תביעה בעקבות פעולותיו ומחדליו של הנתבע כעורך דין במהלך ייצוגו המשפטי את התובע הנתבע הגיש תביעה שכנגד על סך 7,500 ₪ בגין אי תשלום שכר טרחת עורך דין. 2. העובדות כפי שעולות מן המסמכים בתיק הן כדלקמן: א. ביום 31.12.03, התקיים דיון במסגרת ע"פ 7432/03 (בית משפט המחוזי בבאר שבע), בערעורם של מר מוסא X ושל התובע על פסק דין של בית משפט השלום בבאר שבע ׁ(ב"ש 5895/03) מיום 20.7.03, שעניינו צו הריסת מבנה ששטחו 108 מ"ר בישוב חורה. טענת המערערים היתה, כי לא הוזמנו ולא ידעו על המשפט בבית משפט השלום. הערעור התקבל בהסכמה ופסק הדין של בית משפט השלום בוטל. ב. ביום 11.1.04 הוגש כתב אישום (עמ"ק 20474/04 - בית משפט שלום באר שבע) כנגד התובע (נאשם 2 בכתב האישום), וכנגד שני נאשמים נוספים - מר מוסא X (נאשם 1 בכתב האישום) ומר חאמד אלעטאונה (נאשם 3 בכתב האישום). כתב האישום ייחס לנאשמים עבירות של ביצוע עבודה או שימוש במקרקעין ללא היתר בניה - בניגוד לחוק התכנון והבניה. מעובדות כתב האישום עולה, כי במהלך חודש יוני 2003 או בסמוך לו, ביצעו הנאשמים על המקרקעין, בעצמם או באמצעות אחרים, ללא היתר בניה, עבודות בניה של מבנה מסחרי בשטח של כ-108 מ"ר, שקירותיו עשויים מבלוקים, רצפתו וגגו עשויים מבטון, כי לצדו המערבי של המבנה הוקמה ללא היתר חומת בלוקים באורך של כ-25 מטר, וכן כי הוקם ללא היתר בניה מבנה שקירותיו ורצפתו עשויים בטון, וגגו עשוי מפח ושטחו כ-400 מ"ר. כן נטען, כי המקרקעין, לרבות המבנים, משמשים כמפעל תעשייתי לעיבוד שיש וכי שטח המקרקעין עליהם מתנהל העסק הנ"ל הינו כ - 508 מ"ר. ביום 22.6.05, תוקן כתב האישום, כך שנוסף אישום של עיסוק ללא רישיון בעסק טעון רישוי. ג. הנאשמים יוצגו ע"י הנתבע. ד. ביום 14.4.05 התקיים דיון בבית המשפט בתיק האמור, במסגרתו השיבו הנאשמים לכתב האישום והוחלט, לבקשת ב"כ המאשימה, על תיקון כתב האישום. ביום 15.2.07, התקיים דיון בבית המשפט בתיק האמור, בו כפרו הנאשמים במיוחס להם בכתב האישום. ביום 27.11.07, התקיים דיון בבית המשפט בתיק האמור, במסגרתו הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון, במסגרתו יודו הנאשמים 1 ו-2 במיוחס להם, והנאשם 3 יימחק מכתב האישום. כל צד יהיה חופשי לטעון לענין העונש, וצו ההריסה יהיה דחוי לשנה, כאשר יהיה צו סגירה לעסק ומה שנמצא במקום יפונה. ההסדר כפוף לאישור היחידה לאכיפת דיני מקרקעין. ביום 30.1.08, התקיים דיון בבית המשפט בתיק האמור, במסגרתו הוצג בפני בית המשפט הסדר הטיעון במלואו, ולפיו הנאשמים 1 ו-2 יודו בעובדות כתב האישום ויורשעו, הנאשם 3 ימחק מכתב האישום, וזאת לאחר תשלום הקנס. כל צד יהיה חופשי לטעון לענין העונש, יינתן צו הריסה דחוי לשנה וצו סגירה לעסק תוך חודשיים. הנאשמים 1 ו-2 הודו והורשעו במיוחס להם בכתב האישום ולאחר שנשמעו טענות ב"כ הצדדים לעונש, הושתו עליהם העונשים הבאים: קנס בסך 80,000 ₪ כל אחד או 360 ימי מאסר תמורתם, חתימה על התחייבות להימנע מעבירה למשך שנתיים בסך 200,000 ₪, הריסת המבנה נשוא כתב האישום, ותשלום כפל אגרת הבניה בסך 12,466 ₪, וכן ניתן צו סגירה. ה. התובע הגיש ערעור על גזר הדין (ע"פ 5161/08 - בית משפט מחוזי באר שבע), והערעור נדחה בפסק דין מיום 19.6.08 (כב' השופטת מיכל ברנט). יצוין, כי בערעור יוצג התובע ע"י עורך דין רפי בוקר. ו. ביום 25.12.08 ניתנה החלטה הדוחה בקשה שהגישו הנאשמים לעיכוב ביצוע תשלום הקנס וכפל האגרה ולעיכוב ביצוע צו ההריסה (כב' השופט אקסלרד בתיק עמ"ק 20474/04). ז. התובע הגיש בקשה למשפט חוזר לבית משפט העליון (מח' 5053/09) ובקשתו נדחתה בהחלטה מיום 19.11.09 (כב' השופט א' לוי). ח. התובע הגיש תלונה ללשכת עורכי הדין כנגד הנתבע, וכן הגיש תלונה למשטרת ישראל. התלונה ללשכת עורכי הדין נדחתה, ולא ברור מה עלה בגורל התלונה שהוגשה במשטרה. 3. לטענת התובע, הנתבע לא הציג בפניו את הסדר הטיעון במלואו, ובקשותיו לקבל הסברים והבהרות נדחו ע"י הנתבע, שאמר לו "רק תגיד כן ולא יהיה לך שום דבר ולא ייגרם לך נזק...". התובע טוען, כי הנתבע העדיף את טובתו של הנאשם 3, וכי במעשיו גרם לתובע להודות בעובדות ובסעיפי החוק שיוחסו לו בכתב האישום, חרף העובדה, כי הודאתו הינה שגויה ומשוללת יסוד. לענין זה נטען, כי מתוך כלל המבנים הנזכרים בכתב האישום בשטח כולל של 508 מ"ר, התובע הינו הבעלים של מבנה בגודל של כ-60 מ"ר בלבד. העוולות המיוחסות לנתבע הן רשלנות, בכך שגרם לתובע להודות בנטען בכתב האישום, והפרת חובה חקוקה, בכך שהפר את חובת תום הלב (סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), ואת החובה לפעול בנאמנות ובמסירות כלפי התובע (סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"ה-1961). התובע טוען, כי הנתבע גרם לו, תוך כדי מצג שווא ואי קיום החובה לפעול בנאמנות ובמסירות, להודות במסגרת הסדר הטיעון, בעובדות ובעבירות שהתובע לא ביצע כלל. לעניין זה נטען, כי בדיון מיום 14.4.03 טען הנתבע, כי הנאשם 3 הוא הבעלים והמחזיק של חלק מהמבנה, ובסופו של יום, במסגרת הסדר הטיעון טען כי הנאשם 3 אינו הבעלים של המבנה. כן נטען, כי הנתבע פעל בניגוד עניינים, כאשר בחר את טובתו של הנאשם 3 על פני התובע, וכאשר לנאשמים אינטרסים מנוגדים בכתב האישום. באשר לנזק - טען התובע, כי הנזק שנגרם לו עומד על סך של 80,000 ₪ בגין הקנס, וכן סך של 12,466 ₪ כפל אגרת הבניה, בהם חויב במסגרת גזר הדין. כן נטען, כי התובע שילם לנתבע שכ"ט עורך דין בסך 7,534 ₪, וכי הוא עתיד לשלם סכום נוסף בסך של 35,000 ₪. על כן העמיד התובע את תביעתו על סך של 135,000 ₪. באשר לתביעה שכנגד, טוען התובע (הנתבע שכנגד), כי סוכם על שכ"ט בסך 7,534 ₪ כולל מע"מ בלבד, וכי שולמו על ידו הסכומים הבאים: 1,000 ₪ במזומן ביום 14.12.03, 2,500 ₪ במזומן בביתו של התובע שכנגד במועד שאינו זכור לנתבע שכנגד, ו-4,034 ₪ במזומן בסמוך ליד בית המשפט בבאר שבע, ביום בו התקיים דיון בתיק עמ"ק 20474/04. הנתבע שכנגד טוען כי לא קיבל כל חשבונית או אישור בכתב על התשלומים כאמור. 