צו מניעה קבוע במסגרתו ייאסר על התובע להגיע לבית הכנסת בכתב התביעה, טענו התובעים כי לאחר נתק של כעשר שנים, שב הנתבע להתפלל בבית הכנסת בשנים 2003, או 2004, לערך. זמן מה לאחר שובו, החל הנתבע לעורר מהומות בבית הכנסת, להפריע לסדרי התפילה, לצעוק, לקלל ,לאיים ולהפחיד מתפללים שונים, להשרות אוירה רעה, ואף לנהוג בכוחניות. הנתבע, אשר לא היה נכון לקבל את סמכות הנהלת בית הכנסת, החל בביצוע פעולות שונות, ללא קבלת אישור הגורמים המוסמכים, כגון הוצאת ספרי תורה על דעתו, מסירתם לסופי סת"ם וכיוצא באלו. לשיטת התובעים, התנהלותו זו של הנתבע נעשית מתוך העדר שליטה עצמית, אשר יכול ומקורה בבעיה נפשית, אך התובעים לא מצאו דרך להתמודד עמה. עקב התנהלותו זו של הנתבע, נאלצו המתפללים, מספר פעמים להידרש למשטרת ישראל, תוך חילול שבת וחג. בנוסף, החלו מתפללים רבים להדיר רגליהם מבית הכנסת, וממילא האווירה במקום, לא אפשרה ניהול תקין של המקום. ניסיונות חוזרים ונשנים להגיע עם הנתבע להבנות או הסכמות אשר יאפשרו ניהול תקין של בית הכנסת, לרבות על דרך של הצעה לשלבו בהנהלת בית הכנסת ושיחות עם בני משפחתו, לא צלחו, עד כי התובעים נדרשו לפתיחתו של הליך זה. במקביל להגשת כתב התביעה הוגשה על ידי התובעים בקשה לצו מניעה זמני. הדיון בבקשה התקיים בפני כב' סגן הנשיאה השופט קינר, ובסיומו מצא כב' סגן הנשיאה ליתן סעד זמני במסגרתו נאסר על הנתבע להיכנס לבית הכנסת עד להכרעה בתיק לגופו. בכתב ההגנה, טען הנתבע כי מטרתו וכוונתו היו לשמור ולשמר את מסורת ותפילת בית הכנסת, בהתאם לשולחן ערוך ומסורת הקיימת בבית הכנסת מזה 90 שנה. לשיטתו של הנתבע, נעשה על ידי חלק ניכר מן התובעים, ניסיון להשתלט על עמותת בית הכנסת, שלא כדין, והכל מתוך מטרה לשנות את דרך התנהלותו במשך עשרות שנים, כמו גם להשתלט על רכושה של העמותה. חלק הארי של כתב ההגנה, עניינו טענות קשות אותן מעלה התובע, באשר לדרך בחירת חברי העמותה, דרך התנהלות העמותה, מטרת התנהלותו חלק מן התובעים בעמותה, והצורך בבדיקת מסמכי העמותה. בנוסף, הכחיש הנתבע חלק מן הטענות כפי שעלו בכתב התביעה. במסגרת כתב ההגנה, עתר למעשה הנתבע לביטול צו המניעה, ולפתיחתה של חקירה פלילית בעניין העמותה. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בעדויות הצדדים ובסיכומיהם בפני, באתי לכלל מסקנה דין התביעה להתקבל באופן חלקי, במובן זה שצו המניעה הזמני שניתן על ידי כב' השופט קינר יעמוד על כנו לתקופה נוספת של חמש שנים ממועד מתן פסק הדין. טעמיי להלן: השאלה הראשונה אליה נדרשתי לצורך הכרעה בתיק זה, הינה שאלת דרך התנהלותו של התובע בבית הכנסת. מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית במסגרתם חזרו ונשנו טענות ותיאורים בדבר מספר רב של אירועים בהם היה הנתבע מעורב בבית הכנסת לרבות : השתלטות על תפילות בקול רם ( ראה לדוגמא תצהירו של מר אליעזר מימון). התרחשותם של אירועים הכוללים צעקות, איומים , נידוי, חרמות, קללות וגידופים כלפי