תביעה אשר הגיש בנק נגד לקוחה, בגין יתרת חובה בחשבון החברה נכון ליום 23.03.09, כאשר הריבית מחושבת ליום 31.03.09. התביעה הוגשה ביום 26.03.09 בסדר דין מקוצר. בנוסף לבעלת החשבון נתבעו גם ערבים לחשבון, שהם גם בעלי מניותיה של הנתבעת מס' 1. אקדים כי בתיק העיקרי הנתבעים לא הציגו ראיות התוקפות את החוב למעט טענת קיזוז לא מפורטת, והתיק התנהל לגבי התביעה שכנגד. ביום 08.07.09 ניתן כנגד כל הנתבעים פסק-דין בהעדר. ביום 20.07.09 התבקש צו עיקול קבוע בפסק-דין. הבקשה נעתרה ביום 20.07.09. ביום 31.08.09 הוגשה בקשה על ידי כל הנתבעים לביטול פסק-הדין (בש"א 4021/09). ביום 29.10.09 הבקשה נעתרה. ביום 09.11.09 התבקש צו עיקול זמני והוא נעתר ביום 10.11.09 (בש"א 4886/09). ביום 24.11.09 התבקש ביטול צו העיקול (בש"א 5120/09). ביום 30.11.09 הוגשה בקשה לרשות להגן (בש"א 5202/09). ביום 28.04.10 התקיים דיון בבקשה לרשות להגן ובבקשה לביטול צו העיקול הזמני. ביום 28.04.10 ניתנה רשות להגן אך לא בוטל העיקול הזמני (החלטה מיום 28.04.10 של כב' הרשם עידו כפכפי). ביום 26.05.10 הוגשה תביעה שכנגד על סך של 50,000 ₪ בגין הנזקים הנטענים הבאים שנטען שנגבו שלא כדין: עמלת עריכת מסמכי הלוואה בסך של 2,720 ₪ (נכון ל - 04.07.08). חיוב להלוואה מתאריך 03.08.08 בסך של 12,070 ₪. חיוב להלוואה בסך של 11,901 ₪ נכון ליום 05.09.08. חיובי תשלומי ריבית חריגה - ללא סכום; פגיעה בשם טוב של התובעים שכנגד - ללא סכום; פגיעה במוניטין - ללא סכום; עגמת נפש - ללא סכום; נטען שהסך הכולל מוערך ב- 73,309 ₪ אך לצרכי אגרה מועמד על 50,000 ₪. 2. בהגנה ובתביעה שכנגד הועלתה על ידי הנתבעים גרסה כי יחד עם פתיחת חשבון העו"ש, ביקש מנהל הסניף מהנתבעים לקחת הלוואה על סך של 500,000 ₪ שתופקד בחשבון נפרד ותשמש כבטוחה לחשבון העו"ש, וזאת בנוסף לחתימה של הנתבעים 2 - 3 על ערבות מתמדת. גם נטען שמנהל הסניף הבטיח כי לא יפעיל את ההלוואה עד שהמצב הכספי של הנתבעים ייטב (סעיף 5 לתצהיר התומך בבקשה לרשות להגן). בכתב ההגנה לתביעה שכנגד הבנק חלק על הגרסה שהיוזמה ללקיחת ההלוואה הייתה של הבנק, כתנאי לפתיחת החשבון ומתן האשראי (סעיף 2 לכתב ההגנה שכנגד). ב"כ הנתבע שכנגד מצביע על כך שלא היה הגיון עסקי בלקיחת ההלוואה כדי שתשמש כפיקדון נושא ריבית נמוכה מההלוואה; המועד ללקיחת ההלוואה מאוחר לפתיחת החשבון; הבנק החתים את הנתבעת מס' 1 על מזכר בו צוינו תנאי הריבית וויתור מראש של הנתבעת מס' 1 מלתבוע את הבנק בגין נזק שעלול לקרות בגין טיב העסקה (מוצג ת/10 למוצגי התובע. להלן: "הוויתור"). בשלב שמיעת הראיות העיד מטעם הבנק עמרם ניסים סגן מנהל הבנק ומנהל המחלקה העסקית, תפקידים שנשא בהם גם במועד פתיחת החשבון. הוא לא היה מי שנכח בעת קביעת התנאים של פתיחת החשבון. לפי עדותו החתימה על מסמכי