4. הנתבע טוען כי לא הפר את חובת הנאמנות כלפי התובע ומי מן הנאשמים ולא העדיף לקוח אחד על פני האחר. לענין הנאשם 3 נטען כי מלימוד החומר הראייתי עלה, כי הנאשם 3 אינו נושא באשמה או באחריות פלילית שכן הוא היה בתקופה הרלוונטית שוכר המבנה בלבד. כן נטען, כי לא היתה מחלוקת שהתובע הוא הבעלים של הקרקע והמבנה. הנתבע טוען, כי הציג בפני התובע את ההסדר בצורה טובה, ברורה ועניינית והתובע הסכים לו, וכי היו לתובע חודשיים בהם יכול היה להתחרט בין הצגת ההסדר לבין מועד אישורו. הנתבע טוען, כי לא הציג כל מצג שווא, וגם לא ברור על איזה מצג שווא מדובר, שהרי לא הוצג דבר מלבד ההסדר. עוד טוען הנתבע, כי טענת התובע שהוא בעלים רק של 60 מ"ר מתוך המבנה, היא טענה כבושה שלא נתמכת בדבר. הנתבע טוען, כי לאחר שבשנת 2003 ניתן בבית משפט השלום בבאר שבע צו על הריסת המבנה שנבנה ללא היתר, וזאת לאחר שלא אותרו הבעלים, פנה התובע לייצוגו של הנתבע לשם ביטול צו ההריסה כבעליו של המבנה, ובמסגרת ערעור בבית המשפט המחוזי (ע"פ 7432/03) טען הנתבע בשם התובע, כי התובע הוא הבעלים ומבקש שלא להרוס את המבנה. לאור הודאת התובע, כי המבנים שייכים לו, הסכים ב"כ המאשימה לבטל את צו ההריסה ולהחזיר את ההליך לבית משפט השלום. לאחר הגשת כתב אישום לבית משפט השלום התבקש להוסיף כחלק מעדי התביעה את פרוטוקול בית המשפט המחוזי. הנתבע ציין, כי התובע אמר לו כי פתח מסגריה במקום, וכמו כן הוקמה גם נגריה, וכי הנאשם 3 פנה על מנת לשכור חלק מאותם מבנים לצורך פתיחת עסק, אך לאור התנגדות תושבי השכונה, סגר הנאשם 3 את המקום. הנתבע טוען, כי במהלך הדיון מיום 27.11.07, יצאו הצדדים להפסקה וניהלו משא ומתן בנוכחות התובע, ולאחר שהנאשמים שוחחו ביניהם, הודיעו לנתבע כי ההסדר מקובל עליהם. עוד נטען לענין זה, כי ממועד עריכת ההסדר ועד ליום 30.1.08, מועד אישורו ע"י בית המשפט, היה לתובע מספיק זמן לומר שאינו מוכן להודות, אך הוא לא עשה כן. כן נטען, כי בית המשפט פנה לתובע, אשר אישר את ההסדר. לטענת הנתבע, התובע אישר את ההסכם בין היתר לאור החשיבות שראה בדחיית צו ההריסה בשנה. גם הגשת הערעור על חומרת העונש ולא על הכרעת הדין מעידה, כי התובע השלים עם הכרעת הדין. באשר לתביעה שכנגד, טען הנתבע, כי סוכם על שכ"ט בסך 8,500 ₪, כאשר בפועל שולם לו סך של 1,000 ₪ בלבד. דיון והכרעה 5. לטענת התובע, הנתבע לא הסביר לו את משמעות ומהות הסדר הטיעון, וגרם לו להודות בעובדות ובסעיפי חוק, על אף שההודאה שגויה מיסודה. התובע לא הביא כל עדות בתמיכה לטענתו בדבר הדברים שנאמרו לו עובר להסכמתו להסדר הטיעון. לענין זה יודגש, כי במהלך הדיונים בבית המשפט במסגרת תיק עמ"ק 20474/04 הן ביום 12.11.07, מועד בו הוצג כתב האישום, והן ביום 30.1.08, מועד בו הודו התובע והנאשם 1 בעובדות כתב האישום, והורשעו על פיו, נכחו הן התובע והן מר X מוסא - הנאשם 1. למרות זאת, אין בתצהיר עדותו הראשית של מר X מוסא, הנאשם 1, אשר הובא לעדות מטעם התובע בתיק זה, כל התייחסות