מתפללים שונים (ראה תצהיריהם של אליעזר מימון, יגאל עמרם, דניאל מדוויל, ירמיהו בבאי, מלכיאל מדוויל, צבי עדן, רחמים כהן, מר בשוויץ). אירועים בהם סיפר הנתבע כי חלם חלומות בדבר מותו של מתפלל זה או אחר ( ראה תצהיריהם של אליעזר מימון, אלון טביב, יגאל עמרם). תקיפה בפועל של אחד המתפללים, לאחר תפילת ליל שבת, אשר הביאה להגשת כתב אישום והרשעתו של הנתבע בפלילים. (גזר הדין צורף כנספח ד' לתצהירו של מר אליעזר מימון, בנוסף ראה תצהיריהם של תצהירו של מר פנחס אהוד (המתלונן), שאלתיאל מדוויל, שלמה בשוויץ). הוצאת ספרי תורה ללא רשות (ראה לדוגמא תצהיריהם של מר אלון טביב, דניאל מדוויל, שאלתיאל מדוויל, שלמה בשויץ) קריאה בקול וכשליח הציבור, תפילות בערב שבת בניגוד להנחיית הנהלת בית הכנסת (ראה לדוגמא תצהיריהם של מר אליעזר מימון, מר אלון טביב, מלכיאל מדוויל, לשמה בשויץ) קריאת פרק מספר "מנורת המאור" ללא רשות ההנהלה בשבת בבוקר ( ראה לדוגמא תצהיריהם של מר אליעזר מימון, אלון טביב, מר בשוויץ). נטילת תפקיד "האחראי על התור" והזמנת אנשים להיות שליח ציבור או מינוי עצמו ככזה (ראה לדוגמא תצהיריהם של אליעזר מימון , אלון טביב, דניאל מדוויל, מלכיאל מדוויל, צבי עדן, מר בשויץ). כל האירועים שנמנו לעיל ונוספים הנזכרים במסגרת תצהירי העדות הראשית הביאו, לטענת העדים, בחלק לא מבוטל של המקרים, לזימון משטרה, דבר אשר גרם לחילול שבת, אווירה עכורה ועוגמת נפש רבה. בתצהיר העדות הראשית של הנתבע, הוא העלה טענות קשות כנגד התובעים, לרבות כי התביעה הוגשה בשמם של מי שלא הסכימו להוות חלק מהתביעה; כי חלק מן המסמכים שצורפו לתצהירים- זויפו; כי חתימתם של חלק מן האנשים החתומים על מכתב הפנייה לנתבע כי יעזוב את בית הכנסת, ואשר צורף כנספח ב' לתצהירו של מר אליעזר מימון-זויפה, וכיוצא באלו. מהותית, טען הנתבע כי אין ממש בתצהירי העדות הראשית אשר הוגשו על ידי התובעים. באשר לאירוע התקיפה שב הנתבע וטען כנגד התרחשות האירוע, וממילא טען כי זה לא התרחש בבית הכנסת. לטענתו, דווקא משעזב את בית הכנסת מכוח צו המניעה הזמני, עזבו רבים את בית הכנסת, פעילותו התורנית של בית הכנסת קטנה, ולא נותר אלא מניין מצומצם שבא להתפלל בערב שבת ובשבת בבוקר, אשר רובו ככולו מורכב מהתובעים. בנוסף, הועלו על ידי הנתבע, פעם נוספת, טענות רבות באשר להתנהלותה הקלוקלת של העמותה שעה שאנשים שונים (חלק מהתובעים) פעלו לצורך השתלטות על מוסדותיה באמצעים לא חוקיים. לתצהירו של הנתבע צורפו מסמכים הנוגעים בעיקר לפעילותה של העמותה. דומה היה, כי הנתבע כמעט ואינו עוסק בטענות התובעים באשר לאירועים שהתרחשו, לדבריהם, בבית הכנסת, ואף מבקש להמעיט מחשיבותם של אירועים אלו ואחרים. מאידך, שב הנתבע ותקף את נציגי העמותה באשר להתנהלותה, או חוסר הלגיטימיות של נציגיה ונבחריה. זה המקום לציין, כי חזרתי ומצאתי לבוא לנתבע בהמלצה כי יפנה לקבל ייעוץ משפטי בתיק זה נוכח משמעותו ותוכנו. הנתבע בחר, ועומדת לו הזכות לעשות כן, לנהל