נפגע עת רכב לטענתו על אופניו בתאונת דרכים מרכב שאותו לא זיהה ונגרמו לו עקב כך נזקי גוף. 2. הצדדים חלוקים בעניין נסיבות התאונה, שאלת האחריות וגובה הנזק. נסיבות התאונה 3. לגרסת התובע, יצא ביום 8.7.08 בשעות הערב בסמוך לשעה 19:30 לרכב על אופניו ברח' הרצל בעיר נס ציונה. בהיותו נוהג להתאמן על אופני כביש רכב על האופניים במתחם האצטדיון של נס ציונה לאיטו. לאחר שהספיק לעשות מספר סיבובים, ובהגיעו לצד המזרחי של האצטדיון ממול היציע, חש בפגיעה חזקה מאחוריו ,נפל, האופניים המשיכו בנסיעה מספר מטרים לאחר מכן, והוא איבד את הכרתו. כמוצהר ע"י התובע, איבוד ההכרה היה לפרק זמן לא מבוטל, וכשהתאושש בשעה 20:15 לא ראה את הרכב שפגע בו אלא מצא את עצמו כשהוא שוכב על המדרכה בסוף מפרץ החניה, ואופניו לידו. בהמשך פונה ע"י רוכב אופניים שהגיע לזירה שסייע לו להכניס את האופניים לרכבו, והוא נהג בכוחות עצמו לביתו. משם הוסע ע"י חבר לביה"ח אסף הרופא ברחובות. 4. כיומיים לאחר התאונה מסר התובע עדות במשטרת ישראל ברחובות לאחר שעל פי דבריו עוד במהלך אשפוזו הגיע חוקר לגבות ממנו עדות. לאחר השחרור מביה"ח נערך מפגש שחזור התאונה בנוכחות חוקר תאונות דרכים. במסגרת הודעתו במשטרה פורטה מסכת עובדתית רחבה הרבה יותר מהמפורט בתצהיר, וממנה עולה, כדברי התובע, אותם אישר גם בחקירתו, כי לאחר שהתאושש מאובדן הכרתו, הרגיש שמשקפי הראיה נמצאו בכיס אחורי של החולצה כשהן שבורות. כדבריו (עמ' 7 ש' 12): "כשאני התעוררתי אני זוכר שבהתחלה התיישרתי ולא הבנתי מה אני עושה שם. לאט התחלתי לחוש את הכאבים, אני זוכר זאת במדויק, שהפנים מדממות, ניסיתי לקום ולא הצלחתי בהתחלה, הרגשתי סחרחורת. תמיד יש לי בכיס של חולצת רכיבה מאחור טלפון נייד, ניסיתי להוציא את הטלפון הנייד ע"מ להזעיק עזרה. כשהכנסתי את היד לכיס של הטלפון מצאתי שם את המשקפיים שבורות. הם לא היו שבורות טרם התאונה, אלא מצאתי אותם שבורות. עשיתי את שיחת הטלפון, ולאט התחלתי להסתכל סביבי, ומה שהבחנתי שבמרחק של כ-7 מטרים מהמקום שבו התעוררתי היתה שלולית דם במרכז הכביש. מאוחר יותר כשהגעתי לבי"ח ושטפו לי את הפצעים נתגלו 4 פצעי שפשוף ללא קשר לפצעים האחרים מהתאונה. יש לי פה עדיין שתי צלקות בשתי הידיים." על פי עדות התובע חנו כלי רכב בצד השני של האצטדיון אולם לא היו עדי ראיה לתאונה. הוא אישר כי לא הזמין אמבולנס ואף לא משטרה וההסבר שנתן לכך בהודעתו במשטרה היה, כי היה בהלם ללא ריכוז ומבולבל. בחקירתו הוסיף והסביר כי לנוכח פציעות קודמות שחווה בנסיעותיו באופניים, וע"מ שלא להדאיג את בני משפחתו, ניסה גם הפעם לראות בפציעתו כפציעה שגרתית אך לא העריך נכונה את חומרת המצב. רק לאחר שחש בכאבים קשים מנשוא בהגיעו הביתה הגיע למוקד רפואי תוך כוונה לקבל משככי כאבים, אלא שהרופא במקום הפנה אותו בדחיפות לחדר המיון. התובע נחקר ונשאל ע"י ב"כ הנתבעת, הכיצד לא טרח להזכיר, ולו ברמז, את העובדה שנפגע מרכב בעת שנחקר ע"י המשטרה. בעניין זה הסביר כי בפועל לא ראה את פגיעתו של הרכב, אולם חש חבטה רצינית מאחוריו, שאודותיה דיווח לרופא בביה"ח כפגיעת רכב. דיון 6. לטענת ב"כ התובע, עלה בידי התובע להוכיח באופן סביר את קרות התאונה באופן שבו קרתה, ואילו הנתבעת לא הצליחה להפריך את העובדה שהתובע נפגע מכלי רכב בנהיגתו בכביש, ולא הוצג כל