תביעה נזיקית בגין רשלנות בקבורת אדם זר בחלקת הקבר שרכשה התובעת לטענתה נגרמה לה נכות נפשית בשיעור 30% כתוצאה מעוגמת הנפש ושלילת האפשרות להטמן לצד הבן המנוח. 1. מהו שיעור הפיצוי לו זכאית התובעת בגין שלילת האפשרות להטמן בחלקת הקבר שרכשה לצדו של בנה המנוח ? רקע וטענות הצדדים 2. ביום 12.4.94 רכשה התובעת חלקת קבר בבית העלמין בנתיבות, באזור 1, גוש 15 חלקה 12א שורה 5 , להלן - חלקת הקבר. לתובעת ניתנה תעודה בדבר אחוזת הקבר שרכשה אשר נמצאה לצד קברו של בנה המנוח, להלן - המנוח. באזכרה למנוח בשנת 2007, כשלוש עשרה שנים לאחר רכישת חלקת הקבר, גילתה התובעת כי בחלקת הקבר שרכשה לצורך קבורתה ליד בנה, נקבר אדם אחר. בנה הבכור של התובעת, יורי, פנה לנתבעת אשר הציעה חלקות סמוכות אולם לא צמודות. כחודש לאחר גילוי הטעות פנתה התובעת באמצעות עורך דינה לנתבעת ובתשובות הנתבעת מיום 5.9.07 ו- 7.10.07 הודתה כי נפלה טעות אנוש או מחדל ברישום חלקת הקבר. 3. התובעת הגישה תביעה נזיקית בגין רשלנות הנתבעת בקבורת אדם זר בחלקת הקבר שרכשה התובעת. לטענתה נגרמה לה נכות נפשית בשיעור 30% כתוצאה מעוגמת הנפש ושלילת האפשרות להטמן לצד הבן המנוח. הנתבעת אינה חולקת על אחריותה לטעות שארעה בקבורת אדם זר בחלקת הקבר אולם סבורה כי נוכח העובדה שהכשירה בצמוד מאחורי חלקת הקבר אזור חדש לקבורה, ושומרת לתובעת, לאריכות ימיה, חלקה בצמוד מאחורי חלקת המנוח, זכאית התובעת לכל היותר לפיצוי סמלי. טענה זו נשענת גם על העובדה שמצבה הנפשי של התובעת נגרם ממספר גורמים שאין לשייכם דווקא לקבורת זר בחלקת הקבר. דיון והכרעה אחריות הנתבעת 4. הנתבעת לא מכחישה את אחריותה למחדל שבקבורת אדם זר בחלקת הקבר, לפיכך מתייתר הצורך להדרש לדיון בסיכומי התובעת בנוגע לאחריות. יובהר כי לא מצאתי יסוד לטענה כי יו"ר הנתבעת ניסה להתחמק מאחריות למחדל הנתבעת. למרות שהתגובות הראשוניות במכתבי הנתבעת לא הציגו עמדה אחידה, הבהיר העד כי לאחר שעיין בתעודת רכישת חלקת הקבר הבין שנפלה טעות ולא סומן במפה כי החלקה הנדונה נרכשה. הנתבעת התנהלה בתום לב ואף הציעה שני פתרונות של הקצאת חלקות קבר במרחק של כשלוש חלקות מחלקת המנוח. רק לאחר הגשת כתב התביעה, בקדם המשפט, עלתה הטענה כי הוכשר אזור מאחורי חלקת המנוח ונשמרת בו חלקה צמודה לתובעת. לא נסתרה טענת הנתבעת כי הכשרת אזור זה, ששימש בעבר כשביל בין אזורי קבורה, נעשתה במיוחד כדי למצוא פתרון לתובעת. יחד עם זאת, ניתן להניח כי גם שיקולים אחרים עמדו מאחורי הכשרת אזור זה וממילא ההצעה עלתה מעל לשנתיים לאחר הטעות בקבורה. הפתרון הנוכחי הינו אכן "הרע במיעוטו" כהגדרת ב"כ התובעת ואינו מהווה תחליף שווה ערך לחלקת הקבר שנרכשה. העיסוק בנושא הרגיש של השכול הינו סובייקטיבי