סובל מפגיעה באוזניו ומסחרחורות בעקבות עבודתו במסגרתה נחשף לרעש בעצמה בלתי רגילה ולתנאים סביבתיים לא סבירים של חום וקור. עוד לטענתו, הנתבעת הסתירה ממנו את הקשר הסיבתי בין הפגיעות מהן הוא סובל ובין עבודתו אצלה וכן את קיומו של תיעוד רפואי התומך בקיומו של קשר סיבתי שכזה ועקב כך נגרמו לו נזקים שונים וביניהם הפסד תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי, הפסד תנאי פנסיה ופיצויים נרחבים מאלה שקיבל ומניעת האפשרות להגיש תביעה נגד הנתבעת בגין רשלנותה. בכתב התביעה נטען כי רק ביום 22.5.02 או סמוך לכך נתקל התובע במסמך רפואי הקושר לכאורה בין תנאי עבודתו לבין פגיעתו ורק אז התגלה לתובע כי פגיעתו מהווה תאונת עבודה. עוד נטען כי מאחר ועילת התביעה הינה תרמית או הונאה מצד הנתבעת, הרי שבהתאם לסעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות מיום גילוי התרמית, דהיינו מיום 22.5.02. לחילופין נטען כי יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות ממועד זה גם לאור סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן העובדות המהוות את עילת התובענה, לרבות הקשר הסיבתי הרפואי בין הפגיעה לבין העבודה, נעלמו מעיני התובע עד אותו יום. בכתב התביעה נטען גם כי הנזק שנגרם לתובע נגרם עקב רשלנות הנתבעת והפרת חובה חקוקה על ידה. לטענת הנתבעת עילת הרשלנות והעילה של הפרת חובה חקוקה התיישנו ולא הוכחו וגם עילת התרמית לא הוכחה ולכן יש לדחות את התביעה. הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, מעשה בית דין ושיהוי. טענת ההתיישנות נדחתה בהחלטתי מיום 13.4.10 מהטעם שדי בכך שבפועל לא ידע התובע על התרמית הנטענת כדי שיתקיים החריג שבסעיף 7 לחוק ההתיישנות. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר על תצהירו. הנתבעת לא הזמינה עדים מטעמה. הדיון פוצל באופן שתחילה תידון שאלת החבות. עדות התובע התובע עבד אצל הנתבעת בתכנון ופיקוח על הייצור (התובע, סעיף 8 לתצהיר). לפי תצהירו, במסגרת עבודתו אצל הנתבעת הוא נחשף לרעש בעוצמה לא רגילה בעת שעבד שעות רבות וימים רבים במבנה בו בוצעו ניסויים והרצה של מנועי מטוסים ומכשירים אחרים, אשר שררו בו תנאים סביבתיים לא סבירים של חום וקור (התובע, סעיף 3 לתצהיר). התובע עבד באולם הייצור, סמוך לאולם ההרכבה בו בוצעו הניסויים (התובע, סעיף 5 לתצהיר). כפקח ייצור, הוא נאלץ להסתובב לעתים קרובות בין אולם הייצור לבין המשרדים שהיו ממוקמים בצידי המבנה ועד לגובה 2 קומות ובהם היה הבדל קיצוני בין הטמפרטורות, שכן במרבית חדרי המשרד היו מותקנים מזגני חלון לקירור המקום (התובע, סעיף 7ה' לתצהיר). התובע אף נסע מדי יום לעבודה מירושלים לבית שמש וחזרה, והדבר הביא לסתימות באוזניים לאור הבדלי הגובה בין ירושלים ובין בית שמש (התובע, סעיף 12 לתצהיר). לתצהיר התובע צורפו דוחות של מדידות רעש במפעל מיום 17.2.92, דוח מדידת רעש ליד מכונות החריטה מיום 24.6.91 וחלק מחוות דעת מהנדס הבניין ירמיהו אלוני מיום 31.10.91 (נספחים ד', ה' ו- ו' לתצהיר). התובע הצהיר כי ביום 16.9.82, בדרכו לעבודה בהסעה המאורגנת על ידי הנתבעת, הוא התחיל להרגיש כי אוזנו השמאלית סתומה. בתחילה הוא סבר כי מדובר באירוע חולף (סעיף 13 לתצהיר) אולם למחרת התעורר עם סחרחורות