תביעה לתשלום 500,000 ₪. בין הצדדים נחתם הסכם ביום 4.12.07 על פיו התחייבה הנתבעת לספק לתובעת 500 טון חיטה מיבול 2008, כנגד תשלום של 300$ לטון (להלן: "ההסכם"). לטענת התובעת, הנתבעת הפרה את ההסכם ולא סיפקה את הסחורה ובכך גרמה לתובעת נזקים כבדים ומכאן התביעה. טענות הצדדים טענות התובעת 2. התובעת טוענת מספר טענות. טענתה העיקרית של התובעת היא כי ההסכם בין הצדדים הופר ועל כן היא זכאית לפיצויים עקב הפרה זו. כמו כן טוענת התובעת כי הנתבעת יכולה הייתה לנסות לקיים את החוזה לפחות באופן חלקי, אולם בחרה להפר אותו לחלוטין ולקצור את כל היבול לשחת. לטענת התובעת, הנתבעת למעשה הודתה בהפרה זו, כשהציעה לפצותה ב - 100,000 ₪ ועל כן יש בפנינו הודאה והדחה והנטל על הנתבעת להצדיק אי קיום החוזה. 3. התובעת טוענת כי יש לדחות טענת הנתבעת כי הבצורת מהווה סיכול של החוזה ואין מקום לפרש את החוזה ככולל תניה בעניין זה, באשר החוזה נהיר ואין מקום להוסיף לו תניות שלא נכללו בו וכן כי לא היה נוהג בעניין זה בין התובעת לנתבעת. התובעת טוענת כי חלק מטענות הנתבעת הן בבחינת טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב ולכך אין מקום. התובעת טוענת כי הנתבעת הסתירה מידע ממנה ומבית המשפט ובכך נהגה שלא בתום לב וטוענת כי אין לתת משקל לחוות דעת המומחה מטעם הנתבעת אשר לא היה בשטח בזמן אמת והסתמך על דעתו של שי כיתאין אשר לא הוזמן להעיד. 4. עקב כל אלה תובעת התובעת את הנזק הישיר אשר לטענתה נגרם לה ואת הנזקים העקיפים וכן פיצוי בגין הפרת החוזה. אפרט להלן טענות אלה של התובעת. הודאה והדחה 5. התובעת טוענת כי העובדה כי הנתבעת הציעה לה פיצוי של 100,000 ₪ ועל כך אין מחלוקת, מעידה כי אף הנתבעת מכירה בכך שהפרה את ההסכם. לטענת התובעת, הטענה כי ההצעה נועדה אך ורק כדי לחסוך עלויות משפטיות אין בה ממש. טוענת התובעת כי 100,000 ₪ אינם ערך מטרד, במיוחד לנוכח העובדה כי התובעת הייתה מוכנה לקבל 300,000 ₪ כפיצוי באותה תקופה, היינו הנתבעת הציעה כשליש מן הפיצוי הנדרש וזה אינו ערך מטרד. מכאן טוענת התובעת כי מדובר בהודאה והדחה והנטל על הנתבעת להוכיח כי הבצורת פטרה אותה מן החובה למלא אחר תנאי ההסכם. אומר כבר עתה, כי אין חשיבות רבה בעיני לשאלת נטל ההוכחה, באשר שאלת הסיכול ופרשנות החוזה יוכרעו משפטית ועל כן אין צורך להכריע גם בשאלה על מי נטל ההוכחה של טענות אלה. תנית בצורת 6. לטענת התובעת, הניסיון לקרוא לתוך ההסכם תניה על פיה במקרה של שנת בצורת הנתבעת פטורה מן האספקה לא יצלח. אין בהסכם תניה כזו ואין מקום להוסיפה על דרך הפרשנות. עוד טוענת התובעת, כי יש הסכמים בתחום של מכירת יבול חקלאי, ואף השמאי מטעם הנתבעת הסכים בעניין זה, בהם יש תניה בנוגע לבצורת ועל כן משבהסכם אין תניה כזו, הרי שהוא מחייב בכל מקרה. עוד טוענת התובעת, כי ההסכם היה ההתקשרות הראשונה בין התובעת לנתבעת שעניינה חיטה ועל כן לא היה נוהג בין הצדדים על פיו במקרה של בצורת לא תהיה אספקה. סיכול 7. התובעת טוענת כי אין אף מקום לקבל טענה של סיכול ביצועו של ההסכם. לטענת התובעת, סיכול קיים רק מקום בו לא ניתן לקיים את ההסכם ואילו בענייננו, היו קיבוצים סמוכים לנתבעת שהמשיכו לגדל חיטה לרבות קיבוץ סעד המצוי באזור צחיח יותר, כמו כן לנתבעת הייתה אפשרות להשקות את השדות. 8. עוד טוענת התובעת, כי טענת הסיכול לא יכולה לעמוד משום שבהתאם לסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970 (להלן: "חוק התרופות"), הנסיבות שמקימות סיכול, דורשות כי צד לא ידע ולא היה עליו לדעת או לא ראה ולא היה עליו לראות את הנסיבות ואילו בענייננו, הוכח כי באזור יש לעיתים קרובות בצורת. 9. התובעת טוענת כי מעדותו של דב פלג עלה, כי בקיבוץ סעד הסמוך לנתבעת, המשיכו באותה שנה לגדל חיטה וקצרו אותה (ע' 7 ש' 4-9) וכן העיד כי באורים, שם כמות הגשמים הממוצעת נמוכה בהרבה, מסתפקים ביבולים נמוכים בהרבה ועם השקיה מעטה ניתן להגיע גם ל - 400 ק"ג לדונם. (ע' 19 לפרוטוקול מיום 23.1.13). 10. עוד טוענת התובעת כי בזמן אמת הגידולים היו במצב טוב ולא הייתה סיבה לקצור אותם לשחת. לטענת התובעת - העיד על כך ניסים חילו (להלן: "ניסים") שעבר במקום בסוף פברואר והחיטה הגיעה לו עד הברכיים והחיטה הוריקה וכך העיד גם השמאי מטעם התובעת שהוזמן על ידה ותיעד בזמן אמת (30.3.08) את השדות - חיטה ירוקה וגבוהה. 