לטענת התובע, לפיה לא הוסברו לו משמעות ומהות הסדר הטיעון, ותצהירו כולל אך ורק טענה, כי הוא היה הבעלים של השטח שעליו נבנה מבנה בגודל של כ-400 מ"ר, וכי המבנה הנ"ל נבנה ע"י חאמד אלעטאונה והדברים היו ידועים לנתבע. לו נכונה היתה טענת התובע, היה מקום כי מר מוסא X יפרט בתצהירו את השיחות שנערכו עובר להסדר הטיעון, את שנאמר בהן לאור נוכחותו יחד עם התובע בפגישות האמורות. פירוט כאמור לא ניתן. גם תצהירו של מר מוסא X מיום 6.2.08 (נספח י"ז לכתב התביעה) אינו מפרט את מה שנאמר והוסבר בנוכחותו ומתייחס רק ל"הבנה" ו"ידיעה" של התובע, ומכאן שאין בו כדי לסייע לתובע בהוכחת טענתו. הנתבע בכתב הגנתו ובתצהירו ציין במפורש, כי השיחות שהתקיימו בבית המשפט, לרבות עם ב"כ המאשימה, התקיימו בנוכחות הנאשמים כולל התובע, ועל כן, העובדה שמר מוסא X אינו מוסר גרסה מפורטת המחזקת את גרסתו של התובע בענין זה, תמוהה ופועלת לחובת התובע. בנוסף, ככל שרצה התובע לחלוק על אופן הצגת השתלשלות העניינים כפי שהובאה בכתב הגנתו ובתצהירו של הנתבע, קרי אופן ניהול המשא ומתן עם ב"כ המאשימה בנוכחות הנאשמים כולם והדברים שנאמרו במסגרתו, יכול היה לזמן לעדות את עורך דין ברקאי, אולם הוא בחר שלא לעשות כן. לאמור יש להוסיף, כי התובע עצמו, כאשר נשאל ע"י כב' בית המשפט בדיון בתיק עמ"ק 20474/04, ביקש לאמץ את הסדר הטיעון ואף ציין שידוע לו שבית המשפט אינו כבול בהסדר הטיעון (פרוטוקול דיון מיום 30.1.08). נוסף על כך, התובע היה מודע להסדר עוד מיום 27.11.07 וגם בתקופה זו לא חזר בו מהסכמתו. גם טענת התובע לקיומו של מצג שווא, אינה ברורה, שכן לא ברור איזה מצג שווא הוצג בפני התובע וממילא גם ענין זה לא הוכח. העובדה, כי בטיעוניו בדיון מיום 14.4.05 טען הנתבע, כי המבנה שייך לנאשם 3, אינה יכולה לסייע לתובע מקום בו התברר לאחר מכן כי המבנה אינו שייך לנאשם 3 והוא שכר אותו בלבד, מה גם שעוד בדיון מיום 14.4.05 נאמר במפורש שהנאשם 2 - התובע, משתמש ומחזיק במבנה. ממילא, כאמור, התובע היה מודע לתוכן הסדר הטיעון לרבות מחיקתו של הנאשם 3, כאמור. 6. יתרה מזו, הטענות שבבסיס טענת התובע לקיום מחדל או מצג שווא מצד הנתבע, אינן נכונות, שכן התובע מסתמך אך ורק על טענתו, ולפיה השטח שהיה בבעלותו אינו עומד על 508 מ"ר - השטח בגינו הוגש כתב האישום, אלא על 108 מ"ר בלבד (ס' 21 לתצהיר התובע). דא עקא, מן המסמכים שצורפו ויפורטו להלן עולה, כי יש לראות את השטח כמקשה אחת, וכך גם ראוהו הנאשמים. הראיה העיקרית לענין זה, הינה צירוף התובע וכן מר מוסא X, כמערערים במסגרת ע"פ 7432/03 בבית המשפט המחוזי, שעניינו ערעור על פסק דינו של בית משפט שלום, הנוגע לצו הריסה בהתייחס למבנה של 108 מ"ר. לו נכונה היתה טענת התובע, כי המבנה של 108 מ"ר שייך לו, בעוד שלמר מוסא X שייך המבנה שגודלו 400 מ"ר כטענתו כיום, הרי שלא היה מקום להגיש את הערעור גם בשמו של מר מוסא X בהתייחס למבנה של 108 מ"ר. גם באמור בתצהיריו של מר מוסא X אין כדי לסייע לתובע. כך, בתצהירו