מטיבו וקשה לשפוט את הצורך בקבורה בצמוד לקרוב שנפטר במשקפי התבונה. עמד על צורך זה כב' השופט א' ריבלין בע"א 9486/00 וירג נ' המועצה הדתית כרמיאל, פ"ד נז (1) 565, (2002): "אולם מהו הדין מקום שאדם מעוניין כי תישמר לו חלקת קבר לצד בן-זוגו שנלקח לבית עולמו? בבחינת סוגיה זו עלינו לשוות לנגד עינינו את דבריו של השופט מ' חשין, אשר הצביע על כך ש"קברו של אדם - הקבר והמצבה שעליו - הם גם רשות היחיד וגם רשות הרבים" (ע"א 6024/97 שביט נ' חברה קדישא גחש"א ראשל"צ [6], בעמ' 627). הפן הפרטי, האישי של אחוזת הקבר הוא המצדיק הכרה באינטרס של אדם להיקבר לצד בן-זוגו שנפטר. יש לשאוף לכבד את רצונו ואת רגשותיו של אדם המבקש להיקבר לצד יקירו, ואת רצונם של בני משפחה הבאים לפקוד את קבריהם של בני-זוג, בכך שהקברים יהיו סמוכים זה לזה." המחלוקת הינה כאמור בסוגיית שיעור הנזק וזו תידון להלן. גובה הנזק 5. התובעת הניחה תשתית עובדתית דלה הן בנוגע להלך נפשה סמוך לאחר המקרה והן באשר לתפקודה לפניו ואחריו. כל שטענה בתצהירה הינו כי לאחר אזכרת בנה המנוח בשנת 2007 נדהמה לגלות כי נטמן אדם אחר בחלקת הקבר. באשר למצבה לאחר האירוע נטען כי שקעה במרה שחורה, בעיות שינה, ריבוי מחשבות בכי ממושך ותחושת חוסר אונים שגרמו להתדרדרות במצבה הגופני. תצהירי התובעת אף סותרים באשר למועד פטירת בנה המנוח, לא אוזכר כלל מועד פטירתו ונסיבות המוות. אף המידע שנמסר לרופאים שערכו חוות דעת פסיכיאטריות לא היה מדוייק מאחר וכל הרופאים ציינו את אירוע גילוי הטעות בקבורה בשנת 2006 בעוד עולה מתצהירי הצדדים כי הדבר ארע בשנת 2007. מחקירתה וחקירתו של יורי עלה כי המנוח התאבד בתליה ביום 1.6.92 בהיותו בן 25 שנים בלבד, התובעת מצאה את המנוח בביתה ונאלצה להורידו מחבל התליה. למומחית מטעמה מסרה כי עברה להוסטל בדיור מוגן בשנת 2004, למומחה מטעם הנתבעת מסרה כי משנת 2002 אולם בעדות יורי עלה כי שוהה בהוסטל משנת 1997. 6. למרות שבפועל מדובר בנזק בגין עוגמת נפש, נוכח טיב הנזק במקרה הנדון מדובר בנזק לא ממוני שנפסק בגין נזקי גוף ככאב וסבל. התובעת הגישה חוות דעת בתחום הפסיכיאטרי של ד"ר רזניק אשר קבעה בחוות דעתה מיום 2.2.10 כי לתובעת נגרמה נכות בשיעור של 30%, עקב דכאון מג'ורי שנגרם עקב האירוע של שלילת חלקת הקבר. יוער כי חוות הדעת מבוססת על דברי התובעת, או בנה שנלווה אליה, ועל העובדה כי לא ידוע על בעיות נפשיות בעברה. אף המומחה מטעם הנתבעת, ד"' רוזנברג, לא מצא עבר פסיכיאטרי עד לשנת 2008. מומחה הנתבעת לא שלל קשר בין מצבה הנפשי של התובעת, אותו הגדיר כהפרעה דיכאונית אורגנית, לבין האירוע הטראומטי של קבורת אדם זר בחלקת הקבר. יחד עם זאת קבע כי לא ניתן להעריך את תרומת האירוע לנכותה הכוללת אותה העריך