11. התובעת טוענת כי לנתבעת אמצעי השקיה וחלקות מרושתות ועל כן יכולה הייתה לקיים את ההסכם ומטעמים כלכליים בחרה לגדל בחלקות המושקות גידולים אחרים ולהפר את ההסכם עם התובעת. לטענת התובעת, המומחה מטעמה סבר כי ניתן להשקות גם שדה לא מרושת, אם הדבר נדרש לקראת סוף הגידול. טענה בעל פה מול מסמך בכתב 12. עוד טוענת התובעת כי טענת הנתבעת בדבר זכותה לבטל את החוזה, היא טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב וככזו דינה להידחות בהתאם לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני. אציין כבר עתה, כי הנתבעת בהקשר זה לא טענה להסכמות בעל פה מחוץ להסכם בכתב, אלא לסביר ולמקובל בחוזים מסוג זה ועל כן טענה זו של הסכם בעל פה מול מסמך בכתב נראית שלא ממין העניין. טענת התובעת כי אין מדובר כאן בשאלה פרשנית שכן ההסכם ברור לחלוטין, היא הטענה הרלוונטית ותיבחן בהמשך הדברים. עוד טענה התובעת כי הנתבעת היא הגורם המקצועי יותר ועל כן היה עליה להיזהר ולהכניס סעיף בעניין בצורת להסכם ככל שחשבה כי יש לו מקום ואף לכך אתייחס בהמשך. הסתרת מידע 13. לטענת התובעת, הנתבעת הסתירה מידע מן הנתבעת. הנתבעת ידעה כי האזור מועד לבצורות ולמרות זאת לא הכניסה להסכם סעיף על פיו לא תעמוד בהסכם במקרה של בצורת. עוד טוענת התובעת, כי על מנת להימנע מבעיה הסכמית מול המדינה, לה היא מוכרת את רוב התפוקה ומול התובעת, העדיפה הנתבעת לקצור לשחת, משום שלא יכולה הייתה לכבד את ההסכם כלפי התובעת ולא כלפי המדינה. 14. התובעת טוענת כי הנתבעת הסתירה מבית המשפט את העובדה כי היא חברה בארגון משקי הנגב וכי על פי ההסכם שלה עם משקי הנגב והנוהג שם, במקרה של בצורת אין חובה לספק. עוד טענה התובעת כי הנתבעת לא צירפה את ההסכם עם משקי הנגב ככל שיש כזה, כדי להסתיר הוראה מפורשת לעניין בצורת. כן הסתירה כי בהסכם זה, היא מחויבת במקרה של קציר, קודם כל כלפי משקי הנגב וזו הסיבה לכך שהפרה את ההסכם עם התובעת. כפי שעלה מעדותו של דב פלג, קיבוץ סעד לא חותם על חוזה מול ארגון מושבי הנגב, בשל חוסר ידיעה בדבר הכמות שתסופק. 15. התובעת טוענת כי הנתבעת הסתירה ממנה את העובדה כי באותה שנה גידלה את גידולי החיטה בחלקות שלה באזור בארי שהוא אזור צחיח יותר מאזור ניר עם מקום בו מצויות שאר החלקות שלה. לטענת התובעת, עולה מכאן, כי הנתבעת כבר כשחתמה על הסכם ידעה כי רוב הסיכויים שלא תוכל לעמוד בו, שכן באזור בארי הממוצע השנתי של גשם עומד על כ - 230 מ"מ בלבד ולגרסת המומחה מטעם הנתבעת, בפחות מ - 350 מ"מ, חייבים לקצור לשחת. חוו"ד הנתבעת 16. התובעת טוענת כי יש לדחות חוות דעת מומחה הנתבעת, אשר לא היה בשטח בזמן אמת והסתמך בחוות דעתו על המלצת המדריך החקלאי שי כיתאין, אשר אף המלצתו ניתנה שנה לאחר הקציר והוא לא הוזמן להעיד. המומחה מטעם הנתבעת לא ידע איזה זן גידלו בשטח ולא גילה בקיאות. התובעת טוענת כי הימנעות הנתבעת מהבאת כיתאין לעדות צריכה לפעול נגדה. הוא נתן המלצתו ביום 30.6.09, כלומר שנה לאחר הקציר, על נייר שאינו של משרד החקלאות ולפי עדות דב פלג הוא בפנסיה (ייאמר בעניין זה כבר עתה, כי בע' 15 בדיון מיום 23.1.13 ש' 5-10 - ציין דב פלג, כי שי כיתאין כיום בפנסיה, אולם לא נובע מכך שבשנת 2009 הוא היה בפנסיה). הנזק 17. התובעת טוענת כי ההפרש בין העלות הצפויה של החיטה על פי ההסכם למחיר בו יכולה הייתה למכור את החיטה באותה שנה, עומד על 340,500 ₪ וזהו הנזק הישיר שנגרם לה עקב הפרת ההסכם על ידי הנתבעת. למרות זאת חוות הדעת מטעמה מדברת על נזק ישיר של 331,000 ₪ ובתוספת מע"מ - 390,580 ₪. לטענת התובעת מכירת החיטה נעשית במחסניה, ועל כן לא נחסכו הוצאות הובלה. התובעת תובעת גם נזק עקיף בגין השימוש שיכולה הייתה לעשות ברווח לצורכי גידול מחדש אשר עד למועד הסיכומים עומד לטענתה על למעלה ממליון ₪, אולם בכתב התביעה תבעה כ - 230,000 ₪ בגין נזק זה ו - 40,000 ₪ בגין הפרת החוזה (וזאת על אף היעדרו של סעיף בעניין זה בחוזה - אלא על פי המקובל בחוזים שונים). בסופו של יום העמידה התובעת תביעתה על סך של 500,000 ₪ לצורכי אגרה. טענות הנתבעת 18. הנתבעת טוענת טענות שעניינן טיב ההסכם בין הצדדים וניסוחו. כן טוענת כי בהשתלשלות העניינים, ניסים, נתן הסכמה בעל פה להפסקת גידול החיטה ולאחר מכן נבחנו בין הצדדים אפשרויות שונות לגידולים חילופיים עבור התובעת. לטענת הנתבעת, אין מחלוקת כלל כי הייתה בצורת באותה שנה ועל כן לטענת הנתבעת, יש לומר כי ההסכם סוכל. עוד טוענת הנתבעת כי יש לתת משקל דווקא לחוות הדעת מטעמה ולא לחוות הדעת מטעם התובעת, כי התובעת לא הוכיחה כראוי את הנזק הישיר שנגרם לה ואין מקום לפצותה בגין הנזק העקיף. הנתבעת טוענת כי התובעת התנהלה שלא בתום לב. טיב ההסכם והשתלשלות העניינים לגרסת הנתבעת 19. הנתבעת טוענת כי נקודה מהותית בהסכם היא כי הוא לא רק הסכם למכירת חיטה, אלא הסכם לגידול חיטה באיכות טובה ולמכירתה. 20. הנתבעת טוענת כי עופר ליברמן (להלן: "עופר"), מרכז גידולי השדה בנתבעת, הבחין בפברואר 2008, כי החיטה אינה מתפתחת כראוי וסבר כי הדבר נובע ממיעוט משקעים. לטענתה, הוא נועץ בשי כיתאין, מדריך של משרד החקלאות, שהיה בדעה כי קיים סיכון גדול בהמתנה ליבול גרעינים והמליץ לקצור את החיטה לשחת. 21. הנתבעת טוענת כי בעקבות זאת שוחח עופר עם ניסים, שיחה שבעקבותיה נערך ביקור עם ניסים בשדה ולאחריו הסכים ניסים בעל פה, כי גידול החיטה יופסק והמקדמה בסכום של 90,000 ₪ ששולמה על ידי התובעת, תישאר אצל הנתבעת לעסקאות עתידיות בין הצדדים. הנתבעת טוענת כי על אף שניסים הודה בקיומו של הסיור, משום מה לא מצא לנכון להזכירו בתצהיר שלו. 22. הנתבעת טוענת כי ימים ספורים לאחר מכן, התקשר יחזקאל חילו (להלן: "יחזקאל") והביע התנגדות להפסקת הגידול בטענה כי מוקדם להחליט על כך. בשל כך הוזמן אף הוא לסיור במקום, סיור שהתקיים ביום 1.4.08 ולאחריו התקיימה פגישה במשרדי הנתבעת בה השתתפו מטעם הנתבעת גם אבישי לזרוביץ' - מנהל עסקי של הגד"ש (להלן: "אבישי") ויו"ר הקיבוץ והגד"ש - ניר מאיר (להלן: "ניר"). 