פתיחת החשבון ונטילת ההלוואה נעשו בפני פקידת האשראי של הסניף, שלא העידה (עמ' 8 לפרוטוקול). לגבי היוזמה ללקיחת ההלוואה ונסיבות החתימה על הוויתור העיד העד מכלי שני (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 09.07.2012, מול שורות 22-25). לפי עדותו מנהל הסניף גם אמר לו, שהוא אמר לנתבעים לא לקחת את ההלוואה (עמ' 9 לפרוטוקול). העד התבקש להסביר מדוע מנהל הסניף לא הגיע והשיב שהוא עבר לבנק אחר ובנוסף הוא אישר שהוא חתום יחד עם הפקידה על מסמכי פתיחת החשבון. הוא הוסיף כי סוגיית ההלוואה הוסדרה מול מנהל הסניף. העד גם אישר כי בהתייחס לחשבון העו"ש, והאשראי, רק הערבויות האישיות של בעלי המניות (הנתבעים 2-3 - מ' ו'), נדרשו כבטוחות (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 09.07.12). 3. המחלוקת העובדתית באשר ליוזמה ללקיחת ההלוואה הועלתה על ידי הנתבעים בהזדמנות הראשונה, בבקשה לרשות להגן, עוד בטרם הגשת התביעה שכנגד. על פי גרסת סגן מנהל הסניף סוגיה זו לא עברה דרכו אלא דרך מנהל הסניף. עד זה אישר שחי מהמסמכים וגם ממה שסיפר לו מנהל הסניף. מנהל הסניף לא העיד על אף שהוא עדיין עובד בבנק. ההזדמנות הראשונה לחלוק על גרסה זו היה כאשר נחקר העד מטעם הבנק בדיון בבקשת הנתבעים לבטל את העיקול הזמני (בש"א 5120/09). כי דיון זה התקיים אחרי הגשת הבקשה לרשות להגן והדיון היה גם בבקשה לרשות להגן. הדיון התקיים ביום 28.04.10 כאשר הבקשה לעיקול זמני היא מיום 09.11.09. כלומר, שהיה סיפק בידי הבנק לבקש להגיש תצהיר משלים של מנהל הסניף החולק על הגרסה שהעלו הנתבעים בבקשה לרשות להגן. דבר שלא נעשה. העד שהעיד לא הכיר את הפרטים מידע אישי. בדיון זה הייתה חקירה הן על הבקשה לביטול העיקול והן על הבקשה למתן רשות להגן. מי שנחקר היה הנתבע מס' 2. למרות החשיבות לברר סוגיה זו בהזדמנות הראשונה, הנתבע מס' 2 לא עומת במישרין עם הטענה שהוא ובעל המניות השני ביקשו את ההלוואה. להשלמה, בכתב התביעה בתיק העיקרי, אין זכר להלוואה. הוסבר שם כי החוב הוא בחשבון העו"ש (סעיף 4 לכתב התביעה). בסיכומים שהוגשו בתיק לאחר שמיעת הראיות, הסביר עו"ד יניב אידל, ב"כ התובע, כי יתרת החוב בחשבון מורכבת מיתרת החוב בקרן ההלוואה שהועמדה לנתבעים, חוב פיגורים שנצבר בהלוואה, יתרת החוב בחשבון העו"ש וקיזוז יתרת הזכות בגין הפיקדון והפירות שנצברו בו (סעיף 3 לסיכומיו בהפניה לסעיף 26 לתצהיר עדות ראשית של עמרם ניסים מטעם הבנק). עו"ד אידל, אינו משנה את סכום החוב בחשבון העו"ש. הסכום מופיע בדף חשבון עו"ש נכון ליום 22.3.09. מדף החשבון לא ניתן לדעת את ההיסטוריה של החשבון. הנתבעים אינם חולקים שפנו לבנק כי לא הייתה להם ברירה (עמ' 16-17 לפרוטוקול). לטענתם הם נכנעו לדרישת הבנק הן מבחינת לקיחת הלוואה בריבית יותר גבוהה ליצירת בטוחה שמניבה ריבית יותר נמוכה והן מבחינת הסכום שלא נדרש להם כי לא הייתה להם ברירה וגם מפני שהובטח להם שהדרישה לפירעון ההלוואה יידחה למועד שבו ייטב מצבה הכספי של החברה. טיעון שאינו מתיישב עם מוצג ת/14. בהתייחס לטענה של הסכום הגבוה מדי - גרסה זו עלתה לראשונה בתצהיר עדות ראשית של הנתבע מס' 2 (סעיף 6 לתצהיר). 