חתמו על הסכם לייסוד שותפות שעיסוקה הוא "ייעוץ והכוונה ופירסום חברות" כרקע לחתימה על ההסכם יש לציין כי הנתבע שהה בארצות הברית במשך מספר שנים, ושם לטענתו הקים מספר עסקים לפרסום חברות, וזכה להצלחה כלכלית. עם שובו של הנתבע ארצה הוא הקים לדבריו חברה דומה, אשר רכשה קווי טלפון בארצות הברית שהובילו מתקשרים לבעלי עסקים מקומיים ששילמו עמלה לנתבע. הנתבע דאג במסגרת העסק לרכישת קווי הטלפון, לרישומם ולמענה לשיחות הטלפון הנכנסות, כדי שהפונים יופנו לבעלי עסקים שמשלמים לו עמלה. הנתבע סיפר על עסקיו למר פירו, חברו מילדות, ושניהם פנו יחדיו אל התובע והציעו לו להקים עוד עסק שיעבוד במתכונת דומה (להלן: "העסק"). ביום 6.11.08, לפני שהצדדים חתמו על ההסכם, הם חתמו על זיכרון דברים. בזיכרון הדברים נקבע כי אחוזי החברה יחולקו באופן הבא: הנתבע יקבל 30% כנגד השקעה של 100,000$; מר פירו יקבלו אחוזים שווים כנגד השקעה זהה; התובע יקבל 15% כנגד השקעה של 50,000% וג'ף מניו יורק ישקיע 75,000$ ויקבל 25%. במועד החתימה על זיכרון הדברים התובע נתן 50,000 ₪ והתחייב להשלים את הסכום לסך של 50,000$ עד ליום 23.11.08. הצדדים לזיכרון הדברים גם קבעו כי "יש אופציה לאופיר שאזו עד שלושה חודשים מיום חתימת החוזה לצאת מהחברה ולקבל את כסף ההשקעה שלו בחזרה עם קנס של 10% מההשקעה וכספו יוחזר תוך 45 יום מיום הודעתו". אף כי זיכרון הדברים כלל התייחסות לג'ף, הרי שפרטיו המלאים לא צוינו בו, והוא לא נכח במועד החתימה עליו, ואף לא חתם עליו בשום שלב. כאמור, בחלוף כעשרה ימים, חתמו הצדדים על ההסכם נשוא התובענה. על פי ההסכם, הנתבע היה אמור לקבל 55% מהשותפות וזאת מכוח השקעה של "מידע וניסיון חיים אישי לטובת השותפות" וללא כל השקעה כספית. התובע השלים את ההשקעה של 50,000$ וכנגדה קיבל 15% מהשותפות. רמי פירו על פי ההסכם הפקיד בתחילת חודש נובמבר 50,000$ והוא קיבל 30% מהשותפות. לג'ף לא היה זכר בהסכם הכתוב. מפאת חשיבותם של שני סעיפים בהסכם אוסיף ואומר כי הצדדים הסכימו בסעיף 6.ז. כי "במידה ולא יהיו לשותפות רווחים בגין שיווק ומכירת המוצר לא תהיה לצדדים ב' ו-ג' (מר פירו והתובע ד.פ.) זכות חזרה לצד א', (הנתבע, ד.פ.) לקבלת כספי ההשקעה".בסעיף 12ט. להסכם נקבע כי קיימת אופציה לתובע "לצאת משותפות זו מחלקו בחברה ולקבל בחזרה את סכום השקעתו וכספו יוחזרו לו תוך 60 יום מיום הודעתו ובניכוי קנס בשיעור 10% מהשקעתו". אין חולק כי התובע אכן העביר לידי הנתבע את מלוא הכסף בהתאם להסכם השותפות. מנקודה זו נחלקות גרסאות הצדדים, או לכל הפחות ניתן לומר שלתובע אין מידע מלא בכל הנוגע להתרחשויות. הנתבע טוען כי העביר בהעברה בנקאית כ-19,000$ לידי ג'ף, היושב לו אי שם בארצות הברית, וזאת הן לצורך רכישת קווי טלפון, הן לצורך רישומם במודיעין מספרי הטלפון האמריקאי, והן כעמלה לג'ף בגין תרומתו לעסק. הנתבע טוען כי ג'ף שלח לו מיילים לפיהם הוא רכש קווי טלפון, אך נתקל בקושי ברישום מספרי הטלפון במודיעין האמריקאי. התובע הודה כי שמע גרסה זו מהנתבע בזמן אמת, אך לא היה לו מידע אם אכן כך קרה. כך או כך, קווי הטלפון לא נרשמו, לא ניתן היה לפרסם הפניות לבעלי עסקים והעסק שהצדדים ביקשו להקים