תביעת שיבוב שהוגשה על יסוד הסכם בין הצדדים, על פיו התחייבו הנתבעות לפצות את התובע באותם מקרים שבהן הן אחראיות לפצות נפגעים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן - "ההסכם"). סכום התביעה על פי המפורט בכתב התביעה עמד על 264,285 ₪, 55% מהגמלאות ששולמו לנפגע, בתוספת הריבית ההסכמית עד יום התביעה. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, הנתבעות הגישו בקשה למחיקת כותרת ולמתן רשות להתגונן וביום 16.2.10 ניתנה להן רשות להתגונן. בעבר הוגשה תביעתו של התובע נגד הנתבעות בגין תגמולים ששילם לנפגע, ונדונה בת"א 5419/05. התביעה האמורה נמחקה מחמת חוסר מעש, והוגשה בשנית בתיק שבפני. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שביום 3.6.98 נפגע מר מ. ד. (להלן- "הנפגע") בתאונת דרכים כנהג ברכב שהיה מבוטח על ידי הנתבעות. אין גם מחלוקת על כך שקיים כיסוי ביטוחי לתאונה, ועל כך שהמוסד לביטוח לאומי שילם לנפגע גמלאות עד יום פטירתו ביולי 2008. הצדדים חלוקים ביניהם בשלוש שאלות: האם מדובר בתאונת עבודה; האם קיים קשר סיבתי בין הנכות שבגינה שולמו לנפגע תשלומי הגמלאות לבין התאונה; והאם רשאי התובע לתבוע מהנתבעות שיבוב בגין תגמולים ששילם לנפגע לאחר החתימה על הסכם הפשרה בתביעת הפיצויים, שכן על פי הנטען, לא נוכו התשלומים האמורים מהפיצוי ששולם לנפגע, וזאת על יסוד המצגים שהוצגו על ידי הנפגע. תביעת הפיצויים של הנפגע הנפגע תבע את נתבעת 1 בת.א. 17416/00 (שלום חיפה) בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה, מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "תביעת הפיצויים"). במסגרת תביעת הפיצויים מונו שני מומחים רפואיים. פרופ' י' גרושוביץ', מומחה בתחום הנוירוכירורגיה, קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין מגבלה קלה בתנועות הצוואר, לפי פרט 37(5)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התוספת לתקנות"); וכן נכות בשיעור של 20% בהתאם לפרט 29(2)(א) לתוספת לתקנות, בגין חולשה ספסטית בגפיים. ד"ר אהרון לוריא, מומחה בתחום האורולוגיה, קבע כי לא נותרה לנפגע בעקבות התאונה נכות בתחום זה. סך הנכות המשוקללת שנקבעה לנפגע בתביעת הפיצויים הייתה 28%. ביום 17.8.05 נחתם בין הנפגע לבין נתבעת 1 הסכם פשרה (להלן- "הסכם הפיצויים"), ולפיו שולם לנפגע פיצוי בסך של 200,000 ₪ מעבר לתגמולים ששולמו לו על ידי המוסד לביטוח לאומי. תאונת עבודה תמצית טענות הצדדים התובע טען בסיכומיו כי התאונה שאירעה לנפגע אינה "תאונת עבודה" או "תאונה שאירעה במהלך העבודה". התובע הפנה לכך שלאחר התאונה לא פנה הנפגע לענף נפגעי עבודה, פנייתו הראשונה למוסד לביטוח לאומי הייתה כשנתיים לאחר התאונה, במסגרת תביעה לנכות כללית. עוד הסתמך התובע על כך שמעולם לא צוין שהתאונה הינה תאונת עבודה: לא בדיון מהדיונים שהתקיימו בפני הוועדות הרפואיות; לא במסמכי התביעות שהגיש הנפגע; אף לא בתביעת הפיצויים או בטופס הודעת הנפגע לחברת הביטוח אודות התאונה. לא זו אף זו. בהסכם הפיצויים שנחתם בין הנפגע לבין נתבעת 1, הצהיר הנפגע במפורש