תביעה בשל נזקים כספיים שנגרמו (כביכול) עקב התנהלות רשלנית של הבנק ופקידיו, ובניגוד להוראות הדין, לרבות הוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981. 2. התובעת, עורכת דין במקצועה, עלתה לארץ עם בעלה מצרפת בשנת 2007. היא ביקשה להשקיע את כספה שהביאה עמה בסך 325,600 אירו אצל הנתבע (להלן: הבנק), ועל כן פנתה ביום 12.4.07 אל פקידה במחלקת תושבי חוץ בבנק, גב' ויויאן טייב. אין מחלוקת בין הצדדים, כי במועד זה לא הומר כספה של התובעת מאירו לשקלים, וכי הכסף הושקע בשלושה פיקדונות כדלקמן: פיקדון בסך 480,000 אירו לתקופה של 12 חודשים, בריבית בשיעור 3.99%; פיקדון בסך 35,000 אירו לתקופה של 3 חודשים; ופיקדון בסך 8,700 אירו לתקופה של 3 חודשים. כן אין מחלוקת, כי במועד זה, שער ההמרה של האירו עמד על 5.4318 ₪ לאירו (נספח 6 לכתב התביעה המקורי). 3. לאחר שהתובעת קיבלה מכתב מן הבנק מיום 4.1.08 בו צוין כי השער היציג של האירו (ולא שער ההמרה) עומד על 5.6592 ₪ לאירו (נספח 5 לכתב התביעה המקורי), ובשים לב למועד הקרב לפירעון הפיקדון השנתי ביום 14.4.08, החליטה התובעת לקנות דירת מגורים. היא ביקשה לשלם את המקדמה עבור רכישת הדירה ועל כן פנתה אל גב' טייב. או אז הבינה ממנה, בשיחה טלפונית ולאחר מכן בפגישה שהתקיימה בבנק עם פקידה נוספת, גב' יהודית אפטר לוי, בתחילת פברואר 2008 כי שער האירו ירד ל- 5.2629 ₪ לאירו ביום 4.2.08, ול- 5.2530 ₪ לאירו ביום 6.2.08. ביום 4.2.08 המירה התובעת סכום של 35,638.31 אירו מן הפקדון שהופקד ל-3 חודשים (נ/2), וביום 6.2.08 המירה התובעת סכום נוסף של 209,437 אירו מן הפקדון שהופקד ל-12 חודשים (נ/3). יתר הסכום נותר בפיקדון (גם לאחר העברת חשבונה לסניף פסגת זאב) ואף לא הומר ביום הפירעון, מחמת שהתובעת ביקשה לפצות עצמה על ההפסד בירידת שער האירו (עמ' 25 ש' 25 - עמ' 26 ש' 13 וכן נ/1). כיום, הכסף מושקע על-ידי התובעת בצרפת באירו (עמ' 26 ש' 27-17). 4. כעולה מסיכומיה, בפי התובעת מספר טענות כלפי התנהלות הבנק ופקידיו, הן במועד פתיחת חשבונה הן במועד בו ביקשה להמיר כספה לשם מימון רכישת הדירה. לטענתה, בעת פתיחת חשבונה ביום 12.4.07 ביקשה מגב' טייב להמיר את כל כספה מאירו לשקלים, וגב' טייב סירבה לעשות כן ועודדה אותה להפקיד את רוב כספה באירו; וזאת מבלי להסביר לה את המשמעות של שער החליפין, שלא היתה מודעת לו, ומבלי להזהיר אותה בדבר התנודתיות הצפויה בשער החליפין של האירו והסיכון הגלום בה. גם לאחר שהתובעת הבינה כי שער האירו ירד, בפברואר 2008, לטענתה ביקשה לדעת מתי יעלה שער האירו, אך נמסר לה באמצעות גב' אפטר כי אין ברשותה מידע כזה וכי שער האירו משתנה מדי יום. לטענת התובעת תשובה זו רשלנית היא, והיה על הבנק, באמצעות פקידיו, להעמיד לרשותה מידע, ובכלל זה תחזיות בנוגע לצפי שער האירו. באותה העת, כך לטענתה, היו תחזיות שניבאו עליית השער, כך שאילו ידעה זאת, היתה בוחרת להמתין עם המרת הסכומים, עד למועד בו השער עלה לשיעור גבוה יותר. עוד מלינה התובעת על שיעור ה"קנס" ששילמה בגין שבירת הפיקדון השנתי קודם ליום הפירעון, כשלטענתה הוא מוגזם. התובעת ערכה חישובים שונים של נזקה הנטען, זאת תוך השוואת שער האירו בו הומר כספה בפברואר 2008, לשער האירו במועדים שונים: ביום פתיחת חשבונה, 12.4.07; ביום 4.1.08 בו נשלח המכתב מן הבנק; או באפריל 2008, לאחר יום הפירעון (נספח 3, סעיף 10 לתצהיר התובעת, הודעת התובעת מיום 7.3.13). 