תביעה שהגיש, עורך דין במקצועו, בתפקידו ככונס נכסים, לפירוק השיתוף במקרקעין, לצורך מימוש עיקול שהוטל על הנכס, בתיק האיחוד המתנהל נגד הנתבע מס' 1, בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב. הוחלט לדחות את התביעה נגד הנתבעת, ולהלן הנימוקים. 2. יצוין, כי ביום 10.1.10 ניתן נגד הנתבעים פסק דין במעמד צד אחד, בהעדר כתב הגנה. הנתבעים ביקשו לבטל את פסק הדין. בהחלטה מיום 21.11.10, בוטל פסק הדין נגד הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") בלבד, ופסק הדין נגד הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע"), נותר על כנו. במהלך כל תקופת ניהול המשפט, לרבות בשלבי שמיעת הראיות, וסיכומי הטענות, עשו הצדדים וב"כ, מאמצים כנים על מנת לנסות ולהגיע לפשרה. במהלך ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 19.12.12, אף הודיעו לפרוטוקול על הסכמה עקרונית להסמיך את ביהמ"ש לפסוק בתביעה לפשרה, במתחם מוגדר, אלא שבסופו של דבר, לא התגבשה הסכמה עקרונית זו, לכלל הסדר דיוני מחייב. 3. נכס המקרקעין בו מדובר, כולל שתי דירות מגורים, ששטח כל אחת מהן 38.4 מ"ר (כעולה מחוו"ד שמאי שצורפה לכתב התביעה), המצויות בבנין באשדוד, אשר אוחדו לדירת מגורים אחת. שני הנתבעים הינם בעלי זכויות חכירה לדורות במקרקעין, בחלקים שווים, כעולה מנסח לשכת רישום המקרקעין ברחובות (נספח א1 לתביעה). כאמור לעיל, מתנהל נגד הנתבע תיק איחוד, בלשכת ההוצל"פ בתל אביב. התובע, הינו בא כוחם של נושים שונים, במסגרת ארבעה תיקים הכלולים בתיק האיחוד. במסגרת ההליכים המתנהלים נגד הנתבע, מר יוסף לוי, הוטלו עיקולים ע"י נושיו, על זכויותיו במקרקעין. נלמד מחוות דעת השמאי, אשר צורפה לתביעה, כי נרשמה לראשונה הערה על זכויות הנתבע במקרקעין, במסגרת תיק הוצל"פ, ביום 27.5.08. התובע מונה ביום 28.9.08, כונס נכסים על זכויות הנתבע במקרקעין. לאחר מסירת הודעת הפינוי, קבע כב' ראש ההוצל"פ בהחלטתו מיום 28.12.08, כי היות שהנתבעת מתגוררת בדירה, "...מכירת הנכס תיעשה כנכס תפוס לנוכח הוראת ס' 33 לחוק ההוצל"פ...", התובע הורשה במסגרת ההחלטה האמורה, להגיש בקשה למתן הוראות לצורך הגשת תביעה, לפירוק שיתוף הזכויות בנכס. ביום 6.5.09, התיר כב' ראש ההוצל"פ לתובע, להגיש תביעה לפירוק שיתוף. התובע הגיש על כן תביעה זו, במסגרתה ביקש לפרק את הזכויות בנכס, ע"י מכירתו, ולמנותו כונס על הנכס, לצורך פירוק השיתוף כאמור. 4. בכתב ההגנה, טענה הנתבעת בין היתר, כי הגם שהזכויות בנכס רשומות באופן פורמלי, על שם שני הנתבעים בחלקים שווים, הרי שהינה בעלת מלוא הזכות בנכס בלבד, ולחילופין יש לה "...