23. הנתבעת מציינת, כי בדי עבד התברר כי בין שתי פגישות אלה, הזמינה התובעת שמאי מטעמה, אשר ביקר בשטח ביום 30.3.08, בלא תיאום ובלא ידיעת הנתבעת ועל כן מניחה הנתבעת כי כשיחזקאל נפגש עם נציגיה, הוא כבר ידע עמדתו של השמאי ששלחה לשטח. בפגישה כאמור, הביע יחזקאל את דעתו שככל הנראה שיקפה דעת השמאי מטעמו, כי מוקדם עדיין להחליט על קציר וכי אם יוחלט על קציר יש לפצות את התובעת בסכום של 250,000 עד 300,000 ₪ בגין הפסד הרווחים הצפוי לה. יחזקאל הציע חלופה, של אספקת גידולי שדה חליפיים במחירים אטרקטיביים ונקב במחירים הנדרשים על ידו. אין מחלוקת כי באותה פגישה אבישי רשם את פרטי הצעתו של יחזקאל, לרבות המחירים שהציע עבור גידולים חילופיים. בפגישה זו, הציעה ניר לפצות את התובעת בסכום של 100,000 ₪ בגין הפסד רווחיה, מבלי להודות באחריות, שכן לטענת הנתבעת, בצורת איננה באחריותה. יחזקאל סירב להצעה זו. 24. הצעתו של יחזקאל נבחנה על ידי אבישי, אולם נמצאה לא אפשרית מבחינת הנתבעת שכן לגישתה, הייתה מביאה לפיצוי של התובעת בסכום שהיא רצתה ומותירה את הנתבעת ללא כל רווח. לנתבעת היה ברור כי על מנת למזער את נזקי הבצורת, עליה לקצור את החיטה לשחת וכי ההסכם כפי שהוא לא יכול לצאת אל הפועל. 25. נוכח כשלון המו"מ בין הצדדים, ביום 14.4.08, השיבה הנתבעת לתובעת המחאה בסכום של 90,000 ₪ והודיעה כי ההסכם לא יקוים. 26. בתשובה לטענת התובעת כי ביום 22.5.08, העבירה לנתבעת בפקס הסכם לקניית חמניות וחומוס ובו נקובים מחירים שלא היו מקובלים על הנתבעת מלכתחילה, מכחישה הנתבעת קבלת פקס זה. ניסים טען בעדותו כי המסמך נשלח בפקס והפקידה במשרדו ווידאה קבלתו אולם אין לו רישומים על כך. לאחר מכן, ביום 2.7.08, דרשה התובעת במכתבה כי תסופק לה החיטה בהתאם להסכם בתוך 7 ימים, למרות שהיה ברור לה כי החיטה נקצרה זה מכבר לשחת. חוות הדעת הצדדים 27. לטענת הנתבעת, זמן רב בהליך הוקדש לסוגיה שכלל איננה שנויה במחלוקת, כי באותה שנה הוכרזה שנת בצורת והנתבעת קיבלה פיצוי בצורת מן המדינה שמהותו כיסוי של 80%-90% מהוצאות הגידול בלבד. על כן לטענת הנתבעת, חוות דעתו של השמאי מטעם התובעת, מופרכת. לטענת התובעת, המומחה מטעמה הוא אגרונום בעוד השמאי של התובעת אינו מתמצא בתחום. השמאי מטעם התובעת עצמו העיד, כי נודע לו רק לקראת הדיון בינואר 2013, כי שנת 2007-08 הוכרזה כשנת בצורת, למרות שנתן חוות דעת שנייה במאי 2009 לאחר שהייתה הכרזה על השנה כשנת בצורת ולא התייחס לכך - כי לטענתו אינו עוסק בכך. 28. הנתבעת טוענת כי אין לתת משקל לחוות דעתו של השמאי מטעם התובעת, עמוס רגב. ראשית כי "התגנב" לשטח ללא תיאום עם הנתבעת, שכן אילו תיאם את ביקורו היו מצטרפים אליו גם מומחים מטעם הנתבעת. הם אף היו מבהירים לו כי לחלקות החיטה בהן ביקר אין תשתית השקיה מלאכותית וכי האזור עומד בפני בצורת ועל כן יש לקצור את החיטה מיידית. לטענת הנתבעת, עדותו של השמאי כי ניתן היה להשקות את השדה, מבוססת על השערה בלבד ולא על ממצאיו - בם הודה כי לא הייתה תשתית השקיה. 29. הנתבעת טוענת כי מומחיות בקביעת נזק לצמח בשל מחסור במים היא של אגרונום ולא של שמאי. יש שמאים מומחים בעלי תואר באגרונומיה, אולם שמאי התובעת אינו כזה. שמאי התובעת מודה, כי אם נקצרו 245 ק"ג לדונם שחת, לא היה ניתן לקצור 450 ק"ג לדונם גרעינים ובפועל נקצרו במקום 245 ק"ג לדונם שחת. הנתבעת מפנה ל - ת/7 שהוגש במהלך עדותו של עופר ועל פיו בשטח בוחן - שטח שהחיטה בו לא נקצרה אלא הותירו אותה לקצירת גרעינים, היבול היה בין 60 ל - 100 ק"ג לדונם ואין כל קשר בין כמות זו לבין ההערכה של שמאי התובעת על יבול של 450-500 ק"ג לדונם. סיכול 30. לטענת הנתבעת, כפי שעלה מעדותו של אבישי, בשבע השנים שהוא שימש בתפקידו אצל הנתבעת, התקבל פיצוי בצורת רק פעם אחת - השנה נשוא הליך זה ועל כן גם אם עופר זכר יותר שנות בצורת - אין בכך ממש. אין ספק כי כמות הגשמים היא לא בידי הנתבעת. התובעת עצמה ויחזקאל בפרט, עוסקים בקנייה ורכישה של תשומות חקלאיות למעלה מ - 20 שנים עובר לאירוע ועל כן נושא הבצורת היה בידיעת התובעת גם כן. עוד טוענת הנתבעת, כי הנגב הוכה אף במכת ארבה וכן כי הנתבעת מצויה במקום הנתון לתקיפות מרצועת עזה שגורמות לשריפות בתדירות גבוהה בהרבה מבצורת - האם כל אלו היו צריכים לבוא לידי ביטוי בהסכם? על כן לטענת הנתבעת - לא ניתן היה לצפות את הבצורת ועל כן עומדת לה טענת הסיכול. 