ערעור על 20% נכות רפואית זמנית 1. בפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 18.6.13 (להלן: "הוועדה"), לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995. תמצית העובדות הצריכות לענייננו 2. ביום 22.10.09 התכנסה הוועדה הרפואית לעררים לדון בעניינה של המערערת וקבעה לה 20% נכות רפואית זמנית, עד ליום 9.2.09. על החלטה זו הגישה המערערת ערעור לבית דין זה (ב"ל 5530-09). 3. ביום 27.6.11 ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים, כדלקמן: " עניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים על מנת שתפעל כדלקמן: א. הוועדה תאפשר למערערת לטעון בפניה ובכלל זה להמציא מסמכים רפואיים באשר לקשר הסיבתי בין הפיברומיאלגיה לפגיעה. הוועדה תשקול עמדתה בשנית בשים לב לטיעוני המערערת. ב. הוועדה תשקול במנומק את הקשר הסיבתי בין השמנת היתר הנטענת לבין הפגיעה. במידה ותסבור כי קיים קשר סיבתי תשקול הענקת נכות. ג. הוועדה תשקול במנומק את הקשר הסיבתי בין השמנת היתר לבין הגבלת כיפוף הגב התחתון. במידה ותסבור שקיים קשר סיבתי בין הפגיעה לבין השמנת היתר תשקול הענקת נכות בגין הגבלת התנועה בגב התחתון. ד. הוועדה תשקול בנפרד הענקת נכות בגין הגבלת כיפוף הגב בגין הפגיעה. ה. הוועדה תעיין במיפוי עצמות מיום 3.4.04 בו נמצאה "קליטה בשורש כף יד ימין בעצם הלונטוס" ותשקול הענקת נכות לפי תקנה 35 בגין שינויים עם השפעה על כושר הפעולה. ו. הועדה תשקול מחדש גוב נכותה הנפשית של המערערת בשים לב לחוות הדעת ולמסמכים שהוצגו מטעם המערערת וכן תשקול הענקת נכות צמיתה בתחום הנפשי בשים לב לאבחון הניורופסיכולוגי בו נרשם:"נוכח הכרוניות של מצבה... יש לראות במצבה הנוכחי קבוע וסופי". 4. ביום 28.2.12 התכנסה הוועדה מכח פסק דין זה וקבעה למערערת 19% נכות צמיתה. אף על החלטה זו, הגישה המערערת ערעור (ב"ל 39977-03-12). 5. בפסק דין מיום 4.4.13 (להלן: "פסק הדין" או "פסק הדין מיום 4.4.13"), נקבע כי הוועדה לא מילאה אחר מרבית הוראותיו של פסק הדין מיום 27.6.11. לפיכך, ניתנו לוועדה הוראות אופרטיביות, כדלקמן: "2. עניינה של המערערת מוחזר לוועדה בשאלה, האם העובדה כי נמצאו תלונות בשנתיים שלאחר התאונה ולא רק תלונות הנוגעות לאזור ע"ש צווארי עם הקרנה לכתפיים, מעידה על קשר סיבתי בין הסימפוטמים של המחלת הפיברומאלגיה לבין תלונות אלה... 4. היועץ מציין גם כי בשנת 2007 נבדקה המערערת במרפאת השיקום בבית החולים "שיבא" ואין שם אזכור לעלייה במשקל. אשר על כן הקביעה בדבר עודף משקל משת 1998 איננה מופיעה עוד כפקטור בשנת 2007... 6. אשר על כן מוחזר לוועדה על מנת שזו תבחן את סוגיית משקל היתר של המערערת, תקבע ממתי עונה המערערת להגדרה של בעל משקל יתר והאם יש קשר לתאונה שהתרחשה ביום 12.2.04 והאם המערערת מוגבלת בשל יתר המשקל שממנו היא סובלת... 10.הועדה מושא ערעור זה לא מתייחסת כלל להגבלת כיפוף הגב כפי שנצטוותה בפסק הדין. אשר על כן, עניינה של המערערת מוחזר לוועדה גם בעניין זה. על הוועדה לנמק מדוע היא איננה מעניקה למערערת נכות בגין מגבלת כיפוף הגב בגין הפגיעה ועל סמך איזו בדיקה התבססה החלטתה". 