זכויות שביושר בנכס...". זאת, מאחר שזכויות הנתבע במקרקעין, הועברו אליה לטענתה, ע"פ הסכם גירושין בינה ובין הנתבע, אשר נכרת ביום 20.2.08, ואושר בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי הנכבד באשדוד, ביום 26.3.08. במסגרת פסק הדין התנו הצדדים בין היתר כדלקמן: "1. הדירות ברח' מרזוק ושמואל גוש 2087 חלקה 5 תת חלקה 2 גוש 2087 חלקה 5 תת חלקה 2 ישארו בחזקת לוי רבקה, לאחר הגירושין הבעל יחתום במינהל מקרקעי ישראל על שינוי הרישום בטאבו והעברת הבעלות ללוי רבקה. 2. בדירה הנ"ל, בחדר הדרום מערבי מתחייבת לוי רבקה לפתוח דלת נפרדת ותתן לי את החדר למגורים נפרדים עבורי וזאת בתמורה להעברת כל תכניות החסכון שלי בבנק לאומי על שמה, ולוי רבקה מתחייבת לשלם הוצאות החשמל והמים. 3. בתמורה למתן החדר, תכניות החסכון המפורטות להלן יועברו על שמה של לוי רבקה... 4. ... 5. ... 6. כל החובות המשותפים עד היום חלים על הבעל. חובות שיווצרו מהיום ואילך כל אחד ישא את חובותיו לעצמו. 7. האשה מוותרת על כתובתה מיום מתן הגט". בישיבת קדם המשפט הראשונה, הוסיף ב"כ הנתבעים וטען, בעקבות שאלות ביהמ"ש, ולאחר בירור עם מרשתו, כי במסגרת ההסכמה בין הנתבעים, עובר לגירושיהם, הוסכם כי הנתבע יקבל, בתמורה להעברת זכויותיו במקרקעין, לידי הנתבעת, בנוסף לאמור בהסכם הגירושין, גם שני רכבים (מעדויות הנתבעים נלמד, כי המדובר במשאיות ולא ברכבים פרטיים), וכן תכשיטים שקיבלה הנתבעת במתנה, מאם המשיב, ואשר שווים הוערך בלמעלה מ-200,000 ₪ (כמפורט ברשימה מיום 5.2.08, נספח 2 לתצהיר הנתבע). הנתבעים התגרשו זמ"ז בג"פ כדין, ביום 26.3.08, ועל כך אין חולק. הנתבעת טענה, כי הנתבעים נהגו ע"פ ההסכם, כאשר החזקה הבלעדית בנכס, נמסרה לנתבעת, כאשר בתוך הדירה הוקצה חדר אחד למגורי הנתבע בנפרד מן הנתבעת, אשר הופרד מיתר חלקי הדירה, ונפתחה עבורו כניסה נפרדת. לטענת הנתבעת, גוברות זכויותיה ע"פ ההסכם, על זכויותיו הנטענות של התובע בנכס, שהינן זכויות דיוניות בלבד. 5. התובע לא הגיש כתב תשובה, ומכאן, שאין בכתבי טענותיו - להבדיל מן הטענות שטען בע"פ במהלך הישיבות בביהמ"ש - טענה, לפיה החוזה הינו חוזה למראית עין, או שהוא בטל מחמת אי חוקיות, או פגם אחר שנפל בכריתתו. ב"כ הנתבעת, התנגד להרחבת חזית הדיון, ובמסגרת ישיבת ההוכחות הראשונה, הודיעו ב"כ הצדדים יחד לפרוטוקול, על התנגדותם ההדדית, להרחבת חזית ולעדויות שאינן קבילות ע"פ דיני הראיות. התובע לא ביקש, גם לאחר ההתנגדות האמורה, להגיש כתב תשובה, או לתקן את כתב התביעה, על מנת לכלול ביריעת המחלוקת, גם טענה לבטלות החוזה, מחמת היותו חוזה למראית עין, או מחמת פגם אחר בכריתתו. התובע לא ביקש להאריך בדיעבד, את המועד להגשת כתב תשובה, או לתקן את כתב התביעה, גם לאחר שב"כ הנתבע טען מפורשות, במסגרת תשובתו, לבקשת התובע להגיש ראיות נוספות, כי טענת התובע, לפיה הסכם הגירושין הוא חוזה למראית עין, הינה בגדר הרחבת חזית אסורה, מחמת אי הגשת כתב תשובה. לענין זה, נאמר בתשובת ב"כ הנתבעת, בין היתר: "... המשיבה תטען כי הראיות הנטענות אינן שייכות לנושא המחלוקת בתיק זה, משאינן מפריכות כלל ואינן שייכות לנושא השנוי במחלוקת. ... טענת המבקש כי העברת הזכויות בדירה למשיבה בגדרי הסכם הגירושין היא חוזה למראית עין מעולם לא נטענה בכתבי הטענות. ... בכתב התביעה עתר התובע, המבקש דנן, לפירוק שיתוף בנכס מקרקעין, הא ותו לא. להבהרה יצויין