את ההליך בעצמו. בנוסף, ולאחר ישיבות קדם המשפט ועיון בתצהירים, מצאתי להוסיף ולבחון את שאלת יכולתו של הנתבע לברר את עניינו בעצמו ולהתמודד עם ההליך המשפטי לרבות לעניין הצורך במינוי אפוטרופוס לדין. לצורך כך הופנה התיק לשם קבלת תסקיר של פקידת סעד בעיריית ראשון לציון. משלא התקבלה המלצה ברורה ובהעדר אינדיקציה רפואית, נשמע התיק לגופו. המצהירים מטעם התובעים נחקרו על ידי הנתבע. חלק מהותי משאלות הנתבע, במסגרת החקירה הנגדית, עסקו בסוגית העמותה, נבחריה, הבחירות לעמותה , ומסמכים שונים הנוגעים לעמותה. חלק אחר של השאלות, עסק בשיעורים אותם העביר הנתבע בבית הכנסת, ובהיקף השעות והימים בהם בית הכנסת פתוח ופועל למען הקהילה. רק חלק קטן של השאלות במסגרת החקירה הנגדית לעדי התביעה, או לעדים שזומנו על ידי הנתבע עצמו, עסק באירועים הנטענים בבית הכנסת, או לאמור בתצהירי עדי התביעה, אשר היוו את הסיבה להגשתה של התביעה מלכתחילה. ביחס לשאלות אלו בחקירה הנגדית, לא אך שלא היה בהם כדי כרסום מהותי בגרסתם של העדים, אלא שבחלק מן המקרים היה בהם כדי להוסיף ולחזק את האמור בכתב התביעה. מעדותם של העדים, עלה כי חלקם מכירים את הנתבע מזה עשרות שנים. עדים אלו תיארו מערכת יחסים תקינה ואף חברית, במשך שנים ארוכות. יחד עם זאת, אותם עדים גם תיארו התנהלות כוחנית ולא סבירה לשיטתם, של הנתבע בשנים האחרונות שקדמו להגשתה של תביעה זו. (בעניין זה ראה עמוד 23 שורות 5-21, וכן עמוד 25 שורות 3-10 לפרוטוקול). החקירות הנגדיות חשפו תמונה עובדתית מורכבת, על פיה, הנתבע שהינו אדם בעל ידע רחב, ונכונות לשתף אחרים באותו ידע, מי שקהילתו רואה בו מלומד, ורב בעל מידות טובות, אינו נכון ואינו מאפשר בפועל, ניהול תקין או אפילו סביר, של בית הכנסת, עד כדי פגיעה מהותית בזכויותיהם של יתר המתפללים, והכל על רקע העדר הסכמתו למינויים של אנשים שונים לעמותת בית הכנסת, כמו גם דרך התנהלותה. עוד עלה, כי הנתבע הינו בן למשפחה אשר במשך שנים רבות פעלה להקמת בית הכנסת והפעלתו, אך הוא מצדו אינו נכון לקבל את השינויים אשר חלו בניהול או פעילות בית הכנסת בשנים האחרונות. כך לדוגמא, שב הנתבע והפנה אל העדים שאלה האם הם נוסעים בשבת, אם לאו, תוך שהוא טוען כי חלק מן המחלוקות בין הצדדים מקורן בכך שבית הכנסת הינו אורתודוקסי, וחלק מדרך הניהול וההתנהלות החדשים נעשו בניגוד לתפיסה זו. (בעניין זה ראה עמוד 35 שורות 16-24 לפרוטוקול הדיון ). כאמור, הנתבע לא התמודד עם חלק הארי של הטענות העובדתיות שהופנו כלפיו, והיה בעדות העדים השונים, לרבות אלו אשר זומנו על ידו, כדי אישוש טענות התביעה. בזה אחר זה , נחקרו המצהירים מטעם התובעים, שבעה במספר, וחזרו על הטענה על פיה הפרעות התובע , חייבו זימונה של משטרה ומנעו קיום התפילה כדבעי. מר אהוד פנחס, העיד על מערכת יחסי חברות בינו לבין התובע במשך שנים , כמו גם מערכת יחסים קרובה בין בני משפחתו של העד לנתבע. (ראה בעניין זה עמוד 25 שורות 21-30 לפרוטוקול הדיון). ואולם, אותו