כי התאונה אינה תאונת עבודה (סעיף 4 להסכם הפיצויים). לטענת התובע, לא הביאו הנתבעות כל ראיה הסותרת את דברי הנפגע לפיהם לא אירעה תאונת הדרכים במסגרת העבודה, וכי באותו היום היה הנפגע בחופשה. זאת ועוד, לא הובאה כל ראייה באשר לבעלות ברכב, וביתר דיוק, באשר לכך שהרכב היה בבעלותו של הנפגע. התובע הוסיף כי דרישת השיבוב נשלחה לנתבעות עוד ביום 18.5.05, ואף שהן לא פרעו את חובן בהתאם לדרישה, הטענה לכך שהתאונה הייתה תאונת עבודה נטענה לראשונה רק בשלהי שנת 2009 ולפיכך מדובר בגרסה כבושה שיש לדחותה. התובע הוסיף וטען כי דרישת השיבוב נשלחה לנתבעות עוד בשנת 2005, וככל שהנתבעות עדיין סברו שמדובר בתאונת עבודה, עמדו לרשותן שלוש שנים עד פטירתו של הנפגע על מנת ללבן עמו את הסוגיה. התובע התייחס לדוח החקירה שערך מר יוסף כ"ץ, שעליו ביססו הנתבעות את טענתן לכך שהתאונה הייתה תאונת עבודה, וטען שמדובר בראיה שאינה קבילה כיוון שדוח החקירה לא הוגש באמצעות עורכו, אף לא הוגש תצהיר של כותב הדוח. נטען שבדוח עצמו נאמר כי הוא אינו משקף את כל השיחות שהיו לחוקר עם הנפגע וכי "בצענו תמלול קטעים רלוונטיים מקלטת החקירה של התובע מ. ד.". התובע ציין כי הדוח נערך לאחר שחלפה למעלה משנה מפניית הנפגע לענף נכות כללית, וזמן רב לאחר שנמסרה גרסתו הראשונה של הנפגע. אשר לתצהיריהם של מר משה רוזנטל ושל מר עודד ליזרוביץ טען התובע כי מדובר בעדות שמיעה. הנתבעות טענו מנגד כי התאונה הייתה תאונת עבודה, שאירעה במהלך העבודה, וברכבו של הנפגע, ולפיכך, בהתאם להוראות ההסכם, אין לתובע זכות שיבוב. עוד טענו כי לאחר שהנפגע נפטר, לא ניתן להזמינו לעדות בעניין זה ואין מנוס מלהסתפק במסמכים הקיימים. לטענתן יש לזקוף את העדר האפשרות לזמן את הנפגע לעדות לחובת התובע, אשר הגיש את התביעה בשיהוי ניכר. הנתבעות הוסיפו כי בתצהיר חוקר אשר שוחח עם הנפגע ביום 24.6.98 ציין הנפגע שהתאונה אירעה במהלך עבודתו כצלם עיתונות עצמאי בעיתון "קול העמק והגליל", בעת שנסע ממערכת העיתון לביתו להביא חומרים למערכת. הרכב שבו נסע הנפגע היה רכב שבבעלותו. הנתבעות הוסיפו וטענו כי עדות נפטר הינה חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, וכי עדות האלמנה הינה "רס גסטה". לטענת הנתבעות, לפי הפסיקה במצב שבו הנפגע מקבל קצבת נכות כללית על אף זכאותו לקבלת קצבת נכות מעבודה, ולו הוא היה מקבל קצבת נכות מעבודה חברת הביטוח הייתה פטורה משיפוי התובע על גמלה זו הרי שהיא פטורה אף משיפוי התובע בגין קצבת נכות כללית. ראיות לכתב התביעה צורפו הסכם הפיצויים וכתב קבלה ושחרור שנערכו בין הנפגע לנתבעת 1 ביום 17.8.05 במסגרת תביעת הפיצויים. בסעיף 4 לכתב הקבלה והשחרור הצהיר הנפגע "אני מצהיר בזאת באופן חד משמעי ושאינו משתמע לשתי פנים כי התאונה מיום 3.6.98 נשוא ת.א. 17416/00 איננה תאונת עבודה, לא ארעה במהלך עבודה, לא בדרך לעבודה ולא ממנה וללא כל זיקה לעבודה. על כן אני מצהיר באופן חד משמעי כי לא פניתי מעולם למל"ל לענף נפגעי עבודה בגין התאונה הנ"ל ואני מתחייב בזאת באופן מפורש כי לא אפנה גם בעתיד לענף נפגעי עבודה במל"ל בגין תאונה זו." התובע צירף לסיכומיו גם את תחשיב הנזק שהגיש הנפגע בתביעת הפיצויים. בסעיף 2.