מיום 6.2.08, טוען מר מוסא X, כי המבנה בגודל של כ-400 מ"ר אינו שלו, אלא שייך למר אלעטאונה חאמד (הנאשם 3), זאת בניגוד לאמור בתצהירו מיום 20.6.11 אשר הוגש כתצהיר עדות ראשית בתיק זה, ובמסגרתו טען, כי הוא היה הבעלים של השטח עליו נבנה מבנה בגודל של כ-400 מ"ר, שנבנה ע"י מר חאמד אלעטאונה. הטענה כי המבנה נבנה ע"י מר אלעטאונה לא הוכחה וממילא, לו אכן שייך היה המבנה למר אלעטאונה, כנטען, לא ברור מדוע התנגד מר מוסא X עצמו לצו ההריסה וגם מסיבה זו אין לקבל גרסתו. 7. לאמור יש להוסיף, כי התובע לא הוכיח בכל שלב כי הביא בפני הנתבע את טענתו בדבר בעלותו בחלק מן המבנים בלבד והוא אף מאשר בעדותו כי לא הציג כל מסמך בעניין לנתבע "לשאלה אם הראתי לו מסמך, אני משיב שיש לי 108. אני לא הראתי לו מסמך" (עמ' 15 ש' 1 - 2 לפרוטוקול). כן יצוין כי קיימות סתירות בגרסת התובע עצמה, שכן, בכתב התביעה טוען התובע שמתוך כלל המבנים, הוא הבעלים של מבנה בגודל של כ-60 מ"ר בלבד, בעוד שבעדותו אישר ש"אני צריך לקבל על 108 ולא על 508" (עמ' 10 ש' 7 לפרוטוקול). מע"פ 7432/03 עולה שטענתו של התובע היא לבעלות במבנה של 108 מ"ר וגם בסיכומיו התובע מכחיש קשר רק למבנה של 400 מ"ר ולא לחלק מהמבנה של 108 מ"ר (ר' ס' 30 ו-32 לסיכומי התובע). על כן לא ברור מדוע התובע טוען כי מדובר במבנה של 60 מ"ר בעוד שגם מדבריו נלמד שמדובר במבנה של 108 מ"ר. יודגש כי "108 מ"ר" מתייחס למבנה ולא לשטח לא בנוי, כפי שעולה במפורש גם מכתב האישום, כך שלא ברורה הסתירה בעניין זה בטענות התובע, וממילא אין לקבל טענתו כי "יש לי רק 60 מטר בנוי מתוך 108" (עמ' 8 ש' 7 לפרוטוקול). 8. הטענה בדבר ניגוד עניינים והעדפת עניינו של הנאשם 3 על פני התובע נטענה בעלמא ולא הוכחה. טענת הנתבע, כי הנאשם 3 היה שוכר המבנה בלבד לא נסתרה ונתמכה במסמכים בתיק. כך, מפרוטוקול הדיון בע"פ 7432/03 עולה כי עוד בדיון מיום 31.12.03 ציין הנתבע, בנוכחות התובע ומר מוסא X, המערערים בהליך, כי המבנה והקרקע שייכים להם וכי המבנה הושכר לחאמד אלעטאונה. מכאן, שאין לקבל טענתו של התובע בענין הנאשם 3. 9. יצוין כי גם במסגרת ההליכים המשפטיים שלאחר גזר הדין נדחו טענות התובע. כך, נדחה ערעורו על גזר הדין, כאשר התובע, על אף שיוצג ע"י עורך דין אחר, לא ערער על הכרעת הדין עצמה. כמו כן, נדחתה בקשתו של התובע לקיום משפט חוזר, כאשר בהחלטה נקבע, כי "טענתו כי הודה בעבירות מבלי להבין במה דברים אמורים עקב כשל ייצוגי מהותי, לא תצלח אף היא. המבקש לא סיפק תשתית ראייתית לתמוך בטענה זו, ואף לא העלה אותה בעבר, הגם שיכול היה לעשות זאת בשלב הערעור שעה ששכר את שירותיו של סנגור חדש". 10. לאור האמור, לא הוכח כי הנתבע פעל ברשלנות או הפר חובה חקוקה כנטען. 