כי הנכס נשוא התובענה אינו הנכס נשוא בקשה זו. ... בכתב ההגנה נטען, בין היתר, כי קיים הסכם גירושין ולפיו הוקנה הנכס נשוא התובענה למשיבה - הסכם שניתן לו תוקף פס"ד. משנערך הסכם זה ובוצעו הגירושין הרי לתובעת זכויות קניניות בנכס המקרקעין נשוא התובענה. ... יובהר כי התובע הטיל עיקול על זכויות בעלה לשעבר של הנתבעת בנכס המקרקעין נשוא התובענה לאחר מועד הסכם הגירושין. לפי הלכת אהרונוב, גוברת זכותה של המשיבה בנכס המקרקעין נשוא התובענה על זכותו הנטענת של המבקשת שהינה, לכל היותר, זכות דיונית. ... יודגש - התובע לא הגיש כתב תשובה. ... את משמעות טענות ההגנה ונטילת עוקצן היה צריך התובע לטעון, כעובדה, בכתב תשובה, למשל כי הגירושין אינם עובדה אלא פיקציה, או כי ההסכם הינו למראית עין. זאת לא עשה המבקש. ... לא זו אף זו, בישיבת ההוכחות ביום 20/12/2012 הצהירו הצדדים הדדית לפרוטוקול בדבר התנגדותם הכללית לעדויות שמועה סברה והרחבת חזית (ראה עמ' 7 שורות 17 - 22 לפ'). ... הנה כי כן, גם לפי הסכמת הצדדים לא ניתן להרחיב את חזית המחלוקת". 6. טענות התובע בסיכומיו, התמקדו, בפגם הנטען בכריתה. התובע טען, כי הסכם הגירושין אינו משקף את כוונתם האמיתית של הצדדים, וכי הינו חוזה למראית עין, שתכליתו היחידה, הינה הברחת נכסים וזכויות מנושי הנתבע, על דרך של העברה פיקטיבית לנתבעת. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו, כי החוזה אמיתי ואותנטי, וכי הוא משקף את כוונתם האמיתית של הצדדים לו, אשר אף פעלו על פיו. ב"כ הנתבעת חזר וטען בסיכומיו, כי טענת "חוזה למראית עין" שהעלה התובע, הינה בגדר הרחבת חזית אסורה, משום שלא נטענה בכתב התביעה, וכאשר אף לא הוגש כתב תשובה, וכי על כן, אין התובע יכול להישמע בטענה זו, וממילא, באין טענה אחרת, שבכוחה להתגבר על טענת הנתבעת, מכח הסכם הגירושין - דין התביעה להידחות. 7. סבורני, כי יש לקבל את טענת ב"כ הנתבעת, לפיה טענת החוזה למראית עין, הינה בגדר הרחבת חזית אסורה, משלא נטענה בכתבי הטענות. תקנה 88 לתקנות סדר הדין האזרחי, מורה: "הכחשת חוזה היתה בכתב הטענות טענת חוזה - הכחשת סתם של החוזה בידי בעל הדין שכנגד, היא בלבד, פירושה הכחשת קיומו של חוזה מפורש או הכחשת העובדות שמכללן אפשר שישתמע קיומו, אך אין פירושה הכחשת חוקיותו של החוזה או דיותו מבחינה חוקית". בהתאם להוראת תקנה זו, נקבע בפסיקה לא אחת, כי תובע אינו יכול להישמע בטענה, בדבר אי חוקיותו, או חוסר דיותו של חוזה (להבדיל מהכחשת עצם קיומו של חוזה), מקום שלא נטענה הטענה במסגרת כתב התביעה, או בכתב תשובה [ר' לענין זה ע"א 2266/10 אילן כהן נ' נ.ז. השיק בע"מ ואח' (ניתן ביום 9.12.10), ע"א 4667/08 שלום הר עוז ואח' נ' סערת תוכנה בע"מ ואח' (ניתן ביום 15.2.11) בסעיף 25 לפסק הדין, ע"א (נצ') 335/98 עילבוני אוסמה נ' עילבוני גילה (ניתן ביום 30.6.99) בסעיף 13 לפסק הדין, ת"א (מח' חי'), מ.ג.מ.