א. נאמר "התאונה אינה תאונת עבודה, היא אירעה במהלך נסיעה פרטית ביום בו התובע כלל לא עבד, התובע חזר מקניון לב העיר לאחר שערך קניות.". מר משה רוזנטל, חוקר פרטי אשר עבד במועד הרלוונטי כחוקר ב"הילה חקירות", הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי במסגרת תפקידו הוא חקר את נסיבות התאונה שאירעה לנפגע ביום 3.6.98. עוד הצהיר כי ביום 24.6.98 נפגש עם הנפגע וחקר אותו, וכי "לדבריו הוא נפגע בתאונת דרכים במהלך עבודתו כצלם עיתונות עצמאי, במסגרת העיתון המקומי "קול העמק והגליל". התאונה אירעה במהלך היום, כשהוא נסע ממערכת העיתון לביתו, להביא חומרים למערכת. הנ"ל טען, שלאחר התאונה הוא ביקש טפסים מהנהלת העיתון לצורך הכרה בתאונה כתאונת עבודה, ואולם נמסר לו שהוא אינו נחשב שכיר ואינו נחשב עצמאי, ולכן הוא אינו יכול להיות מוכר כנפגע תאונת עבודה. לאחר התייעצות עם עו"ד הוא החליט שלא לתבוע הכרה באירוע כתאונת עבודה." (סעיפים 3-4). לתצהירו צירף מר רוזנטל את תמלול השיחה שקיים עם הנפגע, מיום 9.1.01 ובו נאמר כי תומללו קטעים רלוונטיים מקלטת החקירה. מהתמלול עולה שהנפגע השיב לחוקר כי הוא עובד בעיתון במשך כ- 3 שנים כפרילנס, וכי הוא מקבל תלוש שכר של "שכר סופרים", ובשל הסיבוך בהגדרת מעמדו כעובד הוא "ירד מהנושא" של תאונת עבודה (קטע 2 לתמלול). מקטע 3 בתמלול עולה כי הנפגע השיב בחיוב לשאלה האם הפגיעה אירעה במהלך העבודה, והסביר כי מההסבר שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי לעניין עבודתו ב"ידיעות תקשורת", נודע לו שבתלוש השכר אמנם מנכים לו ביטוח לאומי אך הכסף לא הועבר לביטוח הלאומי. הנפגע השיב לחוקר כי "הייתי אצל עו"ד, שאלתי התייעצתי. הוא אמר לי אנחנו תובעים ת.ד. רגילה, לא תאונת עבודה... כי התאונה הזאת שקרתה לי ביד שהיתה בזמן העבודה במקום העבודה, בשעות העבודה, בהוראת מנהל העבודה, בנוכחות עדים.". עוד השיב הנפגע כי "ביטוח לאומי טען שזאת לא תאונת עבודה אלא יש לי כאבים עקב מחלה מסויימת.". הנפגע הסביר לחוקר את צורת עבודתו וכי ביום שבו אירעה התאונה הוא נסע ממערכת העיתון לביתו כדי להביא חומר ותמונות - במסגרת העבודה. הנפגע הדגיש "... זה לא משהו בספק... זה כן היה בשעת העבודה, זה חד וברור.". מר עודד לייזרוביץ, חוקר פרטי במשרד החקירות יעד חן, הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי ביום 3.5.11 הוא נפגש עם גב' צ. ד. - אלמנת הנפגע וחקר אותה. החוקר מסר את דבריה של אלמנת הנפגע: "המנוח מסר לה לאחר התאונה, שהוא נפגע בתאונת דרכים במהלך נסיעה מעבודתו לביתו, ותיאר לה את נסיבות התאונה. לדבריה, בעלה המנוח היה שכיר של "ידיעות תקשורת". הוא לא היה עצמאי, ואף פעם הוא לא הוציא חשבוניות. משכורתו לא הייתה קבועה, מאחר וכל חודש הוא עבד בהיקף שונה, היא העריכה שידעות תקשורת שילמו עבורו דמי ביטוח לאומי. לדבריה, הרכב בו נהג המנוח היה בבעלותו." (סעיפים 3-5). הנתבעות הגישו את הודעת הנפגע לחברת הביטוח על תאונת הדרכים. בחלק של תיאור התאונה