ביטול הסכם שכירות עקב חוסר כדאיות כלכלית בהפעלת העסק במושכר

לטענת התובע, שכר הנתבע ממנו הנכס תוך הבטחה כתובה לשנתיים מינימום ואם הנתבע יפנה לפני תום התקופה, ישלם הנתבע לתובע עבור שינוי המבנה הפנימי של המקום- שינוי שנעשה לפי בקשתו המיוחדת של הנתבע. לטענת התובע, פינה הנתבע את הנכס לאחר 4 חודשים ולא שילם והכניס שוכר אחר במקומו, אשר שכר הנכס לשנה. לכן, בשל ההפרה הנ"ל של הנתבע, אשר עזב את הנכס בטרם תקופת השכירות, הגיש התובע תביעה זו בא ביקש לחייב הנתבע לשלם לו סך של 10,000 ₪. 2. הנתבע מבקש לדחות את תביעת התובע, משום שהיא הוגשה בחוסר תום לב ובניסיון לעשיית עושר ולא במשפט, התביעה הינה קנטרנית וטרדנית, כשהיא נעדרת עילת תביעה נגדו ובשל היעדר יריבות ובנוסף לכך, מעלה הנתבע את הטענות העיקריות הבאות: א. א) הצדדים חתמו ביום 1.1.13 על הסכם שכירות ובמועד החתימה, מסר הנתבע לתובע שיקים על חשבון דמי שכירות, כאשר תקופה השכירות נקבעה לתקופה של 12 חודשים בלבד. לכן, מכחיש הנתבע את טענת התובע, על התקשרות למשך שנתיים מינימום. ב) במהלך חודש מרס 2013, הבין הנתבע שקיימת חוסר כדאיות כלכלית בהפעלת העסק במושכר ולכן, הוא פנה אל התובע וביקש לפנות המושכר במועד מוקדם יותר ולבסוף הוסכם שהנתבע ימצא שוכר חלופי. הנתבע מצא שוכר חלופי, אשר חתם על הסכם שכירות נפרד, כאשר תקופה השכירות עם השוכר החלופי החלה ב- 1.4.13 ועד 1.4.14 ודמי השכירות נקבעו לאותו סכום אותו שילם הנתבע. ב. א) הנתבע שילם את מלוא דמי השכירות עד יום הפינוי, אך התובע מחזיק עדיין בשני שיקים ע"ס 2,691 ₪ כ"א, כאשר זמן פירעונו של האחד ביום 30.4.13 ושל השני ביום 30.5.13 ועל אף פניותיו של הנתבע להשיב לו השיקים הנ"ל - התעלם התובע מפניות הנתבע. ב) התובע לא ביצע שיפוץ ו/או התאמה במושכר וכל שסוכם עם התובע הוא, שהנתבע יהיה רשאי לפנות ובלבד שימצא שוכר חלופי וכך עשה הנתבע. 3. בחנתי את טענות הצדדים, כפי שאלו באות לידי ביטוי בכתבי הטענות, בחנתי את טענותיהם, כפי שהושמעו בבית המשפט ועיינתי בחומר הראיות אשר צורף לכתבי הטענות ולאחר ששקלתי את כל חומר הראיות הנ"ל, הנני מחליט לדחות את תביעת התובע - זאת לאור הנימוקים הבאים: א. א) התובע טוען בכתב התביעה, שהנתבע שכר ממנו הנכס כהבטחה כתובה בחוזה על שנתיים מינימום ובעדותו בבית המשפט אומר התובע כך: " אמרתי לו, אם אני משפץ את המקום, זה צריך להיות מינימום שנתיים שכירות, כדי שאוציא את הוצאות השיפוץ ואם זה רק למשך שנה, לא שווה לי להשקיע במקום. הוא אמר לי, שהוא לוקח זאת למינימום שנתיים עם אופציה לחמש שנים" (ראה האמור בכתב התביעה ובעמ' 1 לפ',ש' 11- 13). הטענות הנ"ל אינן נכונות ולא באות לידי ביטוי בכתב או בהסכם שנערך בין הצדדים וטענות אלו, נוגדות את מה שנקבע בחוזה השכירות מיום 1.1.13 ובהמשך, אכן התובע חזר בו מטענות אלו. (ראה בעמ' 1 לפ', ש' 13- 14). בחוזה השכירות בין הצדדים נקבעה תקופת השכירות למשך שנה אחת בלבד, החל ב-1.1.13 וכלה ב-1.1.14. (ראה סעיף 3 לחוזה השכירות, שצרפו התובע והנתבע לכתבי הטענות, ההדגשות הנ"ל שלי- ג.