מנגנון פגיעה אחר אפשרי בנסיבות. מנגד ב"כ הנתבעת חזר והדגיש את העובדה, כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין, אשר מחייבת הנמקה מיוחדת עפ"י סעיף 54 לפקודת הראיות. יתר על כן, לטענתו, התובע אף לא טרח להעיד מטעמו אף לא אחד מהמסייעים בידו סמוך לתאונה, ולא הציג ראיה בדמות תמונת האופניים להוכחת העובדה שנפגעו מכלי רכב. 7. הלכה היא, כי בפגיעה בתאונת דרכים שהיא תאונת פגע וברח, על התובע הנטל להוכחת נסיבות התאונה והשקידה הראויה לבירור הפוגע. סעיף 12א(1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים תשל"ה 1975 דורש מן התובע להוכיח במאזן ההסתברויות ששקל שקידה סבירה בניסיון לאתר את הנהג הפוגע. (ראה: ע"א 502/84 קרנית נ' אברהם הורוביץ, פ"ד מא (1) 542 (1987 ). לא בכדי לא נטען כנגדו בכל הנוגע לחובת השקידה הראויה, הואיל והתובע פירט בתצהירו את מאמציו לחקר האמת וזהות הפוגע. כמוצהר על ידו, פנה לתחנת המשטרה מספר פעמים ע"מ שיבדקו את מצלמות האבטחה שמקיפות את אצטדיון הכדורגל העירוני בנס ציונה, ואף הודע לו ע"י חוקר המשטרה, כי הסרטים לא נשמרו, ולכן הוחלט לסגור את תיק החקירה. עוד עלה מנספחי תצהיר התובע, כי ביום 9.11.08 הובא זוג עדשות למשקפיים לתחנה ע"מ לבחון ט"א אלא שאלה לא נמצאו על העדשות. גם ממזכר מיום 2.11.08 של בוחן התנועה, עולה, כי התקשר למנהל אצטדיון הכדורגל בנס ציונה, שאל אותו לגבי מצלמות האבטחה המוצבות באצטדיון המתעדות את המתרחש במגרש החניה, ולדבריו, הצילום נשמר בזיכרון 3 שבועות בלבד ועובדה זו גם אושרה ע"י מתקין המצלמות במקום. בוחן המשטרה אף ערך תרשים תאונת דרכים ביום 5.8.08, וממנו עולה, כי במרחק ממקום שכיבת הרוכב כמתואר נמצא סימן בלימה של רכב באורך 14.2 מטר סמוך ליציאה מהחניון. 8. אכן, עדותו של התובע מהווה עדות יחידה של בעל דין. עפ"י סעיף 54ב' לפקודת הראיות נדרש ביהמ"ש בבואו לפסוק בהליך אזרחי על סמך עדות יחידה כנ"ל, לפרט הנמקתו מדוע הוא מוכן להסתפק באותה עדות יחידה, ומדוע יעדיפנה בנסיבות. (ראה: ע"א 224/78 חמישה יוד תכשיטים בע"מ נ' פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני ,פ"ד לג (2) 90 (1979 ) הפסיקה אף הטעימה כי לא די במתן אמון מלא בעדותו של בעל הדין, הגם שטעם העומד בבסיס מתן האמון, כשהוא מנומק ומוסבר די הצורך, עשוי להקים את דרישת הדין. (ראה: רע"א 33/07 רושקנסקי נ' תעבורה מכלי מלט בע"מ (2007)) 9. כלל מסכת הראיות מביאה אותי למסקנה, כי עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו. ראשית, נתתי אמון בעדותו העקבית, המפורטת, העניינית והמלאה של התובע. האחרון לא חסך ממסירת כל הפרטים הרלבנטיים, הגם שלחלקם לא התבקש, ונתן הסברים מניחים את הדעת לכל רמזי סתירות עליהם הצביע ב"כ הנתבעת. שנית, נמצא חיזוק לגרסת התובע במסמכים שהוצגו. כבר במסמך סיכום האשפוז של ביה"ח אסף הרופא מיום 10.7.08, נרשם מפי התובע, כי היה מעורב בתאונת אופניים ורכב פגע בו מאחור. לחשיבותה של גרסה ראשונית זו נדרש ביהמ"ש העליון בע"א 8513, 8388/99 הסנה ואח' נ' מימי בן ארי , פ"ד נו (4) 689(2002). שלישית, דו"ח בוחן התנועה מצביע גם כן על סימני בלימת רכב, הגם שלעניין זה אסייג ואציין, כי הדו"ח נערך כמעט כחודש לאחר התאונה. כאן המקום להתייחס לטענת ב"כ הנתבעת בדבר ההימנעות של