כתב המנוח "יצאתי מצומת הקניון בנצרת עילית לכיוון מפעל פרמה-שרה ופתאום נכנסה בי מכונית פורד סיירה מאחור ומעוצמת המכה פגעתי ברכב מסוג פורד פיאסטה שהייתה מלפני." הנתבעות הגישו גם את תחשיב הנזק שהוגש מטעמן בתביעת הפיצויים. בסעיף 2 לתחשיב הנזק פירטה הנתבעת מדוע לטענתה מדובר בתאונת עבודה, והוסיפה כי התאונה אירעה במהלך עבודתו של הנפגע ובנסיעה שנועדה לתכלית עבודתו. עוד טענה כי "התובע נסע בשליחות העיתון שבו שימש כצלם על מנת להביא תשלילים לפיתוח ו/או תמונות לשם הבאתן אל הדפוס לקראת הוצאתו אל האור של גליון העיתון." (סעיף 2.2). הנתבעת טענה בתחשיב כי יש לנכות מכל סכום שיפסק לנפגע את הסכום הרעיוני שאותו היה זכאי לקבל מאת המוסד לביטוח לאומי (2.3). הסדר דיוני בין הצדדים ביום 1.3.12 הגיעו הצדדים בתביעה שבפני להסדר דיוני שלפיו לא יתקיים דיון הוכחות כיון שקלטת החקירה של המנוח אינה מצויה בידי הנתבעות, והחוקר משה רוזנטל, אינו זוכר את פרטי החקירה שערך למנוח, שכן תצהירו נכתב על סמך דוח החקירה שהכין בעבר ועל סמך התמליל שצורף לתצהיר. הצדדים הסכימו שטענות הצדדים בנושא הראיות האמורות יועלו במסגרת סיכומיהם. לטענת התובע, התצהירים שהוגשו על ידי החוקרים אינם קבילים, בעוד שהנתבעת טוענת כאמור לנזק ראייתי בשל הגשת התביעה בשיהוי, וכן לכך שהתצהירים קבילים. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי שיש לקבל את עמדת התובע ולקבוע שהתאונה שאירעה לנפגע אינה תאונת עבודה. ראשית, קיים בענייננו השתק שיפוטי לאור ההסכמות בין הנפגע לבין הנתבעת בתביעת הפיצויים על כך שלא מדובר בתאונת עבודה. כפי שאפרט גם להלן, עסק לאחרונה בית המשפט העליון בהשתק שיפוטי בתביעת שיבוב של התובע נגד מבטחות ברע"א 8297/12 הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (מיום 16.7.13). כב' השופט צ' זילברטל בדעת הרוב קבע כי- "נראה שהיום הכול יסכימו כי בעל דין שטען טענה או נקט עמדה בפני בית משפט, וכתוצאה מכך צמחה לו "הנאה" כלשהי - במובן הפשוט של המילה - בפסק הדין, אף אם טענתו לא התקבלה, אינו רשאי לטעון, בשל כללי ההשתק השיפוטי, טענה מנוגדת לאותה טענה או עמדה בה נקט במסגרת הליך קודם". אמנם הנתבעת טענה בתביעת הפיצויים שמדובר בתאונת עבודה, ואולם הנתבעת עצמה זנחה את הטענה שלפיה מדובר בתאונת עבודה עוד במסגרת תביעת הפיצויים, במועד החתימה על הסכם הפיצויים, שבו נקבע במפורש כי התאונה אינה תאונת עבודה. לא מדובר בענייננו במידע חדש שהגיע לידי הנתבעות באשר לסיווג התאונה. דוח החוקר שנערך על יסוד חקירה משנת 2001 היה בידי הנתבעת עוד לפני החתימה על הסכם הפיצויים. הנתבעת עצמה העלתה את הטענה במסגרת תחשיב הנזק, ולפיכך עצם האמירות המפורשות וההצהרות במסגרת הסכם הפיצויים על כך שהתאונה אינה תאונת עבודה מעידות על זניחת הטענה מצדה של הנתבעת. מעבר לכך, לא עלה בידי הנתבעות להוכיח את טענתן בדרך כלשהי. משקלם של התמליל ודוח החוקר הוא אפסי. מכלול תיק החקירה שערכה הנתבעת, כמו גם החקירה עצמה, אינם מצויים בידי הנתבעות. לא ברור אפוא מה השאלות שעליהן השיב הנפגע, האם נערכו חקירות