לא עבד. בנסיבות אלו החל התובע ללחוץ על הנתבע לקבל את כספו בחזרה ולאחר שיחות טלפון ופגישות, שכללו מאמצי שכנוע רבים, החזיר הנתבע 50,000 ₪ בלבד. תמלול חלק משיחות אלו הוצג בפני. הנתבע טען כי הוא ממשיך לעמוד בקשר עם ג'ף ומנסה לקבל ממנו חזרה את הכסף, או שהוא יקבל ממנו את קווי הטלפון לחברה שבבעלותו. הנתבע טען כי הוא אינו יודע איפה ג'ף גר או מה שם משפחתו, וכל היחסים העסקיים היו מבוססים על שיחות טלפון ומיילים. עוד טען הנתבע כי היחסים בינו לבין ג'ף הפכו לכל כך מתוחים, עד שהוגש כנגדו כתב אישום בגין איומים. התובע במסגרת תביעתו דורש השבה של יתרת הכספים שהעביר לידי הנתבע וזאת בסך של 110,000 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. דיון והכרעה: התובע טוען כי הוא זכאי להשבת כספי ההשקעה ממספר טעמים: ראשית, הנתבע הפר את ההסכם עימו ולא עשה למעשה דבר כדי להקים את העסק. שנית, בהתאם להוראות סעיף 12ט יכול היה התובע לחזור בו מהסכמתו להשקיע את הכספים ואז היו מחויבים השותפים האחרים להחזיר לו אותם, בניכוי קנס של 10%. שלישית, בשיחות שהתקיימו עימו התחייב הנתבע להשיב לידי התובע את מלוא הכספים. הנתבע טוען כי לא הפר את ההסכם כלל, אלא מילא אחר התחייבויותיו במלואן. הנתבע גם טוען כי על פי סעיף 12ט השותפות היא שצריכה להחזיר את סכום ההשקעה ולא השותפים. לבסוף טוען הנתבע כי מעולם לא התחייב להחזיר את מלוא הכסף, אלא לפנים משורת הדין, ובגלל שנכמרו רחמיו על התובע, החזיר את הסכום שהיה אמור להיות העמלה שלו. הפרת ההסכם: בהתאם להסכם, התחייב הנתבע להשקיע "מידע וניסיון חיים אישי". הנתבע טוען כי לפני החתימה על ההסכם הסביר לתובע שהוא רוכש את קווי הטלפון באמצעות ג'ף, שאינו מוכר לו אישית, אך התגלה כאמין בעסקאות קודמות. התובע אמנם ניסה לטעון בחקירתו הנגדית כי לא ידע שהכסף שהוא משקיע יועבר לארצות הברית, לפחות בחלקו, אך התברר שהוא אכן הבין שרכישת הקווים חייבת להיות שם. לטענת הנתבע די היה בכך שיעביר את הכסף לידי ג'ף, כדי להוות ולמצות את תרומתו לעסק. טענה זו דינה להדחות משני טעמים: ראשית, הנתבע עצמו הודה בחקירתו הנגדית כי הוא התחייב לסייע לעסק בחודשים הראשונים ולתרום מניסיונו בניהול השוטף של העסק. הנתבע למשל טען בחקירה הנגדית במסגרת בקשת הרשות להתגונן כי הוא שכר משרדים לעסק, ורכש כסאות ושולחנות. הנתבע טען כי יוכל להציג את הסכם השכירות, אך בתצהיר העדות הראשית לא צירף אותו. בחקירה הנגדית שהתקיימה במסגרת ההליך העיקרי טען שהוא ומר פירו שכרו יחד את המשרד. הנתבע גם טען כי יוכל להציג קבלות בגין רכישת הציוד לעסק, אך לא עשה כן. כלומר הנתבע עצמו הודה שציפו ממנו לבצע פעולות שונות להקמת העסק, וזאת עם הכסף שקיבל משני המשקיעים, אך לא הוכיח כי ביצע איזו מהפעולות לה טען. שנית, הנתבע לא הוכיח כי אכן העביר את הכספים לג'ף המסתורי. אמנם הנתבע הציג דף חשבון המעיד על העברת כספים לחו"ל, ומסמך הנחזה לקבלת הכספים על ידי ג'ף, אך לא די בכך כדי לשכנע כי אכן מדובר בכספים שהועברו לצורך רכישת הקווים. הנתבע טען כי אינו מכיר כלל את ג'ף, אינו יודע את שם משפחתו ואינו יודע איפה הוא גר. טענה זו אינה יכולה לעמוד לנתבע וזאת נוכח כתב האישום שהוגש על ידו ושהוא עצמו הגיש לבית המשפט. מכתב האישום עולה כי ג'ף, שמכונה בו ג.