לעמידה בתנאים) מניעת מטרדים, לרבות רעש בלתי סביר. באשר לעצם קיומה של פעילות במשק, בהפעלת פינת חי ובהגעתם של קבוצות ילדים למקום, זו בפני עצמה אינה עולה כדי מטרד, אולם מהווה פגיעה בערך הנכס. ברור, כי קיים הבדל בין שוויו של בית מגורים המצוי ליד בית מגורים אחר ובין שוויו של בית מגורים המצוי ליד עסק של קייטנה, מתחם ליטוף או פינת חי. אולם, שעה שהפעלתו של העסק הסמוך הינה כדין, לא קיימת עילת תביעה לפיצוי בגין ירידת ערך הנובעת מעצם הפעלת העסק. מאידך, במידה ואותו עסק פועל לאורך זמן וימשיך לפעול בעתיד, שלא כדין, לרבות לתקופה עתידית שבה עשוי בעל הזכויות בבית המגורים לבקש למכור את זכויותיו, תהיה הפגיעה בשווי הזכויות הנגרמת כתוצאה מקיומה של פעילות בלתי חוקית - ברת פיצוי כספי. במצב דברים אשר בו עתיד העסק המופעל על ידי הנתבעים לקבל הכשר חוקי, לא תעמוד לתובע עילת תביעה בגין ירידת ערך הנכס בשל עצם קיומו והפעלתו של העסק. במצב דברים כזה, ככל שקיימת ירידת ערך, הרי שזו נובעת, בסופו של דבר, מאישור התכנית הסטטוטורית. ירידת ערך כאמור, אינה מקנה זכות לפיצוי בתביעה אזרחית המוגשת נגד מי שפועל בהתאם לתכנית ומקומה להיבחן במסגרת שנקבעה לכך ובתנאים הקבועים בחוק התכנון והבניה. במידה והעסק לא יקבל את מלוא ההיתרים והרישיונות ולא יעמוד בתנאים שנקבעו להם, הרי שיהיה על הנתבעים להפסיק הפעילות בו, ואזי לא תגרם ירידת הערך הנובעת מהפעלת עסק שלא כדין. הנה כי כן, לתובע לא נגרם נזק כספי ובשלב זה, נוכח מצב הדברים הקיים והצפי להמשך הדברים, נזקיו הכספיים הנטענים אינם ברי פיצוי בתביעה זו. התובע ובני משפחתו סבלו מטרדה ועוגמת נפש הנובעת מקיומם של מטרדים, לרבות מטרדי רעש, במקרים ובאירועים מסוימים, וכן מפעילותו הנמשכת של העסק שלא כדין. עוגמת נפש זו מהווה נזק שאינו ממוני המצדיק פיצוי, בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט. לעניין שיעור הנזק, יש לתת את הדעת לתקופה בה העסק פועל, ולשילוב של הפרת חובה חקוקה ומטרדי רעש, כאשר מטרדי הרעש היו במקרים שונים, אך אין מדובר באופן קבוע ובתדירות. מסגרת הדיון בתובענה לא נעצרה במועד שבו הוגשה התביעה, וחזית המחלוקת בין הצדדים המשיכה לכלל פרק הזמן שחלף ממועד הגשת התביעה ועד למועד מתן פסק הדין, לרבות עדכונים וטיעונים שהוגשו אף לאחר הגשת הסיכומים. בשים לב למכלול הנסיבות, אני מוצא לנכון להעמיד את הפיצוי המגיע לתובע מהנתבעים, בגין התקופה שחלפה ממועד תחילת פעילות העסק ועד למועד מתן פסק הדין, על סך 60,000 ₪. כמפורט לעיל, עתירתו של התובע למתן צווי מניעה, מבוססת הן על קיומה של עוולת הפרת חובה חקוקה והן על קיומם של מטרדים לרבות מטרדי רעש. בחינת מסכת הראיות שהובאה בפני בית המשפט, על רקע מהלך הדברים בהליכי התכנון והרישוי, מלמדת כי