נוספות או שהיה בידי הנתבעות מידע נוסף אודות התאונה, המעיד על סיווגה. אין להוציא מכלל אפשרות שהנפגע לא ידע במועד החקירה מטעם מי הוא נחקר, יתכן שאמר דברים מסוימים בהנחה שהדבר יטיב עם תביעתו שהוגשה למוסד לביטוח לאומי. סביר להניח שבפני הנתבעת הייתה בזמן אמת תמונה מלאה המעידה על כך שהדברים המקוטעים שהובאו בפני, במסמכים שקיים ספק רב באשר לקבילותם ולמשקלם, נמצאו כבלתי נכונים ועל כן הסכימו הצדדים במפורש להצהיר בהסכם הפיצויים על כך שלא מדובר בתאונת עבודה. סביר להניח שהנתבעת הסכימה להצהרת הנפגע בנושא זה על יסוד מידע מוצק. מטעם זה לא מצאתי שיש לקבל את עדותה של האלמנה שנגבתה בשנת 2011, כ- 12 שנים לאחר התאונה, שלפיה אמר לה כביכול הנפגע שהתאונה הייתה תאונת עבודה. יתכן שהאלמנה שכחה את הנסיבות, יתכן שנשאלה על ידי החוקר באופן מגמתי, יתכן שזכור היה לה שבשעתו נעשה ניסיון לבסס את הטענה לכך שמדובר בתאונת עבודה, בכל מקרה אין די בדבריה לחוקר כדי לגבור על הסכמת הנתבעת לכך שהתאונה אינה תאונת עבודה. אשר על כן אני קובעת כי התאונה שאירעה לנפגע לא הייתה תאונת עבודה. הקשר הסיבתי בין הנכות לבין התאונה תמצית טענות הצדדים בסיכומיו טען התובע כי חלק מהנכויות שקבעו הוועדות הרפואית שבדקו את הנפגע קשורות בקשר סיבתי לתאונה. בסיכומיהן טענו הנתבעות כי התובע לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הנכויות שנקבעו על ידי הוועדות הרפואיות לבין התאונה. לטענתן, קביעות הוועדות הרפואיות בעניינו של המנוח לא היו ברורות ולא קשרו בין התאונה לבין הנכויות שנקבעו. הנתבעות הסכימו כי לכל היותר, הנכויות בשל הפגיעה בצוואר קשורות בקשר סיבתי לתאונה. השתק שיפוטי כפי שנקבע לא אחת, ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי מהפיצוי שנפסק לנפגע יוצרת השתק שיפוטי בתביעת השיבוב של המוסד לביטוח לאומי לכך שקיים קשר סיבתי בין הנכויות לבין התאונה. עמד על כך לאחרונה בית המשפט העליון ברע"א 8297/12 הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי הנ"ל. כב' השופט צ' זילברטל בדעת הרוב קבע כי- "המבקשות לא הודו בקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות... אולם, וזו מהות העניין, בכל הנוגע לקיומו של קשר סיבתי בין תשלום גמלאות המוסד לבין הנכות שנגרמה בתאונה, "נהנו" המבקשות מעמדתן האמורה, שכן, כפי שקבעו הערכאות קמא, הן ניכו בפועל את גמלאות המוסד מהפיצוי ששילמו לנפגע. בהקשר זה לא למותר לציין, כי קשה להלום את עמדת המבקשות שמשמעה יצירת הפרדה מלאכותית בין מערכת היחסים המשולשת - המזיק (המבקשות), הניזוק (הנפגע) והמיטיב (המוסד). למעשה, וזאת ברי לכול, בכל תביעה של נפגע הזכאי לגמלאות מהמוסד כנגד חברות ביטוח, מצוי ברקע המוסד, אף אם הוא איננו צד של ממש בהליך. המבקשות אמנם הגיעו להסכם פשרה עם הנפגע, אך הן עשו זאת תוך ניכוי גמלאות המוסד ולפיכך אין לאפשר להן לטעון עתה, בהליך מול המוסד, את הטענה ההפוכה לזו. נוכח האמור, סבורני כי בדין פסקו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי כי נגד המבקשות קם השתק שיפוטי". ראו