נ חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ' הכשרת הישוב חברה לבטוח בע"מ (ניתן ביום 18.6.06) בסעיף 58 לפסק הדין, ה"פ (מח' נצ') 1044/04 שטרית שלמה נ' אלגבסי מרדכי ואח' (ניתן ביום 19.2.07) בסעיף 12 לפסק הדין]. התובע טען, כי טענתו, לענין חוזה למראית עין, היוותה חלק מיריעת המחלוקת, משנטענה בתצהירו, וכאשר בפועל, נחקרו עדי הצדדים ביחס לשאלה האמורה. סבורני, כי אין לקבל טענה זו. אמנם נפסק, ביחס להוראה הכללית, לענין הגשת כתב תשובה שבתקנה 61 לתקנות, ונפקות אי הגשתו, כי ההוראה הדיונית האמורה, לא תמנע מביהמ"ש לדון בפלוגתא מן הפלוגתאות, אשר לא נטענה בכתבי הטענות, ובלבד שהועלתה בפני ביהמ"ש במלואה, ולא קופחה זכות מהותית של הנתבע [ר' לעניין זה בין היתר, רע"א 5491/01 אירית ארליך ואח' נ' ציון חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נו (2), 871, רע"א 3670/05 אלי איתן נ' מנו ספנות (ניתן ביום 23.8.05), וכן, הפסיקה אליה הפנה התובע בסיכומיו], אך קשה להחיל דברים אלה, בהתייחס לטענת חוזה למראית עין, נוכח ההוראה הברורה והמיוחדת לעניין, שבתקנה 88 [ור' לעניין זה הערה בסעיף 2 לפסק הדין בע"א (חי') 1630/03 מנו ספנות בע"מ נ' אי.בי.סי חברת נסיעות ותיירות (1983) בע"מ ואח' (ניתן ביום 10.3.05), אליו התייחסה בקשת רשות הערעור רע"א 3670/05, המוזכרת לעיל]. מכל מקום, בענייננו, אמנם טען התובע טענת החוזה למראית עין, בשלב קדם המשפט ובתצהירו, אך איני סבור, כי הפלוגתא הועלתה בפני בית המשפט בשלמותה, וכי ניתן לדון בה, מבלי לקפח זכות מהותית של הנתבעת, נוכח הודעתם המשותפת של הצדדים, על התנגדותם לראיות בלתי קבילות ולהרחבת חזית, התנגדות עליה עמד ב"כ הנתבעת בעקביות, תוך התייחסות לטענת החוזה למראית עין, וכאשר בהסתמך על ההודעה המשותפת האמורה, לא עמד ב"כ הנתבעת על בקשתו, למחוק טענות בלתי קבילות בענין זה מתצהיר התובע. יודגש, כי טענות התובע בענין זה, בתצהיר עדותו הראשית, היו בבירור בגדר עדות סברה, ואילו נדרש בית המשפט, להכריע בשאלת קבילות אותן אמירות, ובבקשת ב"כ הנתבעת למחקן, הרי שהיו נמחקות מהתצהיר. 8. מעבר לאמור, סבורני כי גם אילו נדחתה טענת הרחבת החזית, הרי שאין מקום לקבל את טענת החוזה למראית עין לגופה, משלא הורם הנטל להוכיחה. נטל הראיה, לענין טענת חוזה למראית עין, רובץ על מי שטען את הטענה, גם אם לרוב, עשויה הטענה להתבסס על ראיות נסיבתיות [ר' ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' יהודית אולצי'ק ואח', פ"ד נ(2), 41, וכן ע"א 8393/99 יצחק לופטין ואח' נ' מוניקה תכשיטים בע"מ (ניתן ביום 17.6.04)]. נפסק, כי בהימצא די "אותות מרמה" בחוזה, ביחס אליו מועלית הטענה, יעבור הנטל, לצד הנסמך על החוזה, להפריך אותן "אותות מרמה" (ר' ע"א 8482/01 בנק איגוד בישראל בע"מ נ' אילנה סנדובסקי ואח', פ"ד נז(5), 776). נפסק עם זאת, לענין רמת ההוכחה הנדרשת, מן הטוען, "חוזה למראית עין": "...