עד הוסיף ותיאר את התנהלות הנתבע כ:"התעללות בציבור", שעה שגרם למתפללים להתקשר למשטרה ולצאת פיזית מבית הכנסת (ראה עמוד 26 שורות 16-20 לפרוטוקול הדיון). גם מר רחמים כהן אישר כי הוא מכיר את הנתבע שנים ארוכות ואף העריך אותו מאוד (ראה בעניין זה עמוד 27 שורות 10-18 לפרוטוקול הדיון), אך לא חזר בו מן האמור בתצהירו באשר לאירועים בבית הכנסת. מר מלכיאל מדוויל, תיאר במסגרת תצהיר עדותו הראשי אירועים של הזמנת אנשים לסדר התפילה, לרבות הזמנת עצמו להוצאת ספר תורה; נטילת הטלית ממי שהוזמן לשמש כשליח ציבור ונטילת תפקידו; פנייה לעד בדברים "שאלוהים ייקח אותך עוד השבוע, ואני אדאג ואתפלל לזה", קללות כלפי מתפללים אחרים וכיוצא באלו. במסגרת חקירתו הנגדית, יוחדו שאלות הנתבע לעד לסוגיות הנוגעות למינויו לוועד/הנהלת העמותה של בית הכנסת, השנים בהן התפלל בבית הכנסת ותכיפות הגעתו לבית הכנסת. העד לא נשאל ולו שאלה בודדת לעניין הטענות הבאות לידי ביטוי במסגרת התצהיר. (בעניין זה ראה עמוד 28 לתצהיר). מר אליעזר מימון, חזר ועמד על האמור בתצהירו לרבות שימוש של הנתבע בכוחניות כלפי ציבור המתפללים, קריאה כשליח ציבור את תפילת "לכה דודי" ללא אישור, קריאת פרק מספר "מנורת המאור" בבית הכנסת ביום שבת, ללא רשות עד כדי "פיצוץ" התפילה, נטילת התפקיד כ"אחראי על התור", הזמנת אנשים להיות שליחי ציבור מבלי שנתנה לו ההסמכה לכך, וכיוצא באלו. במסגרת חקירתו הנגדית לא נשאל העד שאלות ביחס לאירועים הנטענים בתצהיר אל ביחס לשאלת התנהלות העמותה, פנייה לנתבע לצורך קבעת סיוע בסוגיה הנוגע לכתיבה של כתובה, וכיוצא באלו. מר אלון טביב, תיאר במסגרת תצהיר עדותו הראשי תיאורים דומים לאלו הנטענים על ידי יתר המצהירים שנמנו לעיל, אך במסגרת חקירתו הנגדית לא נשאל ביחס לאלו ולו שאלה בודדת. חלף זאת נשאל מר טיביב שאלות ביחס לאביו והסיוע שניתן על ידו לאביו. העד אישר כי הנתבע מעולם לא פגע בו באופן אישי. (בעניין זה ראה עמוד 36 לפרוטוקול הדיון ). מר שאלתיאל מדוויל, תיאר במסגרת תצהיר עדותו הראשית אירועים הנוגעים להוצאת ספר תורה, תוך השתלטות על התיבה עד כי התפילה הופסקה והמתפללים יצאו החוצה; סיכול אפשרות ניהול תפילה וכיוצא באלו. במסגרת חקירתו הנגדית, אישר העד כי הוא מכיר את הנתבע מזה עשות שנים, אך ביקש כי יפנו אל הנתבע בבקשה כי יצא מבית הכנסת, וככל שלא כי תזומן משטרה. העד ביקש להבהיר כי לא מדובר בפגיעה אישית אלא בהתנהלות של העת האחרונה שהביאה להצטרפותו להליך. בדומה לתצהירי העדות האחרים גם תצהירו של מר אהליאב טביב כלל בחובו תיאור אירועים מרובים בהם נכח הנתבע בבית הכנסת, ואשר בעקבות אותם אירועים לא ניתן היה לשיטתו להמשיך בתפילה באופן תקין. מצאתי את עדותו של עד זה מהימנה, סדורה, וכזו במסגרתה באו לידי ביטוי הפער הגדול שבין ההערכה לה זכה הנתבע בעבר מרבים מן המתפללים, וההכרה בידיעותיו הרבות, לבין העדר יכולתם להוסיף ולספוג את התנהלותו של הנתבע, שעה שזה האחרון מנע אפשרות