11. למעלה מן הדרוש יצוין, כי התובע לא הוכיח את הנזק שנגרם לו. כך, התובע לא הוכיח כי אם היה מודה במסגרת הסדר הטיעון לבעלות בנכס שגודלו 108 מ"ר בלבד כטענתו, שהעונש שהיה מושת עליו היה אחר, וממילא לא הוכיח באיזה שיעור היה מופחת הקנס. לענין זה ראוי לציין את האמור בפסק דינה של כב' השופטת מיכל ברנט, בע"פ 5161/08, אשר הוגש על גזר הדין, ולפיו "ההלכה המנחה של בית המשפט העליון שבמקרים כגון דא יש להשית על נאשמים עונשים כבדים שיכללו אף מאסר בפועל. סבורני כי חסד עשה כב' השופט אקסלרד עם המערער באשר הטיל עליו קנס נמוך לעבירות שנמשכו שנים ואיני רואה כל מקום להתערב בפסק דינו". הדבר נלמד גם מהאמור בהחלטת כב' השופט א' לוי במח' 5053/09, בקשת התובע לקיום משפט חוזר, שנדחתה, ולפיה "בראיות החדשות אשר הגיש המבקש - במטרה להוכיח כי אינו בעל זכויות במקרקעין עליהם הוקמו מבנים שלא כדין - אין די כדי לשנות מהרשעתו בעבירות של שימוש במקרקעין ללא היתר ושל הפעלת עסק ללא רישיון. ממצאיה של ערכאה קמא, שנלמדו הן מהודאתו במסגרת הסדר הטיעון והן מטענות שהעלה עובר לכך, העלו כי המבקש למצער החזיק במקרקעין והשתמש במבנים הלא חוקיים, ובכך היה די לצורך הכרעת הכף לחובתו". בנוסף יוער כי התובע לא הוכיח כי שולם על ידו סכום מהסכומים הנטענים בפועל ודי בטעם זה לדחות תביעתו. יצויין כי גם הטענה לתשלום סך של 35,000 ₪ נטענה בעלמא ללא כל אסמכתא. 12. אשר על כן, התובע לא הוכיח את תביעתו ודינה להידחות. 13. באשר לתביעה שכנגד - אמנם התובע שכנגד לא הציג הסכם שכ"ט התומך בטענתו בדבר שכ"ט שסוכם על סך 8,500 ₪, ומשכך לא הוכחה טענתו זו. אולם, הנתבע שכנגד עצמו מאשר, כי הוסכם על שכ"ט בסך של 7,534 ₪ כולל מע"מ ומדובר בהודאת בעל דין. על כן, בהתאם להודאת הנתבע שכנגד, היה הנתבע שכנגד חייב לשלם לתובע שכנגד סך של 7,534 ₪. הנתבע שכנגד טוען, כי סכום זה שולם על ידו. מדובר בטענה מסוג הודאה והדחה, ועל כן הנטל להוכיח את תשלום הסכום האמור מוטל על הנתבע שכנגד. אין חולק, כי הנתבע שכנגד שילם סכום של 1,000 ₪ כפי שגם עולה מכתב התביעה שכנגד. באשר לסך של 2,500 ₪ העיד אחיו של הנתבע שכנגד, מר נג'י סייד, כי הסכום האמור שולם לתובע שכנגד בגין ייצוגו בתיק זה. טענתו זו תומכת בטענת הנתבע שכנגד ולא נסתרה, ועל כן יש לקבלה. באשר לתשלום יתרת הסכום בסך של 4,034 ₪, הרי שטענה זו נטענה ע"י הנתבע שכנגד לבדו ומדובר בעדות יחידה של בעל דין על כל המשתמע מכך. הנתבע שכנגד לא הביא מסמכים מהבנק על הלוואה שלקח מהבנק, לטענתו (עמ' 18 ש' 6 לפרוטוקול). על כן, בהעדר אסמכתא להוכחת התשלום, טענה זו נדחית. משהנתבע שכנגד לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תשלום הסך של 4,034 ₪, יש לקבל את התביעה שכנגד בגין סכום זה. 14. לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה העיקרית וקבלת התביעה שכנגד באופן חלקי ומחייבת את הנתבע שכנגד לשלם לתובע שכנגד סך של 4,034 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה שכנגד ועד התשלום בפועל. בנוסף, בגין דחיית התביעה וקבלת התביעה שכנגד, ישלם התובע (הנתבע שכנגד) לנתבע (תובע שכנגד) הוצאות משפט לרבות שכ"ט עורך דין בסכום כולל של 16,000 ₪.ייצוג משפטימחדלייצוגעורך דין