בשיעור של 20% אשר יכולה לנבוע ממותו הטרגי של בנה ומצב אורגני כתוצאה ממחלותיה הנוספות. המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר ויבורסקי, סקר את עברה של התובעת מפי בנה ועיין במסמכים מנובמבר 2007 ואילך. המומחה מצא כי התובעת הפגינה התנהגות "נגאטיביסטית - אופורטוניסטית - כעסנית ואף עויינת". עוד מצא כי סיפור עברה הוצג באופן לא מהימן, "אידיאליזציה" של העבר טרם האירוע נשוא התביעה, כפי שקורה לא אחת בתביעות לפיצויים. יחד עם זאת מצא המומחה כי האירוע של אובדן חלקת הקבר היה עבורה טראומטי מאוד. המומחה ניסה להסביר את הפער בין התמודדותה הנורמטיבית לאירוע התאבדות הבן אל מול התגובה הנטענת לאירוע של אובדן חלקת הקבר, אשר בהערכה חיצונית הינו בקושי אירוע פסיכו טראומטי משמעותי. להערכתו כן הגיבה בתגובת אבל מוגברת למות בנה נוכח הביקורים התכופים בבית הקברות עד לניתוח הלב. רכישת חלקה צמודה היוותה אמצעי להתמודד עם רגשות האשם, משנלקח אמצעי זה הגיבה באופן נפשי קשה. לאחר איזון הנתונים ותפקודה של התובעת טרם האירוע בדיור מוגן קבע המומחה כי מצבה נובע מתגובת אבל למות בנה, תגובה רגשית עם מרכיב דכאוני לאירוע של אובדן חלקת הקבר ופגיעה מוחית אורגנית. נוכח האמור קבע כי נכותה הכוללת הינה בשיעור 50% כאשר יש לייחס לאירוע נשוא התביעה נכות בשיעור 10%. 7. שעה שלא נחקרו המומחים, לא מצאתי מקום לסטות מקביעות המומחה מטעם בית המשפט בכל הנוגע לשיעור נכותה הרפואית של התובעת עקב אובדן חלקת הקבר. ככלל, יאמץ בית המשפט את ממצאי המומחה שמינה ובהעדר חקירה לא מתקיימים טעמים המצדיקים להימנע מאימוץ חוות דעתו. קביעה זו מקבלת משנה תוקף נוכח הדלות הראייתית בכל הנוגע לעברה של התובעת. מעדות התובעת עולה כי אבחנות המומחה היו מדוייקות ואכן ניכר הניסיון לייחס את כל תחלואיה של התובעת רק לאירוע הנדון. התרשמתי להעדר יחס אמיתי בין תגובותיה לשאלות אודות התאבדות הבן, אשר ניכר בה כי קשה היה לה להשיב בעניין זה, לבין תגובתה המוחצנת יתר על המידה ביחס לאירוע אובדן הקבר אותו תיארה: "קיבלתי מכה חזקה". קביעתו אף עולה בקנה אחד עם השכל הישר לפיו אובדן בן טראומטי יותר מאובדן חלקת הקבר לצידו. גם העובדה שחלקת הקבר נרכשה כשנתיים לאחר מות המנוח מחזקת את מסקנת המומחה. למרות הניסיון להאדיר את נזקי התובעת, מדובר באירוע משמעותי מבחינתה אשר תרם להרעה במצבה הנפשי ואין חולק כי הסב ומסב לה עוגמת נפש משמעותית. בניגוד לאמור בסיכומי התובעת, לא מצאתי כי הונחה תשתית עובדתית המאפשרת פסיקת פיצויים בגין הוצאות רפואיות ועזרת צד שלישי. לא הוכח כי עקב האירוע חלה ירידה בתפקודה של התובעת ויש לאמץ קביעת המומחה מטעם בית המשפט לעניין זה. לפיכך ראש הנזק היחידי בגינו זכאית