קיומן של תפילות בבית הכנסת. עוד טען העד, כי למד אצל הנתבע, והינו מכבד אותו מאוד על ידיעותיו. מחקירתו עלה, כי הצטרפותו כבעל דין לתביעה לא נעשתה על ידו כלאחר יד, והייתה קשה עבורו, אלא שלדבריו, הנתבע לא הותיר בפניו כל ברירה אחרת. ( בעניין זה ראה עמוד 39 שורות 24-28 ועמוד 40 שורות 1-9 לפרוטוקול). מר מיכאל לוגסי, שהינו תובע מס' 20, זומן על ידי הנתבע למתן עדות. במסגרת חקירתו הראשית טען כי הנתבע מנע אפשרות ניהול תפילה בבית הכנסת, על דרך של הפרעה בצעקות, מניעת אפשרות מכירת הפרשיות, וכל זאת שעה שאביו של העד אשר היה לאחר אירוע מוחי נוכח במקום. לדבריו של העד, היה בדרך התנהלותו של הנתבע כדי לפגוע ברגשותיו שלו , כמו גם ברגשות אביו. העד אישר את דבר היותו בעל דין, ואף הוסיף ותיאר מקרים של הפרעות חוזרות ונשנות בתפילות. גם מר עזאני יפת, שהינו תובע מס' 15, זומן על ידי הנתבע, למתן עדות. במסגרת חקירתו הראשית אישר את הסכמתן לניהולו של ההליך. תובע נוסף שזומן לעדות על ידי הנתבע, הינו מר אהוד צנעני, תובע מס' 18. עד זה אישר כי אינו מתפלל עוד בבית הכנסת. עוד עלה מעדותו, כי הוא מבקש בכל דרך, להימנע מאירועים של מחלוקת, עימות או ויכוח. עם זאת , מצא לנכון להצטרף להליך המשפטי, שכן לדבריו, בית כנסת זה בית כנסת לתפילה, ומי צודק או שאינו צודק, או הרקע לכך, לא עניין אותו. לדבריו, ללא כל קשר למצב משפטי או סוגיות הנוגעות להנהלת בית הכנסת, לא יכול להיווצר מצב שבו יגיע שוטר באמצע תפילה עקב הפרעות. (בעניין זה ראה עמוד 46 שורות 20-24 לפרוטוקול). גם התובע מס' 22, מר בנימין חבאני, זומן על ידי הנתבע. במסגרת חקירתו הראשית אישר העד כי הנהלת בית הכנסת פעלה ל"דלג" על הנתבע במסגרת המכירות והקניות של פרשות. במסגרת חקירתו הנגדית, אישר כי התנהלות הנתבע לא הייתה נורמטיבית אלא חריגה, שעה שהנתבע מחליט למנות עצמו חזן, לצעוק על אנשים שהם מוחרמים ומקרים בהם נדרשו המתפללים לקרוא למשטרה. העד מצא לציין שוני שהגדירו כ"אדיר" בין דברי התורה אותם שמע מהנתבע לבין התנהלותו בפועל בבית הכנסת, ואף ציין כי לדעתו אין הנתבע מתכוון להרע לאיש. (ראה בעניין זה עמוד 51 שורות 25-27 לפרוטוקול). התנהלות דומה תוארה גם על ידי התובע מס' 14, מר צמח משולם, אשר זומן אף הוא, על ידי הנתבע. שעה שחלק מן המצהירים לא התייצבו לחקירה על תצהירם, היה מקום למשיכתם מן התיק. ואולם, הנתבע הוסיף ועתר לזימון חלק הארי של התובעים אשר לא הגישו תצהירים, וזאת כיוון שטען כי תובעים אלו אינם תומכים, בפועל בהליך המשפטי. בנוסף, עתר התובע לזימונם של עדים נוספים, מתפללים בבית הכנסת. על אף השלב המאוחר של הגשת הבקשה ועל אף שהנתבע לא פעל בהתאם לאמור בהחלטתי לעניין הגשת תצהירי העדות הראשית והגשת הבקשות לזימון העדים, מצאתי לאפשר זימונם של אותם עדים, בתנאים שנקבעו בהחלטה, וזאת מתוך מטרה ליתן לנתבע יומו בבית המשפט. נוכח כך, נתנו הנחיות באשר לדרך הגשת תצהירים משלימים/בקשות לזימון עדים, ונקבע מועד