4. גרסת הבנק כי התובעים יזמו את קבלת ההלוואה, אחרי פתיחת החשבון מטעמיהם אינה מתיישבת עם מסמכי הבנק. על פי גרסת הבנק לא היה כל קשר בין ההלוואה לפתיחת החשבון. לכאורה עדותו של מר עמרם נכונה שתנאי לפתיחת החשבון היה ערבותם של הנתבעים 2-3. אולם הפניה לבנק דיסקונט לפתיחת חשבון לא נועדה לכך שלחברה יהיה חשבון בנק. אלא שיהיה לחברה חשבון בנק ומסגרת אשראי שנחסמה מפני החברה בבנקים האחרים. אכן החשבון נפתח ביום 13.6.08 ואז נחתמה הערבות המתמדת של בעלי המניות. אולם הבקשה להקצאת האשראי מאוחרת ממועד פתיחת החשבון ועולה ממוצג ת/13 ממוצגי התובע כי האשראי הוקצה לתקופה של רבעון קלנדרי מיום 25.6.08 (סעיף 3.1 למוצג ת/13). מוצג ת/14 למוצגי התובע הוא הבקשה לקבלת הלוואה ונקבע בה שתחילת פירעונה יחל מיום 3.7.08 (סעיף 3 למוצג ת/14). הבקשה עצמה נחתמה ביום 23.6.08 שהוא גם מועד החתימה על מסמך הוויתור (ת/10). לאחר ששקלתי את הראיות ואת החסר של גרסת ההלוואה במסמכי התביעה על אף שבסיכומי בא כוח התובע יש להלוואה, והעדר פירעונה השפעה על חוב העו"ש, אני מעדיפה את גרסת הנתבעים שלא הם יזמו את הצורך בלקיחת ההלוואה, אלא הבנק, או לפחות, מנהל הסעיף שלא העיד. לעומת זאת, אני דוחה את הגרסה שהובטח שהבנק לא יגבה את ההלוואה עד "שירווח" לחברה. כי זו גרסה לא הגיונית כלכלית מצד הבנק ונוגדת את מוצג ת/14. דיון 5. התניית שירות בשירות מותרת במקום ש"קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי" (סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א - 1981). הנתבעים טענו להעדר סבירות ולשרירותיות בהתניית פתיחת החשבון בחיובם לקחת את ההלוואה בתנאים עסקיים שאינם סבירים. כי ההלוואה הוזרמה לפיקדון שהניב ריבית יותר נמוכה מהריבית שנגבתה על ההלוואה ועל יתרת החובה, והסכום שלה היה גבוה מהנדרש על ידי הנתבעת מס' 1 באופן משמעותי. הבנק טען להסכמה לתנאים תוך ויתור על נזק עתידי אפשרי (מוצג ת/10 למוצגי הבנק). ביהמ"ש נדרש לבחון את הסבירות וההוגנות של העסקה שנעשתה [ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(6) 769 (2003)]. השאלה הראשונה לבחינה היא האם התנאי מלכתחילה של נטילת ההלוואה לצורך יצירת בטוחה נעשו בתנאים של אילוץ והתניה אסורה של מתן שירות בשירות. השאלה השנייה היא האם הדרישה לוויתור על נזק (מוצג ת/10 למוצגי הבנק) נגוע בכפיה כלכלית. הנתבעים גם טוענים להתנהלות לא ראויה בהתייחס למועד הפעלת ההלוואה (טענה שאליה כבר התייחסתי