בעל דין המייחס לצד שכנגד עריכת חוזה פיקטיבי מעלה כנגדו טענה קשה, העשוי להגיע אף כדי ייחוס מרמה או מצג כזב. ככלל, טענות מסוג זה, שנילווה להן, על פי רוב סממן של חוסר ניקיון כפיים, טעונות בשל טיבן רמת הוכחה נכבדה לצורך ביסוסן. רמת ההוכחה צריכה להיות תואמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת" [ע"א 3725, 3728/08 ניסים חזן ואח' נ' אריק חזן ואח' (ניתן ביום 3.2.11), ס' 31 לפסק הדין]. בעניננו, התבסס התובע על תשתית ראייתית, המורכבת מאותות מרמה, אשר זיהה, לסברתו, בהסכם הגירושין, משאלות שעלו, לענין יישום ההסכם, במסגרת חקירת עדי הנתבעת, על דו"ח חוקרת, אשר ביצעה חקירה במסווה בנכס, במסגרתה פגשה את הנתבע מס' 1 ואת בנם של הנתבעים, וכן, על הקלטה קולית של החקירה. כאמור להלן, סבורני, כי אין לקבל את ההקלטה שביקש התובע להגיש, משום שהתובע לא עמד לענין הקלטה זו, בתנאי הקבילות שקבעה הפסיקה, חרף הזדמנות שניתנה לו לעשות כן, וחרף החלטה מפורשת של ביהמ"ש, לענין השלמת הפעולות הדרושות, לצורך כך, במהלך שמיעת הראיות. כן סבורני, כי עם פסילת הקלטת, הרי שעדותה של החוקרת לבדה, הינה בעלת משקל נמוך ביותר, מאחר שחלקים משמעותיים בה, הינם בגדר עדויות סברה ושמועה, ומשהתובע נמנע מלעמת את הנתבע מס' 1, ואת בנם של הנתבעים, אשר העידו כעדי ההגנה, עם האמירות המיוחסות להם, בעדות החוקרת, על נספחיה, וממילא, נבצר מהם על כן, לפרט באוזני ביהמ"ש, את גרסתם, ואת הסבריהם לדברים, במהלך חקירותיהם הנגדיות. עוד סבורני, כמפורט להלן, כי השאלות העולות מתוך הסכם הגירושין, ומעדויות עדי ההגנה, ביחס ליישומו בפועל, הגם שהינן שאלות נכבדות, אין בהן לכשעצמן, להרים את נטל ההוכחה הרובץ על התובע, נוכח ראיות ההגנה, ובכללן, עדות הנתבעת ועדות בנה. 10. אשר להקלטת החקירה ולעדות החוקרת - ההלכה הפסוקה קבעה את התנאים, אשר בהתקיימם, ניתן לקבל הקלטה כראיה: "כדי שיהיה בידו של בית-המשפט להחליט על קבלת סרט ההקלטה, או התקליט, יש להוכיח או להראות תחילה קיומם של כמה תנאים מוקדמים, היינו: (1) כי המכשיר, או האמצעי האחר ששימש להקלטה, פועל כהלכה ועשוי לקלוט או להקליט דברים נאמרו; (2) שהאדם אשר טיפל בהקלטה ידע את מלאכתו; (3) שההסרטה או ההקלטה מהימנים ונכונים; (4) שלא נעשו בסרט שינויים בצורת הוספות או השמטות; (5) זיהוים של המדברים שקולותיהם נקלטו; (6) שהדברים נאמרו והעדות הוגדה מרצונו הטוב של המדבר ללא כפיה וללא פיתוי..." (ע"פ 28/59 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג, 1205, 1209, וע"פ 869/81 מוחמד שניר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 169, 194-195). התובע הגיש, לצורך הוכחת ההקלטה ותוכנה, דיסק עליו הועתק קובץ מתוך מחשבה האישי של החוקרת, אשר הועתק קודם לכן, ממכשיר ההקלטה, באמצעותו הקליטה לדבריה, את החקירה, וכן תמליל, שנערך, ע"י חברת חבר המתרגמים בינלאומי בע"מ. קובץ ההקלטה המקורי, על גבי מכשיר ההקלטה, לא נשמר ע"י החוקרת. קולות הדוברים בהקלטה, זוהו ע"י החוקרת עצמה בלבד, כאשר אין חולק, כי לא היתה לה הכרות קודמת, עם הנתבע ועם בנו. כמו כן, לא נערכה חוות דעת, לענין תקינות מכשיר ההקלטה, מהימנות ההקלטה עצמה, וזיהוי הדוברים. נוכח התנגדות ב"כ הנתבעים להגשת ההקלטה והתמליל, במצב האמור, בפתח דיון ההוכחות שהתקיים ביום 19.12.12, התקבלו אלה, כפוף להגשתם כדין, ונקבע בהקשר זה: "טענות ב"כ הנתבעת לענין אופן הגשת התמליל וההגשה (צ"ל ההקלטה - ג.