5. ראשית אבקש להסיר מעל דרכי את טענת התובעת לפיה בעת פתיחת חשבונה ביקשה להמיר את כל כספה מאירו לשקלים. אני סבורה, כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח טענתה זו, ברף ההוכחה הנדרש בהליך אזרחי. למול טענתה זו של התובעת, העידה גב' טייב כי פעלה בהתאם לבקשתה של התובעת, שכלל לא ביקשה להמיר כספים מאירו לשקלים, וכל מה שעניין אותה היה שיעור הריבית שתוכל לקבל על הפיקדון (סעיפים 6, 17, 15 (השני), 21, 22, 28, ו-53 לתצהיר גב' טייב; וכן עמ' 37 ש' 27-12, עמ' 39 ש' 29-28, עמ' 40 ש' 7-5). לבד מכך שעדותה של גב' טייב היתה מהימנה עלי, הרי שזו מתיישבת עם העובדה שהתובעת הפקידה את כספה בשלושה פיקדונות, בסכומים שונים ולתקופות שונות, בהתאם לצרכיה הייחודיים, והיא אמנם עשתה בהם שימוש למימון הוצאותיה, בתקופה הראשונה להיותם בארץ ובטרם השתכרו היא ובעלה לפרנסתם (סעיף 25 לתצהיר גב' טייב ונספח א' לו; וכן, עמ' 24 ש' 32-25, עמ' 25 ש' 9-1). כמו כן, טענת גב' טייב, כי לה (ולבנק) אין אינטרס אישי באיזה מטבע הלקוח ישקיע את כספו (סעיפים 17 ו- 32 לתצהירה), לא נסתרה; ומנגד לא הוכחה טענתה של התובעת, כי "הבנק היה מעוניין לצבור את המטבע אירו בכמות גדולה כדי להרוויח ריבית כ-3 פעמים יותר ממה שהוא נותן ללקוחות!" (סעיף 4 לכתב התביעה המתוקן). לא זו אף זו, טענת התובעת אף אינה מתיישבת עם העובדה שככל שרצונה היה להמיר את כספה מאירו לשקלים, עמדו לרשותה הזדמנויות רבות לעשות כן לאחר פתיחת חשבונה, ואף כאשר שער החליפין היה גבוה מן השער בעת פתיחת חשבונה. מה גם, שעד היום כספה מושקע באירו. מכל מקום, יש ליתן את הדעת כי הסעד הכספי הנתבע בכתב התביעה המתוקן, מתייחס להפסד שנגרם לטענת התובעת מהמרת הכספים ביום 4.2.08 וביום 6.2.08, ולמעשה לא נתבע כל סכום כספי בגין אי המרת הכסף בעת פתיחת החשבון, ביום 12.4.07 או 14.4.07 (וראו גם: סעיף 10 לתצהיר התובעת). 6. מכאן אעבור לטענתה הנוספת של התובעת, לפיה לא קיבלה כל הסבר בנוגע לשער החליפין, לרבות בנוגע לתנודתיות שלו, מדי יום ואף מדי שעה. אין בידי לקבל את טענתה זו של התובעת. כל כך למה? ראשית, גב' טייב העידה, כי "בפגישה שהתקיימה במועד פתיחת החשבון, פגישה שערכה כשעתיים, הסברתי בצורה יסודית, את כל העובדות הרלוונטיות לניהול חשבון בארץ, לרבות ביחס לחמשת שערי החליפין הנהוגים בבנקים בישראל (שער יציג, שער קניה ומכירה למזומנים, ושער קניה ומכירה להמחאות) תוך הצגת השערים מהמחשב." (סעיף 18 לתצהיר גב' טייב, ההדגשות במקור - מ.