קשות, בחילות והקאות, ושוב עם אוזן שמאלית סתומה (סעיף 14 לתצהיר). ביום 17.9.82 פנה התובע לחדר מיון בבית החולים ביקור חולים, אושפז בבית החולים עד ליום 20.9.82 ושכב בבית לפי הוראות הרופאים עד ליום 28.9.82 (התובע, סעיף 14 לתצהיר). התובע קיבל לידיו את תעודת השחרור מיום 20.9.82 וכן תעודות מחלה מרופא קופת חולים (התובע, סעיף 15 לתצהיר). התובע הצהיר: "אני לא קישרתי בין מצבי הרפואי ובין עבודתי וחשבתי כי פגיעה זו התפתחה כמחלה רגילה, אלא שאני לא הייתי מודע לכך כי כבר באותה עת, מבדיקות והבחנות שבוצעו בחדר מיון בבית החולים ביקור חולים התברר כי נגרמה לי פגיעה בעצב האוזן המשפיע על שיווי המשקל וכי מצבי הרפואי בכל הנוגע לבעיות באוזניים ובשיווי המשקל נובעות באופן ישיר מעבודתי בסביבת רעש לא סביר, העולה על המותר בחוק ומתנאים סביבתיים של חום וקור שאינם סבירים באולם הייצור" (התובע, סעיף 16 לתצהיר). עוד הצהיר התובע: "אני המשכתי בטיפול רפואי, ותוך ניסיון למצוא פתרון לבעיה באוזניים, נתקלתי במהלך חיפושי אחר מסמכים רפואיים, במסגרת הליך בבית הדין לעבודה בעניין נכות כללית, דרך מקרה ביום 22.5.02, במסמך רפואי "סיכום המחלה הראשוני והבחנות מחדר מיון 17.9.82" הקושר לכאורה בין פגיעתי לבין תנאי עבודתי. רק אז התגלה לי לראשונה העובדה כי פגיעתי מהווה למעשה תאונת עבודה". התובע הצהיר כי: "הנתבעת במכוון הסתירה ממני על פגיעתי בעבודה" (סעיף 20 לתצהיר). לפי תצהירו, הנתבעת הפרה את הוראות הסכם העבודה הקיבוצי המיוחד לשנים 1982-1984 העוסק בהיעדרות מהעבודה, לא הפנתה אותו עם שובו מהמחלה לבדיקה רפואית, לא הפנתה אותו במהלך עבודתו לבדיקות רפואיות חוזרות על ידי רופא תעשייתי (סעיף 20 לתצהיר) ולא הודיעה למפקח או לרופא הממשלתי על פגיעתו בהתאם לתקנות מחלות מקצוע (חובת הודעה - רשימה נוספת), התש"ס-1980 וסעיף 5(3) לפקודת התאונות ומחלות משלח היד (הודעה), 1945 (סעיף 22 לתצהיר), וכל זאת במטרה להסתיר ממנו מידע על פגיעתו בעבודה ולהתעלם מהאחריות המוטלת עליה (סעיף 22 לתצהיר). עוד לפי תצהיר התובע, בשלב מסוים שיפה המוסד לביטוח לאומי את הנתבעת, על פי תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי, והדבר תומך בכך שהנתבעת ידעה על הקשר בין פגיעתו ובין העבודה (התובע, סעיפים 31-33 לתצהיר). דיון המסמך שהתובע איתר ביום 22.5.02 הוא נספח א' לתצהירו. מדובר במסמך אשר נערך ביום 15.9.82 ובו נכתב: "בן 42 נ+0 בבוקר תלונה על אוזן סתומה, סחרחורת בחילות הקאות, שלא עברו במשך ...עקב זה הופיע היום בבוקר במיון. בעברו - שפעת לפני שבוע, מספר על ש...נסיעות לבית שמש (מקום עבודה) יש לו לעיתים קרובות סתימה באוזנים שמשתחררת. הפעם לא הופיע שיפור. ת.ע.: סובל מ- ..." התובע ביסס על מסמך זה, ובמיוחד על ראשי התיבות ת.