31. לטענת הנתבעת, ההסכם נוסח על ידי התובעת עצמה והוא על גבי נייר פירמה שלה והיא לא מצאה לנכון לציין מפורשות כי לא תחול תנית פטור שעלולה להתרחש באזור זה ולא סביר שהיא דורשת זאת מהנתבעת. הנתבעת גידלה את החיטה כמקובל ובמקצועיות ולמרות זאת לא יכולה הייתה לספק את הסחורה. לטענת הנתבעת, אין הכרח בכל הסכם להכניס סעיף של כוח עליון, כדי שזה יחול, שכן זו מטרתו של סעיף 18 לחוק התרופות. על כן אין מקום לטענה של טענה בעל פה מול מסמך בכתב. 32. אשר לטענה כי ניתן היה להשקות את השדות, טוענת הנתבעת כי מדובר בהרחבת חזית שכן טענה זו לא נטענה בכתבי הטענות, אולם גם לגופה יש לדחותה. מדובר בגידול חיטה בשטחי בעל ולא שלחין, כלומר ללא תשתית השקיה ועל כן לא ברור כיצד ניתן היה להשקות את השדות כדרישת התובעת. התובעת טוענת כי זו אינה הרחבת חזית שכן זו תשובתה לטענת הסיכול של הנתבעת. אציין כבר עתה, כי בכתב התביעה לא נטענה טענה זו, אולם היא הוזכרה בכתב התשובה ועל כן אין כאן הרחבת חזית. הנזק 33. עוד טוענת הנתבעת, כי חישוב הנזק נעשה על בסיס מחיר מכירה צפוי המסתמך על שתי חשבוניות מס בלבד שאחת היא למועד של 4 חודשים לפני האירוע ועל כן לטענת הנתבעת איננה רלוונטית כלל. על כן למעשה החישוב נעשה על בסיס חשבונית מס אחת ובוודאי לא ניתן על פי נתון זה לחשב נזק. חוסר תום לב של התובעת 34. טוענת הנתבעת, כי עמדתה של התובעת, על פיה היה על הנתבעת לספק לה בכל מחיר את החיטה ומבחינתה יכולה הנתבעת גם לייבא חיטה ובלבד שתספק לה את הסחורה וסירובה לקבל פיצוי שהוצע לה כמחווה של רצון טוב, מעידה על חוסר תום לב העומד בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים") ועל כן יש לדחות את התביעה. דיון והכרעה 35. בבואי להכריע במחלוקות בין הצדדים, אני סבורה כי ניתן לעשות כן על ידי הכרעה בארבע סוגיות מרכזיות. הסוגיה הראשונה היא טענת הסיכול, השנייה היא פרשנות ההסכם, השלישית היא התנהלות הצדדים, שעניינה בעיקר תום הלב של הצדדים לרבות הטענה בדבר הסתרת מידע והסוגיה רביעית היא סוגיית הנזק. במסגרת בחינת סוגיות אלה, אתייחס גם לחוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים ככל שהדבר יידרש. סיכול 36. סעיף 18 לחוק התרופות קובע: " (א) היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ושלא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים....". 37. כפי שמציינת התובעת בסיכומיה, שלושה מרכיבים יש לטענת הסיכול: שיבוש משמעותי של אפשרות ביצוע החוזה, מבחן הציפיות וחוסר האפשרות למנוע את הנסיבות המסכלות. 38. אני סבורה כי במדינת ישראל ובמיוחד בנגב, לא ניתן לומר כי בצורת איננה צפויה ועל כן אין לראות בה "נסיבות" שלא ניתן היה לראותן מראש. כפי שהסביר שמאי התובעת (והנתבעת לא חלקה על כך) קיים קו דמיוני שכונה "קו הבצורת" אשר דרומה לו (בהקשר של הנגב) אין כלל פיצוי של המדינה בגין מיעוט גשמים והגידול הוא בסיכון של המגדל (ע' 22, 23 בדיון מיום 23.1.13 סוף העמוד ותחילתו). על כן, אני סבורה כי מספר קילומטרים צפונה משם, לא ניתן לטעון כי בצורת איננה צפויה, גם אם איננה מתרחשת כל שנה. גם מומחה הנתבעת כתב בחוות דעתו: "מדובר בהסכם להספקת יבול חקלאי משדות בעל בנגב, אשר כל בר דעת וודאי הצדדים להסכם, יודעים כי "הכל תלוי בחסדי שמיים"." 39. אם כל בר דעת יכול להבין זאת, אני סבורה כי לא ניתן באותה עת לטעון כי לא ניתן היה לצפות את הבצורת ועל כן אני דוחה את טענת הסיכול. למרות זאת, נוכח העובדה כי אני סבורה כי שני המרכיבים האחרים של טענת הסיכול התקיימו בענייננו, אני סבורה כי יש לבחון את הסוגיה גם במשקפיים של דרישת תום הלב בקיום החוזה כפי שאפרט בהמשך הדברים. 40. אין מחלוקת על כך שהבצורת לא הייתה נסיבה שהייתה ניתנת למניעה על ידי הנתבעת ובכך מתקיים התנאי של חוסר האפשרות למנוע את הנסיבות. 41. אני סבורה כי התקיים גם התנאי של שיבוש משמעותי של אפשרות ביצוע החוזה, היינו כי קיום החוזה בנסיבות שנוצרו הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם בין הצדדים. בהקשר זה, אני דוחה את הטענה כי לא הייתה בצורת באותה שנה וניתן היה להפיק מהשדה את הכמות עליה הוסכם בין הצדדים כפי שטוענת התובעת בהסתמך על חוות דעתו של השמאי מטעמה. מספר טעמים בבסיס מסקנתי זו ואפרט אותם להלן. 42. בפועל, כעובדה, המדינה הכריזה על השנה נשוא הליך זה כשנת בצורת (ועל כך אין מחלוקת, ראה עדותו של שמאי הנתבעת ע' 24 לדיון מיום 23.1.13 ע' 10-14 ועדותו של שמאי התובעת ע' 24 לאותו דיון ש' 13,14) ופיצתה את הנתבעת (נספח ב' לתצהירו של עופר). כמו כן, המומחה מטעם התובעת הסכים כי אם נקצרו מן השדה בו ביקר 245 ק"ג לדונם של שחת, לא היה סיכוי לקצור ממנו 450-500 ק"ג לדונם של גרעינים (ע' 30 דיון מיום 23.1.13 ש' 3-8) וכפי שעלה מנספח ב' לתצהירו של עופר, זוהי אכן הכמות שנקצרה באותה שנה מן השדה בו ביקר שמאי התובעת. בהקשר זה אציין, כי מבלי קבוע איזו מבין חוות דעת המומחים יש לקבל, נראה כי מומחה התובעת, בדי עבד, גם אם לא במפורש ואפילו באי רצון מסוים (וראה בהקשר זה ע' 29 לדיון מיום 23.1.13 סוף העמוד וע' 30 עד ש' 8), הסכים כי תחזיתו ממרץ 2008, על פיה ניתן לקצור מן השדה שבדק יבול גרעינים של 450-500 ק"ג לדונם, הייתה שגויה. 