השיקולים הנוגעים לקיומם של מטרדים, לרבות מטרדי רעש, נלקחו בחשבון על ידי גורמי התכנון, בעת הדיון בתכנית. ממילא, לצורך עמידה בהוראות התכנית וקבלת ההיתרים והרישיונות יהיה על הנתבעים לעמוד בתנאים שנקבעו, הכוללים שורה של דרישות ביחס להיקף הפעילות וכיוצא מכך לעוצמת הרעש שעלולה להגיע מהמקום. לפיכך, ככל שהנתבעים יעמדו בתנאים שנקבעו על ידי הרשויות לצרכי קבלת ההיתרים ועמידה בתנאי הרישיון, סביר להניח כי לא יחזרו מטרדי הרעש, בעוצמה המנוגדת לתקנות מניעת רעש ולתקנות רעש בלתי סביר ואף לא יווצרו מטרדים המנוגדים לחוק. לכן, די לקבוע כי על הנתבעים לעמוד בהוראות התכנית שאושרה ובכלל התנאים שנקבעו וייקבעו לצורך קבלת היתרים ורישיונות עסק. בכך נוצרת "הרמוניה" בין ההיבט הנוגע לחוקיות הפעלת העסק לפי חוקי התכנון והבניה ורישוי העסקים וההיבט הנוגע לקיומם של מטרדים, לרבות לפי תקנות הרעש. מובן, כי אם יסתבר, שגם בעת הפעלת העסק בהתאם להיתרים ולרישיונות ולתנאים שנקבעו להם, עדיין יגיע מהמשק של הנתבעים אל מגורי התובע ובני משפחתו רעש, המנוגד לתקנות מניעת רעש ותקנות רעש בלתי סביר, יהיה בידי התובע לתבוע פיצוי וכן לעתור להפסקתו. אפשרות זו, אינה מספקת לצורך מתן צו מניעה, ודי בסעדים החלופיים אשר יעמדו לרשות התובע, במקרה הצורך. צו המניעה שיינתן בהתאם לבקשת התובע, נועד למנוע קיומה של פעילות שאינה כדין, בין לפי חוק התכנון והבניה ובין לפי חוק רישוי עסקים, והוא אינו כולל הגדרה קונקרטית לעניין קיומו של מטרד ובכלל זאת עוצמת הרעש, וזאת מתוך נקודת המוצא לפיה הסדרת הפעילות במסגרת קבלת ההיתרים ורישיונות עסק, כוללת בחובה גם את מניעת המטרדים והרעש. לסיכום: על הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובע בתשלום סך של 60,000 ₪. ניתן צו האוסר על הנתבעים לקיים בשטח הנחלה של משק 9 ובכלל זאת בסככה לגידול בעלי חיים המצויה באותה נחלה, פעילות של משחקיה לילדים, צהרון לילדים, מזנון אוכל, אפיית פיתות בטאבון ופינת ליטוף, מבלי שיש בידיהם את מלוא ההיתרים והרישיונות הנדרשים לפי חוק התכנון והבניה וחוק רישוי עסקים. באיזון הראוי, מועד כניסתו לתוקף של הצו האוסר על הפעלת העסק ללא שיש בידי הנתבעים מלוא ההיתרים והרישיונות, יידחה לפרק זמן של 6 חודשים ממועד מתן פסק הדין. יובהר, כי אין בדחיית מועד כניסתו של הצו לתוקף כדי להכשיר פעילות כלשהי במשק הנתבעים, ככל שזו לא תעלה בקנה אחד עם הוראות הדין או כדי לגרוע מתוקפו של הצו שכבר ניתן על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים. הנתבעים יישאו בתשלום הוצאות התובע בהליך זה, לרבות בגין אגרת המשפט וחוות דעת המומחים, וכן בתשלום שכ"ט עו"ד של התובע, בסך של 23,600 ₪. הסכומים האמורים לעיל ישולמו תוך 30 יום. קטיניםמטרדמטרד רעששאלות משפטיות