6. ביום 18.6.13 התכנסה הוועדה בעקבות פסק הדין, ולא מצאה לשנות מהחלטתה מיום 28.2.12. וכך קבעה הוועדה: "לעניין סעיף 2 בפסה"ד הוועדה אינה רואה קשר סיבתי בין הסימפטומים של פיברומיאלגיה לבין התלונות של ע"ש צווארי עם הקרנה לכתפיים. לעניין סעיף 6 בפסה"ד מעיון בתיקה הרפואי ב- 14.9.9.98 נרשמה אבחנה OBESITY קוד 0278. וב- 25.8.02 פנתה לרופא עקב כאבים בכל הגוף - כאבי ידיים וחולשה. על כן אין הוועדה מוצאת קשר בין ההשמנה. לעניין סעיף 10 בפסה"ד המתייחס לבדיקה הקלינית פיזיקלית שבוצעה בחלקה. הוועדה בדקה בשנית את התובעת ולא נמצאה הגבלה אשר מקנה נכות בגב תחתון. מבחינת כיפוף הגב מבחן שובר הראה התארכות תקינה של הגב התחתון". 7. לטענת המערערת, הוועדה לא מילאה פעם נוספת אחר הוראות פסק הדין. בנסיבות אלה, ביקשה המערערת כי עניינה יוחזר לוועדה בהרכב חדש, על מנת שזו תמלא אחר הוראותיו של פסק הדין. 8. בדיון שהתקיים בפני חברתי, כב' הרשמת חסון-זכריה, ביום 16.12.13, נתן המשיב הסכמתו לכך שעניינה של המערערת יושב לוועדה על מנת שזו תמלא אחר הוראות סעיפים 2 ו - 6 לפסק הדין. המשיב הסכים לכך שהוועדה תפנה את השאלה שבסעיף 2 לפסק הדין, למומחה חיצוני בתחום הראומטולוגיה אשר יתן דעתו לאחר שישמע את המערערת ובאת כוחה בהתייחס למסמכים רלבנטיים הקודמים למועד התכנסות הוועדה. אף אשר להוראותיו של סעיף 6 לפסק הדין, הסכים המשיב כי הוועדה תפנה את האמור בסעיפים 3-6 לפסק הדין לרופא פנימאי חיצוני, אשר יחווה דעתו לאחר שיושמעו בפניו טיעוני המערערת ובאת כוחה. אשר לסעיף 10 לפסק הדין, טען המשיב כי הוא סבור שהוועדה מילאה אחר הוראותיו של סעיף זה וכי בעניין זה אין כל פגם משפטי בהחלטת הוועדה. לטענת המשיב, אין בנמצא אינדקציה לכך שהוועדה נעולה בדעתה, וממילא, בהחזרת עניינה של המערערת לוועדה עם הנחיות להיוועץ במומחים חיצוניים, יש כדי לנטרל את החשש מפני כך שהוועדה מבוצרת בעמדתה. 9. ב"כ המערערת לא הסכימה להצעת המשיב, והודיעה כי היא עומדת על הטענה בדבר החלפת הרכב הוועדה, וכן על הטענה בדבר אי מילוי הוראותיו של סעיף 10 לפסק הדין. 10. המחלוקת בין הצדדים, נותרה, איפוא, בשאלת החלפת הרכב הוועדה ובשאלה האם הוועדה מילאה אחר הוראותיו של סעיף 10 לפסק הדין בלבד. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי כי דין הערעור להתקבל במלואו. 12. בהתאם לדין, דרך המלך הינה להשיב את עניינו של המבוטח לוועדה בהרכבה הקודם למעט במקרים בהם קיים חשש כי הוועדה התבצרה בעמדתה ו/במקרים בהם קיים חשש ממשי לכך שחברי הוועדה "נעולים" בדעתם (עב"ל (ארצי) 231/09 ד"ר אריה קופפרברג - המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם, ניתן ביום 21.10.2009); עב"ל (ארצי) 493/08 המוסד לביטוח לאומי - יונה הררי, (לא פורסם, ניתן ביום 28.4.2009) (עב"ל (ארצי) 282/99 יהודית אבן חן - המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם, ניתן ביום 3.9.2001, עב"ל לב 28/0 שלמה בוסקילה נ' המוסד לביטוח לאומי דב"ע יב 166). 