43. אוסיף עוד כי נוכח העובדה שאין מחלוקת כי הוכרזה בצורת באותה שנה וכי גם מומחה התובעת מסכים כי אם כל מה שנקצר בחלקה שהוא בדק הוא 245 ק"ג לדונם של שחת, לא ניתן היה לקצור 450-500 ק"ג לדונם של חיטה, נראה כי אין גם מחלוקת כי המלצתו של שי כיתאין באותו זמן (לקצור לשחת) על פיה פעלה הנתבעת, הייתה סבירה בנסיבות העניין. עופר העיד בתצהירו כי קבל המלצה כזו משי כיתאין ועדותו בעניין זה לא נסתרה. על כן על אף שניתן היה לזמן את שי כיתאין לעדות, ספק אם עדותו בבית המשפט הייתה דרושה כדי להוכיח עניין זה. 44. המומחה מטעם התובעת אף הסכים כי בצילומים שלו, לא רואים כי בחלקה המדוברת הייתה תשתית להשקיה (ע' 26 ש' 1-4) והדבר מתיישב עם דבריו של המומחה מטעם הנתבעת בחוות דעתו "כי לחקלאות ניר עם, מכסת מים לחלקות שלחין וציוד הולם. אין לה מים וצנרת לפריסה בשדות הפלחה....". 45. אוסיף לכך, כי השמאי מטעם התובעת הסכים, כי ייתכן ואם במרץ ואפריל לא ירד כלל גשם, תהיה פגיעה ביבולים (ע' 27 למטה ו - 28 למעלה, דיון מיום 13.1.14) וניתן לראות בע' 7 לנ/1, כי בחודשים אלה אכן לא ירדו גשמים. השמאי מטעם התובעת הסכים כי החלקה אותה בחן היא של 140 דונם, ממנה אף לשיטתו, ניתן היה להפיק לכל היותר 70 טון חיטה מתוך 500 הטון שהנתבעת התחייבה להם בהסכם. ניתן להתייחס גם לכך שכפי שעלה מנספח ת/7, בשדות שלא נקצרו לשחת אלא הושארו לגרעינים באזור בארי ובית קמה, היבול היה דל ביותר. 46. בהקשר זה אציין כי גם אם כטענת מומחה התובעת, ניתן גם באמצע הגידול להביא מערכת השקיה כלשהי, הרי כפי שהסביר מומחה הנתבעת בחוות דעתו וצוטט לעיל, לנתבעת אין מכסת מים להשקיית פלחה. אוסיף עוד, כי אם טוענת התובעת (ואינני בטוחה כי טענה זאת) כי תיאורטית ניתן היה מתוך כל השדות של הנתבעת להגיע ליבול הדרוש לתובעת, כי אז מדובר בקיום החוזה באופן שונה באופן יסודי ממה שהוסכם בין הצדדים, שכן לא זו הייתה כוונת הצדים כשכרתו את ההסכם. 47. לסיכום סוגיה זו אם כך, קבעתי כי לא ניתן לטעון לסיכול החוזה בשל העובדה כי ניתן לצפות בצורת בנגב, אולם הבצורת וודאי לא הייתה בשליטת הנתבעת והביאה לשיבוש משמעותי באפשרות הנתבעת לקיים את החוזה. פרשנות ההסכם 48. בטרם אבחן סוגיה זו, אציין כי הנתבעת טענה במישור העובדתי, כי ניסים הסכים לשינוי ההסכם כך שהנתבעת לא תספק לתובעת גרעינים אלא גידולים חילופיים. היות שניסים הכחיש מכל וכל טענה זו (ע' 17 דיון מיום 23.12.12 ש' 21-23) ולנתבעת אין אסמכתא נוספת להסכמה זו, אני סבורה כי לא הוכח בפני כי ניסים הסכים לשינוי ההסכם. אבחן אם כן את תוכן ההסכם. 49. טוענת התובעת, כי במקרה זה אין כלל שאלה של פרשנות ההסכם. ההסכם אינו כולל תנית בצורת והדברים פשוטים וברורים ואינם טעונים פרשנות נוספת. מקובלת עלי עמדת התובעת, כי הנתבעת איננה פטורה על פי ההסכם במקרה של בצורת, משום אין תניה כזו בהסכם ולא הוכח כי קיים נוהג כזה בין הצדדים להסכם. לא מקובלת עלי עמדת התובעת כי ההסכם אינו טעון פרשנות כלל ואבהיר מדוע. 50. ההסכם כולל עמוד אחד בלבד והוא תמציתי מאוד ובמובנים רבים הוא מבליע הרבה הנחות אשר לא נכתבו בו. בהקשר זה אין זה מיותר לציין כי מדובר בהסכם אשר הודפס על נייר פירמה של התובעת ולטענת הנתבעת אשר לא נסתרה על ידי התובעת, נוסח על ידי התובעת. אציין כי אינני מקבלת טענת התובעת, כי הצד המקצועי בהסכם היה הנתבעת, שכן נראה כי שני הצדדים להסכם היו מקצועיים. ראה בהקשר זה עדותו של יחזקאל, כי הוא עוסק ברכישה ומכירה של תוצרת חקלאית מעל 20 שנה, מכיר את כל הקיבוצים, מתעסק בחקלאות ועל כן מן הסתם מכיר גם את הנתבעת (ע' 11, 12 לפרוטוקול מיום 23.12.12). ראה גם עדותו של ניסים על פיה הוא בעסק המשפחתי מאז הקמתו בשנת 1991 (ע' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 23.12.12 ש' 10,11). 51. נבחן אם כן את ההסכם. סעיף 2 להסכם מדבר על התחייבות הנתבעת: "לקצור את היבול בזמן המתאים ובתנאים המתאימים, כל זאת בתאום עם הקונה." כפי שעלה מן העדויות שהובאו בפני בית המשפט (למשל נ/1), בעונת 2007-2008, הגשמים האחרונים ירדו בפברואר 2008 ולאחר מכן לא ירד גשם נוסף בשטחים של הנתבעת. כפי שעולה מגרסת הנתבעת, עקב כך לא ניתן היה עוד לקצור את היבול לגרעינים "בזמן המתאים ובתנאים המתאימים". לגרסת הנתבעת, לא היה צפוי באותה שנה זמן כלשהו שיהיה מתאים לקציר גרעינים באיכות טובה. ההסכם דורש מן הנתבעת כאמור לקצור בזמן מתאים ובתנאים מתאימים, אולם דורש גם תיאום עם התובעת. מה קורה אם לא ניתן ליישב בין שני חלקי הסעיף? כלומר אם לא ניתן לתאם עם התובעת את הקציר בזמן המתאים ובתנאים המתאימים. ההסכם אינו נותן פתרון למקרה כזה ומן הסתם ההנחה הייתה שהצדדים יהיו בקשר זה עם זה ויגיעו להבנות. 