גם את עמדתו של כב' השופט י' דנציגר שהצטרף לדעת הרוב, לעומת דעת המיעוט של כב' השופט י' עמית. היקף הנכויות הקשורות בקשר סיבתי לתאונה מעיון בהחלטות הוועדות הרפואיות עולה כי לתובע נקבעו, בין היתר, נכויות שאין חולק שהן אינן קשורות לתאונה. במצב דברים זה, וכפי שנקבע ברע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350, על בית המשפט לבודד את הנכות הקשורה לתאונה בקשר סיבתי, מכלל נכותו של הנפגע. (כמו כן ראו את פסק הדין ברע"א 5123/10 זטולובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי (מיום 21.8.2012), לעניין תגמולי נכות כללית). אשר להיקף הנכויות הקשורות בקשר סיבתי לתאונה, לטענת התובע, הנכויות בעמוד שדרה צווארי, כמו גם הנכות בגין קשיי ההסתגלות, קשורות בקשר סיבתי לתאונה. לטענת הנתבעות, החלטות הוועדות הרפואיות אינן קובעות בבירור קשר סיבתי בין הנכויות לבין התאונה, ולכל היותר הנכות היחידה הקשורה בקשר סיבתי לתאונה היא הנכות הצווארית, ולא הנכות בגין קשיי הסתגלות. יחד עם זאת הנתבעות לא חלקו על חישוביו של התובע באשר לתשלומים ששולמו לנפגע על פי החלטות הוועדות הרפואיות הראשונה עד השלישית. סכומי השיבוב המוסכמים (המפורטים בסעיף 3 בפרק הקשר הסיבתי בסיכומי התובע) הינם: על פי החלטת הוועדה הראשונה - מיום 8.3.00-30.11.00 - סכום של 5,505 ₪; על פי החלטת הוועדה השנייה - מיום 7.12.00-30.11.01 - סכום של 10,783 ₪ ; ועל פי החלטת הוועדה השלישית - מיום 1.12.01-31.3.05 - סכום של 18,571 ₪ . סה"כ = 34,859 ₪ . לעומת זאת חלקו הנתבעות על תשלומים שבוצעו לפי החלטות הוועדה החמישית (הוועדה הרביעית לא קבעה נכות המזכה בתגמולים, ובעקבות הגשת ערר מצד הנפגע, הושב עניינו לדיון בפני הוועדה החמישית). טענתן הראשונה של הנתבעות הינה כי הוועדה לא קבעה נכות הקשורה בקשר סיבתי לתאונה, ועל כן אין לקבוע שיבוב בגין התשלומים ששולמו בהתאם לממצאיה, מיום 1.9.04 עד ליום פטירתו של הנפגע. מעיון בהחלטות הוועדות הרפואיות עולה כי נקבעו לנפגע נכויות בגין עמוד שדרה צווארי מיום התאונה. בחלק מהפרוטוקולים צוינה תאונת הדרכים במפורש. כך למשל בהחלטת הוועדה הראשונה, מיום 8.5.00, נרשם בפרטי הליקויים מפי התובע, כי לנפגע "כאבים בצוואר בידים וברגליים לאחר ניתוח ע"ש צווארי עקב חבלה בתאונת דרכים". גם בפרוטוקול הוועדה השנייה נכתב בפרטי הליקויים מפי התובע "הייתה לי תאונת דרכים ב 6/98 בחודש 3/00 עברתי ניתוח צוואר. אני סובל מכאבי ראש מחוסר שיווי משקל רדימות בכפות הידיים והרגליים וכאבים בצוואר.". באופן דומה, נכתב גם בחוות הדעת הרפואית של מומחה בתחום האורתופדיה מטעם המוסד לביטוח לאומי, מיום 28.4.00, בפרק של פירוט הליקויים כפי שתוארו מפי התובע, נכתב "סיפור של תאונת דרכים ביום 3.6.98 מאז סובל מכאבים בצוואר ובגב גבי ומותני רדימות ברגליים ובידיים.", כך גם בחוות הדעת הרפואית של מומחה בתחום האורתופדיה מטעם המוסד לביטוח לאומי, מיום 12.11.01 , בפרק של פירוט הליקויים מפי התובע נכתב "סיפור של תאונת דרכים ביום 3.6.98 מאז סובל מכאבים בצוואר ובגב גבי ומותני רדימות ברגליים