ש.; וראו גם: סעיפים 6, 17, 21 ו-30 לתצהירה, וכן עמ' 39 ש' 20-16). הסבר זה ניתן לתובעת בשפת אמה, בצרפתית, על-ידי גב' טייב - שברגיל עובדת במחלקה המיועדת לתושבי חוץ, בשונה מן התובעת תושבת הארץ - וזאת מחמת שגב' טייב דוברת צרפתית (סעיפים 13, 19 ו-58 לתצהיר גב' טייב). לענייננו, די לי בהסבר המפורט שניתן באופן אישי לתובעת על-ידי פקידת הבנק בשפת אמה, צרפתית, ואין לי צורך להידרש לשאלת חובתו של הבנק למסור חוברת הסברה בצרפתית, כפי שטענה התובעת בתצהירה. כמו כן, גב' טייב העידה, כי המליצה לתובעת לפנות לקבלת ייעוץ מיועץ מוסמך של הבנק, דבר הכרוך בחתימת הסכם ייעוץ מסודר, אולם התובעת סירבה לעשות כן, על אף שבאותה תקופה היו בסניף הבנק לא פחות מששה יועצים (סעיפים 45 ו-67 לתצהיר גב' טייב). גב' טייב לא נחקרה על כך על-ידי התובעת ולפיכך תצהירה של גב' טייב בנוגע לאלה לא נסתר. שנית, טענת התובעת לפיה בעת פתיחת החשבון ביקשה להמיר את כספה מאירו לשקלים, כאשר הודתה שידעה מהו שער האירו ביום 12.4.07 (עמ' 24 ש' 2-1), אינה עולה בקנה אחד עם הטענה שלא ידעה שער חליפין מהו. ואכן, גב' טייב העידה, כי התובעת מסרה לה שעובדי בנק בצרפת הם שאמרו לה שהאירו הוא מטבע חזק ששערו אינו משתנה הרבה (סעיף 27 לתצהיר גב' טייב, וכן עמ' 37 ש' 27-26). אמנם התובעת טענה כי אמרה זאת רק לאחר פרוץ הסכסוך עם הבנק (עמ' 37 ש' 29-28), אך לענייננו, אין רלבנטיות לשאלת עיתוי האמירה על-ידי התובעת כי אם לתוכנה, העומד בסתירה לטענה כי לא ידעה מהו שער חליפין. עוד יש להדגיש, כי בכתב התביעה המתוקן לא חזרה התובעת על טענתה בדבר חוסר ידיעתה בנוגע לשער החליפין, ונותרה אך טענתה בדבר אי ידיעתה על תנודתיותו (סעיף 2 לכתב התביעה המתוקן). שלישית, עיון בדפי החשבון של התובעת (נספח א' לתצהיר גב' טייב), מעלה, כי במספר הזדמנויות לאחר פתיחת החשבון המירה התובעת סכומי כסף שונים מאירו לשקלים, כך למשל, ביום 16.4.07 וביום 14.5.07. התובעת לא הכחישה כי קיבלה הודעות מן הבנק בהן נכתב שער ההמרה, אלא שהעידה כי "לא שמתי לב על זה, לא ידעתי כלום על האירו, משתנה כל יום, והרבה, לא ידעתי..." (עמ' 25 ש' 15). לטענתה, "שמתי לב רק על החשבונות שקיבלתי בתחילת ינואר 2008 אמרו לי יש לך ככה, הסכום הזה בשקלים, הייתי מאושרת כי השיעור היה גבוה 5.65 זה גבוה, אמרתי עכשיו אני יכולה לקנות דירה, יש רק חודשיים לפירעון שלושה חודשים, באפריל זה קרוב, אז אני יכולה לחפש דירה..." (עמ' 25 ש' 19-16; וכן, עמ' 23 ש' 13-11). עדותה זו של התובעת מלמדת כי היתה מודעת לעצם קיומו של שער חליפין, וכי אף שמה לב לכך שהוא עלה. בכך יש לסתור את טענותיה בדבר אי קבלת הסבר בנוגע לשער החליפין ולתנודתיות שלו. רביעית, יש להוסיף, כי בפגישתה של התובעת עם גב' טייב בעת פתיחת חשבונה נכח בעלה של התובעת, מר מנשה גרינקזה (עמ' 11 ש' 3-2, עמ' 12 ש' 4-3, עמ' 17 ש' 18-17), אשר עבד במשך 30 שנה בבנק בצרפת כקופאי. העד חזר והעיד כי לא ידע מהו שער חליפין וכי לא עסק בהמרת כספים בעבודתו בבנק בצרפת, אולם העיד באופן סותר לגבי ידיעתו על שערי המרה משתנים של מטבעות שונים (ראו: עמ' 9 ש' 22-15, עמ' 16 ש' 19-11, לעומת: עמ' 9 ש' 32-25, עמ' 10 ש' 23-21, עמ' 16 ש' 21-20). מעבר לכך, ההיגיון והשכל הישר מתקשים לקבל טענה לפיה עובד בנק, ולוּ קופאי, במשך 30 שנה, לא נחשף לנתון בסיסי כמו קיומם של שערי חליפין למטבעות שונים. 