ע., את טענתו לפיה סמוך לאחר האשפוז כבר היה ידוע על קשר בין הסחרחורת ובין עבודתו. במהלך ניהול התיק התברר כי הכוונה בראשי תיבות אלה היא ל- "תלונה עיקרית" ולמרות שהתובע הודה כי כיום הוא יודע שמשמעות ראשי התיבות איננה תאונת עבודה (התובע, עמוד 17 לפרוטוקול) הוא לא ויתר על הטענה לפיה במסמך זה יש ראיה לקשר בין הסחרחורות ובין עבודתו. תוכן המסמך אינו תומך בקיומו של קשר סיבתי בין תנאי העבודה ובין הסחרחורות. התובע מצטט בתצהירו את הסעיף הרלבנטי מהסכם העבודה הקיבוצי המיוחד בעניין היעדרות בעבודה הקובע כי: "עובד אשר יחזור לעבודה לאחר היעדרות מסיבת מחלה שנמשכה שבועיים או יותר, ייבדק במידת הצורך בשובו ע"י רופא לפי זימונו". התובע נעדר מעבודתו מיום 17.9.82 ועד ליום 28.9.82 (כולל), דהיינו פחות משבועיים, ולכן לא הייתה חובה להפנותו לרופא. משלא הייתה חובה להפנותו לרופא, נשמטת הקרקע תחת טענת התובע כי הימנעות הנתבעת מהפנייתו לרופא נבעה מרצונה להסתיר ממנו את הקשר בין הסחרחורת ובין תנאי עבודתו. לכתב התביעה צירף התובע את חוות דעתו של ד"ר יורם גורביץ. בהתייחסו לעניין הסחרחורות כתב ד"ר גורביץ: "Vestibular Neuritis הינה מחלה שלעיתים קרובות מופיעה כסיבוך של שפעת וירלית שהקדימה אותה מספר ימים. מחלה זו אינה פוגעת בשמיעה, אך תמיד פוגעת במערכת שווי המשקל. שני שליש מהנפגעים סובלים מחולשה וסטיבולרית שנותרת לעד ושליש מאבדים לחלוטין תגובה קלורית באוזן אחת... ...ההבראה ממחלה זו במרבית המקרים הינה למצב טוב יותר או אף להבראה מלאה עקב תיקון עצמי קומפנסטורי של המערכת הוסטיבולרית, אך לא תמיד המצב הוא כזה... במקרה הנדון: הרקע לדלקת זו של העצב הוסטיבולרי הינו מצב שפעתי ממנו סבל כשבוע לפני כן. ברישומי קבלתו לאישפוז תלונה זו היתה באנמנזה וכן היו ממצאי רגישות/דלקת בסינוס. אני צופה מראש שיש שיתייחסו להופעתה של מחלה זו שלא בהקשר עם תנאי עבודתו, אלא כמחלה זיהומית מוכרת שפוגעת גם במי שלא חשוף באופן ברור למצבי תחלואה במערכת הנשימה העליונה, אלא שנוכח קיומם בפועל של מצבים המועדים לגרימת תחלואה בדרכי הנשימה, יש לתת משמעות גרימתית לתנאים אלה בניגוד למי שאינו חשוף לתחלואה כזאת באופן ברור". בסיפא של חוות הדעת, בפרק של סיכום ומסקנות כותב ד"ר גורביץ: "הועסק ב"מיפעלי מנועי בית שמש" בתנאי רעש תעשייתי רב, ותנאי מזג אויר רעים." תנאי מזג האוויר הרעים שאליהם מתייחס ד"ר גורביץ מפורטים בקטע העוסק בתלונות התובע על שינויי חום-קור במשך יום העבודה: "בקיץ באולמות הייצור היה חם מאוד והיה מזיע, ובחדר המשרדים היה קר עקב קיומם של מזגנים. עקב אופי עבודתו היה נוהג להיכנס ולצאת מאותם מקומות וחילופי החום גרמו לו למצב צינון קבוע. לחילופין, בחורף היה קר מאוד באולמות העבודה ללא מערכות חימום. מספר שהיה מקנח אפו כל הזמן ולכן בשנת 1980 התפתחו באפו אבצסים עקב החיכוך התכוף. מצבי הצינון גרמו לו להרגיש אטימת אוזניים בזמן הנסיעה (המאורגנת מטעם המפעל) מירושלים לבית שמש ובחזרה (עליה וירידה) וגם בהמשך היום. בד"כ הלחצים היו חולפים אחרי מספר שעות." לפי חוות הדעת, הסחרחורת נגרמה כתוצאה מהשפעת, והשפעת נגרמה עקב שינויי הטמפרטורות במהלך יום העבודה. התובע הצהיר, אמנם, כי כפקח ייצור הוא נאלץ להסתובב לעתים קרובות בין אולם הייצור לבין המשרדים שהיו ממוקמים בצידי המבנה ועד לגובה 2 קומות ובהם היה הבדל קיצוני בין הטמפרטורות, אולם לא די בעדות כללית זו על מנת לבסס ממצא שכזה. התובע לא הוכיח מה הייתה הטמפרטורה בכל אחד מהמקומות ולא הוכיח את ההבדל הקיצוני ביניהן. ד"ר גורביץ הוא מומחה אף אוזן גרון, וספק אם הקביעה בנוגע לגרימת השפעת הינה בתחום מומחיותו. העובדה שחוות הדעת בכל הנוגע לקשר בין השפעת ובין הבדלי הטמפרטורה מבוססת על דברי התובע בלבד