לפיצוי הינו נזק לא ממוני - כאב וסבל. 8. קביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני אינה מלאכה קלה, ודאי בנסיבות הנוגעות למנהגי האבלות השונים מאדם לאדם. עמד על טיבו ותכליתו של הפיצוי בגין נזק לא ממוני כב' השופט א' ריבלין בע"א 11152/04 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, 16.10.06: " יש לזכור, כי גם הנזק הלא-ממוני מוערך, בסופו של יום, בממון; וגם אותם נזקים ממוניים, המתאפיינים באפשרות לשום אותם בכסף, כרוכים תכופות באי-וודאות, בהערכות ואף בניחושים.... הנזקים הלא-ממוניים מבטאים פן אפשרי נוסף של הפגיעה בגופו ובנפשו של הניזוק. אכן, מעבר להוצאות הכספיות ולהפסדי-שכר, עשוי הניזוק לטעון - ולהוכיח - כי הוסבו לו בשל התאונה כאב וסבל, יגון וצער, תסכול, אכזבה, גריעה מן האפשרות לממש את העצמיות והפסד ההנאה מן החיים..... אמנם, "שום כסף שבעולם אינו מפצה על יסורי גוף ונפש, על הפחתת הסיכויים להקים קן משפחתי, או על אבדן הנאות חיים נורמליים" (ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח(2) 120, 126). ואולם קשיי השומה אינם מרפים את ידיהם של בתי המשפט. אכן, ברגיל, הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני אינו פיצוי-כנגד-קבלות. גם אין הוא תר, בהכרח, אחר דרך מסוימת להיטיב עם הניזוק ואין הוא מתיימר להגדיר דרך כזו. במידה רבה, הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני מעביר לידיו של הניזוק את הבחירה בדרך שבה יקל על כאבו ועל צערו. בחירה זו באה תחת הבחירות שנגרעו מן הניזוק בשל מעשה העוולה. באחת הפרשות כתב הנשיא א' ברק, בהתייחסו לפיצוי עבור הנזק הלא ממוני: בית המשפט מעמיד לרשות הניזוק אותו סכום כסף, אשר יש בו כדי לאפשר לניזוק לרכוש הנאות, אשר יבואו במקום אלה שאבדו. על-כן, כאשר הנזק הוא סבל וכאב ומודעות לאבדן הנאות החיים, יינתן לניזוק פיצוי, שיאפשר לו לרכוש הנאות אחרות, אשר, במידת האפשר, יאזנו את הנזק שנגרם. מי שיודע, שתוחלת חייו קוצרה, יקבל פיצוי, שיאפשר לו ליהנות משנות החיים שנותרו לו (עניין פרייליך הנ"ל). הנה כי כן, בניגוד לנזק הממוני, הדובר בנזק מוגדר ובפיצוי מותאם ומוגדר אף הוא, הרי שהנזק הלא ממוני הוא מופשט יותר, והפיצוי בגינו מקנה לניזוק אמצעים על-מנת שיוכל לסלול לעצמו דרכים - כבחירתו - למילוי החללים שנפערו בשל מעשה העוולה. יודגש: בדברי אלה לא ביקשתי לבטא את מלוא מורכבותו של הנזק הלא ממוני, אף לא לקבוע מסמרות באשר לגישה שלאורה יש לבחון נזק זה (ראו הגישות השונות שנסקרו בעניין פרייליך הנ"ל; ראו עוד: Andrews v. Grand Toy Alberta [1978] 2 S.C.R. 228; Lawrence v. Mathison (1982) 11 NTR 1; Wise v. Kaye [1962] 1 QB 638). אף בחירה בגישה