תביעה בגין דמי שכירות דירה בקיבוץ

תביעה בגין דמי שכירות דירה בקיבוץ לפני תביעה קטנה ותביעה שכנגד שהגישו הצדדים האחד נגד משנהו. התובעת, חברת קיבוץ גנוסר, טוענת כי הנתבע שכר ממנה דירה בקיבוץ גנוסר וזאת על פי הסכם שכירות שנחתם בכתב, לתקופה שמיום 1.5.12 ועד ליום 30.4.13 ובתמורה לדמי שכירות חודשיים בסך של 1,800 ₪. הנתבע עזב את הדירה ארבעה חודשים לפני תום החוזה ולא שילם לתובעת את דמי השכירות עבור אותה תקופה. התובעת לא מצאה שוכר חלופי לאותם ארבעה חודשים, בשל כך שדובר בעונת החורף. על כן, התובעת מבקשת לחייב את הנתבע לשלם לה דמי שכירות עבור 4 חודשים בסך כולל של 7,200 ₪. כן היא טוענת כי הנתבע לא שילם לה הוצאות חשמל ומים בסך של 1,000 ₪. הנתבע טוען, מנגד, כי התובעת לא הייתה רשאית להשכיר לו את הדירה. במהלך ניהול המשא ומתן בין הצדדים, הציגה עצמה התובעת כבעלת הזכויות בדירה, דבר שהתברר כמצג שווא. כחודשיים לאחר תחילת תקופת השכירות, פנתה התובעת לנתבע והציגה בפניו את מכתבו של מ"מ מנהל הקהילה בקיבוץ מר אמנון צורף (להלן "צורף"), מכתב אשר הופנה לתובעת ובו היא נדרשה להפסיק את הסכם השכירות הבלתי חוקי עליו חתמה עליו עם הנתבע. באותו מכתב הנושא תאריך 29.6.12 (נספח א' לכתב ההגנה) צוין כי "במידה והנושא לא יוסדר באופן עליו דיברנו וזאת נכון ליום 1.7.12, דהיינו שחוזה השכירות הבלתי חוקי אשר קיים בינך לבין אסף לב יבוטל, נאלץ לנקוט באמצעים ובשלב ראשון לחייבך בתקציב בסך 1,800 ₪ בכל חודש. אבקשך לטפל בנושא זה ולהודיעני דבר". הנתבע טוען כי הוא קיבל את האמור בהפתעה גמורה ודרש הסברים מהתובעת אך היא התחמקה וטענה כי הדירה נמצאת בהליכי שיוך על שמה. הנתבע לא הסתפק בתשובותיה ופנה לצורף. בפגישה שנערכה בין השניים נאמר לנתבע במפורש כי אין ולא היתה לתובעת זכות להשכיר לו את הדירה וכי עליו לפנות את הדירה או לחתום על הסכם שכירות מול הקיבוץ. צורף הציג לנתבע את נוסח ההסכם עם הקיבוץ ולאחר עיון במסמך החליט הנתבע שלא לחתום על ההסכם, מאחר שהיה דרקוני. סוכם עם צורף כי מאחר ומדובר בעונת הקיץ ולאור הסתמכותו של הנתבע על הסכם השכירות שהיה אמור להסתיים בחודש אפריל 2013 ועל מנת להקטין את נזקיו, הוא יפנה את הדירה בחודש דצמבר 2012. הנתבע עדכן את התובעת בדבר הסיכום עם צורף ושילם לה את דמי השכירות עד לחודש דצמבר 2012 והודיע לה על ביטול ההסכם ופינוי הדירה בחודש דצמבר 12 והתובעת הסכימה לכך. הדירה אכן פונתה ביום 29.12.12 ובעקבות זאת שלח הנתבע מכתב לתובעת, שם ציין כי נותר חוב חשמל קטן לגביו הוא ביקש פירוט של החשבון, אך פירוט זה לא נשלח אליו עד היום. הנתבע טוען כי הוא נאלץ להפסיק