נוסף לדיון. בדיון הנוסף נחקרו תובעים נוספים אשר זומנו על ידי הנתבע. מר דוד טביב תובע מס' 21, תאר מערכת היכרות של כ- 60 שנה, ומערכת יחסים תקינה עם הנתבע. לשיטתו בחר להצטרף כתובע להליך שעה שחזה במריבות בבית הכנסת, אשר היו מלוות בהזעקת שוטרים. לשיטתו הנתבע הוא הגורם שרב עם כולם, אינו מקבל את דעת הרוב, וגרם לעד לשקול לעזוב את בית הכנסת. תובע זה, בדומה לתובעים רבים אחרים טען כי הנתבע הינו בעל ידע גדול בתורה, אך לא היה בכך כדי למנוע את האווירה העכורה שנלוותה להתנהלותו של הנתבע בבית הכנסת. מר בבאי ירמיהו תובע מס' 19, זומן על ידי הנתבע והעיד כי הגיע להתפלל בבית הכנסת בעקבות חתנו, הגם שאינו מגיע בקביעות. גם עד זה תיאר מקרים של חרמות ומה שהגדיר כ"רעשים" בבית הכנסת. מר ישראל חגי תובע מס' 13, זומן על ידי הנתבע והעיד כי הנתבע היה "מפריע סדרתי לתפילה", שעה שעשה עצמו שליח ציבור, בעל תפילה, בניגוד לטון שנקבע על ידי ההנהלה, עד כי המתפללים יצאו החוצה. לטענתו על בסיס פעולותיו אלו של הנתבע, החליטה ההנהלה שלא לשתפו בסדר ובנועם של התפילות. (ראה עמוד 76 שורות 25-28 לפרוטוקול הדיון. מר יחיעם מדויל, תובע מס' 8, זומן על ידי הנתבע והעיד כי הוא מכירו מזה עשרות שנים, ומערכת היחסים בינו לבין הנתבע הייתה טובה במשך שנים ארוכות. עד זה, בדומה לעדים רבים אחרים, נשאל שאלות ביחס לעמותה והתנהלותה. באשר לאירועים בבית הכנסת, העיד העד כי היו מקרים בהם יצאו מתפללים לרחבת הכניסה עקב הפרעות הנתבע וקריאות לחרמות מצד הנתבע. (ראה בעניין זה עמוד 82 שורות 6, 11-13 לפרוטוקול הדיון). נתבע גם ביקש לזמן מתפללים שאינם מבין התובעים בהליך. כך לדוגמא, זומן מר שלמה מימון אשר העיד כי הוא מכיר את הנתבע מזה שנים ארוכות. כבר במסגרת החקירה הראשית העיד העד כי יש לאבחן בין התקופה שקדמה לשובו של הנתבע לבין הכנסת לזו שלאחריה. מר מימון ידע לציין כי התקיימה מערכת יחסים של כבוד הדדי בין הצדדים במשך שנים, ואולם לאחר שובו של הנתבע להתפלל בבית הכנסת נתקל במקרים של צעקות כלפיו, ויכוחים בבית הכנסת, דחיפות של הנתבע, ויכוחים שהביאו לזימון משטרה וכיוצא באלו. מר מימון , איש כבן - 82, הוסיף והעיד כי במהלך כל שנות חייו לא היו ויכוחים מסוג אלו להם נחשף עם הנתבע בערבי שבת בבית הכנסת, ודבר זה העציב אותו מאוד. (בעניין זה ראה עמוד 72 שורות 22-23 לפרוטוקול הדיון) עד הגנה נוסף שזומן, הוא מר שלום הכהן עיראקי שהוא בן דודו של הנתבע. עד זה העיד במסגרת חקירתו הראשית כי בחר לעזוב את בית הכנסת, על רקע המריבות הרבות, ולאחר שהייתה במקום משטרה ועל אף שהתפלל בבית הכנסת, עשרות שנים. (בעניין זה ראה עמוד 63 שורות 24-28 לפרוטוקול). במסגרת החקירות הנגדיות, חזר הנתבע והפנה שאלות לעדים לעניין זיוף חתימות על מסמכי העמותה, פיטורי חברים, וקבלת חברי הנהלה שלא כדין, התנהלות לא תקינה מול רשם העמותות, ניסיון לשינוי נוהלי תפילות, וכיוצא באלו. אני ערה לשאלותיו אלו של הנתבע, כמו גם לטענותיו