הזמנה לשימוע ממבקרת הפנים של הרשות ללא ציון סיבת ההזמנה לשימוע

הזמנה לשימוע ממבקרת הפנים של הרשות, ללא ציון סיבת ההזמנה לשימוע. משביקשה התובעת הבהרה בגין מה הוזמנה לשימוע, קיבלה מכתב ממנהלת הלשכה בו נאמר כי ביום 2.1.13 גידפה התובעת את הנתבעת, העובדת עמה, באולם משחקי הבאולינג, בפני קהל רחב אשר נכח באולם. כן אמרה הנתבעת, כי בעלה של התובעת, הוא התובע 2 (להלן: "התובע"), איים עליה באולם. בשל תלונת הנתבעת קיבלה התובעת נזיפה ממנכ"ל הרשות על התנהגות שאינה קולגיאלית כלפי עמיתים לעבודה. עוד נטען, כי ביום 17.4.13 פנתה הנתבעת לממונה של התובעת וטענה כי התובעת כינתה אותה בכינוי "זבל" בפני עובדים שהיו בחדר ובשל כך נקראה התובעת לבירור בפני הממונה. לאחר בירור שנערך, נקבע כי התובעת לא קיללה את הנתבעת. ביום 14.4.14 שלח התובע הודעה לנתבעת בה נכתב כי ניתנת לנתבעת הזדמנות לחזור בה מדברי השקר שטענה ולכתוב מכתב התנצלות, אך הנתבעת התעלמה מן ההודעה. גם מכתב התראה שנשלח לנתבעת על ידי עורך דין לא זכה להתייחסות. התובעים טוענים כי תלונות השווא של הנתבעת פגעו בשמם הטוב ובשל תלונות אלה אף סבלה התובעת מרדיפות במשרד. מכאן התביעה לפיצויים לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת כי התובעים לא הציגו בסיס עובדתי לקיום לשון הרע, לפרסום ולהפצתו, תביעתם נסמכת על השערות והנחות ומטרתה של התביעה להרתיע את הנתבעת מלעמוד על זכויותיה. לגופם של דברים, טוענת הנתבעת, כי ביום 12.12.12 התנפלה עליה התובעת בצעקות רמות ובקללות מבישות בפני קהל שהגיע לקבלת שירות בטענה שהנתבעת מרכלת עליה. ביום 18.12.12 בתום משחק באולינג במסגרת הליגה למקומות עבודה שלחה התובעת לנתבעת מיסרון לפיו לא תוכל להמשיך ולשחק בקבוצת הבאולינג לאור התוצאות הנמוכות שהיא משיגה וזאת על-פי החלטת ראש קבוצת הבאולינג. בהמשך, התברר כי מדובר בהודעת כזב וכי לא ניתנה החלטה כאמור. ביום 2.1.13 במהלכו של משחק באולינג פתחה התובעת במסכת ניבולי פה וצעקות וקיללה וגידפה את הנתבעת במלים קשות. הנתבעת חשה פגועה ומושפלת ואף חששה שהתובעת תנקוט נגדה אלימות פיזית. הנתבעת סיפרה את הדברים לראש קבוצת הבאולינג, הגב' קלימי. בשל אירוע זה אף הגישה התלונה. עוד טוענת הנתבעת, כי ביום 17.4.13 כינתה התובעת את הנתבעת בכינוי "זבל". לטענת הנתבעת, התובעת מהלכת אימים על עובדי המשרד. הנתבעת מכחישה שאמרה כי התובע איים עליה. לדבריה, כל שאמרה הוא כי חשה מאוימת בשל העובדה שהתובע צילם את תוצאות הנתבעת במהלך משחקי הבאולינג במטרה להתעמר בה ולהוציאה מריכוז. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי מהודעת הנזיפה שקיבלה התובעת עולה כי היא ננזפה בשל שורה של עבירות משמעת ובהן אי החתמת שעון נוכחות בעת יציאה פרטית; השארת כרטיס עובד בעת יציאה מן המשרד; אי ציות להוראות הממונים וכן התנהגות שאינה קולגיאלית כלפי עמיתים לעבודה. לנתבעת אף לא ידוע האם עבירת המשמעת הרביעית בגינה ננזפה התובעת הינה רק לאור תלונת הנתבעת או גם בשל תלונות של עובדים אחרים ואם רק בגין האירוע מיום 2.1.13 או בגין אירועים נוספים. מכל מקום, תלונת הנתבעת היתה צודקת, שכן התובעת גידפה וקיללה את הנתבעת. הנתבעת טוענת כי לא הוציאה דיבה ולשון הרע כנגד מי מהתובעים והתובעים לא הוכיחו את תביעתם בעניין זה. גם אם מדובר היה בפרסום לשון הרע, הרי שלנתבעת עומדת הגנת אמת בפרסום וכן הגנת תום הלב. דיון והכרעה השאלה הטעונה הכרעה בתביעה זו האם במעשיה של הנתבעת יש משום פרסום לשון הרע נגד התובעים המזכה אותם בפיצוי. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") קובע כי : "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; סעיף 2 לחוק מגדיר פרסום: "( א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע." אין מחלוקת, כי הנתבעת הגישה תלונה כנגד התובעת לממונה על-פי דין בטענה כי התובעת קיללה וגידפה אותה בשתי הזדמנויות: האחת, במשחק במשחק הבאולינג ביום 2.1.13 והשנייה ביום 17.4.13. השאלה היא האם יש לראות בהגשת תלונה זו משום פרסום לשון הרע? המדובר בפרסום שכן התלונה הגיעה לאדם אחר זולת הנפגע. כמו כן, התלונה עלולה לפגוע במשרתה של התובעת, שכן בעקבותיה עלול להתנהל הליך משמעתי כנגד התובעת בפני הגורמים הממונים על כך במשרד הפנים. מכאן שיש בהגשת תלונה זו משום פרסום לשון הרע. השאלה היא האם עומדת לנתבעת הגנת אמת בפרסום וכן הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(8) לחוק הקובע, כי תהא זו הגנה לנתבע אם עשה את הפרסום בתום לב כאשר: "הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה". התובעת העידה כי יסודה של התלונה בשקר וכי מעולם לא קיללה את הנתבעת ובפרט לא באירועים שבגינם הוגשה תלונה. כן העיד מטעם התובעת, מר אריק הלינר, העובד עם בעלה של התובעת. מר הלינר לא היה עד לאירועים נשוא התביעה, אך העיד כי התובעת הינה אדם בעל מזג נוח ואין סביר כי תקלל את הנתבעת. מנגד העידה הנתבעת, כי התובעת אכן קיללה אותה בשני האירועים נשוא התביעה וכי יצאה ממשחק הבאולינג כשהיא בוכיה וכך גם נפגעה מאוד כאשר התובעת כינתה אותה בשם "זבל" בחודש אפריל 2013 ועל כן פנתה בתלונה לממונים עליה. יצוין, כי אף אחד מן הצדדים לא הביא עדים מטעמו אשר היו נוכחים באירועים הנטענים. כל שהוגש הם מכתבים שונים שכתבו עובדים במשרד הפנים, חלקם התומכים בגרסת התובעת וחלקם בגרסת הנתבעת. כן צורפו הקלטות של שיחות שניהלה התובעת עם עובדים שונים במשרד הפנים, אך עובדים אלה לא הגיעו למסור עדות ולא ניתן לקבוע על סמך המסמכים והשיחות ממצאים כלשהם. יחד עם זאת, אציין כי התרשמתי מעדותה של הנתבעת כי האמינה בכל לב באמיתות דבריה ולא בדתה אותם מליבה, וכי התלונה הוגשה בתום לב שכן לדבריה התובעת גידפה וקיללה אותה והיא חשה מושפלת. לא מצאתי סיבה להטיל ספק במהימנות דבריה של הנתבעת ולהעדיף את עדותה של התובעת על פני עדות הנתבעת. לפיכך, אני קובעת כי עומדת לנתבעת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(8) לחוק. אשר לתובע 2, הרי שטענתו היא כי הנתבעת טענה בפני הממונה במשרד הפנים כי איים עליה במשחק הבאולינג וכי הפיצה דברים אלה בקרב העובדים במשרד הפנים. מנגד, הנתבעת הכחישה דברים אלה בעדותה, והבהירה כי מעולם לא אמרה כי התובע איים עליה או מאיים עליה ואף לא הפיצה שמועות בקרב העובדים במשרד הפנים בעניין זה. כל שטענה בפני הממונה כי " היא חשה מאויימת במשחק באולינג" ולא כי התובע איים עליה. התובע לא הביא עדויות שיש בהן להוכיח את טענתו כי הנתבעת הפיצה דברי בלע עליו כפי שהוא טוען ועל כן לא הוכח פרסומו של לשון הרע נגד התובע. בשולי הדברים אוסיף , כי אין לי אלא להביע צער כי סכסוכים מעין אלה בין עובדים במקום עבודה מגיעים לפתחו של בית המשפט, ומוטב היה לצדדים לו היו מנסים ללבן וליישב ביניהם את הדברים בדרכי שלום ולא להמשיך להתנגח זה בזה. לאור האמור, אני דוחה את התביעה. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות. פסק הדין ניתן לערעור ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום. שימוע