את הסכם השכירות טרם מועדו ולשאת בהוצאות רבות, כגון העברת ציוד רב שהיה בדירה, הגעה לפגישות וטרחה מיותרת. התובעת אף חשפה את הנתבע לתביעות מצד הקיבוץ, לרבות דרישה לתשלום דמי שכירות. על כן טוען הנתבע כי מדובר בחוזה פסול שנכרת עקב הטעיה וכי עמדה לו הזכות לבטל את ההסכם ולכן ההסכם בוטל על ידו כדין והנתבע איננו חייב לתובעת דבר. הנתבע מכחיש את חוב החשמל הנטען וטוען כי לא צורפה כל אסמכתא לכך. על כן מבקש הנתבע לדחות את התביעה. בתביעה שכנגד הוא מבקש לחייב את התובעת לשלם לו 1,000 ₪ עבור העברת ציוד מהדירה לדירתו בבני עטרות, 8,000 ₪ עבור שהייתו במלון בכל סוף שבוע שני בעלות של 1,000 ₪ ללילה, 1,000 ₪ הוצאות נסיעה לפגישות עם צורף ופיצוי בסך של 2,000 ₪ בגין עגמת נפש. בדיון שהתקיים בפני היום, העידו התובעת, הנתבע וצורף. לאחר שמיעת העדויות וטענות הצדדים ולאחר עיון בכתבי הטענות, שוכנעתי כי יש לקבל את התביעה באופן חלקי בלבד ולדחות את התביעה שכנגד. על פי תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז - 1976, ינומק פסק הדין בצורה תמציתית: משמיעת העדויות ומעיון במסמכים עולים הממצאים העובדתיים הבאים: הנתבע שכר את הדירה מן התובעת וזאת לתקופה של שנה - מיום 1.5.12 ועד ליום 30.4.13 ובתמורה לדמי שכירות חודשיים בסך של 1,800 ₪. כחודשיים לאחר תחילת ההסכם, ביום 29.6.12, פנה הקיבוץ לתובעת ודרש ממנה לבטל את "חוזה השכירות הבלתי חוקי" שקיים בינה לבין הנתבע, אחרת יאלץ הקיבוץ לנקוט באמצעים ובשלב ראשון לחייב את התובעת בתקציב בסך של 1,800 ₪ בכל חודש (נספח א' לכתב ההגנה). נתתי אמון בגרסת הנתבע ולפיה התובעת היא שהציגה לו את המכתב נספח א' לכתב ההגנה. יחד עם זאת, אותו מכתב לא מוען לנתבע, אלא לתובעת, והנתבע לא הוכיח כי התובעת ביקשה לבטל את ההסכם עמו ולפנותו מן הדירה. אף הנתבע, בכתב ההגנה שהגיש, איננו טוען כי מעבר להצגת המכתב האמור התובעת ביקשה לבטל את ההסכם עמו ולפנותו מן הדירה. בעקבות הצגת אותו מכתב לנתבע, נפגש הנתבע עם צורף מטעם הקיבוץ. בכתב ההגנה טען הנתבע, כי הואיל והוא לא הסתפק בתשובותיה החלקיות של התובעת, הוא פנה לצורף וקבע עמו פגישה בעניין. בעדותו בפני, לעומת זאת, טען הנתבע כי התובעת אמרה לו שצורף מעוניין להיפגש איתו והוא לא היה מתקשר אליו מיוזמתו אלמלא כן (עמ' 3 שורות 29-31 לפרוטוקול). כך או אחרת, אין חולק כי באותה פגישה הסביר צורף לנתבע כי התובעת איננה רשאית להשכיר את הדירה וכי עליו לחתום על הסכם עם הקיבוץ. הנתבע קיבל לידיו את טיוטת ההסכם עליו ביקש צורף שיחתום ולאור תנאי ההסכם, שלטענתו היו דרקוניים, סירב לחתום על ההסכם. המחלוקת העובדתית