פונקציונאלית ביחס לנזק הלא-ממוני - ולא בהכרח זו תמיד הגישה שיש לבחור בה - איננה מספקת תשובה חד-משמעית לכל הקושיות. למשל, שאלה היא עד כמה צריך בית המשפט לרדת לפרטים, מקום בו פורס בפניו הניזוק את ההנאות החלופיות שהוא חפץ לרכוש ואת עלותן המדויקת. נטייתי היא שירידה כזו לפרטים איננה רצויה. הפיצוי עבור הנזק הלא-ממוני איננו פיצוי-כנגד-קבלות, והוא איננו מתיימר לשים תג-מחיר על שאינו ניתן לתמחור. הוא איננו בא לשפוט את בחירותיו של הניזוק, ואיננו מבקש להעריך מהם בדיוק האמצעים החלופיים שבעלותם צריך הנתבע לשאת. הפיצוי חותר להיטיב את נזקו של הניזוק, אך אינו מגדיר באורח ספציפי את דרכי-ההטבה. יתרון נוסף הצומח מגישה זו מתבטא באחידות ובשוויוניות שהיא מקדמת, לאמור: מתן פיצוי דומה לניזוקים שנפגעו באורח דומה, מבלי לקשור את רף-הפיצוי למידת ה"צניעות" או ה"פזרנות" שבה הם חפצים לחיות את חייהם במומם. " הארכתי בהפניה לטיבו של הנזק מאחר ומקובלת עלי הגישה לפיה ראוי להעניק פיצוי הולם למידת הפגיעה אולם בעל קנה מידה סביר ושוויוני ככל הניתן למקרים דומים. מדיניות משפטית ראוייה מחייבת מתן פיצוי משמעותי בגין עוגמת נפש שנעוצה בענייני אבלות ומנגד אין להעניק פיצויים מופרזים המאדירים את האבל ומעלים חשש ליצירת רווח מהאובדן. לאור האמור לעיל עולה כי אין לקבל את עמדת הנתבעת הסבורה כי יש להעניק פיצוי סמלי. מאמציה למציאת חלקת קבר חלופית הינם חלק מחובתה מתוקף תפקידה והתחייבותה החוזית לתובעת, מעבר לפיצוי בו תחוייב בגין רשלנותה. מנגד לא מצאתי כי יש להעניק לתובעת את הפיצוי לו עתרה בשיעור של 250,000 ₪. 9. עיון בפסיקה שדנה במקרים דומים מגלה כי שיעור הפיצוי שהוענק בגין אובדן חלקת קבר נע סביב 50,000 ₪. כך בת"א (שלום ת"א) 7369-06-11 ליפקין נ' חברת קדישא גחש"א, 12.2.12, אליו הפנה ב"כ התובעת. שם התגלה כי נקבר זר בחלקת קבר במועד אזכרת השלושים למנוח ונפסק סך של 50,000 ₪ לכל תובע שכן נרכשו שתי חלקות קבר. בע"א (מחוזי חי') 2871/02 המועצה הדתית עכו והמחוז נ' בן גיגי, 9.10.03, נפסק פיצוי בסך 40,000 ₪ בגין טעות בקבורת זר במקום שיועד למנוחה ובת"א (שלום קריות) 8865-08-08 תורג'מן נ' המועצה הדתית עכו והמחוז, 22.6.11, נפסק פיצוי בסך 150,000 ₪ בגין העלמותם של שני קברי ילדי התובעים. לאור כל האמור לעיל אני אומד את הפיצוי הראוי לתובעת בסך של 50,000 ₪. סוף דבר 10. התביעה מתקבלת, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 50,000 ₪ נכון למועד פסק הדין. בנוסף תשא הנתבעת בהוצאות התובעת, לרבות שכר טרחת המומחים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה ובשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪. בתי עלמין / בתי קברותרשלנותנזיקין