מפחיתה מאד ממשקלה. ד"ר גורביץ כתב בחוות דעתו כי הוא צופה מראש שיש שיתייחסו להופעת הסחרחורת שלא בהקשר עם תנאי עבודתו של התובע אלא כמחלה זיהומית מוכרת שפוגעת גם במי שלא חשוף למצבי תחלואה במערכת הנשימה העליונה. קביעה זו משמיטה אף היא את הקרקע תחת טענת התובע לפיה הנתבעת ידעה על הקשר הסיבתי, אך הסתירה מידע זה מפניו. התובע מפנה לתקנות מחלות מקצוע (חובת הודעה-רשימה נוספת), התש"ס-1980 ולסעיף 5(3) לפקודת התאונות ומחלות משלח היד (הודעה), 1945, המטילים חובות דיווח על מעבידים מקום בו יש חשד סביר להאמין או לחשוד כי בקרב עובדים קרה מקרה של מחלת מקצוע. לטענתו באי הדיווח הפרה הנתבעת חובה חקוקה. עוד לטענתו, אי הדיווח נבע אף הוא מהרצון להסתיר מפני התובע את הקשר בין מחלתו ובין העבודה. התובע אושפז בבית החולים ביקור חולים בשל הסחרחורות בשנת 1982. בשנת 1983 הוא נבדק וטופל על ידי ד"ר שנדרוביץ (התובע, עמוד 15 לפרוטוקול). גם ד"ר גורביץ בדק את התובע בשנת 1985 בנוגע לסחרחורות (נ/2). סעיף 5(1) לפקודת התאונות והמחלות מטיל חובת דיווח למפקח העבודה הראשי גם על רופא מוסמך המטפל בחולה שהוא מאמין כי הוא סובל ממחלת משלח יד שחלה בה במשך עבודתו כעובד. על פי סעיף 5(2) לפקודה: "חדל רופא מוסמך מלשלוח הודעה בהתאם לדרישות הסעיף הזה, יאשם בעבירה על הפקודה הזאת". לשאלה האם ד"ר גורביץ אמר לו בשנת 1985 כי הסחרחורות קשורות למקום עבודתו השיב התובע: "לא זוכר, לא יודע" (עמוד 16 לפרוטוקול). העובדה שהרופאים שטיפלו בתובע, כמו גם ד"ר גורביץ, לא מסרו לתובע כי מדובר במחלת מקצוע, לא ציינו ברישומים הרפואיים על קשר בין פגיעה זו ובין העבודה ולא דיווחו עליה בהתאם לפקודה, תומכת בכך שאף הם לא סברו כי יש קשר בין הסחרחורות ובין עבודתו של התובע אצל הנתבעת. בתקנות מחלות מקצוע (חובת הודעה - רשימה נוספת) ישנה רשימה של מחלות הטעונות דיווח. בין המחלות מופיעה ירידה בכושר השמיעה הנגרמת על ידי רעש. אין בתקנות חובת דיווח על שפעת הנגרמת על ידי תנאי מזג אויר רעים במקום העבודה. היעדר חובת הדיווח שומט אף הוא את הקרקע תחת הטענה לפיה הדיווח לא נעשה על מנת להסתיר. מעדות התובע עולה כי המוסד לביטוח לאומי הכיר בקשר סיבתי בין הירידה בשמיעה ובין הטנטון ובין עבודתו אצל הנתבעת, אך לא הכיר עדיין בקשר סיבתי בין הסחרחורות ובין תנאי העבודה. התובע הגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי. לתצהיר התובע צורף פרוטוקול דיון שנערך ביום 1.6.11 בבית הדין לעבודה. באותו דיון הסכים ב"כ המוסד לביטוח לאומי להחזיר את עניינו של התובע אל הוועדה לצורך בדיקת הטענות בדבר הסחרחורת ואי היציבות. התובע לא צירף את ההחלטה שניתנה על ידי בית הדין לעבודה לאחר אותו דיון. לשאלת בית המשפט השיב ב"כ התובע כי המוסד לביטוח לאומי טרם הכיר בקשר סיבתי בין הסחרחורות ובין העבודה. העובדה שהמוסד לביטוח לאומי לא הכיר עד לשנת 2011 בקשר הסיבתי שבין הסחרחורות ובין העבודה סותרת אף היא את טענת התובע לפיה המעביד ידע על הקשר הסיבתי והסתיר אותו מפניו. עובדה זו אף סותרת את טענת התובע לפיה נגרם לו נזק עקב הסתרת המידע על ידי הנתבעת. פרופ' אברמסקי בדק את התובע ביום 2.8.83 בקשר לתאונת דרכים שעבר התובע ביום 15.4.83. בתקופה זו התובע עדיין עבד אצל