7. נותר, אם כן, לדון בטענתה האחרונה של התובעת, כי בעת שביקשה להמיר את כספי הפיקדון לשם מימון רכישת דירתה בחודש פברואר 2008, לאחר שנודעה לה הירידה בשער האירו, ביקשה לקבל מידע מן הבנק בנוגע לצפי שער האירו, וזה לא נמסר לה, על אף חובת הגילוי הנאות המוטלת על הבנק ויכולתו של הבנק לברר מידע זה, בפרט נוכח קיומה של תחזית בנוגע להתחזקות האירו שניתנה על-ידי מומחה העובד עם הבנק. ודוק, התובעת אינה מלינה על כך שנמסר לה על-ידי הבנק מידע שגוי, בעטיו נגרם לה הפסד כספי, אלא להיפך, על כך שפקידות הבנק לא ידעו למסור לה מידע בנוגע להתנהגותו הצפויה של שער האירו. לטענתה, "התובעת, בליווי בעלה, ביקשה מגב' אפטר, לתת לה הסברה על התקופתיות של תנודות האירו בדרך כלל, ובמשך החודשים שעברו, או לקבל מידע מהמנהלת שלה, או לראות במחשב הבנק מה יש לגבי האירו (לא לנבא, רק לקבל מידע): גב' אפטר היתה חייבת להראות לתובעת מה היו התנודות של האירו במשך השנה שעברה, ואז, התובעת היתה מגלה במחשב הבנק שהמטבע אירו, בשנה שעברה, ירד ועלה בערך כל 3 חודשים, ואז, תדע התובעת שהיא צריכה רק לחכות בערך 3 חודשים כדי להמיר את כל כספה מאירו לשקלים. גב' אפטר ענתה שהיא לא יודעת שום דבר, סירבה לראות במחשב הבנק, ולתת את ההסבר כמפורט לעיל ..." (סעיף 8 לתצהיר התובעת, ההדגשה שלי - מ.ש.). גם טענה זו אני מוצאת לדחות, מן הנימוקים שלהלן. 8. מבלי צורך להכריע בשאלה האם התובעת אכן ביקשה את המידע בנוגע לשערי האירו בעבר, לא הובהר על-ידי התובעת מה מקור החובה למסור נתוני עבר, אף אם הם מצויים בידי הבנק ואף אם ניתן למסור מידע לגבי שערי החליפין בעבר (עמ' 34 ש' 4-3). אלא, וזה העיקר, גם אם היתה קיימת חובה כזו, לא יכול להתקיים קשר סיבתי בין אי מסירת המידע בנוגע לנתוני העבר לבין כל נזק נטען, משום שאין מדובר במידע הקיים רק אצל הבנק ואין כל קושי לקבל את המידע האמור באמצעים הפתוחים לכל. גם ההנחה העומדת בבסיס טענה זו, כאילו ניתן היה לכלכל את הצעדים בעתיד על יסוד התנהגות שער האירו בעבר, לכל הפחות ניתן לומר שהיא אינה נקייה מספקות, ומכל מקום לא הוכחה. ברי, כי שער המטבע מושפע מגורמים רבים ומשתנים, ואין בהכרח חוקיות ידועה בעליית השער או ירידתו (וראו: סעיף 45 לתצהיר גב' טייב). 9. הוא הדין לגבי המידע בנוגע לשערים העתידיים. מעבר לכך שהדעת נותנת כי לא ניתן לנבא את התנהגות שער החליפין בעתיד (ראו: סעיפים 24, 29 ו-54 לתצהיר גב' טייב; סעיפים 9-8 לתצהיר גב' אפטר; וכן, עמ' 34 ש' 20-19, עמ' 35 ש' 18-17, עמ' 38 ש' 6-5); הרי שגם אם נניח כי ניתן לנסות ולחזותה, לא הוצג על-ידי התובעת מקור החובה לייעץ בנוגע לעתיד, וספק אם מותר לבנק כיום לתת ייעוץ כזה ובאילו תנאים. גם כאן לא הוכח הקשר הסיבתי בין ההתנהלות הנטענת לבין נזק כלשהו. זאת, בהינתן