ג.) נכונות. בהתאם להלכה הפסוקה, יש להגיש הן את התמליל והן את ההקלטה בצירוף חוו"ד מומחים, אשר יאשרו את תקינות ההקלטה ואת נכונות התמליל. כמו כן, יש לבצע זיהוי קולות, על מנת לוודא שהדוברים בהקלטה הם האנשים המצוינים בתמליל". בהמשך הודיע התובע: "המומחה מטעמי יתייחס גם לתקינות מכשיר ההקלטה וההקלטה המקורית, ככל שקיימת. כמובן, אעמיד הן את המכשיר המקורי והן את ההקלטה המקורית לבדיקת המומחה מטעם הנתבעת, ככל שתחליט להגיש חוו"ד מטעמה". בתום הדיון, הודיע התובע: "אלה עדיי, כפוף להגשת התמליל וההקלטה באמצעות מומחים". בדיון הבא שהתקיים, ביום 3.3.13, נקבע לוח זמנים להגשת הקלטת והתמליל, ולהגשת ראיות משלימות לענין זה ע"י הנתבעת, דהיינו, חוו"ד מומחים מטעמה. התובע הגיש בהמשך הודעה לביהמ"ש, אליה צורפו דו"ח החוקרת, הדיסק והתמליל, אך נמנע כאמור, מלהגיש חוו"ד מומחה, לענין תקינות ההקלטה, ולענין זיהוי קולות הדוברים. ב"כ הנתבעת, שב והתנגד בסיכומיו, לקבלת ההקלטה כראיה, וסבורני כי יש לקבל טענתו. משנמנע התובע, מהגשת חוו"ד מומחה, לענין תקינות ההקלטה, וכאשר המדובר בשאלה שבמומחיות, לא הוכחו תנאים אלה, שהינם מחויבים כאמור, על מנת שניתן יהיה לקבל את ההקלטה כראיה. מכאן, שלא ניתן לקבלה כראיה, ויש להתעלם מתוכנה. התמליל, גם הוא אינו קביל במצב האמור, מה עוד, שלא ניתן היה לייחס לו לבדו, כל ערך ראייתי, נוכח כלל "הראיה הטובה ביותר". מעבר לאמור, גם אילו נקבע, כי המדובר בראיות קבילות, הרי שמשקלן הראייתי, היה נמוך, משלא הוטחו בנתבע ובבנם של הנתבעים, במהלך חקירותיהם הנגדיות, ועל כן, נמנע מהם מלהתייחס לדברים, ולהסביר אמרות שונות, שתועדו לכאורה מפיהם (בהקשר זה טען ב"כ הנתבעת, כי אמרות מסוימות של הנתבע, מהם ניתן היה ללמוד כי יש לו זכויות קנייניות בנכס, לא היו אלא דברי רהב, באמצעותם ביקש להרשים את החוקרת, ונראה כי לא ניתן היה לשלול אפשרות זו, בין היתר, משלא הושמעה ההקלטה לנתבע, ומשלא ניתנה לו הזדמנות להתייחס אליה). אשר לעדות החוקרת, הרי שבהעדר ההקלטה, אשר לא התקבלה כאמור - קשה לייחס לה משקל ממשי, משום שהדברים אותם ציטטה, מפי הנתבע, לכאורה, היו בנסיבות האמורות, בגדר עדות מפי השמועה. יש לזכור בענין זה, כי הנתבע לא היה עוד בעל דין, בעת ניהול ההליך, שכן פסק דין נגדו ניתן עוד בשלבים המוקדמים של המשפט, כאמור, זמן רב בטרם החל קדם המשפט, ועל כן, לא ניתן לטעון, כי עדות החוקרת, הינה בגדר עדות על הודאת בעל דין. יודגש, כי החוקרת, לא יכולה היתה להעיד, מידיעה אישית, עובדות הסותרות את גרסת הנתבעת, ואף לא יכולה היתה לומר, אם התארחה בחלק הנכס, בו משתמשת הנתבעת, או בחלק הנכס אשר הוקצה לשימושו של הנתבע, בהתאם להסכם הגירושין. כך, לשאלה אם ערכה סיור בנכס בעת החקירה, השיבה: "לא. המטבח זה החדר הראשון אליו נכנסו, מצד שמאל של הדלת". מעבר לכך, יש לזקוף לחובת התובע לענין זה, הימנעותו מהעדת חוקר נוסף, אשר השתתף בביצוע החקירה, ונכח במהלך שיחת החוקרת עם הנתבע, לכאורה, כפי שהעידה החוקרת. 