תביעה בגין נזקים של בעל דירה כנגד הדיירים אשר גרו בדירתו בשכירות במשך 5 שנים א. רקע משפטי לעניין נטל ההוכחה במשפט האזרחי נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה. "נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")). במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים - החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי. לכלל זה ישנם מספר חריגים - אלה הם המקרים בהם נטל השכנוע עובר אל כתפי הנתבע [במקרה של טענת הודאה והדחה (וראה: רע"א 7454/96 איזבנסקי נ' טיטלבום (לא פורסם)); במקרה של נזק ראייתי כבד (וראה: ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5)54); וכן במקרים נוספים] או המקרים בהם אין די בקיומה של הטיית מאזן ההסתברויות, ויש צורך בהרמת נטל הוכחה כבד יותר [דך למשל בתביעות נגד עיזבון (וראה: ע"א 5997/92 מלק נ' עיזבון דויטש, פ"ד נא(5)1), בתביעות נגד קטין, חולה נפש או נעדר (ס' 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971); וכן במקרים נוספים]. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (05/10/2006)). לדוגמה, ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני. על מנת שבית המשפט יפסוק לטובתו של פלוני ראשית עליו לשכנע את בית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר בהקפה בה פלוני מכר לאלמוני הציוד. כיצד יוכיח פלוני לבית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר מעין זו? אם ימציא לבית המשפט כרטסת עסקו ובה מצויה חתימתו של אלמוני ליד פרטי העסקה (מועד עריכתה, הפריטים שנרכשו, פירוט התחייבות אלמוני לפרוע חובו כעבור חודש ימים ואולי אף הקבלה עצמה ובה מפורטים רכיבי הציוד שנרכש), כי אז יעמוד פלוני בשני הנטלים (נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות) ויקל על בית המשפט לפסוק לטובתו. היה ואלמוני יתכחש לחתימה המתנוססת על הכרטסת והנטענת כשלון, יהא עליו לבסס אמירתו זו ולהביא ראיותיו לפיהן החתימה הנחזית כשלו איננה שלו אלא מזויפת, ואו אז בית המשפט יפעיל שיקול הדעת המצוי בידיו בכדי לפסול אילו מן הראיות היו חזקות יותר בכדי לגבור על זולתן. השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות, או, אם נחזור למטאפורה המתמטית, האם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר. פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה - האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון. ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)) ותביעתו תידחה. ב. למדתי היטב וקראתי בעיון רב את כתב התביעה על מצורפיו וכתב ההגנה על מצורפיו. 1. יש לציין כי לכתב התביעה צורפה חוו"ד של ארכיטקטית אך הצילומים אשר צורפו הינם בשחור לבן כאשר לא ניתן לראות כלל דבר מהם. הארכיטקטית עצמה לא הגיעה לביהמ"ש לצורך חקירתה ומכאן שחוות הדעת אינה יכולה לשמש כראיה לא לתוכנה ובוודאי שלא לעניין הוכחת הטענות באמצעות הצילומים שהוחזרו לתובע. 2. התובע ממקד את תביעתו עפ"י דבריו בפרוטוקול בשתי נקודות: אחד - עיכוב במועד המסירה אשר גרם לנזקים כספיים של הפסד שכר דירה חודשי של חודש אחד; שתיים - הסיוד שלא נעשה באופן המלא ושלא לשביעות רצונו של התובע. 3. הנתבעים טוענים כי לא רק שהם שדרגו את הבית שבו גרו כ-5 שנים מכיוון שחשו שזה ביתם. אלא, לא נעשה כל תיקון בנזקי הרטיבות במשך כל השנים. דבר שגרם נזק להם. ג. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי דין התביעה להידחות מהנימוקים הבאים: 1. אני נותנת אמון מלא בדברי הנתבעים אשר הינם אמינים עלי ודבריהם דברי אמת באשר למועד מסירת המפתחות וסירוב השותפים להגיע לדירה על מנת לקבל את המפתחות ומכאן שטענת העיכוב אשר כללה גם דרישה לשכר דירה חודשי נוסף נדחית. 2. הנני נותנת אמון מלא בדברי הנתבעים באשר לסיוד שביצעו גם אם לא על כל קירות הבית עקב כתמי הרטיבות הרבים שהיו בו ולאור סיכום עם התובע כי כתמי הרטיבות לא יכוסו על ידי צבע סיד. הדרישה לסיוד כפי שהיא מופיעה בהסכם, התמלאה במלואה, באשר הנתבע ואחיו במשך יומיים סיידו את הבית. לא הובאו כל ראיות ממשיות ומבוססות לעניין העדר הסיוד או לעניין איכותו. כאמור התרשמותה של הארכיטקטית מאופן הסיוד כאשר לא הגיעה לחקירה בביהמ"ש והצילומים נפסלו אין בה כדי להוות ראיה לעניין זה. התובע בכל מקרה נדרש וכך עשה לשפץ את הדירה לקראת הדייר הבא ומכאן שעם שיפוץ ועם תיקון כתמי רטיבות נדרש לצבוע את הבית מחדש. בימ"ש זה לא יתן ידו לתובע לקבל החזר מהנתבע שלא כדין על השיפוץ שעשה ונדרש לעשות על מנת לקבל דייר חדש לדירתו. 3. התובע והנתבע קיימו יחסי בעל בית ודייר במשך 5 שנים ויש בכך כדי ללמוד שלא היתה כל טענה משמעותית לא לתובע ולא לנתבע בעניין זה או אחר במשך כל השנים כי אחרת לא היו מחדשים את ההסכם מידי שנה. ד. כאמור התביעה נדחית מהנימוקים דלעיל. ה. הנני משיתה על התובע הוצאות בסך של 400 ₪ שישולמו לנתבע תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. יש לציין כי בימ"ש זה עשה מאמצים רבים הן במסגרת הצדדים לשני גישורים וכן במסגרת עריכת דיון בלתי פורמאלי ארוך עם הסברים מפורטים לגבי המצב הראייתי אך לא ניתן היה לגבש הסכם . הצדדים מיודעים בזאת כי באפשרותם להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק דין זה. מקרקעיןשכירות