לעיל ומצאתי שהטענה מנוגדת לאמור במסמך שנחתם בפועל - מוצג ת/14). על פי עדותו של הנתבע מס' 2 הם חויבו ללקיחת הלוואה כתנאי לפתיחת החשבון למרות שהם הסבירו למנהל הסניף כי מצבם הכלכלי אינו מאפשר להם לקחת את ההלוואה, אין להם עבודה לאורך זמן ויתרת החובה בחשבון שלהם בבנק הפועלים מאוד גבוה (סעיף 4 לתצהירו מיום 29.11.09, בש"א 5202/09). הם ביקשו לדחות את ביצוע ההלוואה למועד מאוחר יותר כאשר מצבם הכלכלי ישתפר (סעיף 4 סיפא לתצהיר האמור). לטענת הנתבעים, ההלוואה הוזרמה מוקדם מדי בטרם התייצב מצבם הכלכלי. מדברי הנתבעים עולה כי ההתניה התייחסה להעמדת האשראי ולא לפתיחת חשבון ללא אשראי. מדף החשבון של הנתבעת (מוצג ת/1) עולה כי במהלך החודש הראשון מפתיחתו נוהל החשבון בהיקפים נמוכים בין מבחינת הפעילות ובין מבחינת הסכומים וליום 30.6.08 הוא עמד על יתרת חובה של 9,700.30 ₪ לאחר הוצאת 7,000 ₪ מהחשבון. השינוי המשמעותי בהתנהלות החשבון הוא כאשר ביום 1.7.08 נמשכו 60,000 ₪ מהחשבון. דהיינו, שתוך מספר ימים נמשך מהחשבון סכום של מעל 80%, שהחל ביתרה של 0 ולא הוכנסו אליו כספים ממקורות הנתבעת מס' 1 עד ליום 4.7.08. ביום 4.7.08 הוכנס סכום של 9,900 ₪, שלא מכסה את מירב הסכום שנמשך כאמור. מלכתחילה היה טעם עסקי סביר מצד הבנק לדרוש מהנתבעת מס' 1 בטוחה לאשראי לאור הסיכון שהוצג לבנק ע"י הנתבעים בעת הבקשה לפתיחת החשבון והקצאת אשראי. על פני דברים לא היה בידי הנתבעת מס' 1 להציג בטוחה ממקורותיה וכך גם עולה מהדו"ח הכספי של הנתבעת מס' 1, שמשווה בין שנת 2007 לשנת 2008 (צרופה לתצהיר עדות ראשית של הנתבע מס' 3). בהתייחס לגובה ההלוואה טען הנתבע מס' 2 בחקירתו כי גם הסכום היה מופרז והלחץ לקחת סכום גדול היה חלק מההתניה של פתיחת החשבון (עמ' 22 לפרוטוקול מיום 9.7.12, מול שורה 5). גרסה זו אינה מופיעה בתצהיר התומך בבקשה לרשות להגן (תצהיר הנתבע מס' 2 מיום 29.11.09, בש"א 5202/09). היא גם אינה מופיעה בכתב התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים. היא מופיעה לראשונה בתצהיר עדות ראשית של הנתבע מס' 2 מיום 25.8.11 (סעיף 6 לתצהיר). העולה המקובץ הוא כי מתן האשראי לנתבעת מס' 1, ולא פתיחת החשבון לכשעצמו, היה הסיבה להתניית שירות בשירות. הנתבעים לא הסתירו שפנו לבנק כדי שיפתח לנתבעת מס' 1 חשבון עם מסגרת אשראי. הפיצול בטיפול בין פתיחת החשבון עם ערבות הנתבעים 2-3 לבין קבלת מסגרת אשראי עם פיקדון יציר הלוואה מחייב הסבר. 6. על פי תצהירו של העד מטעם התובע האשראי ניתן כחלק מפתיחת החשבון (סעיפים 10-11 לתצהירו). אולם עדות זו אינה מתיישבת עם מוצגים ת/10, ת/13 ו-ת/14, שכולם מאוחרים לפתיחת החשבון וחתימת הנתבעים 2-3 כערבים. הבנק לא נתן לכך הסבר ולכן עומדת רק גרסת הנתבעים שמתן האשראי הותנה בעסקה כלכלית לא סבירה. כפי שעולה מהראיות, עצם