11. התובע הצביע כאמור, על שאלות ותמיהות העולות מהסכם הגירושין, והעלה תהיות נוכח עדויות הנתבעים, על ביצועו, ויישום מקצת הוראותיו בפועל. לסברתו, המדובר ב"אותות מרמה", אשר בהצטברותם, יש בהם לבסס בהסתברות הנדרשת, את המסקנה, כי המדובר בחוזה למראית עין, וכי על הנתבעת רובץ, על כן, הנטל להפריך מסקנה זו, והיא לא עשתה כן. התובע טען לענין זה בסיכומיו, טענות אלה: לענין מצבו הכלכלי של הנתבע עובר לחתימת הסכם הגירושין - הוכח באמצעות דו"ח של לשכת ההוצל"פ (נ/1), כי קודם חתימת ההסכם נפתחו נגד הנתבע חמישה תיקי הוצל"פ, אשר סכומי החוב בהם, שנערכו לחודש נובמבר 2012, לכ-200,000 ₪. לטענת התובע, העביר הנתבע, במסגרת הסכם הגירושין, את רוב רכושו, אל הנתבעת, וזאת, כאשר לטענת התובע, היווה הנכס, את עיקר רכושו של התובע באותה עת, כאשר לצד הנכס העביר אל הנתבעת את חלקו בחסכונות בני הזוג, והתחייב לשאת בחובות המשותפים. התובע טען, כי אין מדובר בחלוקה סבירה של הרכוש המשותף. יצוין, כי לענין זה, העידו הנתבעים, כי בפועל, העבירה הנתבעת אל הנתבע, גם את התכשיטים שקיבלה מאמו במהלך שנות הנישואין, ולענין זה, צורפה רשימה אשר התאריך הנקוב בה הינו 5.2.08, דהיינו סמוך לפני חתימת הסכם הגירושין, אשר כוללת פירוט של 32 תכשיטי זהב ואבנים יקרות, ובצידן הערכות שווי, המסתכמות בלמעלה מ-200,000 ₪. כן העידו, כי הנתבעת ויתרה על זכויותיה, בשתי משאיות שהיו בבעלות המשפחה, עובר לגירושין. התובע טען, כי ויתור הנתבעת, על כתובתה, בהסכם הגירושין, אינו מהווה תמורה ממשית במסגרת ההתחשבנות, שכן, יש להניח כי ממילא לא היתה זכאית לתשלום, ע"פ הכתובה, משום שהצדדים התגרשו בהסכמה. התובע עמד על כך, שהנתבעים המשיכו להתגורר באותו נכס, גם לאחר הגירושין, וטען, כי קרבתם אינה מסתכמת במגורים יחד באותו נכס, שכן הנתבעת העידה, כי בפועל, שימשו כספי החסכונות אותם היה על הנתבע להעביר אליה, לכיסוי חובות משותפים, בניגוד מפורש להוראות ההסכם. התובע טען גם, כי הוראות הסכם הגירושין, חורגות "...מן הדרך הנהוגה בניהול עסקאות מקרקעין". התובע הסתמך כמובן בסיכומיו, גם על הדברים שהיו בעדות החוקרת ובהקלטה, אך משנמצא כאמור לעיל, כי אין לייחס לראיות אלה משקל ממשי, נראה כי אין צורך לפרט את הדברים. טענות התובע, לענין הסכם הגירושין וביצועו, אינן מופרכות, והן אכן מבססות חשד להברחת נכסים, אלא שסבורני, כי גרסתה של הנתבעת, לענין האותנטיות של הסכם הגירושין, ולענין ביצועו, לא הופרכה. אמנם, הנתבעת הינה בעלת דין, והתובע אף העלה שאלה ממשית לענין מהימנותה, כאשר העידה, כי מלבד הנכס, ומלבד דירה נוספת באותו בנין, אין לה דירות נוספות, ובדיעבד הסתבר, כי רכשה במהלך שנת 2012 זכויות בדירה נוספת. נכון גם, כי עדות הנתבע אשר תמכה בגרסתה, הינה על פני הדברים, עדות של עד מעונין