ובידיים.". ניתן אפוא לקבוע על יסוד החלטות הוועדות ועל יסוד חוות דעת מומחי התובע, ובשים לב לסמיכות הזמנים לתאונה ולהעדר נכויות בתחום זה לפני התאונה, כי הנכויות הקשורות בעמוד שדרה צווארי, כמו גם הניתוח לקיבוע הצוואר, קשורות בקשר סיבתי לתאונה. אשר לנכות בגין קשיי הסתגלות, נכות זו אמנם אינה נזכרת בממצאי הוועדה הראשונה, והיא מופיעה לראשונה בפרוטוקול הוועדה השנייה, סמוכה לנכות בשיעור של 50% בגין מצב לאחר ניתוח בצוואר. בחוות הדעת הרפואית של מומחה בתחום הפסיכיאטריה מטעם המוסד לביטוח לאומי, מיום 25.9.00, בפרק של פירוט הליקויים מפי התובע לא הוזכרה תאונת הדרכים. בפרק של ממצאי הבדיקה נכתב, בין השאר, כי "קיימת נטיה להפנמה של התסכול על רקע השינויים במצבו הגופני והקיומי עם קשיים הסתגלותיים בחומרה קלה". חרף האמור מצאתי שעלה בידי התובע להוכיח קשר סיבתי בין הנכות האמורה לבין התאונה, על פי הנטל המוטל עליו במשפט האזרחי, הן לאור הסמיכות לתאונת הדרכים ולניתוח בצוואר שעבר הנפגע בעקבותיה, הן בשל ההשפעות שהיו לתאונה על מצבו הגופני של הנפגע בעקבות התאונה, הנכות הזמנית הגבוהה שנקבעה, הפגיעה בכושר עבודתו, כפי שמשתקף בהחלטות הוועדות הרפואיות. לפיכך מצאתי כאמור שהוכח בפני שהנכות בגין קשיי הסתגלות מקורה בתאונה. על יסוד האמור אני מאמצת את החישוב שערך התובע באשר לחלק היחסי של הגמלאות ששולמו לתובע בהתאם לחלק היחסי של הנכויות שמקורם בתאונה גם בעקבות הוועדה החמישית. קצבת ניידות לנפגע שולמה קצבת ניידות עבור החודשים ינואר 2001 עד אוגוסט 2001, בסכום של 339 ₪ לחודש, עבור חודש ספטמבר 2001 שולם סכום של 408 ₪; ולפיכך סך הגמלאות שקיבל הנפגע היו בסכום של 3,120 ₪. התובע ביאר כי הקצבאות שולמו לנפגע עוד לפני החתימה על הסכם הפשרה. לטענת התובע, אין ספק שהגמלאות שולמו בגין התאונה. התובע הפנה אף לתלונות שעליהן התלונן הנפגע בפני הוועדה, התואמות את תלונותיו בעקבות התאונה. הנתבעות חלקו על הקשר הסיבתי שבין קצבת הניידות הזמנית לתאונה, מאחר ובמסמכי התובע אין לטענתן זכר לתאונה. מהמסמכים שהוגשו על ידי הצדדים ניתן ללמוד כי הנפגע פנה למוסד לביטוח לאומי בתביעה לגמלת ניידות. בטופס התביעה פירט הנפגע כי הוא מוגבל בניידות בעקבות ניתוח בעמוד השדרה. כן פירט שתביעתו הינה בעקבות התאונה שבמהלכה פגע רכב ברכבו והוא נפגע בעמוד השדרה. תיאורו זה של הנפגע תואם גם את העובדה שהמומחה בתחום האורתופדיה שמונה מטעם בית המשפט בתביעת הפיצויים קבע לנפגע נכות בגין חולשה ספסטית קלה בגפיים התחתונות. על יסוד הנתונים האמורים מצאתי שעלה בידי התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין גמלת הניידות ששולמה לנפגע לבין התאונה, ולפיכך יש לקבל את תביעת השיבוב בגין הגמלה האמורה. תגמולים המשולמים לאחר הסכם הפיצויים לטענת הנתבעות, לא רשאי התובע לתבוע מהן שיבוב בגין תגמולים ששילם לנפגע לאחר החתימה על הסכם הפיצויים, שכן הסכומים האמורים לא נוכו מהפיצוי ששולם לנפגע. הנתבעות הוסיפו וטענו כי בעת שחתמו על הסכם הפיצויים לא היה ידוע להן על כי בינואר 2005 חודש תשלום קצבת הנכות