א. אכן מתגורר בארצות הברית, אך הנתבע איים על קרובי משפחה של ג'ף, שמתגוררים בארץ. כלומר, על פי כתב האישום הנתבע ידע מי הם קרובי משפחתו של אותו ג'ף, ומכאן ניתן ללמוד כי לכל הפחות ידע את שם משפחתו. יש לציין כי הנתבע הודה בכתב האישום, והורשע על סמך הודאתו. לכן טענת הנתבע ולפיה לא היה יכול להביא ראיות מוצקות יותר מג'ף אין בה ממש. הימנעות מהזמנת עד רלבנטי ומהותי כמוה כהימנעות מהבאת ראיה. ההלכה היא כי "הימנעות מלהביא ראיה שיכולה הייתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה שהיה באותה ראיה לפעול לחובת הנמנע (ראו, לדוגמה, ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 625 (1987); ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 606, 614 (1993) בסמוך לאותיות ה-ו; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין 28.12.94); י' קדמי על הראיות - הדין בראי הפסיקה כרך שלישי, (תשס"ד) בעמודים 1650-1649), ע"א 143/08 בני חי קרצמן נ' שירותי בריאות כללית, תק-על 2010(2), 2688 , 2693 (2010). אף אם הנתבע אכן העביר את הכספים לידי ג'ף, הרי שאין בידי לקבל את טענתו כי ניסה להשיב אותם בכל דרך אפשרית. כאמור, הנתבע ניסה להעלים מהתובע ומבית המשפט כי יש בידו מידע בנוגע לג'ף. יתר על כן, לא ברור מדוע הנתבע עצמו לא רכש את קווי הטלפון, כאשר ראה שג'ף מתמהמה ואינו ממלא אחר חלקו בעסקה. הנתבע טען שרק בידי ג'ף היה מידע מתאים לרכישת קווי הטלפון, אך טענה זו נסתרה בחקירתו הנגדית, שכן הנתבע הודה שכיום הוא עוסק באותו תחום ורוכש את קווי הטלפון בעצמו. כפי שהנתבע פועל כיום, הרי שהיה יכול לפעול בשקידה ראויה גם בשעתו. יש לציין כי מתמלול הקלטות עולה כי הנתבע טען שעלות הקווים עצמם היא כ-8,000 $ בלבד, ועל כן עמדו לרשותו די והותר כספים כדי לקנות קווים, גם אם ג'ף לא מילא אחר חלקו בהתחייבות. הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם מר בן חורב, שהצהיר כי היה שותף לשעבר של הנתבע, והכיר את אופי ההתקשרות עם ג'ף. התצהיר ארוך ומפורט אך העד לא הגיע למתן עדות, ועל כן התצהיר הוצא למעשה מן התיק. גם עניין זה נזקף לחובת הנתבע, שכן הוא לא הציג כל ראיה אחרת לכך שניהל בעבר עסקים עם ג'ף או שבכלל ניהל עסקים במתכונת שהציע לתובע. לכאורה, היו אמורים להיות בידי הנתבע מסמכים רבים בדבר עסקיו, ושותפו גם היה יכול לשפוך אור על אופן ניהול העסק. העדרן של ראיות אלו, נזקף על כן לחובת הנתבע. משכך, מסקנתי היא כי הנתבע אכן לא עשה דבר בהתאם להסכם ולא מילא את חלקו, אלא הפר אותו הפרה יסודית, שלא לומר בוטה. בסיכומיו טען הנתבע כי התובע לא הודיע לו מעולם על ביטול ההסכם בשל ההפרה. דין טענה זו להדחות, וטוב היה אלמלא נטענה כלל. מעיון בתמלילי ההקלטות עולה כי כאשר רישום קווי הטלפון התמהמה, התחיל התובע ללחוץ על הנתבע לדאוג לרישום, ולאחר מספר ימים הודיע לו שהוא מעוניין לצאת מהעסקה ולקבל את כספו בחזרה. בעניין זה ניהלו התובע והנתבע שיחות רבות, וגם גיסו של תובע שוחח עם הנתבע. הנתבע עצמו בשיחת הטלפון עם הגיס, שנערכה