בתוצאות המשפט, וגם בנם של הנתבעים, אשר אישר את עיקר גרסת הנתבעת, אף הוא איננו מוחזק כעד נייטרלי. יחד עם זאת, נוכח ההתרשמות מן החקירות, ובהעדר ראיה סותרת לענין זה, סבורני, כי עלה בידי הנתבעת להוכיח, כי היא והנתבע אכן התכוונו להתגרש זמ"ז, וכי אינם חיים עוד כבני זוג, מאז הגירושין. סבורני, כי יש לקבל גרסתה, לענין הפרדת המגורים בנכס בפועל, ע"פ ההסכם, והקצאת היחידה הנפרדת לתובע. לענין זה יודגש, כי עדות בנם של הנתבעים, הותירה רושם חיובי למדי, וזאת, בין היתר, משנמנע בבירור, מלומר דברים שאינם בידיעתו, גם כאשר היה ברור, כי יכול היה, אילו העיד בנקודות אלה, לסייע סיוע ממשי לאמו, הנתבעת. סבורני, כי יש לזקוף לזכותו, גם את העובדה, שאישר בכנות - לכאורה בניגוד לאינטרס של הנתבעת - כי כאשר הוא מבקר את אביו, הם נמצאים יחד לעיתים בדירתה של הנתבעת, כאשר לדבריו, אמו אוסרת על אביו להימצא בדירתה לבד. אין חולק, כי במסגרת הסכם הגירושין, לא נאמר דבר, על התכשיטים או על המשאיות, ואולם, לא הובאה בפני ביהמ"ש, כל ראיה, העשויה לסתור את האותנטיות של רשימת התכשיטים, ואת הטענה, כי הרכוש הועבר במלואו אל הנתבע. כמו כן, לא הוכח, כי הנתבעת התקשרה בהסכם עם הנתבע, מתוך קנוניה, אשר מטרתה להבריח רכוש מן הנושים. גם אם נניח, כי בבסיס הסכמתו של הנתבע לתנאי הסכם הגירושין, עמד חששו מפני איבוד קורת גג, וגם, אם העדיף להעביר את זכויותיו בנכס לגרושתו, אם בנו, ומי שהיתה רעייתו במשך שנים רבות, על פני העברת הזכויות בכפיה, לנושיו, הרי אין כל ראיה, שהנתבעת היתה מעורבת בשיקוליו אלה, וזאת, גם אם נניח שהיתה מודעת לחובותיו, וגם אילו הוכח, כי חששה מהטלת עיקול על הנכס עקב חובות הנתבע. מכל מקום, גם אילו הוכחו הנחות אלה, הרי שלא היה בכך כדי להפוך את ההסכם לפיקטיבי, משהתקבלה גרסת הנתבעת, לפיה אכן התכוונו הצדדים, לסיים את הנישואין, ולנתק את הקשר הזוגי, והתקשרו בהסכם מתוך כוונה לממשו. אשר לסבירות ההסכם, ולגובה התמורה - הגם שכאמור, עלו שאלות לענין שווי הזכויות שהועברו מצד לצד, הרי שלא ניתן לומר, כי ההסכם בכללותו הינו בלתי סביר, עד כדי שתתחייב המסקנה, כי נעשה למראית עין בלבד. יוער לענין זה, כי אין להקל ראש בשוויה של זכות השימוש, אשר ניתנה לנתבע בחלק מהנכס, אשר בגינה פטור הוא מתשלום דמי שכירות. 12. משנדחתה טענת התובע, לפיה הסכם הגירושין, הינו חוזה למראית עין, הרי שזכויותיה של הנתבעת במחצית הנכס, הרשומה על שם הנתבע, אשר נרכשו במסגרת הסכם הגירושין, גוברות על זכויות הנושים מכח העיקולים, אשר הוטלו על זכויות הנתבע בנכס, מספר חודשים לאחר כריתת הסכם הגירושין, ולאחר אישורו ע"י בית הדין הרבני הנכבד (ר' ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב, פ"ד נג(4) 199, 247). מכאן, כי יש לדחות את התביעה. 13. התביעה נדחית אפוא. התובע ישלם לנתבעת בגין שכ"ט בא כוחה, סך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן הוצאות המשפט בסך 2,000 ₪. עורך דיןמקרקעיןפירוק שיתוף במקרקעיןכינוס נכסיםעיקול