13. עיון בהוראותיו של פסק הדין מחד, לבין החלטת הוועדה, מאידך, מעלה כי הוועדה לא מילאה אחר מרבית הוראותיו של פסק הדין, זו הפעם השניה. 14. סעיף 2 לפסק הדין הורה לוועדה לדון "בשאלה, האם העובדה כי נמצאו תלונות בשנתיים שלאחר התאונה ולא רק תלונות הנוגעות לאזור ע"ש צווארי עם הקרנה לכתפיים, מעידה על קשר סיבתי בין הסימפטומים של מחלת הפיברומאלגיה לבין תלונות אלה". ואולם, כל שקבעה הוועדה בעניין זה הוא כי: "לעניין סעיף 2 בפסה"ד הוועדה אינה רואה קשר סיבתי בין הסימפטומים של פיברומיאלגיה לבין התלונות של ע"ש צווארי עם הקרנה לכתפיים". זאת, מבלי לדון כלל בתלונות המערערת בענין זה, ומבלי לפרט את החלטתה זו כלל ועיקר, ובניגוד להוראותיו של פסק הדין. קביעתה הנחרצת של הוועדה בעניין זה, בהיעדר דיון לגופו של עניין ובהעדר הסבר כלשהו, ובניגוד, כאמור, להוראותיו של פסק הדין, מעלה חשש כבד, כי הוועדה מבוצרת בעמדתה. הוא הדין אף באשר להשמנת היתר. בסעיף 6 לפסק הדין הורה בית הדין לוועדה לבחון את סוגיית משקל היתר, ולקבוע "ממתי עונה המערערת להגדרה של בעל משקל יתר והאם יש קשר לתאונה שהתרחשה ביום 12.2.04 והאם המערערת מוגבלת בשל יתר המשקל שממנו היא סובלת". עוד, ציין בית הדין בפסק דינו כי "בשנת 2007 נבדקה המערערת במרפאת השיקום בבית החולים "שיבא" ואין שם אזכור לעלייה במשקל. אשר על כן הקביעה בדבר עודף משקל משנת 1998 איננה מופיעה עוד כפקטור בשנת 2007" (ההדגשה הוספה, ח.מ). עם זאת, בהחלטתה מיום 18.6.13, התעלמה הוועדה מההערה שנרשמה בסעיף 4 לפסק הדין וקבעה כי: "מעיון בתיקה הרפואי ב 14.9.9.98 נרשמה אבחנה OBESITY קוד 0278. וב- 25.8.02 פנתה לרופא עקב כאבים בכל הגוף - כאבי ידיים וחולשה. על כן אין הוועדה מוצאת קשר בין ההשמנה". 15. הנה כי כן, הוועדה דנה בעניינה של המערערת שלש פעמים, כאשר בכל שלוש הפעמים לא התייחסה באופן ענייני וממצה לטיעוני המערערת ובא כוחה ולמסמכים שהונחו בפניה, ואף התעלמה מהוראות פסקי הדין, שניתנו בעניינה של המערערת, פעם אחר פעם. 16. בנסיבות אלה, סבורני כי השבת עניינה של המערערת לפתחה של הוועדה בפעם הרביעית עלול להוביל להתבצרותה של הוועדה בעמדתה, פעם נוספת. אשר על כן, יש מקום להשיב את עניינה של המערערת לוועדה בהרכב חדש. 17. משהגעתי לכלל מסקנה כי יש להשיב את עניינה של המערערת לוועדה בהרכב אחר, על מנת שתבצע את הוראות פסק הדין מיום 4.4.13, ממילא מתייתר הדיון בשאלה אם הוועדה מילאה כראוי אחר הוראותיו של סעיף 10 לפסק הדין. 18. סוף דבר - הערעור מתקבל. עניינה של המערער מוחזר לוועדה בהרכב אחר, על מנת שתקיים את הוראותיו של פסק הדין מיום 4.4.13 (ב"ל 39977-03-12). החלטות ופרוטוקולים קודמים של הועדה הרפואית לעררים לא יוצגו בפני הוועדה בהרכבה החדש. 19. בנסיבות העניין, ושמהמשיב נתן הסכמתו להשיב את עניינה של המערערת לוועדה, יישא בהוצאות המערערת בסך 1,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות לערער לבית הדין הארצי לעבודה, תוך 30 ימים מקבלתו. רפואהנכותנכות רפואיתערעור