הנתבעת. בתאונת הדרכים נפצע התובע בפנים, נמצאו חתכים בלחי שמאל, נפיחות סביב העין ובצילום נמצא שבר של הזיגומה בצד השמאלי של הפנים. מחוות הדעת עולה כי בתאונה נגרמו לתובע זעזוע מוח ופגיעה בעצב החמישי משמאל. פרופ' אברמסקי התייחס לתלונות התובע לאחר התאונה וכותב: "לפעמים התקפים של סחרחורת." פרופ' אברמסקי אינו מתייחס בחוות הדעת לקשר בין הסחרחורות ובין עבודתו של התובע. התובע העיד כי לאחר חזרתו לעבודה, לא התלונן בפני הנתבעת על קיומן של סחרחורות. לפי עדותו: "הייתי חי עם זה וחשבתי שזה יעבור עם הזמן" (עמוד 13 לפרוטוקול). התובע המשיך לפנות לרופאי אף אוזן גרון בגלל הסחרחורות אולם לא סיפר לנתבעת על הבדיקות שהוא עובר (עמוד 15 לפרוטוקול). הוא גם לא המציא לנתבעת באותו שלב מסמכים רפואיים (התובע, עמוד 16 לפרוטוקול). בהיעדר אינדיקציה לכך שהתובע התלונן בפני הנתבעת על קיומן של סחרחורות, לא ניתן לקבוע שהנתבעת ידעה שהתובע סובל מסחרחורות או כי היא הסתירה ממנו את הקשר בינן ובין תנאי העבודה. לשאלת בית המשפט כיצד אמורה הייתה הנתבעת לדעת על קשר בין הסחרחורות ובין תנאי העבודה כאשר הוא עצמו לא ידע על כך השיב התובע: "תפקידו לדעת. היה צריך להזמין אותי לבדיקה" (עמוד 17 לפרוטוקול). הנתבעת לא הזמינה עדים מטעמה והדבר פועל לחובתה, אולם לא די בכך, על רקע האמור לעיל, כדי לקבוע כי הנתבעת אכן הסתירה מהתובע מידע שהיה ברשותה. על פי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "תרמית היא הֶצֵג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות-ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק-ממון." לטענת הנתבעת התובע לא הוכיח כי מתקיימים יסודות העוולה. כפי שנפסק בע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861 (1989), תחולתו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות, הקובע כי תקופת התיישנות תביעה שעילתה תרמית או אונאה תתחיל ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה, איננה מוגבלת לעילות שיסודן בעוולת התרמית כמשמעה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין, אלא משתרעת על כלל עילות תרמית ואונאה, ויהא אשר יהא המקור המשפטי הקובע את סיווגן. לאור מסקנתי לפיה לא הוכחה הסתרת מידע מהתובע, מתייתר הצורך להיזקק לשאלה האם טענות התובע כנגד הנתבעת נכנסות לגדר עוולת התרמית או מקימות עילת תביעה אחרת. בסיכומיו חזר ב"כ התובע על טענותיו בדבר רשלנות והפרת חובה חקוקה מצד הנתבעת. סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כי רק מקום בו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום בו נודעו לו העובדות. התובע היה ער לתנאי העבודה אליהם נחשף ויכול היה לערוך את הבירור בנוגע לקשר הסיבתי בין פגיעותיו ובין התאונה במועד מוקדם יותר ולפיכך לא חל בעניינו סעיף 8 לחוק ההתיישנות ועילות הרשלנות והפרת החובה החקוקה התיישנו. אוסיף כי כפי שכתבתי לעיל, התובע לא הוכיח כי הנתבעת הפרה חובה חקוקה בכל הנוגע לדיווח על הסחרחורת ממנה הוא סובל כמחלת מקצוע ולא די בעדותו של התובע אודות שינויי הטמפרטורה על מנת לקבוע כי הנתבעת התרשלה כלפיו בעניין זה. אני דוחה, אפוא, את התביעה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪מטרד רעשחשיפה לרעש