כחודש לאחר החתימה על ההסכם, חזר על כך שסיכם עם התובע שהעסקה מבוטלת ושהוא יחזיר את מלוא הכסף כאשר יקבל אותו מג'ף. הנתבע גם ציין כי אם ג'ף יצליח לרשום את הקווים, הוא ייקח את הקווים לעסק אחר, ויחזיר לידי התובע את הכסף. כלומר הנתבע עצמו הבין היטב כי התובע לא מעוניין בהמשך ההתקשרות עימו. על כן אני קובעת כי הנתבע הפר את ההסכם הפרה יסודית והתובע ביטל אותו בהתאם להוראת ס' 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה התשל"א - 1970 (להלן: "חוק החוזים (תרופות)"). די היה בכך כדי להצדיק את תרופת ההשבה בהתאם להוראות סעיף9(א) לחוק החוזים (תרופות). למעלה מן הצורך, אבקש להתייחס ליתר טענותיהם של הצדדים, שכן יש בכך לשפוך אור על מכלול היחסים ביניהם ובעיקר על התנהלות הנתבע. פרשנות ההסכם: הוראות סעיף 12.ט. להסכם מאפשרות לתובע לחזור בו מההסכם ולקבל בתוך 60 יום, מיום ההודעה את כספו בניכוי קנס של 10%. הוראה דומה הופיעה גם בזיכרון הדברים. הנתבע טוען כי הפירוש הנכון של סעיף זה הוא כי השותפות או החברה שיוקמו, הם שיחזירו את הכסף ולא השותפים עצמם, שכן שותפתו הוגבלה על פי הוראות סעיף 6 ז. להסכם. אין בידי לקבל את טענות הנתבע בעניין זה. ראשית יוזכר כי בעניינינו, מדובר בשותפות לא רשומה, ולא בחברה, מכאן שהשותפים חייבים בחובותיה של השותפות ביחד ולחוד. מכאן שגם אם השותפות חייבת לשלם לתובע, ולא שותפיו, הרי שחוב זה מגולגל על השותפים עצמם. שנית, ממכלול נסיבות חתימת ההסכם עולה כי ההתחייבות שבסעיף 12.ט. היא התחייבות אישית של השותפים ולא התחייבות של השותפות. התובע העיד כי הנתבע ציין בפניו לא פעם שהעסק שהם עומדים להקים הוא עסק ללא סיכונים. כך גם העיד גיסו של התובע, ואף שהוא עצמו ציין כי הוא יודע שבכל עסק יש סיכונים, הרי שהנתבע עצמו לדבריו העיד כי יש לו ניסיון רב ועסקים מסוג זה תמיד מצליחים. עדותם בעניין זה אמינה עלי לחלוטין, שכן גם אני התרשמתי כי הנתבע הוא בעל לשון חלקות, וכושר שכנוע חריג. התרשמותי הכללית היא שהנתבע דיבר גבוהה גבוהה על יכולותיו וניסיונו העסקי, והציג את העסק כעסק ללא סיכון, או בעל סיכונים שוליים ביותר. אפילו בשיחה הטלפונית שהנתבע קיים עם הגיס של התובע, הוא המשיך לציין עד כמה העסק היה יכול להצליח וכיצד עסקיו שלו יצליחו אם יקבל לידו את קווי הטלפון. לא התרשמתי כי הנתבע ניסה בשלב כלשהו לציין בפני התובע שהוא אינו מכיר ממש את ג'ף, או שהפעילות המדוברת היא ספק חוקית ספק לא חוקית בארצות הברית. יש לציין כי על פי כתב האישום, הנתבע גורש מארצות הברית בשל שהייה בלתי חוקית, אך לא מצאתי כי הוא ציין את זה בפני התובע, וגם לא בתצהיריו בבית המשפט. מכאן שהתרשמותי הכללית היא שהנתבע הציג את העסקה באור מאוד חיובי, ומבלי לציין את הסיכונים האמיתיים הכרוכים בחובה. על רקע הצגה זו של הדברים ניתן להבין כיצד נוסח ההסכם בפני עורך הדין. אמנם הנתבע טען כי עורך הדין מלמד ייצג רק את התובע, אך עו"ד מלמד סתר באופן חד משמעי טענה זו והסביר כי הוא ייצג את כל הצדדים, וחזקה עליו כי פעל כדי לשמור על האינטרסים של כל הצדדים לו. בזיכרון הדברים שניסח הנתבע הוא כבר דאג לציין שכספי ההשקעה של התובע יוחזרו לידו, אם