52. ניתן לראות בפנייה של הנתבעת לתובעת במרץ 2008, פנייה במסגרת סעיף 2 להסכם. אלא שהנתבעת רצתה לתאם עם התובעת קציר של היבול מוקדם מן המתוכנן ולמעשה לא לגרעינים אלא לשחת משום שהיא סברה כי לכך התנאים התאימו. לכך התובעת לא הסכימה והצדדים לא הגיעו להבנות. כאן נכנסת לתמונה התנהלות הצדדים ודרישת תום הלב בקיומו של חוזה כפי שאפרט להלן. התנהלות הצדדים 53. משקבעתי כי ההסכם לא סוכל ולא כולל הוראת פטור במקרה של בצורת ולא הוכח נוהג בעניין זה בין הצדדים, הרי שהוא הופר על ידי הנתבעת, שכן אין מחלוקת כי הנתבעת לא סיפקה את יבול הגרעינים כפי שהתחייבה. בהקשר זה יש לומר מספר דברים. ראשית, כי אינני מקבלת טענת התובעת, כי הנתבעת במכוון נמנעה מלספק לה יבול למרות שיכולה הייתה לעשות כן, או שעשתה כן משום שלא יכולה הייתה להרשות לעצמה לספק לתובעת סחורה ולא לספק לארגון משקי הנגב. כאמור לעיל, מדובר היה בבצורת קשה בגינה פוצתה הנתבעת וכפי שהנתבעת מציינת ואף התובעת יודעת, הנתבעת הייתה מרוויחה הרבה יותר אילו מכרה גרעינים ולא שחת. 54. שנית, יש לומר כי הנתבעת סמכה יתר על המידה על אופן התנהלותה מול משקי הנגב בשעה שלא היה מקום לעשות כן, כשהיא נכנסת לעסקה ראשונה של חיטה מול התובעת. אינני מקבלת טענת התובעת, כי קיים הסכם נסתר בין הנתבעת לבין משקי הנגב ובו חבויה תנית בצורת. לא כך העיד עופר מטעם הנתבעת. כל שהוא ציין הוא כי קיימת הסכמה כזו בין הצדדים. עופר לא טען כי הסכמה זו מעוגנת בהסכם בכתב (ע' 53 לדיון מיום 21.3.13 ש' 15-20). הדברים עולים גם מעדותו של דב פלג (בע' 9 לדיון מיום 23.12.12 ש' 10-16: "...החוזה לא מחייב כשאין יבול אין יבול וכשיש יותר יבול גם אין, מישהו צריך לקנות.."). יחד עם זאת, נראה כי הסכמה כזו, מבוססת על יחסים לאורך השנים שהנתבעת לא יכולה הייתה להניח כמובן מאליו כי תחול גם ביחסיה עם התובעת ועל כן היה עליה להיות זהירה יותר ולהכניס תניה להסכם בנוגע למצבים של בצורת, או כפי שהיא מציינת בסיכומיה, גם למצבים של ארבה או של ירי שגורם שריפה בשדה. כלומר, מצבים שלנתבעת אין שליטה עליהם ומונעים ממנה לקיים את החוזה כמו שהוא, אולם לא ניתן לומר לגביהם כי הם בלתי צפויים לחלוטין ועל כן אינם בגדר סיכול. 55. על כן אני סבורה כי הנתבעת חייבת בפיצוי של התובעת בגין הפרת החוזה, אולם כפי שאבהיר להלן, אינני סבורה כי יש לחייבה במלוא הפסד הרווח שנגרם לתובעת, שכן היה בהתנהלות התובעת משום חוסר תום לב בקיום החוזה וגם אם אין סיכול יש לכך השלכה על תוצאות הליך זה. 56. בהקשר זה ראה ע"א 6328/97 רגב נ. משרד הביטחון פד נד (5)506 בע' 517 פסקה 20 שם נאמר, גם אם מעבר לנדרש, מפי כב' הש' י. אנגלרד: " 20. יתרה מזו, לטעמי, קיימת קירבה רעיונית גדולה בין עקרון הסיכול בנסיבות של שינוי מהותי בתשתית החוזית לבין הדרישה לתום-לב בביצוע החוזה (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). מתקשר העומד על ביצוע דווקני של החוזה על-אף השינוי המהותי שחל בו בשל נסיבות חיצוניות - מתקשר כזה אינו נוהג בתום-לב. לכן, למשל, אין לראות התנהגות בתום-לב מצד בעל חוזה הדורש מן הצד האחר לקיים את החוזה תמורת המחיר החוזי המקורי אף שעלות הביצוע גדלה בשל אירוע חיצוני חריג עשרת מונים. נמצא, כי המוסד של סיכול הוא גם ביטוי לעקרון תום-הלב בחוזים. על רקע דברים אלה, אפשר ומן הראוי לשוב ולעיין בגישתו המצמצמת של בית-המשפט בפרשת כץ...". 57. כאמור לעיל, אין ספק שההסכם אינו כולל כל תניה לגבי בצורת, או לגבי תקלה אפשרית אחרת, אולם הוא מניח תיאום בין הצדדים ותקשורת בינהם שתאפשר הבנה. אחזור ואזכיר כי קבעתי לעיל כי הבצורת היא נסיבה אשר לא הייתה בשליטת הנתבעת והיה בה כדי לגרום לשיבוש משמעותי באפשרות של הנתבעת לקיים את ההסכם. 58. הנתבעת פנתה במרץ 2008, תחילה לניסים ואחר כך ליחזקאל, בקשר ליבול הצפוי באותה שנה. זכותו של יחזקאל הייתה באותו שלב לא להסכים עם הנתבעת. יחד עם זאת, לקיים פגישה יום לאחר שהשמאי מטעם התובעת היה בשטח והביע דעתו בעניין האפשרות לקצור את השדה לגרעינים, בלי לומר על כך דבר לנציגי הנתבעת, זו התנהגות שלא בתום לב וקיום של ההסכם שלא בתום לב. הנתבעת באותה פגישה ואף קודם לכן מול ניסים, הביעה דעתה כי לא ניתן יהיה לקבל יבול של גרעינים עקב הבצורת ועל כן בכוונתה לקצור את היבול לשחת. התובעת כבר אז ידעה כי באמתחתה, גיבוי מקצועי לטענה כי ניתן לקצור באותה שנה יבול ראוי של גרעינים. שמירת הקלפים כולם אצל התובעת, תוך שמצד אחד היא מנהלת מו"מ על אפשרות של פיצוי באמצעות הנחה על גידולים חילופיים ומצד שני נערכת לתבוע את הנתבעת ומכינה את הכלים, היא לא התנהלות של תיאום בין הצדדים כפי שהניח ההסכם. 59. ניסים ויחזקאל הביעו דעתם ללא כחל ושרק כי אין זה מעניינם כלל כיצד תקיים הנתבעת את ההסכם. כך יחזקאל בעדותו בהתייחס לנספח ו' לתצהירו, מכתב מיום 2.7.08 בו הוא דורש לקבל בתוך 7 ימים 500 טון חיטה למרות שהוא יודע כי הנתבעת מזמן קצרה את החיטה לשחת. כשנשאל "מה התכוונת שהם יעשו?" השיב: "לא יודע, לשיקולם, אני קניתי חיטה והם מתנערים מזה ולא מעניין אותי מה יעשו." (ע' 14 דיון מיום 23.12.13 ש' 23,24) . כך גם ניסים בעדותו נשאל: "מה שאתה אומר הוא אדוני לא מעניין אותי בצורת לא בצורת, ושתשקה ותספק לנו, כך אתה אומר?" ותשובתו הפשוטה: "כן" (ע' 20 לפרוטוקול מיום 23.12.13 ש' 1-3). אני סבורה כי נוכח הדרישה כי יהיה תיאום בין הצדדים בקשר לביצוע ההסכם, גישה זו של מנהלי התובעת משקפת חוסר תום לב בקיום ההסכם. 