לנפגע, ועל כן, כיון שהתובע בא בנעלי הנפגע והקצבאות האמורות לא נוכו, לא רשאי התובע לתבוע שיבוב בגינן. לטענת הנתבעות הן הסתמכו על מכתב ששלח המוסד לביטוח לאומי לנפגע ביום 1.7.04 שלפיו נדחתה תביעתו והופסק תשלומה של קצבת הנכות. הנתבעות הפנו לכך שבמכתב הדרישה דרש מהן התובע סכום של 146,349 ₪ בלבד, נדרשו קצבאות העתיד, אף שבמועד זה קיבל הנפגע קצבת נכות כללית. הנתבעות הוסיפו ופירטו שהן הסתמכו על דרישת התובע מיום 18.5.05, ועל התביעה שהוגשה ביום 19.5.05 בת"א 5419/05, שגם היא לא כללה את תשלומי העתיד. לטענתן הן לא היו מודעות לכך שוועדת עררים קיבלה את עררו של הנפגע בסוף שנת 2004, ועל כן התגמולים שנוכו בתביעת הפיצויים היו בגין תשלומים ששולמו לתובע עד יוני 2004 בלבד. בשל כך, טענו הנתבעות, אין מקום לחייבן בשיפוי התובע בגין גמלאות ששולמו לנפגע החל בחודש ינואר 2005. התובע טען מנגד כי הנתבעות כלל לא הוכיחו שתגמולי העתיד לא נוכו מהפיצוי בגין הנזק שנגרם לנפגע. התובע הפנה לכך שהנתבעות לא הציגו מסמכים המעידים על הסכום המדויק שנוכה מהפיצוי לנפגע, וחזקה שאילו היה התחשיב המדויק מוצג כנדרש, לא היה בו כדי לתמוך בטענתן לכך שתגמולי העתיד לא נוכו. התובע הפנה גם לכך שבמועד החתימה על הסכם הפיצויים הייתה נכותו של הנפגע נכות צמיתה, והוא קיבל בגינה גמלאות, ועל כן אין זה סביר שנוכו מסכום הפיצויים תגמולי העבר בלבד, ללא ניכוי תגמולי העתיד. עוד הפנה התובע לכך שבהסכם הפיצויים התחייב התובע שלא לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעות נוספות. התובע הוסיף וטען כי מדובר בתביעה חוזית, וכפי שנקבע בדנ"א 10114/03 המל"ל נ' אררט, זכותו של התובע הינה זכות תביעה עצמאית, המושתת על חובתו לשלם גמלאות עפ"י חוק, ועל אחריותן של המבטחות כלפי הנפגע כמבטחות הרכב. לא מצאתי שיש לקבל את טענתן של הנתבעות. ראשית הנתבעות לא הוכיחו את טענתן בדבר הניכויים שנוכו. לא הוצג בפני תחשיב מדויק של הנזק או של הניכויים, ועל סמך אלו הנחות או נתונים נעשה הניכוי. שנית, עולה מטיעוניהן של הנתבעות כי גם אם אכן התגמולים העתידיים לא נוכו, הטעם לכך נעוץ במחדל מצד הנתבעות, אשר לא ערכו בירור עצמאי וממצה, אלא בחרו להסתמך על עובדות שאינן עדכניות. מצב רפואי, כמו גם תגמולי המוסד לביטוח לאומי, אינם סטטיים והם צפויים לשינויים. היה על הנתבעות לצפות אפוא את האפשרות שעד חתימת הסכם הפיצויים באוגוסט 2005 יחולו תמורות בזכאותו של הנפגע, ועל כן לא היה מקום להסתמך על מכתב מיום 1.7.04, או על דרישה לתשלום מאת התובע, שכלל לא נענתה, ושאין מניעה מלעדכנה. אשר על כן מצאתי שיש לקבל את התביעה גם ככל שהיא נוגעת לתגמולים ששולמו לנפגע על פי החלטת הוועדה החמישית, לאחר יוני 2004. סוף דבר אשר על כן, אני מקבלת את התביעה. נוסף לסכום התביעה ישלמו הנתבעות לתובע ריבית הסכמית, בהתאם לאמור בהסכם בין הצדדים. הנתבעות ישלמו לתובע את הוצאותיו, וכן שכר טרחת עו"ד. בשים לב להליכים שהתקיימו לשם בירור התובענה שבפני, והיקף העבודה שהיה כרוך בניהול ההליכים, יעמוד שכר הטרחה על סכום של 20,000 ₪. חוזהתביעת שיבוב