ב.). ב) לאחר שנת השכירות הראשונה - ולא שנתיים שכירות- ניתנה לנתבע האופציה להאריך את תקופת חוזה השכירות למשך 5 שנים וכמו כן, נקבע בחוזה הנ"ל, שבמידה והשוכר יעזוב את המשרד לפני סיום שנת השכירות השנייה, תחול עלות השיפוץ על השוכר בסך של 10,000 ₪. ב. למעשה, התובע סומך את תביעתו על אותו סעיף הקובע, שבמידה והשוכר יעזוב את המשרד לפני סיום שנת השכירות השנייה, תחול עלות השיפוץ בסך 10,000 ₪ על הנתבע, שכן תביעה זו הוגשה על הסכום הנ"ל בהסתמך על הסעיף הנ"ל. טענה זו, של התובע חייבת להידחות, מהטעמים הבאים: א) הנתבע לא ניצל את זכותו לאופציה ולא רק שלא נשאר לשנה שנייה, אלא פינה את המושכר עוד בטרם תמה תקופה השכירות של השנה הראשונה. ב) כפי שעולה מטענות הצדדים, מאמין אנוכי לנתבע, שהפינוי המוקדם בוצע בהסכמת הצדדים ובלבד שהנתבע ידאג לדייר חלופי ואכן הנתבע דאג לדייר חלופי, נערך חוזה שכירות נפרד עם הדייר החלופי והחוזה נחתם הן על ידי הדייר החלופי והן על ידי התובע ועצם חתימתו של התובע על חוזה שכירות עם הדייר החלופי - יש בכך משום הסכמה לפינויו של הנתבע בטרם תמה תקופה השכירות הראשונה. (ראה עדות הנתבע בעמ' 1 לפ',ש' 22 ואילך) ג) התובע צרף, בהגינותו, הן את חוזה השכירות שנערך בינו ובין הנתבע והן את חוזה השכירות שנערך בינו ובין הדייר החלופי (אם כי שני החוזים אינם שלמים אלא רק חלק מהם) ומחוזה השכירות עם הדייר החלופי עולה, שבעצם, הייתה רציפות בין שתי השכירויות, שכן כבר ביום 1.4.13 החלה תקופת השכירות עם הדייר החלופי למשך שנה וגם נקבעו אותם דמי שכירות, כפי שנקבע עם הנתבע. ד) לכן, לא היה לתובע חסרון כיס כלשהו וחילופי הדיירים בוצעו בהסכמתו. ג. אם לקבל את טענות התובע בדבר עלות השיפוץ, הרי שעלות השיפוץ - לדבריו- היא כמו שנת שכירות, קרי סך של 27,600 ₪ (2,300 ₪ X 12 חודשים), אך התובע כלל לא הוכיח, שביצע בתקופה כלשהי שיפוץ במושכר, כך שאין ראיה ולו לכאורה, שעלות השיפוץ היא הסכום השווה לשנת שכירות או הסכום של 10,000 ₪ - הסכום אותו תובע התובע מהנתבע. (ראה בעמ' 1 לפ',ש' 14). 4. א. סוף דבר, העולה מהאמור לעיל הוא, שהתובע לא הוכיח ביצוע שיפוץ בעלות כלשהי, הנתבע אמנם פינה את המושכר לאחר מספר חודשי שכירות, אך פינה בהסכמת התובע ובלבד שהנתבע ימציא שוכר חלופי וכפי שעולה מעובדות המקרה, הנתבע אכן הביא לתובע שוכר חלופי, באותם תנאים שהוא עצמו התקשר עם התובע ובעצם חתימת התובע על החוזה עם הדייר החלופי - מוכחת הסכמתו של התובע לחילופי השוכרים. אגב, התובע אינו מכחיש את טענת הנתבע, שהחלפת השוכרים הייתה בהסכמתו. לאור הנימוקים שפורטו לעיל, אני מחליט לדחות את התביעה. ב. לאור התוצאה אליה הגעתי, הרי שמן הדין היה לחייב התובע בהוצאות משפט של הנתבע, ברם לאור הנסיבות ומאחר והמושכר פונה בטרם תמה תקופת השכירות הראשונה, החלטתי להתחשב בכל הנסיבות ובשל כך, החלטתי שלא לחייב בהוצאות. הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים.חוזה שכירותחוזהביטול חוזהשכירות