כי ביקש למנוע השתלטות כלא כדין על מוסדות העמותה. לא הוכח בפני כי התנהלותה של העמותה נעשתה באופן בלתי חוקי, ולא היה בעדויות התביעה או ההגנה כדי הצגתן של ראיות כפי הנטען על ידי הנתבע, הגם שעלו מתוך עדויות העדים השונים סימני שאלה מסוימים. עם זאת, ובניגוד לקו החקירה בו בחר הנתבע, ההכרעה בתיק זה, אינה באשר לדרך התנהלות העמותה או בחירת נציגה, אלא האם קיימת הצדקה, נוכח התנהלות הנתבע בבית הכנסת, להוסיף והותיר את צו המניעה הזמני על כנו, אם לאו. גם ככל שהיו כל טענות הנתבע, באשר להתנהלות העמותה, מתקבלות במלואן, לא היה בכך אלא כדי להשליך על הצורך בבחינת זכאותה או יכולתה של העמותה, כתובעת מס' 1, לעתור למתן הסעד המבוקש. ואולם, לבד מן העמותה עצמה, הוסיפו והגישו את התביעה עשרים ואחד מתפללים אחרים אשר חזרו וטענו, כאנשים פרטיים, וכמתפללים בבית הכנסת, כי הנתבע אינו מאפשר ניהול תפילות והתכנסות בבית הכנסת. ביחס לאלו, לא היה בתצהירו של הנתבע, בעדויות שהובאו מטעמו או במסמכים שצורפו על ידו, כל מענה. ויובהר, שמורה לנתבע הזכות לפעול, בהתאם להוראות הדין, לעניין העמותה, לרבות על דרך של פנייה לרשם העמותות או לערכאות משפטיות. עם זאת, אין בחוסר הסכמתו לבחירתם של חברי העמותה, או דרך ניהול העמותה, או מינוי נושאי משרה בה, כדי להצדיק, או ליתן הרשאה להתנהלות אשר יש בצידה פגיעה באפשרותם של מתפללים אחרים להתפלל בבית הכנסת, בוודאי שלא ביום קודש. לא ניתן לקבל או לאשר התנהלותו של אדם בודד, פרטי, באופן אשר יש בו כדי פגיעה ברגשותיהם של רבים- ציבור שלם, רק משום שהוא מאמין, הגם בתום לב, כי נפלו פגמים בדרך התנהלותה של העמותה המפעילה את בית הכנסת. הנתבע טען בפני, כי מאז מתן צו המניעה הזמני, נפגעה פעילותו של בית הכנסת, שיעורים בוטלו ולמעשה בית הכנסת עומד ריק מפעילות במשך רוב ימות השבוע. ואולם, מעדויות עדי התביעה וההגנה גם יחד עלה כי לטענתם, לאחר שהנתבע הורחק מבית הכנסת, מתקיימות התפילות באופן שקט ונעים, ולטענת העדים, מתפללים רבים, אשר בחרו לעזוב עקב התנהלות והנתבע, שבו ופקדו את בית הכנסת. העדים תיארו תהליך של שיקום הפעילות כמו גם קיומה של אוירה נעימה ונטולת לחצים. כך לדוגמא העד , עד ההגנה מר יחיעם מדוויל כדלהלן : "היום באמת עם יד על הלב, יש אהבה בבית הכנסת, ממש אחד מפרגן לשני. אהבה שלא הייתה מעולם. " (בעניין זה ראה עמוד 82 שורות 7-8 לפרוטוקול). זכותו של האחד, מול זכות הציבור זכותו של אדם לתפילה ולקיום חופש דת ופולחן היא זכות בסיסית, הנוגעת בשורש אמונתו של הפרט. נוכח כך, שעה שבית המשפט נדרש להחלטה בעתירה לסעד של צו מניעה, אשר משמעותו הרחקתו של אדם מבית הכנסת, עליו לנהוג משנה זהירות. לצורך הכרעתי בתיק זה, נדרשתי לבחון את מהות טענות התובעים כלפי הנתבע ותשובותיו לטענות אלו, הראיות שהוצגו על ידי הצדדים, כמו גם ליתן את הדעת לההשלכות שתהנה מכוח ההכרעה בתיק זה על הצדדים; למידת הנזק הצפוי מקום בו לא יינתן הצו, אל מול מידת הפגיעה