התובע מהעדת עדים רלבנטיים. בכל הנוגע לרוכב האופניים האלמוני שסייע לו להכניס את האופניים לרכב, צוין כבר בהודעה של התובע במשטרה, כי אינו מכיר את רוכב האופניים הנ"ל, ואין לו פרטים לגביו. בכל הנוגע לחברו שפינה אותו מביתו, אינני יכולה לקבוע כי יש משקל רב לעדות כנ"ל אשר ממילא היתה נסמכת על עדות מפי השמועה. כמו כן אינני סבורה כי יש לזקוף לחובת התובע התנהגות בלתי סבירה בנסיבות עת שלא טרח להזמין ניידת משטרה או אמבולנס. קיבלתי את הסברו המניח את הדעת לאופן התנהגותו, ואינני סבורה, כי התנהגות זו אינה רציונלית בעליל בנסיבות. 10. לאור כל האמור, אני קובעת כי התובע נפגע עת רכב על אופניו מכלי רכב שעזב את זירת הפגיעה מיד בסמוך לתאונה. הנזק 11. התובע הוסע לביה"ח אסף הרופא כאמור, ושם עבר צילום חזה ו-CT בטן שהדגים שברים בצלעות 3-9 מימין, ואושפז במחלקה לכירורגיית חזה. כמו כן, נמצאו שפשופים קלים בפנים וגפיים תחתונות. כעבור יומיים שוחרר התובע עם מתלה בידו, לאחר שלא נמצא ממצא חריג בצילומי החזה, הומלץ על טיפול תרופתי והמשך מעקב ע"י רופא משפחה. 12. ד"ר מריו אייכנבלט מונה כמומחה ביהמ"ש בתחום האורטופדי, ובסיכום חוות דעתו קבע כדלקמן: "השבר התאחה עם תזוזה קלה, ואין מעורבות מפרקית... בבדיקה האורטופדית מצאתי הגבלה קלה של חלק מהתנועות בכתף ימין וקיצור של 1 ס"מ בעצם הבריח הימנית, ללא דלדול שרירים או כל ממצא פתלוגי אובייקטיבי אחר. הבדיקה הנוירולוגית הפריפרית שערכתי היתה תקינה. בבדיקת EMG של הגפה העליונה הימנית מה-16.2.11, אין סימנים לפגיעה במקלעת הברכיאלית, יש עדות לתסמונת התעלה הקרפלית." מומחה ביהמ"ש קבע תקופת אי כושר מ-8.7.08 עד 8.9.08 והעריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 2% בגין הממצאים בכתף ימין והשפעתם על כושר הפעולה הכללי. להערכת המומחה, המגבלה התפקודית הינה מזערית, והתובע לא יזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד, ככל שהדבר נובע מהתאונה נשוא התביעה. 13. עפ"י הצהרת התובע, המשיך בהמלצת הרופאים במעקב רפואי והחל בטיפולי פיזיוטרפיה לחיזוק שרירי הגב והכתף.כמו כן, בתקופת אי הכושר של חודשיים שהה בביתו וקיבל טיפולים רפואיים והתקשה בפעולות יומיות כשמשפחתו מסייעת בידו. הסיוע שהוענק לו לדבריו במשך 3 חודשים התבטא בעזרה ברחצה, לבוש, הכנת ארוחות והסעה לטיפולים רפואיים. 14. ב"כ הנתבעת הדגיש בסיכומיו את הפערים שבין תחשיב הנזק שהוגש בשם התובע לבין פירוט נזקיו בתצהיר. לטענתו, לא הוכח כל יסוד לשינוי המשמעותי בכלל הנזקים, ואף לא הוצג כל בדל של ראיה לגבי הפסדי השתכרות. הפסד שכר 15. התובע העיד על עצמו, כי היה מנכ"ל חברת AT ובעל השליטה בה, ועבודתו חייבה אותו בנסיעות רבות בכל רחבי הארץ לפגישות עם לקוחות החברה. ברם, כתוצאה מהתאונה, ובמשך 3 חודשים, לא יכול היה לקדם את ענייני החברה, להרחיב את מעגל הלקוחות ולפקח על פעילות העובדים. על כן, אף חזר לעבודה בתום תקופת אי הכושר למרות הכאבים והמוגבלות הרפואית, והכל ע"מ למזער את נזקי החברה. למרות מאמציו אלה, היקף הרווחים של החברה נפגע בשנת התאונה, ולמרות שהמחזור עמד בשנת 07' בגובה של 5.8 מיליון ₪, ירד בשנת 08' ל-4.9 מיליון ₪. הוא הדין לגבי היקף הרווחים לפני מס אשר ירד בשנים שלאחר התאונה. למרות המצוין בתצהיר בדבר הגשת דו"חות שומה