בין הצדדים הינה - מה סוכם בעקבות פגישה זו. התובעת טוענת כי מרגע שהנתבע לא הסכים לחתום על ההסכם עם הקיבוץ במקום ההסכם עמה, לא נעשה כל שינוי בהסכם שבין השניים והוא המשיך לחול כסדרו, כאשר במקביל התובעת הגיעה להסדר כספי עם הקיבוץ. כך בעמוד 2 שורות 16-17 לפרוטוקול: " בכל זאת אני הייתי צריכה להמשיך לעמוד בחוזה כפי שהוא והקיבוץ קיבל את זה שאני מחוייבת לחוזה ועשיתי את ההעברה של הכספים באופן עצמאי לקיבוץ, הסתדרנו בינינו. מה שאסף כתב כאילו אני דרשתי ממנו לעזוב לא היו דברים מעולם, אני לא ביקשתי, הוא יכל להמשיך ולהישאר בדירה..." ובשורות 21-25 לפרוטוקול: "הקיבוץ גם לא דרש שהוא יפנה את המושכר ואם הקיבוץ היה דורש הוא לא היה ממשיך לגור שם ובוודאי לא היה מביא לי מישהו שישכור את הדירה במקומו... הוא העדיף שבתקופת החורף הוא יחסוך לעצמו את הכסף הזה... בנובמבר 2012 הוא הביא לי שוכר אחר"... הנתבע טוען מנגד, בכתב ההגנה, כי באותה פגישה עם צורף נאמר לו שעליו לפנות את הדירה או לחתום על הסכם השכירות עם הקיבוץ, ולאחר שסרב לחתום על ההסכם עם הקיבוץ סוכם עם צורף כי הנתבע יפנה את הדירה בחודש דצמבר 2012 והתובעת הסכימה לכך. במחלוקת עובדתית זו, שוכנעתי כי יש להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבע: ראשית, בניגוד לטענת הנתבע בכתב ההגנה, ולפיה צורף אמר לו שעליו לפנות את הדירה אם לא יחתום על הסכם עם הקיבוץ, בעדותו בפני הנתבע לא טען שצורף דרש שיפנה את הדירה, אלא "שאם אני לא אעשה דרכו אז גם הוא יתבע אותי על שכירות וגם היא תתבע אותי על שכירות" (עמ' 4 שורה 1 וכן שורות 20-22 לפרוטוקול). יתר על כן, גרסתו של הנתבע נסתרה בעדותו של צורף אשר הוזמן כעד מטעמו. מעדות זו, שהותירה רושם אמין ונתתי בה אמון, עלה כי לאחר שהנתבע לא הסכים לחתום על ההסכם עם הקיבוץ, צורף לא דרש ממנו לפנות את הדירה, אלא השלים עם העובדה שההסכם של הנתבע עם התובעת ימשיך עד לסיומו ובמקביל הקיבוץ הסדיר את העניין הכספי ישירות עם התובעת וגבה ממנה את שכר הדירה שגבתה מן הנתבע. כך בעמוד 5 שורות 16-28 לפרוטוקול: "אני לא דרשתי ממנו לפנות את הדירה, אני לא יכול לדרוש ממנו, הבהרתי לו שהוא צריך להגיע להסכמה עם התובעת להחליף את החוזה הקיים בחוזה השכרה של הקיבוץ, אני לא יכול לדרוש ממנו לפנות את הדירה. ש: האם אתה זוכר בפגישה שהיתה בינינו שאמרת לי שאני אוכל לגמור את המספר חודשים שהיו לי שיקים אצלה ואז אני אעזוב את הדירה מרצוני הפרטי, האם אתה זוכר כזה דבר. ת: קודם כל אין לי סמכות להגיד לך להפר חוזה, אני מודע לזה שברגע שחותמים חוזה יש לזה תוקף משפטי בין אם הוא נעשה כדין או לא כדין. יכול