60. בהקשר זה אפנה לת.א. (י-ם) 3531/01 בן אבו חברה לבנין ולפיתוח בע"מ נ. מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון, שם בסעיף 16 לפסק הדין נקבע ע"י כב' הש' י. צבן: "התפיסה המסורתית של דיני החוזים, לפיה החיוב החוזי הינו חיוב מוחלט, נסדקה וכורסמה. בשל קידום עקרון תום הלב, מועדפת היום הגישה המוסרית-ערכית ביחסים החוזיים, ולפיה צדדים לחוזה אינם יריבים אלא שותפים, ובעיקר בחוזים ארוכי טווח כמו החוזים שבפנינו. צד לחוזה רשאי אמנם לעמוד על זכותו החוזית עד תום, אך עליו להשתמש בזכותו כמקובל בין צדדים המנהלים עסקים בתום לב, על מנת שלא להפוך "לנבל ברשות החוזה" (ראה ע"א 148/77 רוט נ' ישופה, פ"ד ל"ג(1) 617, סעיף 14 לפסה"ד - דברי כבוד השופט אלון). סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) הכניס למשפטנו את מבחן ההגינות בביצועו של חוזה, ולכן יש לבחון אם צד לחוזה נוהג בתום לב בביצוע התחיבויותיו ובניצול זכויותיו החוזיות (ראה דברי כב' השופט אשר בפס"ד רוט הנ"ל, עמ' 640)....". 61. יתר על כן, אילו העלתה התובעת במסגרת אותה פגישה ביום 1.4.08, את כל הטענות שהיא מעלה כיום, בנוגע לאפשרות לקצור לגרעינים וצפי היבול ובאשר לאפשרות להשקות וכיו"ב, ייתכן וההידברות בין הצדדים הייתה מניבה הסכמה בינהם שהייתה חוסכת שנים של התדיינות, אולם התובעת בחרה שלא לנהוג כך. 62. על כן, גם אם צודקת התובעת בטענתה כי הנתבעת הפרה את ההסכם איתה משקבעתי כי יש לדחות טענת הסיכול, הרי שמן הצד השני אני קובעת כי התובעת הפרה את חובתה לקיים את החוזה בתום לב. השאלה היא מהי ההשלכה של התנהלות זו של הנתבעת על תוצאת הליך זה. 63. בספרם של ד. פרידמן ונ. כהן חוזים , "אבירם" הוצאה לאור בע"מ, מתייחסים המחברים לשאלה זו של השלכת הקביעה כי חובת תום הלב בקיום החוזה הופרה בסעיף 26.64 לכרך השלישי, כדלקמן: "בפסק דין שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע"מ אמר השופט ברק: "סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות הנובעות מתוך כך, שבעל החוזה אינו מקיים את החוזה בתום לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר, כי זו חובה מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. היעדר הוראה באשר לתוצאות הנובעות מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות על פי ההקשר שבו מתעוררת השאלה. לעיתים תוצאות אי קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה, לעיתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר....." ואכן בחינת ההשלכות הנובעות מהחלתה של חובת תום הלב, מקום שדרישה זו הוחלה בפסיקה, מאשרת את קביעותיו אלו של השופט ברק. החלתה של חובת תום הלב כרוכה תמיד בהתערבות בתוכן החוזה: אל החוזה המסדיר את היחס שבין הצדדים מוספת תניה חדשה שלא נכללה בו במקור, המהווה קונקרטיזציה של חובת תום הלב.... התוצאה של הפרת החובה עשויה להיות דומה להפרת חיוב חוזי אחר." 64. לכאורה ניתן היה לומר כי בנסיבות אלה יש לראות בהתנהלות התובעת הפרה של החיוב החוזי לנהוג בתום לב ועל כן לקבוע כי התובעת לא זכאית לכל פיצוי שהוא. אינני סבורה כי תהא זו תוצאה צודקת של הליך זה מכמה טעמים. ראשית, משום שאף הנתבעת עצמה סברה כי מגיע פיצוי כשלהו לתובעת והייתה מוכנה לשלם לה 100,000 ₪ בזמן אמת ואין זה משנה אם בכך חשבה לחסוך הוצאות של התדיינות משפטית או שהיו לה מניעים אחרים להצעתה בעניין זה. שנית, משום שנראה כי על אף הבצורת, הנתבעת עצמה הרוויחה משהו מן היבול באותה שנה, שכן לגרסתה של הנתבעת, קיבלה פיצוי של רוב עלויות הייצור שלה מן המדינה וכפי שצוין לעיל, בסופו של יום קצרה יבול של שחת ומן הסתם מכרה אותו. לא נשמעו בפני ראיות בעניין זה ועל כן אינני קובעת זאת כממצא, אולם יש סבירות רבה בעיני מתוך הראיות והעדויות שנשמעו בפני, כי כך אכן היה. אם הנתבעת הרוויחה משהו, מן ההגינות כי התובעת תרוויח משהו גם כן, שכן אין זה הוגן כי התובעת תפסיד מן הבצורת יותר מן הנתבעת. שלישית, משום שכפי שציינתי לעיל, מדובר בשני צדדים מקצועיים להסכם, אשר חתמו על הסכם מאוד לקוני וקצר, גם לנתבעת אחריות לכך שסוגיה כמו ההשלכה של בצורת, לא באה לידי ביטוי בהסכם ואין מקום להניח כי הסיכון כולו בהקשר זה מוטל על הנתבעת. 65. נוכח זאת אני סבורה כי תוצאה הוגנת של הפרת ההסכם על ידי הנתבעת מן הצד האחד ושל הפרת החובה לקיום החוזה בתום לב על ידי הנתבעת מן הצד השני, תהיה כי הצדדים יחלקו בנזק שווה בשווה, כלומר שהנתבעת תחויב לשלם לתובעת מחצית מנזקה. יש אם כן לבחון מהו הנזק שנגרם לתובעת ומהו הנזק בגינו היא זכאית לפיצוי. 