הדרישה לבטוחה לאשראי הייתה סבירה לאור הנסיבות בהם התובעים פנו לבנק. אולם הבטוחה שנבחרה, דהיינו הלוואה על סכום גבוה ליצירת פיקדון שפירותיו נחותים מהריבית על ההלוואה, לא עומדת במבחן הסבירות. כמו כן אני מקבלת את גרסת הנתבעים שגם הסכום של ההלוואה לא היה סביר ללא כל הנמקה לסיבה ולסכום. דבר שגם ניתן לראות בדיעבד בהתנהלות בחשבון העו"ש. לפיכך אני קובעת כי הבנק הפר בהקשר לסוג הבטוחה ולסכום ההלוואה את הוראות סעיף 7(א) לחוק ולכן הנתבעים זכאים לפיצוי על הנזק שנגרם להם. הבנק טוען שהנתבעים ויתרו מראש על תביעה בגין נזק. החתימה על מסמך הוויתור אינו מקים לבנק הגנה על פי הוראות סעיף 17 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), שהוא קוגנטי, והעדר סבירות העסקה בהיבט של הפער לרעת הלקוח בין הריבית על ההלוואה לריבית שניתנת בפיקדון וגובה הסכום של ההלוואה. התוצאה האזרחית של הפרת סעיף 7 לחוק הוא הזכאות לפיצויים בגין הנזק שנגרם [סעיף 15 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח)]. התובעים שכנגד עותרים לפיצוי שהם עמלת מסמכי ההלוואה וכן החזר שני בתשלומים היחידים שביצעו על חשבון סילוק ההלוואה וכן סכומים נוספים ללא כימות. התביעה להשבה של תשלומי ריבית חריגה, שלא כומתה ולא גובתה בחוות דעת מומחה, נדחית בהעדר ראיות מעבר להודיית ב"כ התובע לכך שהחוב בתיק העיקרי כולל גם את הריבית על הפיגורים של ההלוואה. דו"חות הכספיים של החברה אינם מהווים חוות דעת מומחה. פגיעה בשם טוב של הנתבעים - לא הונחה לתביעה תשתית ראייתית והיא נדחית. פגיעה במוניטין של הנתבעים - לא הונחה תשתית ראייתית לתביעה והיא נדחית. עגמת נפש בנסיבות העולות מהתשתית הראייתית - לא מצאתי מקום להיעתר למבוקש. לא ניתן להתעלם מכך שהבנק הסכים להעמיד לנתבעת מס' 1 אשראי במקום שהיא נחסמה בבנקים אחרים וניהול החשבון ע"י הנתבעת והשיח עם הבנק היה רחוק מלהשיג את האמון של התובע באמצעות נציגיו בסניף. סיכום 7. הנתבעים לא תקפו במישרין את גובה החוב שנתבע בתיק העיקרי ולא סתרו את יתרת החוב בחשבון ערב הגשת התביעה. טענת הקיזוז שלהם לא כומתה בתצהיר התומך בבקשה לרשות להגן. לפיכך יש מקום לקבל את התביעה בתיק העיקרי. התובעים שכנגד הוכיחו כי הבנק חייב אותם לקחת הלוואה בניגוד להוראות סעיף 7(א) לחוק בהקשר לגובה ותנאי ההלוואה, ועל כך הם זכאים לפיצוי בתביעה שכנגד. יש מקום להבעת מורת רוח מכך שבכתב התביעה אין ביטוי לעובדה שנלקחה הלוואה, נפתח פיקדון, סולקו רק 2 תשלומים, ההלוואה הועמדה לפירעון מידי, הפיקדון מומש ועפ"י סיכומי ב"כ התובע החוב בעו"ש מייצג גם את ההפרש בפעולות האמורות. מורת רוח זו אביע בעת פסיקת שכר טרחת עו"ד. סוף דבר 8. התביעה בתיק העיקרי מתקבלת. הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע כדלקמן: סך של 119,580.20 ₪. כמו כן ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובע כדלקמן: (א) ריבית בשיעור של 16.50% לשנה על הסך של 119,580.20 ₪ מיום 23.3.09 ועד התשלום המלא בפועל. (ב) ריבית בשיעור האמור שתתרבה כל שלושה חודשים שתצטרף לקרן בסוף כל רבע שנת לוח דהיינו, בסוף חודשי מרץ, יוני, ספטמבר ודצמבר, החל מיום 30.6.09 ותישא אף היא ריבית בשיעור האמור בס"ק (א) לעיל. (ג) שיעור הריבית האמור, מועדי ואופן צבירת הריבית, ישתנו בהתאם לשינויים בשיעורי הריבית ולשינויים במועדי ואופן צבירת הריבית, שיהיו נהוגים לאחר הגשת התביעה לרבות לאחר פסק הדין, אצל התובע וזאת החל ממועד השינוי. תצהיר של פקיד התובע ישמש ראייה. (ד) הוצאות המשפט בסך כולל של 1,633 ₪ בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה על הוצאות המשפט מיום שהוצאו ועד ליום התשלום המלא בפועל. (ה) הנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, את אגרת ביהמ"ש בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההוצאה ועד ליום התשלום המלא בפועל. (ו) אינני פוסקת לתובע שכ"ט עו"ד, מהטעמים שפרטתי בפסק הדין. הרושם מקריאת כתב תביעה, שהוגש מלכתחילה בסדר דין מקוצר, דבר המקשה מראש על הנתבע, הוא שסוגיית ההלוואה הוסתרה מעיני ביהמ"ש והנתבעים. בהמשך, ללא כל סיבה ראויה, הועד עד על האירועים הקשורים בפתיחת החשבון אשר יכול רק למסור דברים שנמסרו לו, דבר אשר תרם להמשך הצגה של האירועים באופן מוטה, לרעת הנתבעים [ע"א 4352/04 בן נון נ' כורש (10.11.05)]. 9. התביעה שכנגד מתקבלת. אני פוסקת כפיצוי על נזק את הסכומים שהתובעים שכנגד שילמו בהחזר של התשלומים ע"ח ההלוואה אך לא את אשר נגבה ע"י התובע על מסמכי פתיחת ההלוואה. כי כאמור לעיל עצם מתן ההלוואה לא היה בלתי סביר גם מבחינת הנתבעים שמיקדו את טענותיהם לגבי הסכום והמועד להשבה שכאמור נטען להיות מוקדם מדי. לפיכך, אני מעמידה את הפיצוי על גובה 2 התשלומים שנפרעו. התובעים שכנגד לא הוכיחו את הנזק שנגרם מהעמדת ההלוואה לפירעון מידי ומימוש הפיקדון. הנתבע שכנגד ישלם לתובעים שכנגד, ביחד ולחוד, סך של 12,070 ₪ משוערך כאמור להלן מיום 3.8.08, וסך של 11,901 משוערך מיום 5.9.08. הסכומים ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום השערוך ועד ליום התשלום המלא בפועל. הנתבע שכנגד ישלם לתובע שכנגד את אגרת ביהמ"ש בצירוף הפרשי הצמה וריבית מיום ההוצאה ועד ליום התשלום המלא בפועל. הנתבע שכנגד ישלם לתובעים שכנגד, ביחד ולחוד, שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל, שכן לא ניתן להפריד את שתי התביעות. 10. אני מאשרת את העיקול מיום 10.11.09 (בש"א 4886/09) על ההפרש בין החיוב בתביעה העיקרית לבין התביעה שכנגד. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. חוב בחשבוןבנקחובלקוחות