להיות שאמרתי לך לדאוג לגמור איתה את ההסכם בצורה מסודרת עד לנקודה שהשיקים ישנם אבל אני לא יכול לתת לך הוראה להפר חוזה, לא יכול לתת לך הוראה לצאת מהדירה כל עוד ההסכם הוא עד תאריך מסוים, אני אומנם משתדל מאוד לשמור על כללי הקיבוץ אבל אני לא מעל החוק. אני גם גזבר של הקיבוץ, מבחינתי הייתי מכוסה מבחינת זה שאמרתי לתובעת שכל עוד העניין לא מסתיים אנו נגבה ממנה את שכר הדירה שהיא גובה ממנו. אני סברתי שזאת תהיה מוטיבציה מספיק טובה לסיים את העניין בצורה סבירה." נמצא, כי עזיבת הדירה על ידי הנתבע ארבעה חודשים לפני תום החוזה, לא נבעה מדרישה של התובעת או של הקיבוץ כי הנתבע יפנה את הדירה. התובעת וכן צורף אמנם הודיעו לנתבע כי על פי טענת הקיבוץ התובעת לא היתה רשאית להשכיר את הדירה לנתבע, אך בסופו של יום, לאחר שהנתבע סרב לחתום על הסכם חדש עם הקיבוץ, נותר הסכם השכירות עם התובעת על כנו, הקיבוץ השלים עם כך והגיע להסדר כספי ישירות עם התובעת והנתבע לא נדרש לפנות את הדירה ולא לשלם שכר דירה נוסף לקיבוץ. משהשלים הקיבוץ עם העובדה שההסכם שנחתם בין הנתבע לבין התובעת מחייב עד תום התקופה ומשהסכים הקיבוץ להסדיר את העניין הכספי ישירות עם התובעת ולא דרש מן הנתבע לפנות את הדירה או לשלם לו דמי שכירות, הרי שלא קמה עילה לביטול ההסכם על ידי הנתבע ולסיומו לפני תום תקופתו. הנתבע לא הוכיח כי הקיבוץ והתובעת הסכימו לקצר את תקופת השכירות כפי שהוא טוען. הנתבע גם לא הראה כי הוא הודיע לתובעת כי הוא מבטל את ההסכם. פנייתו של הנתבע לתובעת, בכתב, נעשתה רק ביום 24.1.13 - כחודש לאחר שעזב את הדירה, ובפנייה זו ביקש רק לקבל את צ'ק הביטחון לידיו ואת פירוט חשבון החשמל. בהתחשב בתקופת ההסכם ומשלא דאג הנתבע למציאת שוכר חלופי לתקופה שעד לתום ההסכם, עליו לשלם לתובעת את דמי השכירות עבור תקופה זו. יחד עם זאת, בהחלט יש מקום לקזז מדמי השכירות פיצוי על עגמת הנפש שנגרמה לנתבע בשל העובדות שהתבררו רק לאחר כריתת ההסכם ואשר הטריחו אותו בין היתר בפגישתו עם התובעת ועם צורף בעניין. סבורני כי פיצוי בסך של 3,000 ₪ יהווה פיצוי הולם בנסיבות העניין. התובעת לא הוכיחה בכל ראיה שהיא את טענותיה בעניין חוב חשמל ומעדותה אף עלה שהסכום הנתבע על ידה בעניין זה אין בו ממש (עמ' 6 שורות 10-11 לפרוטוקול). סיכום התביעה מתקבלת באופן חלקי, כך שעל הנתבע לשלם לתובעת סך של 4,200 ₪. התשלום יבוצע בתוך 30 יום ממועד מסירת פסק-דין זה לנתבע, אחרת - יישא הסכום האמור הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל. התביעה שכנגד נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. מקרקעיןשכירותקיבוץדמי שכירות