66. בטרם אכנס לשאלת הנזק ובשולי הדברים אתייחס לטענות התובעת שעניינן הסתרת מידע על ידי הנתבעת מפניה ומפני בית המשפט. אני סבורה כי אין בסיס לטענת התובעת כי הנתבעת הסתירה ממנה מידע בנוגע לבצורת הפוטנציאלית. כאמור לעיל, התובעת עוסקת שנים רבות ברכישת תוצרת חקלאית ובמכירתה וכשם שהסכמתי איתה כי בצורת בנגב היא אירוע הניתן לצפייה ודחיתי עקב כך את טענת הסיכול, כך אני סבורה כי גם התובעת ידעה על סיכון הבצורת ואין לומר כי הייתה בהקשר זה חובת גילוי מיוחדת של הנתבעת. אינני מקבלת אף את טענת התובעת כי הנתבעת הסתירה ממנה ומבית המשפט את חברותה בארגון משקי הנגב ואת ההסכמים בינה לבין ארגון זה. ראשית, משום שלא הוכח שקיימים הסכמים כאלה שהוסתרו. שנית, משום שכפי שקבעתי לעיל, ממילא התובעת לא יכולה הייתה להניח כי התנהלותה מול משקי הנגב דומה להתנהלותה מול התובעת ועל כן לא ברור איזו תועלת הייתה בהעמסת תיק בית המשפט בהסכמים לא רלוונטיים ובעדויות לא רלוונטיות. אינני מקבלת את טענת התובעת כי הנתבעת הסתירה ממנה את מיקום גידולי החיטה, שכן כעובדה התובעת ידעה בדיוק היכן מצויים שדות החיטה שגידלה הנתבעת עבורה ואף שלחה לאחד מהם את השמאי מטעמה. הנזק 67. השמאי מטעם התובעת חישב את נזקי התובעת על סמך שתי חשבוניות מס שצורפו, כשערך את החישוב לפי הממוצע בינהן. הנתבעת טענה כי חשבונית אחת מינואר 2008, לא יכולה להיות רלוונטית למחיר שהיה צפוי להתקבל ממכירת יבול שאמור היה להיקצר חודשים רבים אחר כך ועל כן לכל היותר רלוונטית החשבונית השנייה מיולי 2008, בה מצוין מחיר לטון של 1492 ₪. השמאי מטעם התובעת נשאל בעניין זה וטען כי לגישתו גם החשבונית של ינואר 2008 רלוונטית לעניין המחיר הצפוי להתקבל בשווקים (ע' 31 דיון מיום 23.1.13 ש' 10-22). 68. גם אם אקבל עמדה זו של שמאי התובעת, עדיין נראה כי ההתבססות על שתי חשבוניות בלבד של עסק אחד ספציפי, לא מספיקה כדי לקבוע את המחיר שהתובעת הייתה יכולה לקבל אילו העסקה התממשה. על פני הדברים אין סיבה טובה להניח כי התובעת הייתה מקבלת בדיוק את המחירים שקיבלה החברה שעל החשבוניות שלה הסתמך השמאי (נספח י1 וי2 לתצהירי התובעת), שכן איננו יודעים דבר על נסיבות אותן עסקאות, על הזן שנמכר ועל ההסכמים שהיו בין הצדדים לעסקאות. על כן אני סבורה כי בעניין זה אין מקום לקבל את עמדת השמאי מטעם התובעת. 69. התובעת בכתב התביעה, במסגרת תביעתה לפיצוי בגין נזקים עקיפים, ערכה חישוב לפי רווחיות של 30%. התובעת לא ציינה על סמך מה קבעה רווחיות זאת, אולם יש בה אינדיקציה לא פחות טובה לרווחיות הצפויה מעסקי התובעת, או לפחות למה שהתובעת סבורה כי עשויה להיות הרווחיות שלה. הרווחיות העולה מתחשיבי השמאי מטעם התובעת על סמך החשבוניות עליהן התבסס מגיעה לכמעט 60%, כלומר כפול מן הרווחיות שמניחה התובעת בהתייחסה לנזק העקיף שנגרם לה לטענתה. 70. אני סבורה על כן, כי יש להעדיף את עמדתה של התובעת בקשר לרווחיות שלה ולא לבסס את קביעת הרווחיות על חשבונית אחת או אפילו שתיים, של חברות אחרות ועל כן אם ניקח בחשבון רווחיות של 30% מתוך עלות של 495,000 ₪ (המחיר בו הייתה התובעת אמורה לקנות את החיטה לפי שער הדולר במועד הרלוונטי, כפי שעולה מחוות דעת השמאי), נגיע לרווח צפוי של כ - 150,000 ₪. אם ניקח מחצית מסכום זה - הסכום המתקבל הוא 75,000 ₪. סכום זה כשהוא נושא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום עומד על 89,000 ₪. 71. טוענת התובעת כי היא זכאית לקבל פיצוי גם בגין נזקים עקיפים שנגרמו לה עקב כך שלא עשתה שימוש ברווח שלא קיבלה ועל כן תבעה עוד סכום בגין הפסד של רווחים נוספים. מקובלת עלי בהקשר זה טענת הנתבעת כי אין מקום לגלגול זה של הנזק עד אין קץ. יתר על כן, נוכח העובדה כי הנתבעת הציעה לתובעת פיצוי של 100,000 ₪ בזמן אמת, הרי שאילו קיבלה התובעת הצעה זו, כלל לא היה נגרם לה אותו נזק עקיף לו היא טוענת. 72. אין מקום לפסוק בנוסף לפיצוי על פי הנזק שנגרם בפועל, גם 40,000 ₪ בגין עצם הפרת ההסכם. ראשית כי כאמור לעיל, הפיצוי שקבעתי לעיל מבוסס על הנזק שנגרם בפועל על כן גם אילו היה בהסכם פיצוי מוסכם בגין הפרה, לא היה מקום להוסיפו במקרה כזה. הדבר נכון עוד יותר נוכח העובדה כי בהסכם לא נקבעה תניה של פיצוים מוסכמים במקרה של הפרה. 73. בשולי הדברים אציין, כי התובעת בכתב התביעה חישבה נזק של מעל 600,000 ₪ ומטעמי אגרה תבעה רק סכום של 500,000 ₪ ולכאורה היה מקום לפסוק לה רק כדי החלק היחסי של הפיצוי בגין הנזק הישיר שנגרם לה באותו יחס שבין הנזק שטענה לסכום התביעה. למרות זאת לא מצאתי לנכון לעשות כן, משום שהפיצוי שבסופו של יום קבעתי, נופל באופן משמעותי מן הפיצוי שנתבע על ידי התובעת. סוף דבר 74. בהתאם לאמור לעיל אני מחייבת אם כן את הנתבעת לשלם לתובעת 89,000 ₪. כמו כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסכום של 2,500 ₪. סכום זה משקף כ- 20% מהוצאות המשפט של התובעת (אגרה, תשלום למומחה ולעדים), בהתאם ליחס בין סכום התביעה לסכום שנפסק בסופו של יום. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת שכר טרחת עו"ד בסכום של 8,500 ₪. סך הכל תשלם הנתבעת לתובעת 100,000 ₪ תוך 30 יום מן המועד בו תקבל פסק דין זה שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. 77. בנוסף אני מורה על השבת פיקדון בסכום של 1,200 ₪ לנתבעת. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.חוזהחיטהאספקה