יבקש בכך. דבר זה מחזק את התרשמותי שהנתבע הציג את העסקה כנטולת סיכונים, ועל כן היה נכון להחזיר כספים, כי היה בטוח שהתובע לא יחפוץ בכך. במשרד עורך הדין לעומת זאת התגלתה תמונה קצת אחרת, שכן עו"ד מלמד הביע את דעתו הכללית ש"העסקה היא קשקוש". נראה שהוא כיוון לכך שמדובר ב"עסקי אוויר", אך הייתה בכך אזהרה גם לתובע וגם לנתבע. הנתבע הוסיף את הסעיף שהשותפים לא יוכלו לחזור אליו אם לא יהיו רווחים אך סעיף 12ט רחב מסעיף זה ומאפשר לתובע לצאת מהעסקה מכל סיבה שהיא, ללא קשר לרווחים. סעיף זה הוא תולדה של זיכרון הדברים ושל התחייבויותיו החוזרות והנשנות של הנתבע שאין סיכון בעסק או שהסיכון הוא נמוך מאוד. משכך אני קובעת כי שני השותפים התחייבו ביחד ולחוד להשיב לידי התובע את כספי השקעתו. בעניין זה אבקש להתייחס לטענות של הנתבע, אשר ליוו כחוט השני את תצהיריו, ולפיהן הוא ומר פירו עשו יד אחת כדי לדאוג לכך שהתובע לבדו יממן את העסק. בתצהירו טען הנתבע כי הוא שוחח עם מר פירו כאשר שב מארצות הברית, סיפר לו על עסקיו וציין שהוא מוכן לתת את שירותיו כנגד 50,000 ₪. לטענת הנתבע מר פירו הוא שיזם גיוס משקיע בסך של 50,000 $ ובניגוד לאמור בהסכם השותפות, מר פירו לא שילם דבר, אלא הנתבע לקח לידו 50,000 ₪ והעביר מכספי התובע למר פירו 100,000 ₪. טענות אלו לא הוכחו אך יש בהן כדי להעיד על רוח הדברים מבחינת הנתבע, ועל מכלול כוונותיו ותום ליבו בעת החתימה על ההסכם. כך או כך נראה כי כוונת הצדדים במועד החתימה על ההסכם הייתה לשכנע את התובע להשקיע בעסק סכום ניכר ולשכנע אותו כי השקעתו בטוחה. בדרך זו סעיף 12ט להסכם בא לעולם, ועל כן אני מקבלת את פרשנות התובע כאמור לעיל. יצוין כי התובע עצמו בתביעתו לא תבע השבה או פיצוי מכוח הטעיה, ועל כן איני מתייחסת לחלופה משפטית זו. האם הנתבע התחייב להחזיר את הכספים לאחר הפרת ההסכם? למעלה מן הצורך אתייחס לטענה החלופית של התובע שהנתבע עצמו התחייב להשיב לידו את מלוא הכספים. טענה זו דינה להדחות. כפי שעולה מתמלול ההקלטות, הנתבע המשיך להוליך את התובע סחור סחור, הסכים להחזיר 50,000 ₪ שהם לכאורה כספו, אך ציין שאת הכסף שהעביר לג'ף לא יוכל להחזיר אלא אם יקבל אותו מג'ף או יקבל את הקווים עצמם. על פני עשרות עמודי תמלול ניתן לראות כי הנתבע לא היה מוכן להתחייב מעבר לכך. קרוב משפחה נוסף של התובע העיד כי כאשר הנתבע החזיר לתובע 45,000 ₪ (מתוך ה-50,000 ₪ שהחזיר בסופו של יום), אמר שהוא יחזיר את כל הכסף. נוכח התמלולים שמעידים על כך שהנתבע זהיר במילותיו ולא התחייב להחזיר את מלוא הכסף, ללא תנאי, הרי שאני דוחה גרסה זו, וטענתו החלופית של התובע נדחית. סיכומו של דבר: הנתבע התחייב על פי ההסכם להחזיר לתובע 90% מהשקעתו, והנתבע הפר את ההסכם והתובע ביטל אותו. בנסיבות אלו קמה לתובע הזכות להשבה מלאה של הכספים שהשקיע, ושעל פי כל הראיות שהוצגו בפני הועברו לידי הנתבע. על כן התביעה מתקבלת במלואה והנתבע ישלם לתובע סך של 110,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. בנוסף, הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך של 2,500 ₪ ובשכר טרחת בא כוחו בסך של 12,000 ₪ כולל מע"מ. חוזהדיני חברותשותפות