הצפויה בנתבע; למשמעות שיש לייחס להתנהלות הצדדים והפעילות בבית הכנסת במהלך התקופה שחלפה ממועד מתן הסעד הזמני למועד מתן פסק הדין, ולבסוף גם המשמעות שיש ליתן לצו מניעה קבוע, וזאת הן בהיבט של בעלי הדין, והן בהיבט הציבורי; רבים הם המקרים בהם נדרש בית המשפט לאזן בין אינטרסים נוגדים של צדדים. כמו כן, רבים הם המקרים בהם ההכרעה, יהא תוכנה אשר יהא, תהווה פגיעה בהיקף זה או אחר, בזכויותיו של אחד מבעלי הדין. במקרה הנדון, לאחר שנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים ועדויותיהם בפני, באתי לכלל מסקנה כי יש להעדיף את האינטרס של כלל המתפללים בבית הכנסת על פני זה של הנתבע. לצד עניינו של הנתבע וזכויותיו, איני יכולה להתעלם מזכויותיהם של התובעים, אשר גם להם, לכל אחד מהם, עומדת אותה זכות בדיוק לפולחן וחופש דת. חופש דת משמעותו גם החופש לקיים את התפילה בשקט, בנועם, ובאופן סביר. ויובהר, ככל שהיה מדובר באירוע בודד, או בסדרת אירועים חולפת, או ככל שהיה הנתבע מתחייב כי בעתיד לא יישנו מקרים כגון אלו שתוארו במסגרת תצהירי העדות הראשית, יכול והייתה מסקנתי שונה. כמו כן, ככל שהיה מדובר באירועים בעלי השפעה זניחה או מועטה, דומה כי היה מקום לדחות את עתירת התובעים תוך שמירת זכותו של הנתבע להתפלל במקום בו בחר לעשות כן. יחד עם זאת, בהינתן הנתונים הבאים אשר הוכחו בפני כמפורט לעיל, אין לי אלא להסיק קיומה ההצדקה במתן הסעד המבוקש. מאידך, לעניין מידת הפגיעה בנתבע, הוכח בפני כי במרחק לא רב מבית הכנסת, מצויים מספר בתי כנסת חלופיים אליהם יוכל הנתבע להגיע. מקום בו עלה כי מעשיו של הנתבע נבעו, רובם ככולם, מטענותיו באשר לדרך ניהול עמותת בית הכנסת הפרטנית ובחירת שליחיה, ניתן להניח ולקוות כי התנהלותו בבתי הכנסת האחרים, יהא בה כדי להעשיר את ציבור המתפללים בידיעותיו, אך תעשה ללא כל הפרעות. אני ערה לרצונו של הנתבע להמשיך ולהתפלל בבית הכנסת, כמו גם לעובדה כי בני משפחתו התפללו בבית הכנסת הזה במשך שנים. עם זאת, הנתבע עצמו אישר כי התפלל במשך 8 שנים בבית כנסת אחר, ולצד ההבנה לרצונו ותחושותיו של הנתבע, לא ניתן להתעלם מתחושותיהם של יתר מתפללי בית הכנסת. מאידך, נתתי דעתי לעובדה כי הנתבע מורחק מכוח הצו הזמני שניתן על ידי כב' סגן הנשיאה, השופט קינר, מאז שנת 2009. דומה כי ראוי ונכון יהיה שלא ליתן צו מניעה קבוע, שאינו תחום בזמן, שעה שעסקינן במי שמבקש להתפלל בבית הכנסת, אלא שיש להורות כי הצו שניתן יעמוד בתוקפו לתקופה מוגדרת. כולי תקווה כי בסיומה של התקופה, ונוכח היקפה, ימשיכו השלווה וכיבוד האחר, להתקיים בבית הכנסת, וכי כל מחלוקת, ככל שתהא, תמצא פתרונה בדרכי נועם. על בסיס כל אלו, אני מורה בזאת כי הצו הזמני שניתן על ידי כב' השופט קינר ביום 8.11.2009 , ימשיך ויעמוד על כנו למשך תקופה של חמש שנים ממועד מתן פסק דיני זה. לפנים משורת הדין, לא מצאתי לעשות צו להוצאות. זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי. צוויםצו מניעה