שהתובעת לא הוכיחה כי היתה חייבת להמיר את כספה דווקא ביום 4.2.08, בו, לטענתה, ביקשה את המידע העתידי מאת גב' אפטר, ולא היתה כל מניעה כי תערוך בירור בעצמה על מנת להשיג את התחזית בנוגע לשערים העתידיים. כאמור, מידע כזה עומד זמין לציבור במקומות שונים, והא ראיה שהתובעת ביקשה להגיש תחזית של שוק ההון לתקופה שמיום 15.9.07 עד יום 8.2.08, שלטענתה נערכה על-ידי בועז אילון המשמש יועץ מומחה לבנק במרחב ירושלים (נספח 30), כאשר זאת איתרה באמצעות חיפוש באינטרנט (עמ' 31 ש' 17-14). בהתייחס לתחזית זו, אומר, כי היות שאף התובעת אינה חולקת על כך שמדובר בתחזית לגבי היחס בין האירו לדולר ולא בין האירו לשקל, אין רלבנטיות למסמך זה לתביעתה, וטענתה כי יחס האירו לדולר הוא אותו היחס בין האירו לשקל היא טענה שבמומחיות שלא נתמכה כנדרש (עמ' 38 ש' 30-25). כן אציין, כי ממילא פשרו של מסמך זה לא הוברר, המסמך אינו נושא את שמו של עורכו, עורך המסמך לא הובא להעיד ועל כן לא ניתן לבסס עליו ממצא כלשהו. זאת ועוד, תחזית אינה אלא חיזוי העתיד, ויכול שתתממש ויכול שלא, ואין לדעת כיצד היתה מחליטה התובעת לפעול לוּ היתה בידה תחזית כזו או אחרת. יש להוסיף, כי ביום 4.2.08 התובעת המירה רק 35,638.31 אירו מתוך הפיקדון, ורק כעבור יומיים, ביום 6.2.08 חזרה אל הבנק וביקשה להמיר סכום נוסף גדול של 209,437 אירו, בגלל שחששה כי שער האירו ימשיך לרדת (עמ' 31 ש' 6-1). מכאן, שבוודאי במועד זה יש לראות בבקשת התובעת להמיר חלק נוסף מן הפיקדון כהחלטה עצמאית של התובעת, על בסיס שיקולים עסקיים וצפייתה שלה את העתיד. 10. יש לתת את הדעת לכך, שלמעט התשלום הראשון עבור רכישת הדירה שבוצע ביום 6.2.08, עיקר התשלומים עבור הדירה בוצע במהלך ששת החודשים לאחר מכן, החל מיום 15.4.08, קרי, יום לאחר יום פירעון הפיקדון (ראו: סעיפים 47-46 לתצהיר גב' טייב והנספחים אליהם מפנים סעיפים אלה). משמעות הדבר היא שלא הוצגה כל מניעה מבחינת התובעת להמתין עד סוף תקופת הפיקדון ולהמיר את כספה ביום הפירעון, כאשר שער האירו עלה שוב ועמד על 5.5261 ₪ לאירו (שיעור שאף גבוה מזה שהיה ביום פתיחת החשבון, 12.4.07) (ראו נספח י"א לתצהיר גב' טייב). ברי, כי לגבי הסכומים שניתן היה להמיר לאחר יום הפירעון אף לא הוכח נזקה של התובעת. כאן המקום להדגיש, כי בניגוד לטענת התובעת, כאילו שילמה "קנס" בשל שבירת הפיקדון לפני יום הפירעון, אין מדובר ב"קנס" אלא בהפרשי ריבית בשל כך שמשכה חלק גדול מסכום הפיקדון לפני סוף תקופתו. התובעת קיבלה הסבר מפורט על כך, ויעידו הערותיה על גבי המסמך נ/3 שנכתבו על ידה בשפה הצרפתית (וראו גם: סעיף 13 לתצהיר גב' אפטר ועמ' 36 ש' 9 - עמ' 37 ש' 1; סעיפים 34 ו-66 לתצהיר גב' טייב ועמ' 28 ש' 26 - עמ' 29 ש' 20). 11. לאור כל האמור, התביעה נדחית. התובעת תישא בשכ"ט עו"ד ובהוצאות משפט של הנתבע בסכום כולל של 10,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מעת המצאת פסק הדין לתובעת, שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כדין. בנקרשלנות