להוכחת הפסד, לא הוגשה כל ראיה שהיא להפסדי שכר של התובע וגם הנזק הכלכלי העקיף לא הוכח כדבעי. יתר על כן, התובע לא טרח להוכיח את שיעור השתכרותו עובר לתאונה ולאחריה באמצעות ראיה כלשהי , והמנעות זו גם שומטת את הקרקע לזכאותו לנזק כללי וגם תזקף לחובתו. (ראה: ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד (4) 595 (1990)) במאמר מוסגר יצוין, כי גם אם יתכן ונגרמו נזקים לחברה, אין בכך כדי להעיד על הפסד שכר לתובע עצמו. יתר על כן, אין להתעלם מן העובדה, שהתובע אישר, כי כחודשיים וחצי לאחר התאונה נשוא התביעה, וביום 20.9.08 (כפי שעולה מנ/1 בפנייתו של התובע למוקד מכבי שירותי בריאות) נגרמה לו תאונה נוספת שגרמה לפציעתו והנזק בגינה לא פורט. בכל הנוגע לאובדן כושר השתכרות בעתיד, אישר התובע אמנם כי היו לו מספר רב של פציעות בעבר והצהיר, כי הוא עדיין סובל מכאבים והגבלות תנועה בכתף, כאבים בשכיבה על צד ימין ונימול ביד במשך רוב שעות היממה. התובע לא נחקר על הצהרה זו, ואילו בחוו"ד מומחה ביהמ"ש נמצא תימוכין להשפעת הנכות הרפואית על תפקודיותו באופן מזערי. התובע פירט באופן לקוני ביותר את איפיוני עבודתו ועל כן קשה לאמוד את מידת ההשפעה של הנכות על השתכרותו. אני נותנת משקל לתקופת אי הכושר , להעדר הוכחה סבירה של נזק כללי ולמידת ההשפעה הנמוכה ובנסיבות אלו מצאתי לפסוק פיצוי בסך של 15,000₪ שיהיה הולם בנסיבות. כאב וסבל 16. בהתחשב בשיעור הנכות, האשפוז, יעמוד הפיצוי עפ"י תקנות הפיצויים בסך של 4037 ₪. הוצאות 17. התובע מנה בתצהירו שורת הוצאות שנגרמו לו, לרבות נזקי רכוש, שסיבת תביעתם במסגרת תביעת נזקי גוף שבפניי לא הובררה עד תום. בין ההוצאות שמנה, היה תשלום למומחה הרפואי בסך של 5,800 ₪, טיפולי פיזיוטרפיה בשיעור של 2,000 ₪, ביקורות רפואיות בגובה 250 ₪, הוצאות דלק בגין נסיעות לטיפולים רפואיים בסך של 3,000 ₪, ונזקי רכוש בסך של 26,000 ₪ בגין משקפי ראיה שנהרסו ורכישת אופניים חדשים. 18. לאור האמור לעיל אני מורה על מחיקת התביעה ברכיבי הנזק בגין נזקי הרכוש, שכן לא היה מקום לכלול נזקים אלה בתביעה זו, ועל כן אינני נדרשת אליהם. בכל הנוגע להוצאות הרפואיות, צורפו בתמיכה רק חלק מהקבלות המעידות על ההוצאות הנ"ל, והגם שלכאורה קיים פער בין ההוצאות שנמנו בתחשיב לבין המפורט בתצהיר, אני מניחה כי חלק מהקבלות לא נשתמרו, בהתחשב בכך ובעלות חוו"ד המומחה אני פוסקת לתובע הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בסך של 7,000 ₪. עזרת צד ג' 18. התובע הצהיר בתצהירו, כי משפחתו היתה לצידו למשך 3 חודשים וסייעה לו רבות. דא עקא, שהתובע לא טרח להעיד ולו קרוב משפחה אחד להוכחת הסיוע הנ"ל. בהתחשב במהות הפגיעה, היקף הנזק והנכות הרפואית, נראה מן הסתם כי התובע הסתייע בתקופה הסמוכה לתאונה בעזרה מסוימת של הזולת ,שכנראה לא הייתה חריגה בהעדר הוכחה אחרת , ועל כן אני פוסקת לו בגינה לפנים משורת הדין סך של 1,000 ₪. לסיכום 19. לאור האמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע, סך של 27,037 ₪ בצירוף הוצאות בגין אגרה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4200 ₪. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום, ויישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. פגיעת רכברכבאופנייםנזק לרכב